מבוא

מישל פוקו (1926-1984) היה ועודנו אחד התיאורטיקנים החשובים בתחום התיאוריה הביקורתית. עיקר עבודתו ומחקריו נוגעים במושגים של עוצמה, ידע ושיח (מילס, 2005).  הוא בחן את יחסי העוצמה שהיו בסיס להיווצרותן של הפילוסופיה, ההיסטוריה, הפוליטיקה והספרות המערביות, ותרם רבות להתפתחות הגישה הביקורתית כלפי המערכות התרבותיות, הכלכליות, החברתיות והפוליטיות. עבודותיו משמשות מקור לשדות מחקר חשובים כגון תכנון ערים, רפואה, קרימינולוגיה, חינוך, ניהול ועוד (סבירסקי, 2005). לפוקו היתה השפעה ניכרת על המחקר והכתבים הפוסט-סטרוקטורליסטיים, פוסט מודרניים, פמיניסטיים, פוסט-מרקסיסטיים ופוסט-קולוניאליסטיים (מילס, 2005), והוא תרם להבנת התופעה של עיצוב האדם כסובייקט בעולם המערבי (סבירסקי, 2005). עבודותו התיאורטית היתה מאתגרת ושוברת מוסכמות וככזו היא עוררה ועדיין מעוררת ענין רב, ביקורת וויכוחים סוערים (מילס, 2005).

במאמרו “הסובייקט והעוצמה”, מישל פוקו מדגיש כי הנושא המרכזי בעבודתו הוא הסובייקט, ולא העוצמה עצמה. הוא טוען כי האדם, כסובייקט במערכות של ייצור והערכה, קיים באופן מובנה בתוך רשת של יחסי כוח. פוקו טוען להגדרה רחבה יותר של עוצמה, וטוען כי היא אינה מרוכזת בגופים או מוסדות ספציפיים אלא נפוצה באינטראקציות יומיומיות. אינטראקציות אלה מתבטאות בין זוגות שונים כמו גברים ונשים, הורים וילדים, רופאים ומטופלים, ופקידים ואזרחים, (Foucault, 2000).

נקודת המבט של פוקו מחייבת לראות את העוצמה כרשת של יחסים ולא כנכס המוחזק בידי עילית. שינוי זה בהבנה מחייב להכיר בכך שהעוצמה מוטמעת בחילופים היומיומיים השגרתיים בין פרטים. כתוצאה מכך, כדי להבין כיצד פרטים הופכים לסובייקטים, יש לנתח את דינמיקות הכוח הללו בהקשרן היומיומי, (Foucault, 2000).

במרכז הטיעון של פוקו עומד מושג ההתנגדות. הוא מציע שבחינת העוצמה דרך הפריזמה של אסטרטגיות התנגדות חושפת את המאבקים נגד ניסיונות להגדיר או לנרמל פרטים. מאבקים אלה אינם מכוונים לפירוק מוסדות הכוח או לפגיעה ישירה באליטות, אלא מתמקדים באתגור הטכניקות והמבנים המעצבים ומגבילים את הסובייקטיביות. פוקו טוען כי טכניקות ומבנים אלה הם המוקדים האמיתיים של הכוח, כיוון שהם שולטים באופן שבו פרטים מסווגים ונשלטים, (Foucault, 2000).

הניתוח של פוקו מתרחב למדינה המודרנית, ומדגיש כיצד העוצמה פועלת לא רק באמצעות מנגנונים משפטיים ופוליטיים, אלא גם באמצעים משמעתיים עדינים יותר. זה כולל את ההשפעה של מוסדות רווחה ומבנים חברתיים אחרים שמכלילים ומפרטים את העוצמה בו-זמנית. על ידי עיצוב הסובייקטיביות, מוסדות אלה מפעילים צורה של כוח פסטורלי, המזכיר טכניקות שנגזרו ממסורות נוצריות, (Foucault, 2000).

לסיכום, עבודתו של פוקו קוראת לבחינה מעמיקה יותר של יחסי הכוח בחיי היומיום. הניתוח שלו מדגיש את חשיבות ההתנגדות והמאבק המתמשך נגד הנורמליזציה שמוטלת על ידי מבנים חברתיים. גישה זו מאתגרת תפיסות מסורתיות של עוצמה, ודוחקת להערכה מחדש של האופן שבו פרטים מעוצבים ונשלטים במערכות כוח שונות.

כאמור, פוקו מרחיב את תפיסת העוצמה, הוא איננו רואה בעוצמה גורם המצוי ברשות קבוצת אנשים או מוסד ושכל מטרתו היא דיכוי והגבלה, אלא מבקש לבחון כיצד פועלת העוצמה ביחסים היומיומיים שבין אנשים ומוסדות. העוצמה  איננה רק שלילית אלא גם פרודוקטיבית ומאפשרת התפתחות צורות התנהגות חדשות. פוקו הביא אל קדמת הבמה את ההתנגדות לעוצמה, אך יחד עם זאת לא התווה בבהירות את המנגנונים המדויקים להתנגדות לה (מילס, 2005).

עבודה זו בוחנת מספר היבטים של העוצמה על פי המודל של פוקו. בפרק הראשון של העבודה אציג את תפיסת העוצמה של פוקו – את יחסי העוצמה המתקיימים בחברה, את המשמעת, את הקשר בין עוצמה ומימשל ובסופו של הפרק אציג היבטים שונים של הביקורת כלפי מודל העוצמה של פוקו. הפרק השני של העבודה יתמקד בעוצמה המתקיימת במוסד המשפחה. באמצעות מוסד זה אציג את האבחנה של פוקו בין עוצמה ריבונית (sovereign power) לעוצמה ממשמעת (disciplinary power) (Taylor, 2012). בפרק האחרון אציג את מושג ההתנגדות לעוצמה, ההתנגדות לפי פוקו מתקיימת בתוך העוצמה, ומהווה למעשה חלק ממנה. אין מדובר בהתנגדות אחת מרכזית כלפי ממשל או מוסד אלא כפי שמתאר זאת פוקו: ריבוי של נקודות התנגדות (פוקו, 1996).

תוכן עניינים

מושג העוצמה בהגותו של פוקו 1
תוכן עניינים 2
מבוא 3
פרק 1 – יחסי עוצמה 6
פרק 2 – העוצמה שבמשפחה 11
פרק 3 – עוצמה והתנגדות 14
פרק 4: העוצמה כמניע לשינוי חברתי 18
סיכום 21
ביבליוגרפיה 24