(20/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

לבצע מגדר Doing Gender

לבצע מגדר

מטרת מאמר זה היא לקדם הבנה חדשה של מגדר כהישג שגרתי המוטמע באינטראקציות יום-יומיות. לשם כך נדרש אומדן ביקורתי של ההשקפות הקיימות לגבי מין ומגדר, ולהציג הבחנות חשובות בין מין, קטגוריית מין, ומגדר. אנו טוענים כי הכרה בעצמאות האנליטית של קונספטים אלו הינה חיונית להבנת העבודה האינטראקציונאלית הכרוכה בלהיות אדם מגדרי בחברה. ההערות שלנו מיועדות להמשגה תיאורטית מחודשת, אך אנו בוחנים גם כיוונים מבטיחים לחקר אמפירי הנובעים מהפורמולציה שלנו.

בתחילה, היה מין והיה מגדר. אלו מאיתנו שלימדו קורסים בתחום בשנות ה- 60 המאוחרות ובתחילת שנות ה- 70 הקפידו להבדיל בין שניהם. מין, כך אמרנו לתלמידים, כולל מאפיינים ביולוגיים: אנטומיה, הורמונים ופיזיולוגיה. מגדר, כך אמרנו, הינו סטאטוס מושג: כזה הנוצר באמצעות כלים חברתיים, תרבותיים ופסיכולוגיים. בכדי להציג את ההבדל בין השניים, לימדנו מקרי בוחן ייחודיים לגבי הרמפרודיטים וחקר אנתרופולוגי של “שבטים זרים ואקזוטיים”.

באופן בלתי נמנע (ומובן), בשבועות הבאים של כל סמסטר, התלמידים שלנו החלו להתבלבל. מין הפסיק להראות כ”נתון” בהקשר של מחקרים שהראו קריטריונים מעורפלים ולעתים סותרים של השיוך שלו. ומגדר בהחלט לא נראה כ”הישג” בהקשר של ההגדרות האנתרופולוגיות, הפסיכולוגיות והחברתיות אותן למדנו – חלוקת העבודה, יצירת זהויות מגדריות, וההכפפה של נשים על ידי גברים. בנוסף, הדוקטרינה של תיאוריות החיברות המגדרי העבירו מסר חזק האומר כי בעוד שמגדר הינו “הישגי”, עד גיל חמש הוא בהחלט הופך למקובע, בלתי משתנה וסטטי – בדומה למין.

מאז 1975 בקירוב, הבלבול התעצם והתפשט מעבר לכיתות שלנו. ראשית, למדנו כי היחסים בין תהליכים פסיכולוגיים ותרבותיים הינם מורכבים בהרבה – ורפלקסיביים – ממה שחשבנו לפני כן. שנית, גילינו כי הסדרים מבניים מסוימים, לדוגמא בין עבודה למשפחה, למעשה מייצרים או מאפשרים יכולות מסוימות, כמו אמהות, אותן שייכנו בעבר לביולוגיה. בלב כל זאת, התפיסה של מגדר כהישג חוזר ונשנה נותרה בצד הדרך.

מטרתנו במאמר זה היא להציע הבנה אתנו-מתודולוגית, ולפיכך סוציולוגית באופן ייחודי, של מגדר כהישג נשנה, שגרתי ומתודי. אנו טוענים כי “לבצע” מגדר הינו פעולה המתבצעת על ידי גברים ונשים, שהיכולות שלהם כשותפים בחברה הינן בנות-ערובה לייצור שלה. לבצע מגדר כרוך בקומפלקס של פעולות מוכוונות-חברתית מיקרו-פוליטיות, אינטראקציונאליות ותפיסתיות המציגות שאיפות מסוימות כביטויים של “טבע” גברי או נשי.

כאשר אנו רואים במגדר כ”הישג”, תכונה מושגת של התנהלות מצבית, תשומת הלב שלנו נעה מנושאים פנימיים של האינדיבידואל ומתמקדת בתחומים אינטראקציונאליים, ובסופו של דבר, מוסדיים. במובן אחד, כמובן, אינדיבידואלים הם אלו ה”מבצעים” מגדר. אך מדובר בעשייה מצבית, הנערכת בנוכחות הוירטואלית או הממשית של אחרים המוכוונים לייצור שלה. במקום לראות בו כתכונה אינדיבידואלית, אנו ממשיגים מגדר כמאפיין של מצבים חברתיים: גם כתוצאה של ונימוק עבור מגוון הסדרים חברתיים, ובתור אמצעי להענקת לגיטימציה לאחת החלוקות הבסיסיות ביותר של החברה.

בכדי לקדם את הטיעון שלנו, אנו עורכים בחינה ביקורתית של הדברים אליהם ביולוגים מתכוונים כאשר הם עוסקים במגדר, כולל היחס אליו כגילום תפקידים במובן המקובל, ובתור “מצג”, לפי הטרמינולוגיה של גופמן. גם “תפקיד מגדרי” וגם “מצג מגדרי” מתמקדים בהיבטים ההתנהגותיים של נשיות או גבריות (בניגוד, לדוגמא, להבדלים ביולוגיים בין השניים). עם זאת, אנו טוענים כי התפיסה של מגדר כתפקיד מסתירה את העבודה המעורבת בייצור מגדר בפעילויות היום-יום, בעוד שהתפיסה של מגדר כמצג דוחקת אותו לשוליים של אינטראקציות. במקום זאת, אנו טוענים כי המשתתפים באינטראקציה מארגנים את הפעילויות הרבות והמגוונות שלהם בכדי לשקף או להביע מגדר, והם נוטים לתפוס את התנהגותם של אחרים באותו אופן.

על מנת להרחיב טענות אלו, אנו מציעים להתחיל בהבחנות החשובות, הזוכות להתעלמות לעתים קרובות, בין מין, קטגוריית מין, ומגדר. מין הינו קביעה המתבצעת דרך יישום של קריטריונים ביולוגיים מקובלים חברתית לסיווג בני אדם כנקבות או זכרים. הקריטריונים לסיווג יכולים להיות איברי המין בלידה או סיווג כרומוזומי לפני הלידה, והם לא בהכרח מסכימים זה עם זה. ההצבה בקטגוריית מין מושגת באמצעות יישום של קריטריון המין, אך בחיי היום-יום, הקטגוריזציה מתבססת ומשתמרת על ידי המצגים המזהים הנדרשים חברתית, המכריזים על חברותו של האדם בקטגוריה זו או אחרת. במובן זה, קטגוריית המין של האינדיבידואל מניחה את מינו ומשמשת כפרוקסי של מינו במצבים רבים, אך מין וקטגוריית מין יכולים להשתנות באופן עצמאי; כלומר, אפשרי להכריז על חברות בקטגוריית מין למרות שקריטריוני המין חסרים. מגדר, בניגוד לכך, הינו הפעילות של ניהול התנהלות חברתית לאור תפיסות נורמטיביות של גישות ופעילויות ההולמות את קטגוריית המין של האינדיבידואל. פעילויות מגדר נובעות מטענות לחברות בקטגוריית המין ומחזקות אותן.

אנו טוענים כי הכרה בעצמאות האנליטית של מין, קטגוריית מין ומגדר הינה חיונית להבנת היחסים בין אלמנטים אלו והעבודה האינטראקציונאלית המעורבת ב”להיות” אדם מגדרי בחברה. בעוד שמטרתנו העיקרית הינה תיאורטית, נדון לעתים בכיוונים מבטיחים לחקר אמפירי הנובע מהפורמולציה של מגדר אותה אנו מציעים.

נפתח באומדן של המשמעות המתקבלת של מגדר, במיוחד ביחס לשורשים של תפיסה זו בהבדלים הביולוגיים המשוערים בין גברים לנשים.

פרספקטיבות לגבי מין ומגדר

בחברות המערביות, ההשקפות התרבותיות המקובלות לגבי מגדר רואות בגברים ונשים בתור קטגוריות טבעיות ומוגדרות באופן חד-משמעי של קיום, עם נטיות פסיכולוגיות והתנהגותיות מובחנות אותן ניתן לנבא על סמך פונקציות הרבייה שלהן. חברים בוגרים וכשירים בחברות אלו רואים בהבדלים בין השניים כבסיסיים ותמידיים – הבדלים הנתמכים על ידי חלוקת העבודה למלאכות השייכות לגברים או לנשים, והבחנה מורכבת לעתים קרובות של גישות והתנהגויות גבריות ונשיות המהווה חלק מרכזי בארגון החברתי. הדברים הינם כמות שהם בשל העובדה לפיה גברים הם גברים ונשים הן נשים – חלוקה הנתפסת כטבעית ומבוססת על ביולוגיה, המייצרת בתורה תוצאות פסיכולוגיות, התנהגותיות וחברתיות עמוקות. ההסדרים המבניים של החברה נתפסים ככאלו המגיבים להבדלים אלו.

הניתוחים של מין ומגדר במדעי החברה, למרות שהם פחות נוטים לקבל באופן בלתי ביקורתי את הדטרמיניזם הביולוגי הנאיבי של ההשקפה שהוצגה מעלה, בדרך כלל משמרים המשגה של התנהגויות ותכונות קשורות-מין בתור תכונות מהותיות של אינדיבידואלים. “גישת ההבדלים המיניים” משויכת לרוב לפסיכולוגים יותר מאשר לסוציולוגים, אך החוקר הקובע את ה”מגדר” של המגיבים על בסיס הצליל של הקול שלהם בשיחת הטלפון גם הוא נוקט בהנחות מבוססות-תכונות. הצמצום של מגדר לסט קבוע של תכונות פסיכולוגיות או ל”משתנה” אחיד משמיט שיקולים כבדי משקל לגבי הדרכים בהן הוא משמש לקיים תחומים מובחנים של החוויה החברתית.

תוך נקיטה בגישה שונה, תיאוריית התפקידים התמקדה בבנייה החברתית של קטגוריות מגדר, הנקראות “תפקידי מין”, או באופן עדכני יותר, “תפקידי מגדר”, וניתחה את האופן שבו הם נלמדים ומתגלמים. החל מלינטון, ולאחר מכן בעבודותיהם של פרסונס וקומרובסקי, תיאוריית התפקידים הדגישה את ההיבט החברתי והדינאמי של הבנייה והגילום של תפקידים. אך ברמה של אינטראקציות פנים-מול-פנים, היישום של תיאוריית התפקידים לגבי מגדר מעוררת בעיות משל עצמה. תפקידים הם זהויות מצביות – הניטלות ומוסרות בהתאם לדרישות המצב – להבדיל מזהויות “מאסטר”, כמו קטגוריית מין, המשתמרות לרוחב מצבים שונים. בשונה מרוב התפקידים, כמו” אחות”, “דוקטור”, “מטופל”, “פרופסור” או “תלמיד”, למגדר אין אתר או הקשר ארגוני ספציפי.

בנוסף, תפקידים רבים כבר מסומנים מבחינה מגדרית, כך שסייגים מיוחדים – כמו “female doctor” או “male nurse” – מתווספים ליוצאי הדופן. ת’ורן מציין כי ההמשגה של מגדר כתפקיד מקשה לאמוד את ההשפעה שלו על תפקידים אחרים ומצמצמת את התועלת ההסברתית שלו בדיונים לגבי כוח ואי-שוויון. על בסיס הרעיונות של רובין, ת’ורן קורא להמשגה מחודשת של גברים ונשים כקבוצות חברתיות מובחנות, המבוססת על “יחסים חברתיים קונקרטיים, משתנים היסטורית, ובאופן כללי בלתי-שוויוניים”.

אנו טוענים כי מגדר אינו מערך של תכונות, או משתנה, או תפקיד, אלא תוצר של עשייה חברתית מסוג כלשהו. מהי, אם כן, העשייה החברתית של מגדר? עשייה זו היא יותר מהיצירה התמידית של המשמעות של מגדר באמצעות פעולות אנושיות. אנו טוענים כי המגדר עצמו נוצר דרך אינטראקציות. על מנת לפתח את ההשלכות של טענה זו, אנו פונים לרעיונותיו של גופמן לגבי “מצג מגדרי”. מטרתנו כאן היא לחקור כיצד מגדר מוצג או מגולם דרך אינטראקציות, ולכן נתפס כ”טבעי”, בעודו מיוצר כהישג מאורגן חברתית.

מצג מגדרי

גופמן טוען כי כאשר בני אדם יוצרים אינטראקציות עם אחרים בסביבתם, הם מניחים כי כל אחד מהם נושא “טבע מהותי” – טבע אותו ניתן לזהות דרך “הסימנים הטבעיים אותם הם משדרים או מבטאים”. נשיות וגבריות נתפסים בתור “אבטיפוס של ביטוי מהותי – דבר מה אותו ניתן לבטא באופן חולף בכל סיטואציה חברתית, ולמרות זאת משהו המבטא את התכונות הבסיסיות ביותר של האינדיבידואל”. הכלים שבאמצעותם אנו מספקים ביטויים אלו הינם “אקטים שטחיים וקונבנציונאליים”, המבטאים בפני אחרים את היחס שלנו כלפיהם, מציינים את השייכות שלנו בעת המפגש, ומבססים את תנאי המגע עבור אותה סיטואציה חברתית. אך הם נתפסים בנוסף כהתנהגות אקספרסיבית, המעידה על “הטבע המהותי” שלנו.

גופמן רואה במצגים כהתנהגויות קונבנציונאליות ביותר הנבנות כחלופות בעלות שני חלקים מסוג הצהרה-תשובה, שבהן הנוכחות או ההיעדרות של סימטריה יכולות לקבוע צייתנות או דומיננטיות. טקסים אלו נתפסים כנבדלים מפעילויות עוקבות אחרות, כמו ביצוע מטלות או ניהול דיונים. לפיכך, אנו מקבלים את מה שהוא מכנה “תזמון” של מצגים בצמתים של פעילויות, כמו בהתחלה או בסוף, בכדי למנוע הפרעה לפעילויות עצמן. גופמן מגדיר מצג מגדרי באופן הבא:

“אם נגדיר מגדר בתור קורלציות מבוססות חברתית של מין (כתוצאה מביולוגיה או כתוצאה מלמידה), אזי מצג מגדרי מתייחס לגילום הקונבנציונאלי של קורלציות אלו”

ביטויים מגדריים אלו עשויים לחשוף רמזים לממדים היסודיים והבסיסיים של הזכר והנקבה, אך לפי גופמן, הם מהווים ביצועים אופציונאליים. מחוות גבריות עשויות להיות מוצעות או לא מוצעות, ואם הוצעו, יתקבלו בברכה או בסירוב. בנוסף, בני האדם “משתמשים במונח “ביטוי” ומתנהלים באופן המתאים לתפיסות האקספרסיביות שלהם”. ההתגלמויות המגדריות הן פחות תוצאה של “הטבע המיני המהותי” שלנו ויותר התגלמות אינטראקציונאלית של מה שברצוננו לשדר לגבי הטבע המיני, באמצעות מחוות קונבנציונאליות. הטבע האנושי שלנו מעניק לנו את היכולת ללמוד כיצד לייצר ולזהות מצגים מגדריים גבריים ונשיים – “יכולת אותה יש לנו מעצם היותנו פרסונות, ולא זכרים ונקבות”.

במבט ראשון, נראה כי הניסוח של גופמן מציע תיקון סוציולוגי מרתק לניסוחים הקיימים של המגדר. לפי גופמן, מגדר הינו דרמטיזציה בעלת תסריט חברתי של האידיאליזציה התרבותית לגבי הטבע הגברי והנשי, המוצגת בפני קהל הבקיא בביטויים המוצגים. אם נמשיך במטאפורה זו, ישנן הופעות מתוזמנות המוצגות במיקומים מיוחדים, ובדומה למחזות, הן מהוות מבוא לפעילויות רציניות יותר או הפסקה מהן.

קיים ערפול רב בפרספקטיבה זו. באמצעות ההפרדה בין מצג מגדרי מהתחום הרציני של אינטראקציה, גופמן מסתיר את ההשפעות של המגדר על מגוון רחב של פעילויות אנושיות. מגדר אינו רק דבר מה המתרחש בפינות הנסתרות של אינטראקציות, הנדחק פה ושם מבלי להפריע לעניינים הרציניים של החיים. בעוד שניתן לטעון כי מצגים מגדריים – הנבנים כביטויים קונבנציונאליים – הינם אופציונאליים, אין זה סביר לומר כי יש לנו את האופציה כי אחרים יראו אותנו כנקבות או זכרים.

קיים צורך לנוע מעבר לתפיסה של מצג מגדרי בכדי לשקול מה כרוך ב”לבצע” מגדר בתור פעילות מתמשכת המוטמעת באינטראקציות יום-יומיות. לשם כך, אנו חוזרים להבחנה בין מין, קטגוריית מין ומגדר.

מין, קטגוריית מין, ומגדר

גרפינקל הציג את מקרה הבוחן של אגנס, טרנסקסואלית שגדלה כבן ואימצה זהות נשית בגיל 17, ועברה ניתוח לשינוי מין מספר שנים לאחר מכן, ומדגים כיצד מגדר נוצר באמצעות אינטראקציות, ובו-זמנית בונה את האינטראקציות. אגנס, אותה תיאר גרפינקל בתור “מתודולוגית פרקטית”, פיתחה מספר הליכים בכדי “לעבור” (passing) כ”נקבה טבעית ונורמאלית” לפני ואחרי הניתוח. היא הייתה צריכה להתמודד עם המטלה הכרוכה בעובדה כי היו לה איברי מין גבריים, מבלי להחזיק במשאבים החברתיים הנובעים מניסיון החיים של אישה באינטראקציות יום-יומיות. בקצרה, היא ביקשה להציג עצמה כאישה, ובו-זמנית נדרשה ללמוד מה פירוש להיות אישה. מאמצים תובעניים אלו ננקטו בתקופה שבה המגדר של רוב האנשים היה מוטמע היטב ושגרתי. אגנס נדרשה ללמוד באופן מודע דברים שרוב הנשים עושות מבלי לחשוב כלל. היא לא “זייפה” את מה שנשים “אמיתיות” עושות באופן טבעי. היא הייתה חייבת לנתח ולהסיק כיצד לפעול בתוך נסיבות חברתיות מובנות והמשגות של נשיות, שנשים הנולדות עם אישורים ביולוגיים מתאימים מקבלות כמובן מאליו. כמו במקרה של אחרים הנדרשים “לעבור”, כמו טרנסווסטיטים, שחקני קאבוקי, או השחקן דסטין הופמן בסרט “טוטסי”, המקרה של אגנס מוציא לאור את מה שהחברה הופכת לסמוי מהעין – ההישגיות של מגדר.

הדיון של גרפינקל לגבי אגנס אינו מבדיל באופן מפורש בין שלושה קונספטים מובחנים אנליטית, אם כי חופפים אמפירית – מין, קטגוריית מין, ומגדר.

מין

אגנס לא החזיקה בקריטריונים הביולוגיים המוסכמים חברתית המסווגים אותה כחברה במין הנשי. אף על פני כן, אגנסב ראתה בעצמה כנקבה, אם כי נקבה בעלת פין, שלאישה לא אמור להיות. הפין, היא טענה, היה “טעות” הדורשת תיקון. בדומה לחברים כשירים אחרים בחברה, אגנס כיבדה את הרעיון כי אכן קיימים קריטריונים ביולוגיים “מהותיים” המפרידים באופן חד משמעי בין זכרים לנקבות. עם זאת, אם נתרחק מההשקפה המקובלת, נגלה כי המהימנות של קריטריונים אלו אינה חד משמעית. בנוסף, תרבויות אחרות הכירו בקיומם של “מגדרים צולבים” ובאפשרות של יותר משני מינים.

הנקודה הרלוונטית יותר לטיעון שלנו היא זו של קסלר ומקנה, לפיה איברי המין בדרך כלל מוסתרים מהציבור בחיי היום-יום; ובכל זאת, אנו ממשיכים בהתנהלות היומית שלנו ו”צופים” בעולם המורכב משתי פרסונות מיניות נורמאליות וטבעיות. ההנחה כי קריטריונים מהותיים קיימים ויהיו נוכחים כאשר נחפש אחריהם היא זו המספקת את הבסיס לקטגוריזציה של מין. על בסיס טיעוניו של גרפינקל, קסלר ומקנה טוענים כי “נקבה” ו”זכר” הינם אירועים תרבותיים – תוצר של מה שהם מכנים “תהליך השיוך המגדרי” – להבדיל מאוסף כלשהו של תכונות, התנהגויות ואפילו מאפיינים פיזיים. בכדי להמחיש זאת,הם מציינים את המקרה של ילד אשר מסתכל בתמונה של אדם הלבוש בחליפה ועניבה, ואומר, “זה גבר, כי יש לו פיפי”. כלומר, “הוא חייב שיהיה לו פיפי [מאפיין מהותי] מכיוון שאני רואה את הסמל של חליפה ועניבה”. גם השיוך המיני הראשוני (המוכרז בלידה בתור זכר או נקבה) וגם הקיום הממשי של קריטריונים מהותיים עבור שיוך זה (הקיום של דגדגן ונרתיק או פין ואשכים) אינם קשורים במידה רבה – או בכלל – לזיהוי של קטגוריית המין בחיי היום-יום. כפי שמציינים קסלר ומקנה, אנו פועלים מתוך וודאות מוסרית בקיומו של עולם של שני מינים. איננו חושבים “רוב האנשים עם פין הם גברים, אך חלקם אינם כאלו”, או “רוב האנשים המתלבשים בבגדים גבריים הם בעלי פין”. אנו מקבלים זאת כמובן מאליו כי מין וקטגוריית מין הם תואמים – לאחר שאנו יודעים מהי הקטגוריה, אנו יכולים להסיק את השאר.

קטגוריזציה של מין

על פניו, ניתן היה לשלול את הטענה של אגנס לשייכות לסטאטוס הקטגורי של נקבה, אותה קיימה באמצעות מצגים מזהים מתאימים ומאפיינים אחרים, באמצעות המידע כי היא בעלת פין לפני הניתוח, ולפי איברי המין המנותחים שלה אחריו. במובן זה, אגנס נדרשה להיות מודעת כל הזמן לאיום הממשי או הפוטנציאלי לכך שקטגוריית המין שלה תתגלה. הבעיה שלה לא הייתה עצם העמידה באבטיפוס כלשהו של נשיות מהותית, אלא שימור הקטגוריזציה שלה כנקבה. מטלה זו הפכה לפשוטה יותר באמצעות משאב רב-עוצמה, התהליך של קטגוריזציה מקובלת בחיי היום-יום.

הקטגוריזציה של השותפים בחברה לקטגוריות ילידיות כמו “בן” ו”בת”, או “גבר” ו”אישה”, פועלת באופן מובחן חברתית. האקט של הקטגוריזציה אינו מערב מבחן חיובי, במובן של סט קריטריונים מוגדר היטב הנדרש להתקיים באופן מפורש לפני ביצוע הזיהוי. אלא, היישום של קטגוריות חברות נשען על מבחן “אם-אז” באינטראקציות היום-יומיות. לפי מבחן זה, “אם ניתן” לראות באנשים כשייכים לקטגוריות רלוונטיות, “אז יש” לשייך אותם לקטגוריות אלו. כלומר, להשתמש בקטגוריה הנראית כהולמת, אלא אם כן קיים מידע ברור או תכונות בולטות השוללות שימוש זה. תהליך זה תואם את הגישה היום-יומית, הדורשת מאיתנו להתייחס להופעה החיצונית כמות שהיא, אלא אם כן יש לנו סיבה מיוחדת לפקפק בכך. יש לציין כי המקרים בהם יש לנו סיבה לפקפק הם בדיוק המצבים שבהם מתעוררת הסוגיה של יישום קריטריונים קשיחים, אך להוציא הקשרים משפטיים או בירוקראטיים, רק במקרים נדירים אנו נתקלים במבחנים חיוביים.

המשאב הראשוני של אגנס היה הנטייה של האנשים בהם היא נתקלה לקבל את ההופעה החיצונית שלה (בגדים, תסרוקת וכדומה) כהופעה חד משמעית של נקבה נורמאלית. משאב נוסף בו החזיקה היה הפרספקטיבה התרבותית שלנו לגבי התכונות של “פרסונות מיניות נורמאליות וטבעיות”. גרפינקל מציין כי בחיי היום-יום, אנו חיים בעולם של שני מינים – ואך ורק שני מינים. הסדר זה נושא סטאטוס מוסרי, בכך שאנו מכלילים את עצמנו ואחרים בתוכו “באופן מהותי, ראשוני, קודם, תמיד היה, תמיד יהיה, אחת ולתמיד, בניתוח הסופי, או בתור “זכרים” או בתור “נקבות””.

נבחן את המקרה הבא:

“סוגיה זו מזכירה לי ביקור אותו ערכתי בחנות מחשבים לפני מספר שנים. האדם שענה לי על השאלות היה באמת “איש” מכירות. לא הצלחתי לקטלג אותו/אותה בתור גבר או אישה. מה חיפשתי? 1) שיער פנים: היא/הוא היה בעל פנים חלקות, אך לחלק מהגברים יש שיער פנים מועט או שאין להם שיער פנים כלל (מצב זה משתנה בהתאם לגזע, לדוגמא לילידים אמריקאים ולשחורים לעתים קרובות אין שיער פנים). 2) שדיים: היא/הוא לבש חולצה רפויה שהייתה תלויה על הכתפיים שלו/שלה. וכפי שנשים רבות שעברו התבגרות מינית בשנות ה- 50 למדו על בשרן, נשים הן לעתים קרובות שטוחות-חזה. 3) כתפיים: הכתפיים שלו/שלה היו צרות ועגולות מדי בשביל גבר, ורחבות מדי בשביל אישה. 4) ידיים: אצבעות דקות וארוכות, פרקי אצבעות גדולים מדי בשביל אישה, קטנים מדי בשביל גבר. 5) קול: טווח בינוני, לא נשי במיוחד, וללא הטונים המוגזמים של חלק מהגברים ההומוסקסואלים. 6) היחס שלו/שלה אליי: ללא סימנים כלשהם שאפשרו לי לדעת אם אני שייכת לאותו מין כמו אדם זה. גם לא היו סימנים לכך שהוא/היא ידע כי קשה לקבוע את הקטגוריזציה של המין שלו/שלה, והמשכתי לתהות לגבי זה בעודי משתדלת להסתיר שאלות אלו בשביל לא להביך אותו/אותה בזמן שדיברנו על נייר הדפסה. כשיצאתי משם עדיין לא ידעתי מהו המין של אותו אדם, ושאלה זו המשיכה להטריד אותי (אחרי הכול אני תוצר של התרבות שלי)” – (דיאן מרגוליס, תקשורת אישית).

מה מקרה זה יכול ללמד אותנו לגבי מקרים כמו זה של אגנס, או התהליך של קטגוריזציה של מין באופן כללי? ראשית, ניתן להסיק מתיאור זה כי המצג המזהה של אותו אדם מכירות היה מעורפל, מכיוון שהיא או הוא לא היה לבוש לפי אופנה המזוהה באופן חד משמעי כגברית או נשית. במקרים כאלו, בהם המצג כושל במתן בסיס עבור הקטגוריזציה, גורמים כמו שיער פנים או הקול נבחנים בכדי לקבוע את השייכות לקטגוריית המין. שנית, מלבד העובדה כי אותה לקוחה הצליחה לזכור את התקרית לאחר “מספר שנים”, היא לא רק חשה “מוטרדת” בשל אי-הבהירות של הקטגוריה של אותו אדם מכירות, אלא גם הניחה כי עצם ההכרה באי-בהירות זו תגרום מבוכה לאותו אדם. אנו לא רק מעוניינים לדעת את קטגוריות המין של הסובבים אותנו (במבט חטוף, אולי), אלא אנו מניחים בנוסף כי הם מציגים אותן עבורנו, באופן חד משמעי ככל הניתן מצידם.

מגדר

אגנס ניסתה להיות “120% נקבה”, כלומר, נשית באופן חד משמעי ובלתי מוטל בספק בכל הדרכים ובכל עת. היא חשבה שהיא תוכל להגן על עצמה מפני חשיפה לפני ואחרי הניתוח בכך שהיא תתנהל באופן נשי, אך היא גם יכלה לחשוף את עצמה אם היא הייתה מגזימה בכך. קטגוריזציה של מין והישגיות מגדרית אינם זהים. הקטגוריזציה של אגנס יכלה להיות בטוחה או מוטלת בספק, אך היא לא הייתה תלויה בשאלה האם היא הצליחה לעמוד באיזושהי המשגה אידיאלית של נשיות. נשים יכולות להיתפס כבלתי-נשיות, אך זה לא הופך אותן ל”לא-נשים”. אגנס התמודדה עם מטלה תמידית של “להיות” אישה – משהו החורג מסגנון לבוש (מצג מזהה) או לתת לגברים להדליק לה סיגריה (מצד מגדרי). הבעיה שלה הייתה לייצר קונפיגורציות של התנהגות שייתפסו על ידי אחרים בתור התנהגות מגדרית נורמטיבית.

האסטרטגיה של אגנס של “התלמדות סודית”, שבאמצעותה היא למדה התנהגויות נשיות מצופות על ידי הקשבה קפדנית לביקורת של הארוס שלה על נשים אחרות, הייתה אמצעי אחד להסתרת חוסר כשירות, ובו-זמנית לרכישת הכישורים הנחוצים. באמצעות הארוס שלה, אגנס למדה כי שיזוף על המדשאה מול הדירה שלה הוא “פוגעני” (מכיוון שהוא הציג אותה בפני גברים אחרים). בנוסף, היא למדה מהביקורת שלו על נשים אחרות כי אסור לה להתעקש לעשות דברים לפי רצונה וכי אסור לה להשמיע את דעותיה או לטעון כי היא שווה לגברים (בדומה לנשים אחרות בחברה, אגנס למדה משהו לגבי כוח במהלך ה”השכלה” שלה).

התרבות הפופולארית שופעת בספרים ומגזינים המציגים התגלמויות אידיאליות של היחסים בין גברים לנשים. אלו המתמקדים בכללים של עולם הדייטינג או בסטנדרטים המקובלים של נשיות אמורים לסייע בנושאים אלו. עם זאת, השימוש במקורות אלו בתור מדריך נהלים דורש את ההנחה כי לבצע מגדר בסך הכול כולל יישום של צרורות התנהגות דיסקרטיים ומוגדרים היטב אותם ניתן להחדיר בפשטות לסיטואציות אינטראקציונאליות בכדי לייצר ביטויים מזוהים של נשיות וגבריות. הגבר “מבצע” גבריות על ידי, לדוגמא, נטילת זרועה של אישה במהלך הליכה ברחוב, והיא “מבצעת” נשיות בכך שהיא מסכימה ובכך שהיא אינה יוזמת התנהגות כזו כלפי גברים.

ייתכן ואגנס הייתה יכולה להשתמש במקורות כאלו כמדריכים, אך אנו טוענים כי לבצע מגדר אינה מלאכה פשוטה כל כך. מקורות כאלו אולי מציינים ומתארים את סוגי ההתנהגויות המסמלות או מייצגות מגדר, אך הם בלתי מושלמים מטבעם. ובכדי להצליח בכך, לסמל או להציג מגדר חייב להתאים באופן מעודן לסיטואציות ולשנות או לגוון אותם בהתאם לדרישות המצב. לבצע מגדר כולל ניהול של אירועים כאלו כך שיהיו הפרטים אשר יהיו, התוצאה תראה ותיתפס בהקשר כתואמת-מגדר, או, בהתאם למצב, בלתי תואמת-מגדר, כלומר כזו הדורשת דין וחשבון.

מגדר ואחריות

כפי שמציין הריטג’, השותפים בחברה עסוקים באופן שגרתי ב”דין וחשבון תיאורי של מצב העניינים זה כלפי זה”, והסברים אלו הם משמעותיים וכוללים השלכות. תיאורים אלו קובעים שמות, מאפיינים, מנסחים, מסבירים, מתרצים, מזלזלים, או פשוט מציינים נסיבות ופעילויות שונות, ובכך מציבים אותן בתוך מסגרת חברתית כלשהי (ביחס לפעילויות אחרות דומות או שונות).

תיאורים אלו מהווים דין וחשבון בפני עצמם, ואנשים בחברה מודעים לעובדה כי הפעילויות שלהם כפופות לביקורת. פעולות שונות מתוכננות מתוך מודעות לאחריות הכרוכה בהם, כלומר, כיצד הן ייראו וכיצד הן עשויות להתאפיין. תפיסת האחריות מקיפה נוסף פעולות הננקטות כך שהן ייראו שגרתיות לחלוטין, ולפיכך אינן ראויות ליותר מהערה חולפת, מכיוון שהן נתפסות ככאלו התואמות את הסטנדרטים החברתיים המקובלים.

הריטג’ מציין כי התהליך שבו דבר מה הופך לבר-אחריות הוא אינטראקציונאלי באופיו:

“מצב זה מאפשר לשחקנים לתכנן את הפעולות שלהם ביחס לנסיבות כך שאחרים יוכלו, באמצעות דין וחשבון שיטתי של אותן נסיבות, לזהות את הפעולה כמות שהיא”.

מילת המפתח כאן היא נסיבות. אחת מנסיבות אלו, הנוכחת למעשה בכל הפעולות, היא קטגוריית המין של השחקן. כפי שמציין גרפינקל:

“המלאכה והאירועים החברתיים של “מעבר” מיני סירבו להיכנע לניסיונות של אגנס להפוך את הבסיס של הפעילויות היום-יומיות לשגרתי. סרבנות זו מצביעה על רלוונטיות-העל של הסטאטוס המיני בענייני היום-יום בתור רקע קבוע ובלתי-נראה המהווה חלק מהטקסטורה של הרלוונטיות המרכיבה את הסצנות המתחלפות של חיי היום-יום”.

אם קטגוריית המין מאופיינת ברלוונטיות-על (או מתקרבת לכך), אזי אדם העוסק בכל פעילות שהיא עשוי להיות אחראי לגבי ביצועים של אותה פעילות בתור גבר או אישה, וההצבה שלו בקטגוריה זו או אחרת יכולה לשמש בכדי להעניק או לשלול את הלגיטימיות של הפעילויות האחרות שלו. בהתאם לכך, ניתן לאמוד כל פעילות למעשה לפי הטבע הנשי או הגברי שלה. ויש לציין כי “לבצע” מגדר אינו תמיד כרוך בלעמוד בהמשגות הנורמטיביות של נשיות או גבריות; פירוש הדבר לעסוק בהתנהגות תוך מודעות לסיכון של אומדן מגדרי. בעוד שאינדיבידואלים הם אלו המבצעים מגדר, יוזמה זו היא אינטראקציונאלית ומוסדית בבסיסה, מכיוון שאחריות היא מאפיין של יחסים חברתיים והביטוי שלה נשאב מהזירה המוסדית שבה יחסים אלו מתרחשים. אם זהו אכן המצב, האם אנו יכולים לבחור שלא לבצע מגדר כלל? בהתחשב בכך שהחברה מופרדת על ידי הבדלים “מהותיים” בין גברים לנשים וההצבה בקטגוריית מין ספציפית היא גם רלוונטית וגם נאכפת, לבצע מגדר הינו בלתי נמנע.

המשאבים לביצוע מגדר

לבצע מגדר פירושו ליצור הבדלים בין בנות ובנים ובין גברים לנשים, הבדלים שאינם טבעיים, מהותיים או ביולוגיים. לאחר שההבדלים מוטמעים, הם משמשים לביצור ה”מהותיות” של המגדר. במחקר לגבי “ההסדר בין המינים” גופמן בוחן את היצירה של מגוון מסגרות מוסדיות דרכן ניתן לגלם את “המיניות הטבעית והנורמאלית שלנו”. המאפיינים הפיזיים של המסגרת החברתית מספקים משאב ברור אחד לביטוי ההבדלים ה”מהותיים” שלנו. לדוגמא, הסגרגציה המינית בחדרי השירותים של צפון אמריקה מפרידה בין “גברים” ל”נשים” בנוגע לעניינים הנתפסים כביולוגיים באופן בסיסי, למרות ששניהם “דומים למדי בנוגע לתוצרי פסולת וההיפטרות מהם”. מסגרות אלו מעוטרות בציוד דימורפי (משתנות עבור גברים ומתקני טיפוח מורכבים לנשים), למרות ששני המינים משיגים את אותה מטרה באותם אמצעים (ועושים זאת גם בביתם הפרטי). העובדה אותה יש להדגיש כאן היא כי:

“התפקוד של איברים נפרדים-מינית מעורב כאן, אך אין שום דבר בתפקוד זה הממליץ על הפרדה ביולוגית; הסדר זה מהווה עניין תרבותי לחלוטין… הפרדה בשירותים מוצגת כתוצאה טבעית של ההבדלים בין המינים כאשר למעשה מדובר באמצעי של עידוד, שלא לומר ייצור, של הבדלים אלו”.

אירועים חברתיים מתוקננים מספקים גם הם במה להתגלמות “הטבע המהותי של גברים ונשים”. גופמן מזכיר אירועי ספורט בתור מסגרת מוסדית שכזו, המיועדת לביטוי של גבריות. באירועי ספורט, התכונות ה”הולמות” גבריות, כמו התמדה, כוח ותחרותיות, זוכות לעידוד מכל הצדדים המעורבים- המשתתפים, שייתכן ומציגים תכונות אלו, והצופים, המריעים למצגים אלו מהצד.

פרקטיקות הזדווגות בקרב זוגות הטרוסקסואלים מספקות אמצעי נוסף ליצור ולתחזק הבדלים בין גברים לנשים. לדוגמא, למרות שגודל, כוח וגיל מתפלגים באופן נורמאלי בין זכרים ונקבות (עם חפיפה משמעותית ביניהם), זיווגים סלקטיביים יוצרים זוגות שבהם גברים הם גדולים יותר, חזקים יותר ומבוגרים יותר (אם כי לאו דווקא “חכמים” יותר) מהבנות והנשים אליהן הם מזווגים. לפיכך, במצבים הדורשים גודל, כוח או ניסיון, בנים וגברים יהיו מוכנים ומזומנים להציג אותם, ובנות ונשים יהיו מוכנות להעריך תצוגות אלו.

מגדר עשוי להיות מעוצב באופן שגרתי בשלל סיטואציות הנראות כאקספרסיביות באופן נוח מלכתחילה, כמו אלו המציגות נשים “חסרות אונים” בסמוך לחפצים כבדים או פנצ’ר ברכב. אך, כפי שמציין גופמן, ניתן ליצור תנאים מלוכלכים ומסוכנים מכל סיטואציה חברתית אפשרית, “אפילו אם לפי הסטנדרטים הנקבעים במקרים אחרים, הם עשויים לכלול דבר מה קליל, נקי ובטוח”. בהתחשב במשאבים אלו, ברור כי כל סיטואציה אינטראקציונאלית מניחה את היסודות להצגת טבע מיני “מהותי”. לסיכום, “סיטואציות אלו לאו דווקא מאפשרות ביטוי של הבדלים מיניים, אלא יותר מייצרות הבדלים אלו כשלעצמם”.

סיטואציות רבות אינו מתחלקות באופן ברור לקטגוריות מין, ומה שמועבר בתוכן אינו בהכרח רלוונטי למגדר. אך כל מפגש חברתי יכול להיות מגויס לטובת ביצוע מגדר. באופן זה, מחקרה של פישמן לגבי שיחות בלתי רשמיות מצא “חלוקת עבודה” א-סימטרית בשיחות בין זוגות הטרוסקסואלים. נשים נדרשו לשאול יותר שאלות, למלא שתיקות, ולהשתמש ביותר פתיחות מעוררות תשומת לב בכדי שיקשיבו להן. המסקנות של פישמן הן רלוונטיות ביותר במקרה זה:

“מכיוון שעבודה אינטראקציונאלית קשורה למה שנכלל בלהיות אישה, הרעיון כי מדובר בעבודה בפועל נשכח. העבודה אינה נתפסת כמשהו שנשים עושות, אלא כחלק ממה שהן”.

אנו טוענים כי עבודה זו בדיוק היא זו המסייעת להרכיב את הטבע המהותי של נשים בתור נשים בהקשרים אינטראקציונאליים.

לאינדיבידואלים יש זהויות חברתיות רבות אותן הם עוטים על עצמם או מסירים מעליהם, משתיקים או מבליטים, בהתחשב בסיטואציה. האינדיבידואל עשוי להיות חבר, קרוב משפחה, איש מקצוע, אזרח, ודברים רבים אחרים עבור אנשים שונים – או עבור אותו אדם בזמנים שונים. אך אנחנו תמיד גברים או נשים – אלא אם כן אנו עוברים לקטגוריית מין אחרת. פירוש הדבר הוא כי התצוגות המזהות שלנו מספקות משאב בלתי נדלה לביצוע מגדר תחת סט נסיבות מגוון במידה אינסופית.

אירועים מסוימים מאורגנים על מנת להציג ולעודד באופן שגרתי התנהגויות הקשורות בצורה נוחה לאחת מקטגוריות המין. באירועים אלו, כל אחד יודע את מקומו או מקומה בסכמה האינטראקציונאלית של ההתרחשות. אם אינדיבידואל המזדהה בתור חבר בקטגוריית מין אחת עוסק בפעילות הקשורה בדרך כלל לקטגוריה האחרת, שגרתיות זו עומדת למבחן. יוז מספק דוגמא לדילמה זו:

“אישה צעירה… הצטרפה למקצוע הגברי של הנדסה. מהנדסי מטוסים נוהגים להצטרף לטיסה הראשונה של המטוס הראשון אותו עזרו לתכנן. לאחר מכן אותו מהנדס מזמין את המהנדסים והפועלים שעבדו על המטוס לארוחה. המסיבה בדרך כלל כוללת גברים בלבד. האישה הצעירה אותה הזכרנו תכננה מטוס. הקולגות שלה דחקו בה שלא לקחת את הסיכון הכרוך בטיסה הראשונה – ככל הנראה, רק גברים מסוגלים לכך. אותם גברים, למעשה, ביקשו ממנה להתנהג כליידי, ולא כמהנדסת. היא בחרה להיות מהנדסת. לאחר מכן היא ערכה את המסיבה ושילמה עליה, כמו גבר. לאחר הארוחה וסיבוב המשקאות הראשון, היא עזבה כליידי”.

באירוע זה, הצדדים הגיעו להסדר שאפשר לאישה לעסוק בפעילויות הנתפסות כגבריות. עם זאת, בסופו של דבר, פשרה זו אפשרה הצגה של הנשיות ה”מהותית” שלה, באמצעות התנהגות אחראית “של ליידי”.

יוז מציע כי ניתן להתנגד לסתירות כאלו על ידי ניהול אינטראקציות על בסיס צר ביותר, כמו לדוגמא, “לשמור על יחסים פורמאליים וספציפיים”. אך לב העניין הוא כי אפילו – ואולי במיוחד – כאשר היחסים הם פורמאליים, המגדר הוא עדיין דבר מה שהאינדיבידואל אחראי עליו. לפיכך, אישה שהיא רופאה עשויה לזכות לכבוד בשל כישוריה, וייתכן ויפנו אליה בהתאם לתואר שלה. אף על פי כן, היא כפופה לאומדן במונחים של ההמשגות הנורמטיביות של גישות ופעילויות ההולמות את קטגוריית המין שלה ותחת לחץ להוכיח כי היא “במהותה” בריה נשית, למרות ראיות הפוכות. קטגוריית המין שלה משמשת בכדי לערער את ההשתתפות שלה בפעילויות קליניות חשובות, בעוד שהמעורבות שלה בתחום הרפואה משמשת כדי לערער את מחויבותה לאחריות שלה כרעיה וכאם. בו-זמנית, ההדרה שלה מהקהילה הרפואית של עמיתיה משתמרת והאחריות שלה כאישה מובטחת.

בהקשר זה “קונפליקט תפקידים” יכול להיחשב בתור היבט דינאמי של “ההסדר בין המינים” הנוכחי שלנו, הסדר המספק אירועים שבהם אנשים השייכים לקטגוריית מין ספציפית יכולים “לראות” באופן ברור כי הם אינם שייכים, וכי אם הם לא יהיו שם, הבעיות שלהם יפסיקו להתקיים. מה שנמצא בסיכון כאן, מנקודת מבט של האינטראקציה, הוא הניהול של הטבע ה”מהותי” שלנו, ומנקודת המבט של האינדיבידואל, ההישגיות המתמשכת של המגדר. אם, כפי שטענו, קטגוריית המין היא בעלת רלוונטיות-על, אזי כל אירוע, בין אם הוא כולל קונפליקט או לא, מציע משאבים לביצוע מגדר.

ביקשנו להראות כי קטגוריית המין ומגדר הן תכונות מנוהלות של התנהגות, הנוצרות בהתאם לעובדה כי אחרים מגיבים אלינו ושופטים אותנו בדרכים שונות. טענו כי המגדר של האדם אינו מהווה היבט פשוט של מה שהוא, אלא, באופן בסיסי יותר, זה דבר מה שהאדם מבצע, ומבצע שוב ושוב, בעת אינטראקציות עם אחרים.

מהן ההשלכות של ניסוח תיאורטי זה? אם, לדוגמא, אינדיבידואלים שואפים להשיג מגדר בעת מפגש עם אחרים, כיצד התרבות מטמיעה את הצורך להשיג זאת? מהם היחסים בין ייצור המגדר ברמת האינטראקציה ובין הסדרים מוסדיים כמו חלוקת העבודה בחברה? וחשוב מכל, כיצד ביצוע של מגדר תורם להכפפה של נשים לגברים?

האג’נדה המחקרית

בכדי לבחון את הייצור החברתי של מגדר באופן אמפירי, נוכל לפתוח בהתחלה, בבחינת התהליך שדרכו השותפים בחברה רוכשים את הכלים והכישורים הנדרשים בכדי להפוך לבני אדם מגדריים.

הגיוס לזהויות מגדריות

הגישה הקונבנציונאלית לתהליך של הפיכה לבנות ובנים הייתה חיברות לתפקידים מיניים. בשנים האחרונות, בעיות חוזרות ונשנות הנובעות מגישה זו נקשרו לכשלים האינהרנטיים של תיאוריית התפקידים כשלעצמה – הדגש שלה על “קונצנזוס, יציבות והמשכיות”, ההתמקדות הא-היסטורית והדה-פוליטית שלה, והעובדה כי הממד החברתי שלה נשען על “הנחה כללית כי אנשים בוחרים לשמר את המנהגים הקיימים”.

בניגוד לכך, קייהיל מנתח את החוויות של ילדים בגיל הגן באמצעות מודל חברתי של גיוס לזהויות מגדריות נורמאליות. קייהיל טוען כי פרקטיקות של קטגוריזציה הן חיוניות ללמידה והצגה של התנהגויות גבריות ונשיות. בתחילה, הוא מציין, ילדים עסוקים בעיקר בלהבדיל בין עצמם לבין אחרים על בסיס כשירות חברתית. באופן קטגורי, העיסוק שלהם מתמקד בניגוד בין סיווג של “בן/בת” לבין סיווג של “תינוק” (כאשר סיווג זה מתאר ילדים בעלי התנהגות חברתית בעייתית הדורשת פיקוח). העיסוק של ילדים בכך שהם ייתפסו ככשירים חברתית מעורר את החלוקה הראשונית שלהם לזהויות מגדריות:

“במהלך שלב החקר של החיברות של ילדים… הם לומדים כי יש רק שתי זהויות חברתיות הזמינות להם באופן שגרתי, הזהות של “תינוק”, או, בהתחשב בתצורה של איברי המין בחיצוניים שלהם, זהות של “ילד גדול” או “ילדה גדולה”. בנוסף, אחרים מיידעים אותם באופן מרומז כי הזהות של “תינוק” היא זהות שלילית. כאשר, לדוגמא, ילדים מתנהגים באופן בלתי רצוי, נאמר להם שהם “מתנהגים כמו תינוק” או “תתנהג כמו ילד גדול”. למעשה, תגובות מילוליות אופייניות אלו להתנהגות של ילדים צעירים מבהירות להם כי הם חייבים לבחור באופן התנהגותי בין הזהות השלילית של “תינוק” לבין הזהות המינית שלהם, הנקבעת אנטומית”.

כתוצאה מכך, בנים צעירים מאמצים את האידיאל המגדרי של “יעילות”, כלומר, היכולת להשפיע על הסביבה החברתית או הפיזית באמצעות הפעלת כוח פיזי או כישורים מתאימים. בניגוד לכך, בנות צעירות לומדות להעריך “הופעה חיצונית”, כלומר, להתנהג כאובייקטים קישוטיים. שני הסיווגים של ילדים לומדים כי הזיהוי והשימוש בקטגוריית המין במהלך אינטראקציות אינם אופטימאליים, אלא מנדטוריים.

להיות “ילד” או “ילדה”, אם כך, אומר לא רק להיות כשיר יותר מ”תינוק”, אלא גם להתנהג באופן כשיר בתור זכר או נקבה, כלומר, ללמוד כיצד לייצר תצוגות התנהגותיות של הזהות ה”מהותית” של האדם כזכר או נקבה. במובן זה, המשימה המוטלת על ילדים בני 4-5 דומה מאוד לזו של אגנס:

“לדוגמא, האינטראקציה הבאה התרחשה במגרש במשחקים בגן. ילד בן 55 חודשים (ד’) ניסה לפתוח את הסוגר של שרשרת כשאחת הגננות עברה לידו:

גננת: “אתה רוצה לענוד את השרשרת”?

ד’: “לא, זה בשביל בנות”.

גננת: “לא חייבים להיות בת בשביל לענוד דברים על הצוואר. מלכים עונדים דברים על הצוואר. אתה יכול להעמיד פנים שאתה מלך”

ד’: “אני לא מלך. אני בן”.

כפי שמציין קייהיל לגבי דוגמא זו, למרות ש- ד’ לא הבין באופן מלא את הסטאטוס המיני של זהותו של המלך, הוא בהחלט היה מודע כי שרשראות משמשות להכריז על זהות של “בת”. לאחר שניכס את הזהות של “בן” ופיתח אליה מחויבות התנהגותית, הוא חשש מכל מצג שעלול לגרום להטלת ספק בניכוס זה.

באופן זה, אינדיבידואלים חדשים בחברה עסוקים בתהליך רגולציה עצמית כאשר הם מתחילים להשגיח על ההתנהלות של עצמם ושל אחרים בכל הנוגע להשלכות מגדריות. תהליך ה”גיוס” מערב לא רק את הניכוס של אידיאלים מגדריים (על ידי הערכת אידיאלים אלו בתור הדרך הנאותה להתקיים ולהתנהג), אלא גם זהויות מגדריות החשובות לאינדיבידואלים ושאותן הם שואפים לשמר. לפיכך, הבדלים מגדריים, או העיצוב הסוציו-תרבותי של “טבע מהותי של זכרים ונקבות”, משיג סטאטוס של עובדה אובייקטיבית. הם מוגדרים כמאפיינים נורמאליים וטבעיים של האדם, ומספקים נימוקים עבור הגורלות השונים של גברים ונשים בקרב הסדר החברתי.

מחקרים נוספים לגבי פעילויות משחקיות של ילדים בתור אירועים שגרתיים לביטוי של התנהגות הולמת-מגדרית, יכולים לספק תובנות חדשות לגבי האופן שבו ה”טבע המהותי” שלנו נוצר. בפרט, המעבר ממה שקייהיל מכנה “התלמדות משתתפת” בעולמות המופרדים-מינית השכיחים בקרב ילדים, ל”השתתפות בפועל” בעולם ההטרו-חברתי המאיים של מתבגרים, עשוי להוות אבן דרך בהבנה שלנו לגבי תהליך גיוס זה.

מגדר וחלוקת העבודה

כאשר בני אדם מתמודדים עם סוגיות של הקצאה – מי נדרש לעשות או להשיג דבר מה, לתכנן או להוציא לפועל, להכווין או להיות מוכוון – ההצבה בקטגוריות חברתיות משמעותיות כמו “זכר” או “נקבה” הופכת לרלוונטית במיוחד. האופן שבו סוגיות אלו נפתרות מעצב את ההצגה, הדרמטיזציה או הטיפוח של “הטבע המהותי” של האדם בתור זכר או נקבה.

ברק מציעה הדגמה אלגנטית של נקודה זו במחקר שלה לגבי ההקצאה של עבודות הבית והגישות של זוגות נשואים כלפי החלוקה של מטלות אלו. ברק מצאה שונות קטנה ביותר בחלוקה הממשית של המטלות או בתפיסות השוויוניות לגבי חלוקה זו. הנשים, אפילו כאשר הן החזיקו במשרה מחוץ לבית, מבצעות את רוב עבודות הבית והטיפול בילדים. בנוסף, גם הנשים וגם הבעלים נוטים לתפוס מצב זה בתור הסדר “הוגן”. ברק מדגישה את הכישלון של התיאוריות הסוציולוגיות והכלכליות הקיימות להסביר סתירה זו, וטוענת כי מעורב כאן משהו מורכב בהרבה מאשר הסדרים רציונאליים לייצור של שירותים ומוצרים ביתיים:

“זו אינה שאלה פשוטה של למי יש יותר זמן או הזמן של מי שווה יותר, למי יש יותר כישורים או יותר כוח, אלא ברור כי יחסים מורכבים בין המבנה של דרישות העבודה והמבנה של הציפיות הנורמטיביות המוצמדות לעבודה בתור “מגדרית” הם אלו הקובעים את ההקצאה של זמנם של המשתתפים לעבודה ולמשק הבית”.

ברק מציינת, לדוגמא, כי הגורם החשוב ביותר המשפיע על תרומת העבודה של נשים הוא הכמות הכוללת של העבודה הנדרשת בבית; דרישות אלו לא השפיעו כלל על התרומה מצד הבעל. הנשים הציעו מספר נימוקים (שלהן ושל הבעלים שלהן) המצדיקים את רמת התרומה שלהן, ובאופן כללי, הדגישו את ההנחה כי הנשים הן אלו האחראיות בסופו של דבר לייצור של עבודות הבית.

ברק טוענת כי קשה לראות כיצד אנשים “יכולים באופן רציונאלי לבסס את ההסדרים אותם הם מבצעים אך ורק עבור הייצור של שירותים ומוצרים ביתיים” – ועוד פחות מכך, כיצד אנשים יכולים להחשיב הסדרים אלו כ”הוגנים”. היא טוענת כי ההסדרים הנוכחיים שלנו עבור החלוקה הביתית של עבודה תומכים בשני הליכי ייצור: שירותים ומוצרים ביתיים (ארוחות, ילדים נקיים וכן הלאה), ובו-זמנית, מגדר. כפי שברק מנסחת זאת:

“סימולטנית, המשתתפים “מבצעים” מגדר בעת שהם “מבצעים” עבודות בית וטיפול בילדים, ומה שמכונה חלוקת העבודה מאפשר ייצור משותף של עבודות בית ומגדר; זהו המנגנון שבאמצעותו מתגשמים גם התוצרים המטריאליים וגם הסימבוליים של משק הבית”.

אין מדובר כאן בפשטות בכך שעבודות משק הבית נחשבות כ”עבודה של נשים”, אלא כי בכדי שנשים יעסקו בהן וגברים לא יעסקו בהן נדרש כי הם יסתמכו ויציגו את “הטבע המהותי” של כל אחד מהם. מה שמיוצר ומשוחזר אינו רק הפעילות והארטיפקטים של משק הבית, אלא גם ההתגלמות המטריאלית של תפקידי הבעל והרעייה, וכפועל יוצא, של התנהלות גברית ונשית. בנוסף, הדברים המיוצרים ומשוחזרים באופן תדיר הם הסטאטוסים הדומיננטיים והכפופים של קטגוריות המין.

כיצד מגדר מתבצע במסגרות עבודה מחוץ לבית, שבהן הדומיננטיות והכפיפות נושאות חשיבות עליונה? הניתוח של הוכשילד לגבי עבודתם של דיילים ודיילות מציע מספר תובנות מבטיחות. היא מצאה כי מקצוע הדיילות הינו שונה ביותר עבור גברים ונשים:

“בתור בולמות הזעזועים העיקריות של החברה נגד נוסעים שלא טופלו כראוי, הרגשות שלהן כפופים באופן תדיר ליחס נוקשה. בנוסף, חשיפה יומית לאנשים המתנגדים לסמכות נשית מהווה חוויה שונה ביותר מזו של גברים… במובן זה, להיות אישה זה חיסרון ברור. ובמקרה זה, הן אינן נשים רק במובן הביולוגי. הן משמשות בנוסף זיקוק בולט ביותר של התפיסות של מעמד הביניים האמריקאי לגבי נשיות. הן מסמלות את האישה. ככל שהקטגוריה “נקבה” קשורה באופן מנטאלי בסטאטוס ירוד ופחות סמכות, דיילות מסווגות בקלות רבה יותר בתור נשים “אמיתיות” מאשר נשים אחרות”.

כאשר הן מבצעות את מה שהוכשילד מכנה “עבודה רגשית” הדרושה בכדי לשמר את רווחי חברות התעופה, נשים דיילות מייצרות בו-זמנית התגלמויות של הנשיות “המהותית” שלהן.

מין ומיניות

מהם היחסים בין ביצוע מגדר לבין המרשם החברתי של “הטרוסקסואליות הכרחית”? כפי שמציין פריי, הניטור של תחושות מיניות ביחס לאינדיבידואלים אחרים בעלי מיניות הולמת דורש זיהוי של אנשים אלו “לפני שהאינדיבידואל יכול להרשות ללב שלו לפעום ולדם שלו לזרום תוך הנאה ארוטית מאותו אדם אחר”. הטרוסקסואליות מיוצרת באמצעות אינדיקאטורים אמפאתיים וחד-משמעיים של מיניות, המרובדים באופן שאינו מוטל בספק. לפיכך, לסביות וגברים הומוסקסואליים המעוניינים “לעבור” בתור הטרוסקסואלים יכולים לסמוך על אינדיקאטורים אלו בתור הסוואה; בניגוד לכך, אלו המעוניינים להימנע מההנחה ההטרוסקסואלית יכולים לאמץ אינדיקאטורים מעורפלים של הסטאטוס הקטגורי שלהם באמצעות ביגוד, התנהגות וסגנון. אך אינדיקאטורים “מעורפלים” של מין הם עדיין אינדיקאטורים של מין. אם אישה מעוניינת שיזהו אותה כלסבית (או אישה הטרוסקסואלית) עליה ראשית כל לבסס סטאטוס קטגורי של נקבה. למרות שהדימוי הפופולארי מציג לסביות בתור “נקבות שאינן נשיות”, האחריות של אנשים “למיניות הנורמאלית והטבעית שלהם” נשמרת.

בנוסף, אחריות זו אינה מאוימת על ידי קיומם של “ניתוחים לשינוי מין” – כביכול, הערעור הרדיקאלי ביותר של התפיסות התרבותיות שלנו לגבי מין ומגדר. למרות שאף אחד אינו מאלץ טרנסקסואלים לעבור טיפולים הורמונאליים, הסרת שיער או ניתוחים, החלופות הקיימות עבורם הן מוגבלות ביותר, לפי ריימונד:

“כאשר מומחים לטרנסקסואליות טוענים כי הם משתמשים בהליכים טרנסקסואלים רק עבור אנשים המעוניינים בכך, ומוכיחים כי הם יכולים “לעבור”, הם מסתירים את המציאות החברתית. בהתחשב במרשם הפטריארכאלי לפיו האדם חייב להיות גברי או נשי, הבחירה החופשית היא מותנית”.

השחזור הפיזי של קריטריוני מין מציית ל”מהותיות” של הטבע המיני שלנו – בתור גברים או בתור נשים.

מגדר, כוח ושינוי חברתי

הבה נשוב לשאלה: האם אנחנו יכולים להימנע מלבצע מגדר? קודם לכן, טענו כי ככל שקטגוריית המין משמשת כקריטריון יסודי עבור הבדלה, ביצוע מגדר הינו בלתי נמנע. הוא בלתי נמנע בגלל ההשלכות החברתיות של החברות בקטגוריית המין: ההקצאה של כוח ומשאבים לא רק בתחומי הבית, הכלכלה והפוליטיקה, אלא גם בזירה הנרחבת של יחסים בין-אישיים. בכל סיטואציה אפשרית, קטגוריית המין של האדם עשויה להיות רלוונטית, והמצג של האדם כחבר באותה קטגוריה (כלומר, מגדר) עשוי להיות נתון לביקורת. השימור של הצבה תמידית ונאמנה זו למשך כל החיים דורש לגיטימציה.

אך הביצוע של מגדר הופך בנוסף את ההסדרים החברתיים המבוססים על קטגוריית מין לטבעיים ונורמאליים, כלומר, כדרכים לגיטימיות של ארגון החיים החברתיים. ההבדלים בין גברים לנשים הנוצרים באמצעות תהליך זה מוצגים לאחר מכן כנטיות בסיסיות ותמידיות. לאור זאת, ההסדרים המוסדיים של החברה נתפסים ככאלו המגיבים להבדלים – הסדר החברתי לכאורה משקף את הסדר הטבעי. לפיכך, אם בעת ביצוע המגדר גברים מבצעים בנוסף דומיננטיות ונשים מבצעות צייתנות, הסדר החברתי הנובע מכך, אשר לכאורה משקף “הבדלים טבעיים”, מהווה חיזוק עוצמתי ללגיטימציה של ההסדרים ההיררכיים. פריי מציין:

“עבור צייתנות יעילה, נדרש כי ההסדר לא ייתפס בתור ארטיפקט תרבותי המתוחזק על ידי החלטות או מנהגים של בני אדם, אלא כי הוא ייתפס כטבעי – כתוצאה ישירה של עובדות טבעיות שאינן נתונות למניפולציות אנושיות… העובדה כי אנו מאומנים להתנהג באופן שונה כל כך בתור גברים ונשים, ולהתנהג באופן שונה כלפי גברים ונשים, תורמת בפני עצמה לתפיסה של דימורפיזם קיצוני, אך גם הדרכים שבהן אנו מתנהגים בתור גברים ונשים, והדרכים בהן אנו מתנהגים כלפי גברים ונשים, מעצבות את הגוף והחשיבה שלנו בהתאם לצורה של צייתנות ודומיננטיות. אנו הופכים למה שמאמנים אותנו להיות”.

אם אנו מבצעים מגדר באופן נכון, אנו סימולטנית משמרים, משחזרים ומקבעים את הלגיטימיות של ההסדרים המוסדיים המבוססים על קטגוריות המין. כאשר אנו לא מצליחים לבצע מגדר כשורה, אנו כאינדיבידואלים – ולא ההסדרים המוסדיים – עלולים להימצא כאחראים לכך (בשל האופי, המניעים והנטיות שלנו).

תנועות חברתיות כמו פמיניזם יכולות לספק אידיאולוגיה ומניעים בכדי להטיל ספק בהסדרים הקיימים, ולהציע תמיכה חברתית באינדיבידואלים המעוניינים לחקור חלופות להסדרים אלו. שינויים חקיקתיים, כמו אלו המוצעים על ידי התיקון לשוויון זכויות, יכולים גם הם להחליש את האחריות של התנהלות התואמת את קטגוריית המין, ובכך לאפשר הקלה נרחבת יותר על אחריות באופן כללי. כמובן, שוויון בפני החוק אינו מבטיח שוויון בתחומים אחרים. כפי שמציין לורבר, ההבטחה ל”שוויון קטגורי של אנשים הנחשבים כשונים באופן מהותי דורשת השגחה תמידית”. מה ששינויים מוצעים אלו כן יכולים לעשות הוא לספק בסיס לשאול מדוע, אם אנו מבקשים להתייחס לגברים ונשים כאל שווים, נדרשות שתי קטגוריות מין מלכתחילה.

היחסים בין קטגוריית המין למגדר מחברים את הרמה המוסדית והרמה האינטראקציונאלית, זיווג המעניק לגיטימציה להסדרים החברתיים המבוססים על קטגוריות המין ומשחזר את הא-סימטריות שלהם באינטראקציות פנים-מול-פנים. הביצוע של מגדר תורם לפיגומים האינטראקציונאליים של המבנה החברתי, לצד מנגנון של שליטה חברתית. כאשר אנו בוחנים את הכוחות המוסדיים המשמרים את ההבחנות בין גברים לנשים, אסור לנו לשכוח את התיקוף האינטראקציונאלי של הבחנות אלו המעניק להן תחושה של “טבעיות” ו”נכונות”.

השאיפה לצדק חברתי, אם כך, חייבת להתנהל גם ברמה המוסדית וגם ברמה התרבותית של קטגוריות המין, וברמה האינטראקציונאלית של המגדר. מסקנה זו אינה חדשה כמובן. אף על פי כן, אנו טוענים כי חשוב להכיר בכך שההבחנה האנליטית בין הספרה המוסדית לספרה האינטראקציונאלית אינה מציבה ברירה של או/או בכל הנוגע לשאלה של שינוי חברתי משפיע. ההמשגה המחודשת של מגדר לא רק בתור מאפיין פשוט של אינדיבידואלים אלא כדינאמיקה אינטגראלית של הסדר החברתי מצביעה על פרספקטיבה חדשה לגבי הרשת השלמה של היחסים המגדריים, לפי קונל:

“ההכפפה החברתית של נשים, והפרקטיקות התרבותיות המשמרות אותה; הפוליטיקה של הבחירה באובייקטים מיניים, ובפרט הדיכוי של הומוסקסואלים; החלוקה המינית של העבודה, ההתגבשות של אופי ומניעים, ככל שהם מאורגנים בתור גבריות ונשיות; תפקידו של הגוף ביחסים חברתיים, במיוחד הפוליטיקה סביב הריון ולידה; ואופי האסטרטגיות של התנועות לשחרור מיני”.

המגדר הוא מכשיר אידיאולוגי רב-עוצמה, המייצר, משחזר ומעניק לגיטימציה לבחירות והגבולות המבוססים על קטגוריית המין. הבנת האופן שבו מגדר מיוצר בסיטואציות חברתיות יאפשר בהירות לגבי הפיגומים האינטראקציונאליים של המבנה החברתי ותהליכי השליטה החברתית המשמרים אותו.

 

לבצע מגדר

מטרת מאמר זה היא לקדם הבנה חדשה של מגדר כהישג שגרתי המוטמע באינטראקציות יום-יומיות. לשם כך נדרש אומדן ביקורתי של ההשקפות הקיימות לגבי מין ומגדר, ולהציג הבחנות חשובות בין מין, קטגוריית מין, ומגדר. אנו טוענים כי הכרה בעצמאות האנליטית של קונספטים אלו הינה חיונית להבנת העבודה האינטראקציונאלית הכרוכה בלהיות אדם מגדרי בחברה. ההערות שלנו מיועדות להמשגה תיאורטית מחודשת, אך אנו בוחנים גם כיוונים מבטיחים לחקר אמפירי הנובעים מהפורמולציה שלנו.

בתחילה, היה מין והיה מגדר. אלו מאיתנו שלימדו קורסים בתחום בשנות ה- 60 המאוחרות ובתחילת שנות ה- 70 הקפידו להבדיל בין שניהם. מין, כך אמרנו לתלמידים, כולל מאפיינים ביולוגיים: אנטומיה, הורמונים ופיזיולוגיה. מגדר, כך אמרנו, הינו סטאטוס מושג: כזה הנוצר באמצעות כלים חברתיים, תרבותיים ופסיכולוגיים. בכדי להציג את ההבדל בין השניים, לימדנו מקרי בוחן ייחודיים לגבי הרמפרודיטים וחקר אנתרופולוגי של "שבטים זרים ואקזוטיים".

באופן בלתי נמנע (ומובן), בשבועות הבאים של כל סמסטר, התלמידים שלנו החלו להתבלבל. מין הפסיק להראות כ"נתון" בהקשר של מחקרים שהראו קריטריונים מעורפלים ולעתים סותרים של השיוך שלו. ומגדר בהחלט לא נראה כ"הישג" בהקשר של ההגדרות האנתרופולוגיות, הפסיכולוגיות והחברתיות אותן למדנו – חלוקת העבודה, יצירת זהויות מגדריות, וההכפפה של נשים על ידי גברים. בנוסף, הדוקטרינה של תיאוריות החיברות המגדרי העבירו מסר חזק האומר כי בעוד שמגדר הינו "הישגי", עד גיל חמש הוא בהחלט הופך למקובע, בלתי משתנה וסטטי – בדומה למין.

מאז 1975 בקירוב, הבלבול התעצם והתפשט מעבר לכיתות שלנו. ראשית, למדנו כי היחסים בין תהליכים פסיכולוגיים ותרבותיים הינם מורכבים בהרבה – ורפלקסיביים – ממה שחשבנו לפני כן. שנית, גילינו כי הסדרים מבניים מסוימים, לדוגמא בין עבודה למשפחה, למעשה מייצרים או מאפשרים יכולות מסוימות, כמו אמהות, אותן שייכנו בעבר לביולוגיה. בלב כל זאת, התפיסה של מגדר כהישג חוזר ונשנה נותרה בצד הדרך.

מטרתנו במאמר זה היא להציע הבנה אתנו-מתודולוגית, ולפיכך סוציולוגית באופן ייחודי, של מגדר כהישג נשנה, שגרתי ומתודי. אנו טוענים כי "לבצע" מגדר הינו פעולה המתבצעת על ידי גברים ונשים, שהיכולות שלהם כשותפים בחברה הינן בנות-ערובה לייצור שלה. לבצע מגדר כרוך בקומפלקס של פעולות מוכוונות-חברתית מיקרו-פוליטיות, אינטראקציונאליות ותפיסתיות המציגות שאיפות מסוימות כביטויים של "טבע" גברי או נשי.

כאשר אנו רואים במגדר כ"הישג", תכונה מושגת של התנהלות מצבית, תשומת הלב שלנו נעה...

295.00 

מק"ט f32265091828 קטגוריה
מק"ט f32265091828 קטגוריה

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.