מבוא:

הדין המהותי קובע את מסגרת האינטרסים והפעולות המשפטיות שמערכת המשפט מכירה בהם. הדין הפרוצדוראלי נועד לקבוע את המתכונת שעל פיה יתנהלו הליכי הבירור והאכיפה של הזכויות המוקנות על פי הדין המהותי. במובן זה, אמור הדין הפרוצדוראלי לשמש אחד מכלי העזר להגשמת המטרות של הדין המהותי. מקום שהדין המהותי מקנה זכות וקובע סעד בגין הפרתה, ראוי שהדין הפרוצדוראלי יאפשר מימוש של הזכות ברמת אכיפה אופטימלית, כנגזר ממטרות הדין המהותי ותוכנו.

אולם, יש שמבנה הדין הפוצדוראלי אינו עומד בקני המידה האמורים. כתוצאה מכך, עלולה להיווצר סטייה מהרמה הרצויה של הציות לחוק. לעיתים, עלולים כללי המימוש של הזכויות להפחית מהותית את יכולת האכיפה, ובנסיבות קיצוניות, עלול הדין המהותי ליהפך להלכה ואין מורין על כך. דומה שתחום דיני הגנת הצרכן הינו דוגמא בולטת לתופעה זו.

שימוש בתובענות ייצוגיות נעשה פופולרי בעת האחרונה והן מהוות מכשיר יעיל שיש התולים בו תקוות רבות בתחומים מגוונים, החל בתרמית ואי גילוי של מנהלים ובעלי שליטה בחברות לבעלי מניותיהן- וכלה בטענות צרכניות, למען טענות נגד ניהול בלתי תקין ובלתי חוקי של חברות- ועוד.

יחד עם זאת נראה, שנוצר פער בין העמדות המוצהרות של בתי המשפט לבין האפשרות המעשית להתשמש במכשיר זה.

על מנת שתהליך מעין זה יתקיים, חייבים להתקיים שני תנאים: האחד, כי תיווצר תשתית משפטית דיונית המאפשרת להמיר את ההליך האזרחי מהליך איניווידואלי להליך קיבוצי. התנאי השני שתתרחש קואורדינציה מתאימה בין היחידים שתתארגן קבוצה.

תכליתו של מוסד התובענות הייצוגיות היא לאפשר ריכוז יעיל של כוח במסגרת קיבוצית כאשר קיימת תשתית עניינית מספקת לכך. מוסד התובענות הייצוגיות נתפס כאחת הדרכים החשובות ביותר להגנה על האינטרס הצרכני.[1]

על אף חוסר הבהירות, למכשיר זה יתרונות רבים אשר יפורטו בהמשך עבדותי, לרבות, יתרונו הניכר של המוסד, שהוא בכך שהוא קובע ברירת מחדל יעילה שלפיה הזכאי מצטרף מאליו לתובענה ללא צורך לנקוט יוזמה כלשהי. זאת ועוד, הליך זה מקל על העומס במערכת השיפוטית.

ריכוז התביעות בהליך אחד חוסך זמן שיפוטי שהיה מתבזבז אילו הוגשו תביעות בנפרד. מול יתרונות כלי התובענה הייצוגית, נבחן את חסרונותיו של כלי זה.

שאלת המחקר העובדת בפנינו הינה, האם אכן תובענה ייצוגית הינה כלי אפקטיבי לאכיפת זכויות צרכניות, תוך בחינת היתרונות והחסרונות העולים משימוש בכלי זה.

על מנת להכריע בשאלה זו, התחלתי לבדק את הרקע ההיסטורי העוסק בחקיקת תובענות ייצוגיות, תוך מעבר לחקיקה עכשווית, משנת 2006, שניסתה לקדם את כלי זה, אך נראה שלא בצורה מקיפה למדי.

לאחר מכן אציג את עקרונות התובענה הייצוגית, ואבדק את היתרונות והחסרונות של כלי זה אשר יובילו למסקנה, לכאורה, עד כמה כלי זה אפקטיבי.

כמו-כן, אבחן כיצד ניתן לעשות שימוש בכלי התובענה הייצוגית, מקום בו נרצה להגן על הצרכן, ואיזה שימוש יכול הצרכן לעשות בתובענה הייצוגית, לרבות בחינת חלופות אחרות לצורכי הגנה על הצרכן, שאינן תובענות ייצוגית. גם בתוך בחינה פרטנית זאת, אבדק את היתרונות והחסרונות של שימוש בכלי זה על הגנת הצרכן, ובהתאם לחוק הגנת הצרכן.

לאחר מכן, תעשה השוואה בין כלי התובענה הייצוגית תרכנית במדינת ישראל ולבין זו בארצות הברית, השוואה בין המשפט האמריקאי למשפט הישראלי.

לסיום העבודה, אסקר את מגוון הביקורות המוטלות על כלי התובענה הייצוגית, אשר עלולות ליצור, לכאורה, את התחושה שאין צורך בכלי התובענה הייצוגית, דבר שכפי שפורט לעיל, יסתר על ידי הצגת היתרונות שבכלי זה.

[1] מ’ בר-ניב (בורנובסקי) “האכיפה של חוק הגנת הצרכן על ידי המגזר העסקי”, עיוני משפט, יז (תשנ”ב) 299, 303-304.

תוכן עניינים

א. מבוא והצגת שאלת המחקר.

ב. מכשיר התובענה הייצוגית.

ב1. רקע היסטורי.

ב2. החקיקה החדשה.

ב3. עקרונות התובענה הייצוגית.

ב4. סיכוניה וחסרונותיה של התובענה ייצוגית.

ב5. יסודות התובענה הייצוגית.

ב6. מהי רמת השכנוע הדרושה לאישור תובענה ייצוגית.

ב7. תובענה ייצוגית כנגד המדינה-האפשר?

ב8. סיומה של התובענה הייצוגית.

ג. הגנת הצרכן.

ג1. תת אכיפה של דיני הגנת הצרכן.

ג1. תובענה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן.

ג3. הגבלת התביעה הייצוגית הצרכנית לעילה לפי חוק הגנת הצרכן.

ג4. מבחן הפסיקה.

ג5. הסעד בתובענה הייצוגית, במסגרת חוק הגנת הצרכן.

ג6. עילות להגנת הצרכן שמחוץ לחוק הגנת הצרכן.

ד. תובענות ייצוגיות צרכניות בארה”ב- השוואה בין המשפט האמריקאי לישראלי.

ה. הביקורת על תובענות ייצוגיות צרכניות.

ו. סיכום.

ז. רשימת ביבליוגרפיה.