(14/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

סיעוד פסיכיאטרי The impact of inpatient suicide on psychiatric nurses and their need for support

ההשפעה של התאבדות מאושפזים על אנשי סיעוד פסיכיאטרי והצורך שלהם בתמיכה

תקציר

רקע: אחים ואחיות העובדים בבתי חולים פסיכיאטריים ובמחלקות פסיכיאטריות צפויים להיתקל בהתאבדויות מוצלחות. המחקר נערך על מנת לבחון דחק פוסט-התאבדותי אצל אנשי סיעוד ואת מידת הזמינות של שירותי בריאות הנפש ותוכניות הכשרה הקשורות להתאבדויות.

שיטות: החוויות הקשורות להתאבדויות של מטופלים נחקרו באמצעות שאלון דיווח-עצמי אנונימי, שמולא על ידי 531 אחים ואחיות פסיכיאטריים יחד עם סולם השפעת אירועים (Impact of Event Scale – Revised, IES-R).

תוצאות: שיעור העוסקים בסיעוד שנתקלו בהתאבדויות של מאושפזים היה 55.0%. הדירוג הממוצע של סולם השפעת האירועים היה 11.4. אחוז המשתתפים שנמצאו בסיכון גבוה (≥ 25 בדירוג IES-R בן 88 נקודות) להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היה 13.7%. עם זאת, רק 15.8% מהמשתתפים דיווחו כי יש להם גישה לתוכניות סיוע נפשי לאחר ההתאבדות. הסקר חשף בנוסף שיעור נמוך של אחים ואחיות שהשתתפו בסמינרים מטעם בית החולים לגבי מניעת התאבדויות או בתכניות סיוע נפשי לעוסקים בסיעוד (26.4% ו- 12.8%, בהתאמה).

מסקנות: התוצאות מראות כי אנשי סיעוד שנחשפו להתאבדויות של מטופלים סובלים ממצוקה נפשית ניכרת. עם זאת, הזמינות הנמוכה של תכניות עזרה נפשית מערכתיות עברו אחים ואחיות אלו והמחסור ביוזמות חינוך וסיוע נפשי הקשורים בנושא ההתאבדות עבור העוסקים בסיעוד הם בעייתיים. מצב זה, קרוב לודאי, קשור לעובדה כי לא קיימות מערכות רשמיות לזיהוי ואומדן ההשפעות הפסיכולוגיות של התאבדות מטופלים על הסגל הסיעודי, וללחצים הנובעים מהתפיסה הציבורית הרואה בעוסקים בסיעוד כספקים של טיפול נפשי, ולא כבעלי מקצוע הזקוקים בעצמם לסיוע כזה.

רקע

הפרעות פסיכיאטריות נחשבות כאחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר המובילים להתאבדות. מטופלים הנמצאים באשפוז פסיכיאטרי מהווים בשל כך קבוצה בסיכון גבוה לניסיונות התאבדות. בשל סיבות אלו, אחים ואחיות העובדים בבתי חולים ובמחלקות פסיכיאטריות נמצאים בסבירות גבוהה להיתקל בנטיות אובדניות אצל מטופלים ובניסיונות התאבדות והתאבדויות מוצלחות, בהשוואה לאנשי סיעוד העובדים במחלקות אחרות.

מחקרים קודמים בנושא הראו כי התאבדויות של מטופלים הן בעלות השפעה רגשית חמורה על פסיכיאטרים ומתלמדים בתחום הפסיכיאטריה, ועל תחושת האבל האישית של המטפלים. התאבדות מוצלחת של מטופל מהווה אירוע קריטי עבור הסגל האחראי למטופל או הקשור אליו, וייתכן כי הם יחוו תחושות של אשמה וחוסר ערך הקשורות לכישלון שלהם למנוע את התאבדות המטופל. עם זאת, תוצאות אחד המחקרים מראות כי רק 34% מ- 106 בתי החולים הפסיכיאטריים ביפן שנכללו בסקר סיפקו תכניות סיוע נפשי לסגל שלהם לאחר התאבדות של מאושפז. מערכות הטיפול הפסיכיאטרי הנוכחיות ביפן מטמיעות תכניות סיוע נפשי המיועדות לסגל לגבי התאבדויות וטיפול פוסט-התאבדותי בקצב איטי ביותר, בין היתר בגלל התנגדות עיקשת ותפיסות שגויות לגבי התאבדות מצד ספקי סיוע נפשי פסיכיאטרי.

מחקר זה בחן את החוויות של אחים ואחיות בתחום הטיפול הפסיכיאטרי שנחשפו להתאבדויות של מאושפזים, ואת הזמינות של שירותי חינוך וסיוע נפשי בתחום ההתאבדויות. מטרת המחקר הייתה לבחון סוגיות הקשורות להתאבדויות של מטופלים בתחום הסיעוד הנפשי, בתקווה לתרום לבריאותם הנפשית של אנשי סיעוד בתחום זה.

שיטות

סקר הכולל שאלונים יחד עם IES-R נשלח, בין ה-18 ביולי 2008 ל-1 באוגוסט 2008, ל- 562 אחים ואחיות בתחום הסיעוד הפסיכיאטרי המועסקים בשמונה מוסדות טיפול פסיכיאטרי (2 בתי חולים כלליים ו- 6 בתי חולים פסיכיאטריים) הממוקמים ב- City A והסביבה, במחוז טוהוקו הצפוני (Tohoku) ביפן. האחים והאחיות שלקחו חלק בסקר עבדו במחלקות אשפוז, מרפאות חוץ, שירותי אשפוז יום, ומתקנים דומים. כל המשתתפים היו בעלי ניסיון עבודה במחלקות אשפוז פסיכיאטרי.

השאלון של מחקר זה תוכנן והוכן על בסיס מחקרים שנערכו ביפן בנושא התאבדויות, מסמכים הקשורים לחוק האמצעים למניעת התאבדות (Basic Law on Suicide Countermeasures, 2006), פריטים שנכללו בסקר שנערך בקרב האוכלוסייה הכללית שבוצע על ידי משרד הקבינט (2007), ופריטים שנכללו בסקר שבוצע על ידי מינאמי ועמיתיו. לא ביצענו כל מחקר פיילוט לפני סקר השאלונים הנוכחי, מכיוון שלתפיסתנו מחקר כזה אינו נחוץ בהתחשב בכך שהשאלות התבססו על החוק שהוזכר מעלה, התוצאות של מחקרים אמינים, ומידע מבוסס אחר. כל פריטי הסקר נאמדו בקפדנות על ידי פסיכיאטרים, אחים ואחיות בתחום בריאות הציבור, ומומחים לאתיקה וסטטיסטיקה.

השאלון, שהודפס על דף A4 וכלל 8 עמודים כולל עמוד שער, הורכב מארבעה חלקים עיקריים: “התפיסה שלך לגבי התאבדות”, “התאבדות מטופלים”, מערכות התמיכה הנוכחיות במחלקה”, ו”פרטים אישיים”. כל חלק בשאלון כלל כ- 10 תת-סעיפים. בנוסף, כל תת-סעיף כלל כ- 10 שאלות.

באופן כללי, השאלון כלל שאלות לגבי: 1) ניסיון הנוגע לחשיפה להתאבדויות מוצלחות של מאושפזים, 2) הזמינות של שירותי סיוע נפשי עבור הסגל הסיעודי המושפע והתפיסה של המשתתף לגבי הצורך ביוזמות סיוע נפשי לאחר האירוע, 3) מערכות תמיכה במקום העבודה. פריט 3 נוגע לזמינות וההיקף של תוכניות חינוך הנועדות להתפתחות המקצועית של אנשי סיעוד פסיכיאטרי. בפרט, השאלות עסקו בנושאים כמו האם נערכו תוכניות הכשרה במקום העבודה בשלושת השנים האחרונות הנוגעות לשיטות התמודדות עם דחק, אמצעים למניעת התאבדות, סיוע נפשי לאחים ואחיות, ניהול סיכונים וכדומה, והאם למשתתפי המחקר יש מקור איתו הם מתייעצים כאשר הם נתקלים בבעיות בלתי מוכרות במקום העבודה. המטרה של סדרת שאלות זו היא לקבוע את מידת האפשרויות הזמינות למשתתפים לפתח הבנה טובה יותר לגבי התאבדויות ומניעתן, ומה מידת ההכשרה הקיימת לגבי סוגיות הקשורות בהתאבדות, כמו הפרעות נפשיות ודחק. בנוסף, משתתפים שהיו עדים לניסיון התאבדות של מטופל נשאלו לגבי המצב בזמן האירוע, אופי היחסים עם המטופל, ושאלות קשורות נוספות.

סולם ה- IES-R שנשלח יחד עם השאלונים הינו סולם האומד תסמיני דחק פוסט-טראומטי. כלי זה נועד, באמצעות תת-סולמות החדירה (intrusion), עוררות-יתר (hyper-arousal), והימנעות (avoidance), למדוד את שלושת תסמיני ה- PTSD המתעוררים לאחר חוויות טראומטיות כמו פשיעה, אסונות ותאונות. התוקף והאמינות של סולם זה בוססו במחקרים שנערכו בעבר.

מחקר זה כלל אמצעים קפדניים שנועדו לשמור על סודיות; משתתפי המחקר נותרו אנונימיים לחלוטין. דפי השאלונים הונחו במעטפות ונמסרו לכל משתתף באופן פרטי. לאחר מכן המשתתפים סגרו את השאלונים במעטפות בעצמם לפני שהשיבו אותם. הנחנו כי המשתתפים שבחרו להשלים את הסקר ולהשיב את השאלונים העניקו את הסכמתם באופן משתמע. המחקר אושר על ידי ועדת האתיקה של אוניברסיטת איווטה (Iwate).

הניתוח הסטטיסטי (כי-בריבוע) בוצע בעזרת תוכנת SPSS Statistics של IBM.

תוצאות

בסך הכול, 531 משתתפים (94.5%) ענו על הסקר (טבלה 1). שיעור היענות גבוה זה נובע ככל הנראה מההסברים לגבי מטרת המחקר והצורך בשיתוף פעולה מצד הנהלות המוסדות הרפואיים (מנהלי בתי חולים ומחלקות סיעוד).

היחס של נשים/גברים בקרב המשתתפים היה גדול מ- 2:1. הגיל הממוצע הכללי היה שנות ה-40 המוקדמות; הגיל הממוצע היה גבוה יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים. הוותק הממוצע בתחום הסיעוד הפסיכיאטרי היה 11.8 ± 1.0 שנים מתוך 17.9 ± 11.9 שנים של וותק בסיעוד מקצועי. בערך 60% (n = 317) מהמשתתפים היו אנשי סיעוד מוסמכים, בעוד שכ- 30% (n = 155) היו אנשי סיעוד מעשי. אנשי סיעוד ביפן מתחלקים ל”מוסמכים”, כלומר כאלו שעברו את הבחינות הלאומיות המקצועיות והוסמכו לעסוק בתחום על ידי משרד הבריאות, העבודה והרווחה, ואנשי סיעוד “מעשי” המקבלים רישיון ממושל המחוז המקומי לעסוק בסיעוד תחת פיקוח של אח או אחות מוסמכים. 11.5% מתוכם (n = 61) החזיקו במשרות ניהוליות (אח/אחות ראשית ומעלה), ויותר מ- 70% (n = 391) עסקו בשירותי סיעוד כלליים.

1. ניסיון עם התאבדויות מוצלחות של מטופלים (טבלה 2)

יותר מחצי מהמשתתפים (n = 292) הצהירו כי היה להם ניסיון עם התאבדות מוצלחת של מטופל. מתוכם, 28.8% מהאירועים (n = 84) התרחשו יחסית לאחרונה, בשנה-שנתיים לפני הסקר. רבע מאנשי הסיעוד (n = 70) נתקלו בהתאבדויות שהתרחשו בין 12 בלילה לשעות הבוקר המוקדמות. מעל חצי מניסיונות ההתאבדות (n = 162) התרחשו במחלקה פסיכיאטרית. מעל 60% מאנשי הסיעוד (n = 191) לא היו קרובים פיזית למטופל בעת ההתאבדות. המצבים הבאים תוארו כטיפוסיים: למטופל ניתנה רשות לבלות את הלילה בבית או לצאת מתחומי המוסד, האח/אחות לא היו בתפקיד, או שהם טרם הגיעו לעבודה. עם זאת, מעל 30% מהמקרים המדווחים (n = 97) התרחשו בזמן שעות העבודה, ובמספר מקרים האח/אחות לקחו חלק בניסיונות ההחייאה. למרות שרק שיעור קטן מהמשתתפים (n = 10) דיווחו כי הם היו האח/אחות האחראיים על המטופל בזמן ההתאבדות המוצלחת, יותר מ- 60% מאנשי הסיעוד בסקר (n = 187) דיווחו כי היה להם, לכל הפחות, מגע כלשהו עם המטופל.

למרות שנתון זה אינו מוצג בטבלה, מספר אנשי הסיעוד שנתקלו בהתאבדות של מטופל במהלך שעות העבודה ולקחו חלק בהעברת הגופה או בהליכים דומים היה 39 (13.4%).

טבלה 1: מאפייני המשתתפים במחקר.

סה”כ

n = 531

n             %

נשים

n = 332

n             %

גברים

n = 152

n             %

תשובה לא קיימת/לא מתאימה  n = 46

n          %

גיל ממוצע +/- SD

20 עד 29 שנים

30 עד 39 שנים

41.9        ±12.3

91          17.1

99          18.6

43.6       ±12.4

56          16.9

50          15.1

38        ±11.1

35         22.9

49          32.0

0          0.0

0          0.0

קבוצת גיל 40 עד 49 שנים

50 עד 59 שנים

60 שנים ומעלה

לא קיימת/לא מתאימה

135        25.4

97          18.3

36          6.8

73          13.7

97          29.2

82          24.7

29          8.7

18          5.4

38          24.8

15          9.8

7           4.6

9           5.9

0          0.0

0           0.0

0          0.0

46        100.0

מס’ שנים בסיעוד +/- SD

מס’ שנים מקסימאלי

מס’ שנים מינימאלי

לא קיימת/לא מתאימה

17.9       ±11.9

55.0          

0.1

65          12.2

19.8      ±12.0

55.0

0.1

14          4.2

14.0       ±10.8

47.0

0.3

5           3.3

46

מס’ שנים בסיעוד פסיכיאטרי +/- SD

מס’ שנים מקסימאלי

מס’ שנים מינימאלי

לא קיימת/לא מתאימה

אח/אחות מוסמכת

11.8          ±1.0

47.0          

0.1

61          11.5

317         59.7

11.4       ±9.0

36.3

0.1

11          3.3

209        63.0

12.6        ±10.6

47.0

0.2

5           3.3

108        70.6

0          0.0

סיווג, אח/אחות מעשית

לא קיימת/לא מתאימה

ניהול: א’ ראשית ומעלה

Post, אחר

לא קיימת/לא מתאימה

155         29.2

59          11.1

61          11.5

391        73.6

79          14.9

113        34.0

10          3.0

36          10.8

2.73        82.2

2.3          6.9

42         27.5

3           2.0

25         16.3

117       76.5

11          7.2

1          2.2

45        97.8

0          0.0

0          0.0

46        100.0

2. אומדן IES-R

מידת החומרה של תסמיני ה- PTSD נאמדה בעזרת סולם IES-R בקרב 292 אחים/אחיות שנחשפו לאירועי התאבדות של מאושפזים, על מנת להעריך את ההשפעה הפסיכולוגית של התקרית (טבלה 3). קבוצת הסיכון הגבוה ל-PTSD הוגדרה בתור אלו עם דירוג 25 ומעלה בסולם IES-R בן 88 נקודות, בהתבסס על תוצאות הסיקור של אסוקאי. מספר המשתתפים שהוגדרו כבעלי סיכון גבוה ל- PTSD היה 40 (13.7%).

כל שאלה דורגה על פי סולם של 5 נקודות. התגובות החזקות במיוחד אופיינו על ידי: שני תסמיני חדירה, כלומר #1 (“כל תזכורת לאירוע גרמה לי לחוש שוב את אותן רגשות”) ו- #6; שלושה תסמיני הימנעות, כלומר #5 ו- #11 (“ניסיתי שלא לחשוב על האירוע”) ו- #12; ותסמין אחד של עוררות-יתר, כלומר #21 (“חשתי ערני ודרוך”).

3. הזמינות של תוכניות סיוע נפשי והתפיסות לגבי הצורך בהן

כ- 80% מאנשי הסיעוד (n = 234) שנתקלו בהתאבדויות של מטופלים דיווחו כי אין בנמצא תוכניות סיוע נפשי המיועדות לסגל בעקבות ההתאבדות (טבלה 4). השאלון שלנו כלל הצהרות הנוגעות לשאלה האם בתי החולים סיפקו הזדמנויות לדיונים הקשורים להתאבדות או סקירת מקרה בוחן לאחר המקרה. שאלות אלו נכללו לאחר שינויים ותוספות של פריטי הסקר שאומצו על ידי מינאמי.

מרבית המשתתפים תמכו בהטמעה של תוכניות סיוע נפשי המיועדות לסגל לאחר מקרי התאבדות, והצהירו כי קיים צורך בפיתוח גישה רחומה יותר כלפי התאבדות, וצורך בשיתוף מידע לגבי רצף האירועים שהובילו להתאבדות (טבלה 5).

מצאנו הבדלים משמעותיים בכמות הידע והמודעות לגבי התאבדויות ובתפיסות לגבי הצורך בסיוע נפשי עבור חברי סגל בין אנשי סיעוד המחזיקים במשרות ניהוליות לבין אחים/אחיות במשרות אחרות. עם זאת, לא מצאנו הבדל משמעותי בין אנשי סיעוד מעשי לבין אנשי סיעוד מוסמכים.

טבלה 2: שיעור אנשי הסיעוד שנתקלו בהתאבדות מטופל ופרטי האירוע.

מספר המשתתפים (%)

האם נתקלת בהתאבדות מטופל?

(n = 531)

כן

לא

לא קיימת/לא מתאימה

292 (55.0)

209 (39.4)

30 (5.6)

כמה שנים חלפו מאז האירוע?

(n = 292)

20 שנים ומעלה

10 עד 20 שנים

5 עד 10 שנים

3 עד 5 שנים

1 עד 2 שנים

לא קיימת/לא מתאימה

15 (5.1)

55 (18.8)

29 (9.9)

51 (17.5)

84 (28.8)

58 (19.9)

באיזה חלק ביום התרחש האירוע?

(n = 292)

בין 12 בלילה ל- 7 בבוקר

8 בבוקר ל- 4 אחה”צ

5 אחה”צ ל- 11 בלילה

לא קיימת/לא מתאימה

70 (24.0)

40 (13.7)

45 (15.4)

137 (46.9)

היכן התרחש האירוע?

(n = 292)

במחלקה הפסיכיאטרית

מחוץ לביה”ח (בבית המטופל או בזמן יציאה)

אחר

לא קיימת/ לא מתאימה

162 (55.5)

102 (34.9)

14 (4.8)

14 (4.8)

היכן היית בזמן האירוע?

(n = 292)

לא במשמרת

לפני סיום המשמרת

בזמן המשמרת

בזמן המשמרת ומעורב בטיפול לאחר האירוע

מחוץ לביה”ח

לא קיימת/לא מתאימה

75 (25.7)

33 (11.3)

58 (19.9)

39 (13.4)

83 (28.4)

4 (1.4)

מה הייתה מידת המעורבות שלך בטיפול?

(n = 292)

לא מעורב

מעורבות מועטה

לא אחראי למטופל אך מעורב

אחראי

לא קיימת/ לא מתאימה

26 (8.9)

64 (21.9)

187 (64.0)

10 (3.4)

5 (1.7)

4. מערכות תמיכה במקום העבודה

כאשר המשתתפים נשאלו לגבי סמינרים שנערכו במקום העבודה בשלושת השנים הקודמות לסקר, יותר מ- 50% מהתשובות דיווחו כי התקיימו סמינרים או סדנאות על “מחלות פסיכיאטריות” (60.3%, n = 320) ו”ניהול סיכונים” (54.4%, n = 289). עם זאת, פחות מ- 20% דיווחו על “גישות קבוצתיות” (11.1%, n = 59), “סיוע נפשי לסגל הסיעודי” (12.8%, n = 68), ו”שיטות להתמודדות עם דחק” (16.9%, n = 90). השיעור של המשתתפים שלקחו חלק בסמינר “התאבדות ואמצעים למניעת התאבדות” היה גבוה יותר, 26.4% (n = 140) (טבלה 6).

דיון

למרות שמחקר זה התמקד רק במקרים של התאבדות מוצלחת, יותר ממחצית המשתתפים (55.0%) היו בעלי ניסיון עם התאבדות של מטופל. מחקרים קודמים שעסקו באנשי סיעוד פסיכיאטרי שנחשפו להתאבדויות של מאושפזים דיווחו על שיעורים של 58.3% ו- 32.4%. מחקר נוסף הראה כי 66% מבתי החולים הפסיכיאטריים או בתי חולים הכוללים מחלקות פסיכיאטריות (בסך הכול 106) דיווחו על התרחשות של אירועי התאבדות. מחקרים אלו, לעומת זאת, כוללים גם ניסיונות התאבדות לא מוצלחים. מבחינה זו, מחקר זה מלמד על שיעור גבוה ביותר. ביפן, מספר ההתאבדויות השנתי עולה על 30 אלף במשך 12 השנים האחרונות ברציפות, ושיעור ההתאבדויות הוא גבוה באופן משמעותי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. שיעור ההתאבדויות במחוז בו נערך הסקר הוא אחד הגבוהים ביפן. תוצאות המחקר הנוכחי עשויות לשקף נטייה אזורית זו.

טבלה 3: תוצאות IES-R עבור אנשי סיעוד שחוו התאבדות של מטופל.

כלל לא

n          %

במידה מועטה

n          %

במידה בינונית

n          %

במידה רבה

n          %

במידה קיצונית

n          %

לא קיימת/לא מתאימה

n         %

סה”כ

n          %

כל תזכורת מהאירוע גרמה לי לחוש שוב את אותן רגשות

קושי לישון רצוף

דברים אחרים גרמו לי לחשוב שוב על האירוע

חשתי מרוגז וכעוס

נמנעתי מלתת לעצמי להיות מושפע מהאירוע כאשר חשבתי עליו או נזכרתי בו

חשבתי על האירוע מבלי להתכוון

חשתי כאילו האירוע לא התרחש או לא אמיתי

התרחקתי מתזכורות לגבי האירוע

תמונות מהאירוע קפצו לי לראש

חשתי קופצני ונבהל בקלות

ניסיתי לא לחשוב על האירוע

הייתי מודע לכך שיש לי עדיין רגשות רבים לגבי האירוע, אך לא התמודדתי איתם

הרגשות שלי לגבי האירוע היו קהים למדי

מצאתי את עצמי מרגיש או מתנהג כאילו אני נמצא שוב באותה תקופה

היו לי קשיים להירדם

חוויתי גלים של תחושות עזות לגבי האירוע

ניסיתי למחוק את האירוע מזיכרוני

היו לי קשיים להתרכז

תזכורות לגבי האירוע גרמו לי תגובות פיזיות, כמו הזעה, קשיי נשימה, בחילה ודפיקות לב מואצות

היו לי חלומות על האירוע

חשתי ערני ודרוך

ניסיתי לא לדבר על האירוע

63          21.6

206          70.5

189          64.7

234          80.1

145          49.7

133          45.4

199          68.2

197          67.5

193          66.1

172          58.9

152          52.1

165          56.5

162          55.5

214          73.3

212          72.6

192          65.8

201          68.8

226          77.4

227          77.7

246          84.2

112          38.4

187          64.0

117          40.1

37          12.7

58          19.9

38          13.0

91          31.2

100          34.2

46          15.8

53          18.2

59          20.2

63          21.6

67          22.9

62          21.2

70          24.0

42          14.4

38          13.0

53          18.2

42          14.4

40          13.7

38          13.0

28          9.6

92          31.5

54          18.5

63          21.6

28          9.6

24          8.2

7          2.4

24          8.2

31          10.5

21         7.2

15          5.1

14          4.8

24          8.2

34          11.6

26          8.9

35          12.0

17          5.8

14          4.8

22          7.5

21          7.2

9          3.1

12          4.1

4          1.4

41          14.0

22          7.5

25          8.6

8          2.7

6          2.1

4          1.4

17          5.8

14          4.8

5          1.7

7          2.4

8          2.7

11          3.8

18          6.2

17          5.8

6           2.1

4          1.4

10          3.4

9          3.1

9           3.1

3          1.0

4          1.4

1          0.3

20          6.8

11          3.8

15          5.1

1          0.3

6          2.1

0          0.0

5          1.7

3          1.0

1          0.3

3          1.0

3          1.0

9          3.1

7          2.4

6          2.1

2          0.7

1          0.3

4          1.4

5          1.7

4          1.4

1          0.3

0          0.0

0           0.0

14          4.8

5          1.7

9          3.1

12          4.1

9          3.1

9          3.1

10          3.4

11          3.8

20          6.8

17          5.8

15          5.1

13          4.5

14          4.8

16          5.5

17          5.8

14          4.8

14          4.8

11          3.8

15          5.1

13          4.5

11          3.8

13          4.5

13          4.5

13          4.5

292           100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

292          100

יותר ממחצית האחים/אחיות שנתקלו בהתאבדויות של מטופלים הצהירו כי היה להם, לכל הפחות, מגע מסוים איתם. התאבדות של מטופל הינה תקרית חמורה ביותר עבור אנשי מקצוע בתחום הרפואה. המחקרים המועטים שפורסמו בנושא מלמדים כי חשיפה להתאבדות של מטופלים הינה נפוצה ביותר בקרב מטפלים בזמן הכשרתם, וכי הם סובלים ממצוקה נפשית ניכרת בעקבות אירועים אלו. סודאק הציע כי התחושות אותם חווים מטפלים ואנשי מקצוע בעקבות התאבדות של מטופל הן מעטות יותר, מבחינה כמותית, בהשוואה לתחושות המלוות התאבדות של בן משפחה, אך הן דומות מבחינה איכותית.

טבלה 4: תוכניות סיוע נפשי לאנשי סיעוד לאחר מקרי התאבדות.

מס’ המשתתפים (%)

תכנית סיוע נפשי

(n = 292)

הוטמעה

לא הוטמעה

לא קיימת/לא מתאימה

46 (15.8)

234 (80.1)

12 (4.1)

סקירת מקרה בוחן

(n = 292)

נערכה על ידי ועדת בטיחות

נערכה במהלך פגישה במחלקה/יחידה

נערכה עבור חלק קטן מהסגל

אחר

לא נערכה

לא קיימת/לא מתאימה

23 (7.9)

68 (23.3)

75 (25.7)

24 (8.2)

83 (28.4)

19 (6.5)

למרות קשיי השוואה מסוימים, הנובעים משימוש בשיטות שונות וגורמים אחרים, תוצאות IES-R דומות דווחו בנוגע לאירועים הרי-אסון. במחקר שאמד אירועים טראומטיים כלליים (לדוגמא התעללות פיזית, הטרדה מינית, חדירה אובססיבית לפרטיות, תשומת לב רומנטית בלתי רצויה והתאבדות מטופלים) בקרב אנשי סיעוד פסיכיאטרי, תוצאת ה- IES-R הממוצעת הייתה 13.4, ו- 18 מהמשתתפים (14.5%) סווגו כקבוצת סיכון גבוה. תוצאות סולמות המשנה הממוצעות (הימנעות, חדירה, עוררות-יתר) של מחקר זה היו דומות לאלו שהושגו במחקר קודם.

במחקרנו, רוב האחים/אחיות הביעו תמיכה בהטמעת תוכניות סיוע נפשי המיועדות לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש שחוו אירוע מזעזע במקום העבודה. ממצא זה מלמד כי רוב אנשי הסיעוד הפסיכיאטרי מודעים לצורך בשירותי סיוע נפשי המיועדים לסגל. במונחים ריאליים, לעומת זאת, רק 15.8% מהמשתתפים דיווחו על זמינות של תוכנית סיוע נפשי המיועדת לאנשי בריאות הנפש שחוו אירוע התאבדות. בפרקטיקה הרפואית ביפן, לעתים קרובות המציאות היא כי כאשר מטופל מתאבד, הדבר אינו מוביל למתן סיוע נפשי לאנשי הסיעוד שהיו אחראיים לאותו חולה. תוצאות המחקר הנוכחי משקפות בחלקן את הסגנון הניהולי בפרקטיקה הפסיכיאטרית ביפן, כפי שניתן לראות מעלה.

טבלה 5: שאלות הנוגעות לצורך בתוכניות סיוע נפשי.

כלל לא

n          %

לא חושב כך

n          %

חושב שכן

n          %

חושב שכן במידה רבה

n          %

תשובה לא קיימת/לא מתאימה

n          %

סה”כ

n          %

תוכניות סיוע נפשי לאחר התאבדות הינן חיוניות לסגל הסיעודי

סוגיות הקשורות לבריאות הנפש אינן יכולות להיפתר על ידי האדם המושפע לבדו

אי-פעולה מחמירה סוגיות של בריאות הנפש

טיפול נפשי בלתי הולם עלול לגרום להתפטרות של חברי סגל

תוכניות סיוע נפשי מסייעות למניעת התאבדויות

נדרש ידע ראוי לגבי התאבדויות

יש לשתף מידע לגבי רצף האירועים שהוביל להתאבדות בין הסגל

תוכניות סיוע נפשי צריכות לכלול את כל הסגל הרפואי

תוכניות סיוע נפשי יפחיתו את הנטל הפסיכולוגי של הסגל

דיונים לגבי הסיבות להתאבדות מועילים לניהול הבריאות הנפשית

יש לשקול תוכניות סיוע נפשי המערבות מומחים חיצוניים

1          0.2

4          0.8

7          1.3

9          1.7

12          2.3

2          0.4

1          0.2

5          0.9

5          0.9

6          1.1

7          1.3

22          4.1

57          10.7

60          11.3

90           16.9

97          18.3

18          3.4

25          4.7

43          8.1

61          11.5

81          15.3

99          18.6

153          28.8

315          59.3

323          60.8

259          48.8

290          54.6

276          52.0

268          50.5

278          52.4

305          57.4

304          57.3

290          54.6

283          53.3

122          23.0

104          19.6

138          26.0

94          17.7

201          37.9

204          38.4

169          31.8

124          23.4

103          19.4

98          18.5

72          13.6

33          6.2

37          7.0

35          6.6

38          7.2

34          6.4

33          6.2

36          6.8

36          6.8

37          7.0

37          7.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

אף על פי כן, קיימים דיווחים על מחסור דומה במוסדות בארצות אחרות. לדוגמא, מאנגוריאן ועמיתיו דיווחו כי כאשר הם נתקלו בהתאבדויות של מאושפזים במהלך התמחותם, הסיוע הרגשי והתמיכה מצד המוסדות הרפואיים היו חסרים.

הסוגיות הקשורות בהתאבדויות של מטופלים שנבחנו במחקר זה נגזרות גם מתנאי המקצוע הסיעודי וגם מהתפיסה העצמית של אנשי הסיעוד לגבי תפקידם החברתי. ביטוי של מורת רוח נחשב לעתים קרובות ככניעה לחולשה וחשיפה של חוסר אונים בפני אחרים בקרב אנשי סיעוד ובעלי מקצוע אחרים בתחום הרפואה. אחים ואחיות חוששים כי הפגנת חולשה תפגע במוניטין המקצועי שלהם, וחשש זה עשוי להיות אחת הסיבות לחוסר הרצון להתבטא בנושא.

כתוצאה מכך, אנשי סיעוד שאיבדו מטופלים כתוצאה מהתאבדות מוטרדים מהתחושה כי הם אחראיים למוות. תחושות אשמה והתייסרות אלו עלולות להוביל לדיכאון ותסמיני PTSD אחרים ויכולות להשפיע על הזהות המקצועית והמיומנות והאחריות הסיעודית. בנוסף, חלק מהעוסקים בתחום עלולים לפתח פחד מפני התרחשות אירוע דומה נוסף, מה שעלול לפגוע בתפקודה של מערכת הבריאות.

טבלה 6: נושאי הסמינרים שנערכו במקום העבודה בשלושת השנים הקודמות.

כן

n          %

לא

n          %

תשובה לא קיימת/ לא מתאימה

n          %

סה”כ

n          %

שיטות להתמודדות עם דחק

התאבדויות ואמצעים למניעת התאבדויות

מחלות פסיכיאטריות

ניהול סיכונים

סיוע נפשי לסגל הסיעודי

שיפור מיומנויות ופיתוח קריירה

שיתוף פעולה עם מקצועות אחרים

גישות קבוצתיות

345          65.0

301          56.7

139          25.2

161          30.3

367          69.1

258          48.6

289          54.4

367          69.1

90          16.9

140          26.4

320          60.3

289          54.4

68          12.8

171          32.2

145          27.3

59          11.1

96          18.1

90          16.9

72          13.6

81          15.3

96          18.1

102          19.2

97          18.3

105          19.8

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

531          100.0

בשל סיבות אלו, ההטמעה המהירה של תוכניות סיוע נפשי עבור אנשי סיעוד שחוו התאבדות של מטופל מהווה חלק משמעותי ביצירת סביבת טיפול רפואי יעילה. תוכניות סיוע נפשי לאנשי סגל שחוו התאבדות מהוות חלק מהקטגוריה של התערבות לאחר התאבדות (post-vention). פעילויות אלו צריכות לאפשר התבטאות מילולית לגבי הזעזוע הרגשי שחווה אותו אדם. הן אמורות בנוסף לשחרר את הסגל ממעגל הדיכאון האכזרי שעשוי לנבוע מהאמונה המוטעית כי רק הם סובלים מאותן תחושות. בנוסף, הן מסייעות לאנשי הסגל להתאחד באמצעות תמיכה הדדית. פגישות קבוצתיות יכולות לסייע לאנשי סיעוד “להבין את האוניברסאליות של האבל ולהפחית את תחושת האשמה והאחריות המופרזת”. שיתוף ובחינת התחושות האישיות באופן יום-יומי יכולים להועיל לשיתוף התחושות הרגשיות העמוקות הנובעות מהתאבדות של מטופל. סוגיה זו אינה בלעדית לאנשי סיעוד. סודאק מציין את החשיבות שבשיתוף דעות לגבי התאבדות וקיום דיון חופשי עם אנשי סגל אחרים. בנוסף, ביילון, המספר במחקרו על חוויה אישית שעבר בזמן ההתמחות שלו, מציין את החשיבות של השפעת התאבדות מטופל ומדגיש את התועלת של אוטופסיה פסיכולוגית המשותפת עם אחרים בהקשר של בריאות הנפש.

בין יתר ההתערבויות הדרושות, אנשי סיעוד זקוקים להכשרה בתחום מניעת התאבדויות. כפי שהמחקר הנוכחי מראה, לעומת זאת, רק חלק קטן מהמוסדות הרפואיים עורכים סמינרים בתחום ההתאבדויות במקום העבודה. ניתן לכלול סוגיות הקשורות בהתאבדות בזמן סמינרים העוסקים בניהול סיכונים, הנערכים לעתים קרובות יותר לפי דיווחי המשתתפים במחקר. ניתן ליישם גישות מתחום ניהול הסיכונים לגבי התערבות ומניעת התאבדויות של מאושפזים. ניתן לאמוד את גורמי הסיכון להתאבדות של המטופלים על סמך המידע הנובע מהאשפוז, ולפתח תוכניות סיעוד ותראפיה בהתבסס על תוצאות האומדן. הטמעת תוכניות אלו מסייעת לזיהוי שינויים קלים בהתנהגות. מערכות כאלו מערבות את המטופלים, משפחותיהם, אנשי סיעוד, רופאים, ואנשי מקצוע אחרים בתחום הרפואה בתוכניות ניהול סיכונים הנועדות למניעת התאבדות.

דוגמאות פרקטיות של תוכניות הכשרה למניעת התאבדויות עבור אנשי סיעוד וסטודנטים לסיעוד ורפואה צוינו במחקרים קודמים. עם זאת, מרבית התוכניות האלו מותאמות ספציפית למניעה; מעט תוכניות, באופן יחסי, מספקות מידע ותמיכה המבוססים על ההנחה כי המשתתפים עלולים להיות מושפעים מהתאבדות של מטופל. הכשרה למניעת התאבדויות הינה רבת ערך. אנשי סיעוד צריכים להיות מודעים לכך כי הם עלולים להיתקל במצב בו הם נאלצים להתמודד עם התאבדות של מטופל או אדם קרוב אליהם.

מחקר זה חשף כי במוסדות שנכללו בסקר קיים חוסר מודעות לגבי ההשפעה של התאבדויות מוצלחות של מטופלים על הסגל הסיעודי, וכי הצורך להכשיר אנשי סיעוד לגבי סוגיות הקשורות בהתאבדות אינו זוכה לתשומת הלב הראויה. מסקנות אלו, קרוב לוודאי, רלוונטיות למחוזות רבים ברחבי יפן. בהתאם לכך, אנו מקווים כי מחקר זה יספק תשתית לשיפור המצב הקיים.

מגבלות

יש לנקוט בזהירות רבה כאשר מכלילים ממצאים אלו לגבי כל איש סיעוד המתמודד עם התאבדות של מטופל, בשל העובדה כי ראיות מחקר זה מגיעות מסביבה יפנית. בנוסף, מחקר זה התמקד בסיעוד פסיכיאטרי באזור עירוני; אנשי סיעוד הנמצאים באזורים גיאוגרפיים אחרים או כאלו העוסקים בתחומי סיעוד שונים לא נכללו במחקר.

למרות שהשאלונים שנכללו במחקר זה מבוססים על הספרות הנרחבת בתחום, כולל מחקרים בנושא התאבדות, מסמכים הנוגעים לחקיקה למניעת התאבדות ומקורות אחרים, התוקף והאמינות של מחקר זה טרם נבחנו. בשל כך, דרוש מחקר פיילוט נוסף שיבחן את אופן השימוש בשאלון בעתיד.

באופן כללי, הדיווחים מראים כי נשים העוסקות בסיעוד נמצאות בסיכון גבוה יותר ל- PTSD ותסמינים קשורים אחרים מאשר גברים בתחום הסיעוד. עם זאת, הבדלים מגדריים בתוצאות ה- IES-R לא נכללו במחקר זה.

מסקנות

המחקר הנוכחי חשף כי יותר ממחצית המשתתפים (אנשי סיעוד) חוו התאבדות מוצלחת של מטופל. תוצאות ה- IES-R של משתתפים אלו מראות כי התאבדות של מטופל הינה אירוע המוביל לדחק משמעותי. עם זאת, למרות שמרבית מאחים/אחיות אלו היו מודעים לצורך בשירותי סיוע נפשי המיועדים לסגל, הזמינות של תוכניות סיוע נפשי מערכתיות עבור אנשי סיעוד שחוו התאבדות מטופל הינה נדירה ביותר. בנוסף, יוזמות הכשרה לגבי סוגיות הנוגעות להתאבדות וטיפול נפשי הינן חסרות. בשל כך, נדרש שיפור של מערכות התמיכה על מנת לספק סיוע נפשי ראוי לאנשי הסגל הסיעודי, כך שהם יוכלו לתפקד באופן יעיל יותר בעת המניעה הראשונית.

מחקר זה יכול לספק תשתית לשיפור המצב הקיים על ידי הדגשת החשיבות של השפעת התאבדויות על אנשי הסגל הסיעודי, והמחסור בסיוע נפשי ומערכות הכשרה הולמות הנוגעות לסוגיות הקשורות בהתאבדות מטופלים.

ההשפעה של התאבדות מאושפזים על אנשי סיעוד פסיכיאטרי והצורך שלהם בתמיכה

תקציר

רקע: אחים ואחיות העובדים בבתי חולים פסיכיאטריים ובמחלקות פסיכיאטריות צפויים להיתקל בהתאבדויות מוצלחות. המחקר נערך על מנת לבחון דחק פוסט-התאבדותי אצל אנשי סיעוד ואת מידת הזמינות של שירותי בריאות הנפש ותוכניות הכשרה הקשורות להתאבדויות.

שיטות: החוויות הקשורות להתאבדויות של מטופלים נחקרו באמצעות שאלון דיווח-עצמי אנונימי, שמולא על ידי 531 אחים ואחיות פסיכיאטריים יחד עם סולם השפעת אירועים (Impact of Event Scale – Revised, IES-R).

תוצאות: שיעור העוסקים בסיעוד שנתקלו בהתאבדויות של מאושפזים היה 55.0%. הדירוג הממוצע של סולם השפעת האירועים היה 11.4. אחוז המשתתפים שנמצאו בסיכון גבוה (≥ 25 בדירוג IES-R בן 88 נקודות) להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היה 13.7%. עם זאת, רק 15.8% מהמשתתפים דיווחו כי יש להם גישה לתוכניות סיוע נפשי לאחר ההתאבדות. הסקר חשף בנוסף שיעור נמוך של אחים ואחיות שהשתתפו בסמינרים מטעם בית החולים לגבי מניעת התאבדויות או בתכניות סיוע נפשי לעוסקים בסיעוד (26.4% ו- 12.8%, בהתאמה).

מסקנות: התוצאות מראות כי אנשי סיעוד שנחשפו להתאבדויות של מטופלים סובלים ממצוקה נפשית ניכרת. עם זאת, הזמינות הנמוכה של תכניות עזרה נפשית מערכתיות עברו אחים ואחיות אלו והמחסור ביוזמות חינוך וסיוע נפשי הקשורים בנושא ההתאבדות עבור העוסקים בסיעוד הם בעייתיים. מצב זה, קרוב לודאי, קשור לעובדה כי לא קיימות מערכות רשמיות לזיהוי ואומדן ההשפעות הפסיכולוגיות של התאבדות מטופלים על הסגל הסיעודי, וללחצים הנובעים מהתפיסה הציבורית הרואה בעוסקים בסיעוד כספקים של טיפול נפשי, ולא כבעלי מקצוע הזקוקים בעצמם לסיוע כזה.

רקע

הפרעות פסיכיאטריות נחשבות כאחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר המובילים להתאבדות. מטופלים הנמצאים באשפוז פסיכיאטרי מהווים בשל כך קבוצה בסיכון גבוה לניסיונות התאבדות. בשל סיבות אלו, אחים ואחיות העובדים בבתי חולים ובמחלקות פסיכיאטריות נמצאים בסבירות גבוהה להיתקל בנטיות אובדניות אצל מטופלים ובניסיונות התאבדות והתאבדויות מוצלחות, בהשוואה לאנשי סיעוד העובדים במחלקות אחרות.

מחקרים קודמים בנושא הראו כי התאבדויות של מטופלים הן בעלות השפעה רגשית חמורה על פסיכיאטרים ומתלמדים בתחום הפסיכיאטריה, ועל תחושת האבל האישית של המטפלים. התאבדות מוצלחת של מטופל מהווה אירוע קריטי עבור הסגל האחראי למטופל או הקשור אליו, וייתכן כי הם יחוו תחושות של אשמה וחוסר ערך הקשורות לכישלון שלהם למנוע את התאבדות המטופל. עם זאת, תוצאות אחד המחקרים מראות כי רק...

295.00 

מק"ט 0f0627694491 קטגוריה
מק"ט 0f0627694491 קטגוריה

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.