מבוא

עשרים אחוזים מאזרחיה של מדינת ישראל הם ערבים. ישראל תופסת מיעוט זה כבעל זכויות אזרחיות, בעוד שהמיעוט הערבי תופס עצמו כמיעוט לאומי, ערבי פלסטיני, בעל זכויות אזרחיות וגם בעל זכויות לאומיות. על רקע זה יש חוסר שקט מתמיד שמתפרץ מדי פעם, כמו מהומות אוקטובר 2000  בהם אזרחי ישראל הערבים חברו להתקוממות הפלסטינית בשטחים ופתחו בשורת הפגנות הזדהות אלימות בערים ובכפרים ערבים ברחבי ישראל.

מספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, פסקי דין והחלטות הממשלה, דו”חות מבקר המדינה ומסמכים רשמיים אחרים העוסקים ביחסים שבין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים, מצביעים על כך “שאזרחי המדינה הערבים מופלים לרעה בהשוואה לאזרחים היהודים”. עם זאת, “רמת המודעות להפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה” ( הרצאת השופט האשם ח’טיב, 2006: 8, מצטט מדוח אור).

לצד הקיפוח והמצוקה לאורך שנים של האזרחים הערבים בישראל  כמו: בענייני הקצאת קרקעות מדינה לצורכי בנייה למגורים לאזרחים, בנושאי הקצאת תקציבים לפיתוח, תעסוקה, חינוך, ענייני דת ורווחה והעדר ייצוג הולם בשירות,  חלה הקצנה פוליטית בקרבם הבאה לידי ביטוי בהזדהות עם המאבק הפלסטיני, חלה הקצנה דתית, וחלה התגברות של ההפגנות האלימות וההתנהגות הלא אחראית של חלק ממנהיגי הציבור במגזר הערבי, אשר כוללת הסתה לאלימות והגברת העוינות כלפי מדינת ישראל.

מצד האזרחים היהודיים פעילויות ההתקוממות וההקצנה בקרב ערביי ישראל, פעילותם המתוקשרת של חברי כנסת בנושאים לאומיים עם מיקוד בסכסוך הישראלי-פלסטיני  נתפסים כניסיון של המיעוט הערבי לחבור אל הרוב הערבי באזור ועל כן מהווים סכנה למדינת ישראל. “זה שנות דור פועלת ההנהגה הערבית להחליש בקרב מגזרה את סמכות המדינה ומוסדותיה. גופים שהוקמו, רבים במימון יהודים תמימים, פועלים לפרק את שאריות הזהות בקרב ערביי ישראל כלפי מדינתם ולנכר אותם מזיהוי עם מדינת היהודים. אוהבים לדבר על המיעוט הערבי ועל כיבוד זכויות המיעוט. אבל גם המיעוט צריך לכבד את חברת הרוב, סמליה ומוסדותיה; כך נוהגים היהודים בכל מדינות העולם.”

יתירה מזו, ההקצנה שחלה גם בקרב המגזר היהודי, הבא לידי ביטוי באופני שונים. ראו למשל, את ממצאי מדד הדמוקרטיה 2013 לפיו רוב אזרחי ישראל היהודים סבורים שדמוקרטיה  הוא שלטון הרוב היהודי; נמצא ש-49% מהציבור היהודי סוברים שליהודים מגיעות זכויות רבות יותר מאשר ללא יהודים; 67% סוברים שהסמכות להכריע בנושאי ביטחון שמורה לרוב היהודי בלבד ו-57% סוברים שהסמכות להכריע בנושאים כלכליים שמורה לרוב היהודי בלבד 57%) (מדד הדמוקרטיה, 2013, עמ’ 75–80, 132 (אינם תורמים ליחסי אמון בין שני המגזרים.

למעשה, מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום, אין פתרון מלא ליחסים אלה. אם כן, מה הסיכוי שהרוב והמיעוט בישראל  ירגישו שזכויותיהם נשמרות מבלי שמתן זכויות לקבוצה אחת יפגעו בזכויותיה של הקבוצה השנייה? האם הסכסוך בין הרוב הישראלי למיעוט הערבי הוא פתיר? האם ניתן לצפות מהמיעוט הערבי בישראל “לשבת בשקט” כשמעבר לגדר קיימת ישות פלסטינית שתוכר כמדינה? האם ניתן לצפות מהרוב היהודי לא להרגיש מאוים לאור דרישותיהם לשוויון זכויות ומחיקת הזהות הלאומית היהודית כמאפיין של מדינת ישראל?

נבחן שאלו אלה  במספר מישורים: במישור המשפטי ובמישור הפרקטי ולאחר מכן, במישור של השכל הישר.

תוכן עניינים

1. מבוא 1
2. מודלים של דמוקרטיה ושילוב מיעוטים 5-8
3. מדינת ישראל- מדינה יהודית ודמוקרטית 9-15
3.1 ישראל-מדינה יהודית
3.2 ישראל מדינה דמוקרטית
4. סיכום ודיון 16-17
5. ביבליוגרפיה 18