מבוא

כל ילד ונער במערכת החינוך היהודית בישראל מכירים את הרוטינה של טקסי הזיכרון בבית הספר. הם משתתפים פעילים או צופים מהצד בעשרות טקסים כאלה, ונחשפים אף לטקסים ממלכתיים או קהילתיים. לפיכך, טקסים אלה מהווים מקור למחקרים בתחום מדעי החברה והתרבות. עבודתי, הנכתבת במסגרת הקורס “תרבות, תקשורת ופנאי בישראל”, מבקשת לשים את טקסי הזיכרון הבית ספריים הללו תחת עין בוחנת נוספת, מפאת חשיבותם התרבותית – שכן דרכם אפשר להבין את התרבות שמתוכה הם נולדו ואת הערכים הדומיננטיים השולטים בה, ואף כיצד טקסים אלה בתורם – משעתקים את התרבות הזו גם לדור הבא.

בית הספר, מעצם היותו זירה מרכזית לפעילות המדינה לשם כינון לאומיות וזהות לאומית, נהפך לשדה קרב בו מתקיים מאבק על עיצוב הנרטיב הלאומי. מדינת ישראל הנהיגה טקסים אלה להטמעת ערכים אחידים ויצירת קולקטיב המאוחד בחינוכו, כאשר טקסי אבל לאומיים-חילוניים הפכו למכשיר מרכזי בחינוך זה (לומסקי פדר, 2003).

טקסים אלה אף מהווים פסק זמן משגרת היומיום. הם מעבירים את המשתתפים והצופים בהם למציאות טקסית, המארגנת את עצמה תחת מימד של קדושה וציווי, המחבר את העבר עם ההווה והעתיד (הנדלמן וכץ, 1990). מבחינה זו הם מהווים מעין טקס מעבר, בו מדי שנה, בני הנוער מתנתקים משגרת היומיום, נמצאים במצב לימינאלי בו הם משתחררים מההגבלות הרגילות ומבני ההיגיון והמשמעות, ובתום הטקס הם משתלבים מחדש בתרבות ובערכים ההגמונים (Turner, 1977).

ערכים הגמונים אלה כוללים את קדושת הצבא והלאום, מחויבות היחיד לקולקטיב, ולהטוטנות בין הרעיון כי ישראל היא קרבן נצחי אך אקטיבית בהגנתה על עצמה ובניה. במסגרת ערכים שכאלה, התפתחה לה תרבות השכול, בה האומה מקיימת קשר מורכב עם חיי אזרחיה ומותם. תרומתו של החייל שהעניק לאומה את חייו קושרת אותו ואת החברה במערכת יחסים מורכבת לאחר מותו. התמורה שהחברה מעניקה למת על אובדן חייו מתבטאת בהבטחת המשכיות סמלית לזכרו על ידי פעולות הנצחה קולקטיבית (זרובבל, 2004).

שאלת המחקר שהנחתה אותי בעבודה זו היא אילו תמות חוזרות על עצמן בטקסי זיכרון בית ספריים. שאלה זו נשאלת מתוך ההנחה כי חשיפת התמות הללו, כפי שהן באות לידי ביטוי במבנים, בתכנים ובסמליות של טקסי הזיכרון תעזור לנו לחשוף גם את מערכת הערכים התרבותית שבמסגרתה התמות מיוצרות, וגם באופן בו טקסים אלה מהווים טקסי מעבר המאשררים את הערכים ההמוניים באמצעות היותם פסקי זמן לאומיים, המסייעים באיחוד וגיבוש חברתי ותרבותי של המשתתפים והצופים בהם. לשם כך בחרתי לנתח חמישה סרטונים של טקסי זיכרון בבתי ספר שונים במרכז הארץ מהשנתיים האחרונות (2013-2014), שהם למעשה דימויים חזותיים בעלי רטוריקה מסוימת, המייצרים עולם ופרשנות אידיאולוגית (בארת’, 1977), עולם ופרשנות שאותם שמתי לי למטרה להבין.

אני מעוניינת לטעון כי לא ניתן לזהות בטקסים האלה ממדים חתרניים או מרדניים. כלל הטקסים שבחנתי חוזרים באופן שגרתי על מבנה-על שנקבע על ידי משרד החינוך ועל רפרטואר זיכרון קבוע של תכנים לאומיים. בעוד שהתכנים מתעדכנים ברוח הזמן וניתן לראות מיעוט של תכנים מדור תש”ח, עדיין מכנה המסרים הערכיים הוא אחיד: הגבורה וההקרבה העצמית, מעטים מול רבים, זיקת החיים למתים, התחייה הלאומית, ההתחייבות תמיד לזכור את הנופלים וכדומה (לומסקי פדר, 2003). הפלסטינים עדיין מודרים מנרטיב השכול הלאומי, ומושג השלום מוצג כשאיפה אוטופית אך לא קונקרטית שמנחה לכאורה את עם ישראל, אך הוא לנצח ייאלץ לחיות על חרבו. כך טקסים אלה מחברים את דור העתיד של החיילים למסור את חייהם למען הלאום במידת הצורך, ומנסים להגדיר נרטיב אחיד בלבד למציאות.

תוכן עניינים

מבוא 3
סקירת ספרות 4
צבאיות ופטריוטיזם בחברה הישראלית 4
פסקי זמן וטקסי מעבר 9
טקסי יום הזיכרון בישראל ובבתי הספר 12
שיטה ומהלך המחקר 17
מבנה ותפאורה 18
המערך הטקסי 19
תוכן, סמלים וסמליות בטקסים 21
דיון בממצאים 25
סיכום 30
ביבליוגרפיה 31