PROPERTY AND PERSONHOOD

קניין ואנושיות

מאמר זה בוחן את היחסים בין קניין לאנושיות (personhood, “היות אדם”) יחסים שבדרך כלל זוכים להתעלמות או נתפסים כמובנים מאליהם בכתיבה המשפטית. ההנחה הניצבת בבסיס פרספקטיבת האנושיות היא כי בכדי להשיג התפתחות-עצמית ראויה – להיות אדם – האינדיבידואל נזקק לשליטה מסוימת במשאבים של סביבתו החיצונית. שליטה זו מתגשמת באמצעות זכויות הקניין. למרות שנדרשת הרחבה של פרספקטיבה זו בכתיבה המודרנית לגבי קניין, פרספקטיבת האנושיות היא לעתים קרובות משתמעת בקשרים אותם מוצאים בתי המשפט ופרשנים בין קניין לפרטיות או בין קניין לחירות. לצד היכולת שלה להסביר היבטים מסוימים בסכמות הקיימות של זכויות הקניין, פרספקטיבת האנושיות יכולה לשמש בנוסף כמקור מפורש של ערכים לשם יצירת הבחנות מוסריות בסכסוכים קנייניים, ולפיכך לשם הצדקה או ביקורת על החוקים הנוכחיים.

1. קניין לאנושיות: השקפה אינטואיטיבית

רוב בני האדם מחזיקים ברשותם אובייקטים שהם מרגישים שהם מהווים כמעט חלק מעצמם. אובייקטים אלו קשורים קשר הדוק לאנושיות מכיוון שהם מהווים חלק מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו בתור ישויות אנושיות רציפות בעולם. אובייקטים אלו הם מגוונים כפי שבני האדם הם מגוונים, אך הדוגמאות הנפוצות הן טבעת נישואין, תמונות, ירושות, או בית. ניתן לאמוד את החוזק או החשיבות של הקשר של האדם עם האובייקט באמצעות הסבל שייגרם בשל האובדן שלו. לפי השקפה זו, האובייקט קשור באופן הדוק לאנושיות של האדם אם האובדן שלו גורם לכאב שלא ניתן להקל עליו באמצעות תחליף של האובייקט. לפיכך, אותו אובייקט ספציפי קשור באופן הדוק למחזיק בו. לדוגמא, אם טבעת נישואין נגנבת מתכשיטן, הביטוח יכול להציע לו פיצוי, אך אם הטבעת נגנבת מאדם נשוי, הפיצוי הכספי אינו יכול להשיב את הסטאטוס-קוו – וייתכן כי שום סכום כסף לא יוכל לעשות זאת.

המצב ההפוך להחזקה באובייקט שהפך לחלק מהאדם הוא החזקה באובייקט אותו ניתן להחליף בקלות באובייקטים אחרים בעלי שווי דומה. האדם מחזיק באובייקט זה בשל סיבות אינסטרומנטליות בלבד. הדוגמא הנפוצה לאובייקט כזה היא כמובן כסף, שכמעט תמיד משמש אך ורק לרכישה של דברים אחרים. שטר של דולר אינו שווה יותר ממה שהאדם מעוניין לרכוש בעזרתו, וכל שטר של דולר שווה בדיוק כמו כל שטר דולר אחר. דוגמאות נוספות הן אותה טבעת נישואין הנמצאת ברשותו של תכשיטן, רכב הנמצא ברשותו של הסוכן, הקרקע ברשותו של היזם, או דירה ברשותו של איש הנדל”ן. אני מכנה הפכים תיאורטיים אלו – קניין המהווה חלק מהאדם וקניין אינסטרומנטלי בלבד – בתור קניין אישי וקניין בר-החלפה, בהתאמה.

אם אנו מכירים בכך שהאדם יכול להיות קשור ב”דבר מה” חיצוני באופן קונסטיטוטיבי כלשהו, ניתן לטעון כי בזכות קשר זה יש להעניק לאותו אדם חירות נרחבת בכל הנוגע לשליטה על פני אותו “דבר מה”. אך במקרה זה החירות נובעת מהקניין לאנושיות; האנושיות היא הקונספט הבסיסי, לא החירות. כמובן, אם אנו רואים בחירות לא כחופש מהתערבות, או “חירות שלילית”, אלא בתור רצון פוזיטיבי אשר מתגשם באמצעות פעולה בעולם החיצוני, אזי החירות מתקרבת ללכידת הרעיון לפיו העצמי קשור בצורה הדוקה לדברים בעולם החיצוני.

נובע מכך באופן אינטואיטיבי כי אכן קיים דבר הנקרא קניין לאנושיות, מכיוון שבני האדם הופכים קשורים ל”דברים”. אך השקפה אינטואיטיבית זו אינה מביאה בהכרח למסקנה כי קניין לאנושיות דורש הכרה מוסרית או הגנה משפטית, מכיוון שברור מאליו כי יש צדדים רעים, לצד הטובים, בכך שהאדם קשור באובייקטים חיצוניים. אם קיימת הבנה מסורתית כי אדם מפותח-היטב חייב להשקיע עצמו במידה מסוימת באובייקטים חיצוניים, נובע מכך כי קיימת גם הבנה מסורתית כי אסור לאדם להשקיע עצמו באופן שגוי או במידה מוגזמת באובייקטים חיצוניים. הקניין הוא קללה וברכה כאחד, פטישיזם של אובייקטים לצד בסיס מוסרי. לפי השקפה זו, היחסים בין האדם בעל פטיש לנעליים לבין הנעל שלו לא יזכו לאותה מידה של כבוד כמו אלו בין אדם נשוי לבין טבעת הנישואין שלו. בנקודת הקיצון, כל אדם החי אך ורק עבור אובייקטים מטריאליים אינו נחשב כאדם מיושב, אלא כאדם החסר תכונה אנושית חשובה כלשהי.

2. התפקיד של קונספט האדם (person)

ההשקפה האינטואיטיבית של קניין לאנושיות אותה פירטנו מעלה היא סובייקטיבית לחלוטין: הזדהות-עצמית באמצעות אובייקטים משתנה מאדם לאדם. אך אם אין דרך לראות בקניין לאנושיות באופן שאינו שרירותי וסובייקטיבי, אזי אובייקטים אישיים הם בסך הכול ייצוג של העדפה עזה, והטיעון כי העדפה זו צריכה לזכות בהגנה משפטית עלול להפוך ללא יותר מסיכום פשטני של העדפות יוטליטריות. בכדי למנוע זאת, יש צורך בקריטריונים אובייקטיביים המאפשרים הבחנה בין הזדהות טובה או רעה עם אובייקטים, בכדי לזהות תחום של קניין אישי הראוי להכרה. הקריטריונים האובייקטיביים הדרושים יכולים להתבסס על מציאות מוסרית חיצונית, אמיתות מדעיות פסיכולוגיות, או על הקונספט של האדם עצמו. לפי גישה אחרונה זו, חלק זה מתייחס לבעיה של פיתוח סטנדרט עבור הכרה ברעיון של קניין אישי על ידי הישענות על הקונספט של ה”אדם” עצמו. אם קונספט זה כולל בהכרח מאפיינים מסוימים, אזי מאפיינים אלו יכולים לקבוע מהו קניין אישי תוך הימנעות מסובייקטיביות מוסרית.

ניקח לדוגמא את ההשקפה לפיה מה שחשוב באנושיות הוא מבנה אופי רציף המקיף תכניות או פרויקטים עתידיים, וכמו גם אירועים ותחושות מן העבר. הרעיון הכללי של ביטוי האופי של האדם באמצעות קניין הוא מוכר למדי. נאמר בעבר כי כלבים דומים לבעלים שלהם; התכונות של חפצים מטריאליים רבים, כמו בגדים או מכוניות, יכולות להצהיר על תכונות האופי של בעליהם. כמובן, רבים יטענו כי קשר הדוק מדי עם קניין עלול להפריע לפיתוח של תכונות חשובות אחרות של האנושיות. אך, לדוגמא, אם האדם מבטא את הנדיבות שלו באמצעות חלוקה בחינם של פירות הגדלים במטע השייך לו, נובע מכך כי אם אותו מטע מפסיק להיות קניין של האדם, הוא אינו מסוגל יותר לבטא את האופי שלו. טענה זו מלמדת כי לקניין יש יחסים חשובים עם תכונות מסוימות המרכיבות במידה מסוימת את האדם.

השקפה זו לגבי אנושיות מספקת בנוסף תובנות מדוע ההגנה על ה”ציפיות” של בני אדם לשליטה רצופה על אובייקטים היא חשובה כל כך. אם אובייקט הנמצא כרגע בשליטתו של האדם קשור בתוכניותיו העתידיות או בציפייה שלו לגבי העצמי העתידי שלו, וכי תוכניות אלו לגבי ההמשכיות של האדם מהוות באופן חלקי את היותו אדם, אזי האנושיות שלו תלויה בהגשמה של ציפיות אלו. תפיסת ציפיות זו עשויה להראות ככזו המסיגה את תיאוריית הקניין חזרה לבנת’אם, שטען כי “רעיון הקניין מתגלם בציפיות מבוססות”. אך הצדקה זו של כיבוד ציפיות היא אינה בנת’אמית כלל, מכיוון שהיא רלוונטית רק לקניין אישי. בכדי להסיק כי אובייקט מסוים הנכלל בציפיות של אדם כלשהו הינו אישי, עלינו להסיק גם כי אותו אדם קשור באותו אובייקט במידה מספקת, וגם כי אותו קשר שייך לסיווג של יחסים “טובים” להבדיל מ”רעים”. לפיכך עלינו להתמודד עם הבעיה של פטישיזם, או יחסי-אובייקט “רעים”.

עלינו לנסח קריטריונים אובייקטיביים במידה מספקת בכדי לזהות יחסי אובייקט קרובים שאין לראות בהם בתור קניין אישי הראוי להכרה, מכיוון שהטבע הספציפי של יחסים אלו פוגע, להבדיל מתומך, בהגשמה-עצמית בריאה. המפתח להבדיל בין מקרים אלו הוא “בריאות”. אנו מסוגלים להבדיל בין רכוש אישי לפטישיזם באותו אופן שאנו מבדילים בין אדם בריא לאדם חולה, או בין אדם שפוי לאדם הלוקה בנפשו. למעשה, הקונספטים של שפיות ואנושיות כרוכים זה בזה: בנקודה מסוימת אנחנו מתחילים להטיל ספק האם האדם הבלתי-שפוי הוא אדם כלל. עם זאת, השימוש במילה “אנחנו”, בהקשר זה, מרמזת כי קיים קונצנזוס כלשהו שניתן להגדירו. מכיוון שאני מעוניינת למצוא מקור לשיפוט אובייקטיבי לגבי קניין לאנושיות, אך איני רוצה להסתמך על חוק הטבע או ריאליזם מוסרי פשוט, הקונצנזוס חייב להוות מקור מספק של קריטריונים מוסריים אובייקטיביים – ואני מאמינה כי הוא אכן יכול להיות כזה לעתים, מבלי להחריב את המשמעות של אובייקטיביות. בהקשר של קניין לאנושיות, אסור להתייחס לאותו “הדבר” אותו האדם טוען כי הוא קשור בו כאישי, באמצעות הזכויות והאינטרסים של אחרים כאשר קיים קונצנזוס מוסרי אובייקטיבי כי הקשר עם אותה קטגוריה של “דבר” אינו תואם את רעיון האנושיות או התנהלות בריאה.

היבט נרחב יותר של בעיית הפטישיזם הוא הרעיון של מרקס לגבי “פטישיזם של סחורות”. מרקס משייך את הכוח בחברת השוק לסחורות המהוות את השוק. הוא האמין כי בני אדם הופכים לכפופים בקשר שלהם עם הסחורות. במילים אחרות, תחת הקפיטליזם, הקניין עצמו הוא אנטי-אדם.

אפילו אם איננו מקבלים את הרעיון כי כל יחסי השוק הקפיטליסטים עם אובייקטים מחריבים את האנושיות, יהיה זה נכון למדי לטעון כי רוב בני האדם מתייחסים לקריקטורה של הקפיטליסט בבוז. רוב בני האדם רואים בו כחסר תכונה חשובה כלשהי של אנושיות, כמו היכולת להתייחס בכבוד לאנשים אחרים או לסביבה. אם קיימת נקודת-ניפוי מוסרית כלשהי, שמעבר לה האדם הופך קשור מדי או באופן שלילי לקניין שלו, המידה שבה האדם יכול לגלם את הקריקטורה הקפיטליסטית ועדיין לטעון לקניין לאנושיות אינה ברורה, אך אינה בלתי-מוגבלת. למרות שהקפיטליסט הקריקטוריסטי אינו יכול לבטא את האופי שלו ללא שליטה על פני כמות נרחבת של דברים ובני אדם, הצורך שלו בשליטה זו בכדי להגשים עצמו אינו יכול לזכות בהכרה אובייקטיבית בתור קניין אישי מכיוון שבשלב מסוים, קיים קונצנזוס מוסרי אובייקטיבי כי שליטה זו מחריבה את האנושיות במקום לחזק אותה.

3. הגל, קניין ואנושיות

בעת הניסוח של בני אדם כבעלי זכויות, הגל שולל תחילה את אותן תכונות  ההופכות אינדיבידואלים לישויות ייחודיות – התחייבויות ספציפיות ותכונות אופי, זיכרונות ותכניות לעתיד, יחסים עם בני אדם אחרים ועם חפצים חיצוניים. מכיוון שהאדם בהמשגה של הגל הוא בסך הכול יחידה אבסטרקטית של רצון חופשי או אוטונומיה, אין לו קיום קונקרטי עד הרגע שבו הוא מפעיל את הרצון שלו על העולם החיצוני. “האדם חייב להעניק לחירות שלו ספרה חיצונית בכדי להתקיים כרעיון”. ברמת פרטיקולריזציה זו, הספרה החיצונית “המסוגלת לגלם את החירות של האדם” כוללת את שאר העולם, כל דבר הנפרד מאותו אדם.

על סמך הצורך לגלם את הרצון של האדם בכדי להעביר את הרצון החופשי מהתחום האבסטרקטי לתחום הממשי, הגל מסיק כי האדם הופך לעצמי אמיתי רק באמצעות ניהול יחסים קנייניים עם דבר מה חיצוני. יחסים אלו הם המטרה של האדם. בפסקה הידועה ביותר בספר זה, הגל כותב:

“עבור מטרתו המשמעותית, לאדם יש זכות להפעיל את רצונו על כל דבר, כאשר הוא שייך לו; מכיוון שלאותו דבר מה אין מטרה כלשהי בפני עצמו, הגורל והנשמה שלו מוגדרים לפי רצון האדם. רעיון זה מהווה את זכות הניכוס האבסולוטית של המין האנושי על פני כל הדברים”.

לפיכך, “הקניין הוא ההתגלמות הראשונית של חירות ולפיכך הוא מהווה מטרה משמעותית בפני עצמו”.

הגל גוזר את רעיון הקניין המשפחתי מהאנושיות של היחידה המשפחתית. כאשר האדם או “אינדיבידואליות אקסקלוסיבית מיידית” נכנס לקשר נישואין, הוא “נכנע בפניו”, והצדדים הופכים לפרסונה אחת, או יחידה אוטונומית בודדת. נובע מכך כי חייב להתקיים קניין משפחתי כלשהו שבו “המשפחה, בתור פרסונה, היא בעלת קיום חיצוני אמיתי”. לפיכך, קניין משפחתי חייב להיות קניין משותף מעצם טבעו.

השקפת האנושיות האינטואיטיבית לגבי קניין אינה זהה לתיאוריית האישיות של הגל, מכיוון שהשקפה זו כוללת בתוכה את תכונות האנושיות אותם הגל שולל בתחילה. למרות זאת, ניתן לבנות תיאוריה של קניין אישי על סמך חלק מתובנותיו של הגל. ראשית, הרעיון לפיו הרצון מתגלם בדברים מלמד כי הישות אותה אנו מכירים בתור “אדם” אינה יכולה להתקיים מבלי לבדל עצמה מהסביבה הפיזית, ובו-זמנית לשמר יחסים עם חלקים מאותה סביבה. הרעיון של התגלמות הרצון, במנותק מהסכמה הכללית של הגל לגבי המיינד האבסולוטי, מזכיר לנו כי לבני אדם וחפצים יש יחסים ממושכים בעלי גאות ושפל משלהם, וכי יחסים אלו עשויים להיות קרובים מאוד למרכז ולשפיות של אותו אדם. אם יחסים אלו מצדיקים בעלות, או לכל הפחות תורמים להצדקה זו, הרעיון של הגל כי בעלות דורשת התגלמות רציפה של הרצון הינו מושך.

שנית, התפיסה המפותחת-בחלקה של הגל כי הקניין מתגלם ביחידה אליה האדם משייך אוטונומיה כוללת השלכות נכבדות לגבי הקונספט של התפתחות קבוצתית וזכויות קבוצתיות. הגל סבר כי חירות (הגדרה-עצמית רציונאלית) הייתה אפשרית רק בהקשר של קבוצה (מדינה מאורגנת היטב ומפותחת באופן מלא). גם ללא קבלה של תפקיד זה של המדינה, עדיין ניתן להסיק כי בכל הקשר חברתי כלשהו, קבוצות מסוימות הם קונסטיטוטיביות עבור חבריהן במובן שהחברים בהן מוצאים הגדרה-עצמית רק בקרב אותה קבוצה. למסקנה זו יש השלכות פוליטיות לגבי הטענות של הקבוצה לזכויות על משאבים מסוימים בעולם החיצוני (כלומר קניין).

שלישית, ניתן למצוא הדים לתפיסתו של הגל לגבי מוסריות קהילתית אובייקטיבית באינטואיציה לפיה סוגים מסוימים של יחסי קניין הם בעלי קשר הדוק לאנושיות. אם הקניין של האדם אינו קרוב מספיק לאנושיות בכדי להיחשב כקניין כלל, אזי מדובר במקרה ברור של קניין לאנושיות. הקשר קניין/פרטיות בבית גם הוא מהווה דוגמא ברורה בהיסטוריה והתרבות שלנו.

4. שני סוגים של קניין: הדיכוטומיה כביקורת

אחד היסודות של השקפת האנושיות האינטואיטיבית הוא כי קניין לאנושיות מאפשר טענה מוסרית עזה יותר לזכויות מאשר קניין אחר. חלוקה זו של קניין מזכירה ביקורת נפוצה על לגבי הסדרים קנייניים בעולם האמיתי. התובנה הבסיסית של תיאוריות קניין דואליסטיות רבות היא כי סוגים מסוימים של קניין זכאים ליותר הגנה משפטית מאשר סוגי קניין אחרים, וכי הם חשובים יותר מקניין אחר לפי הקונצנזוס החברתי. במידה שתיאוריות אלו נחשבות כנורמטיביות, הטענה היא כי קניין מסוים הוא ראוי יותר להגנה מאשר קניין אחר.

אם קיימת התאמה כלשהי בתחומים של הגנה רבה או מעטה יותר בתיאוריות הדואליסטיות השונות, אזי יש מקום לתיאוריה חדשה ומדויקת יותר לגבי קניין חזק או חלש יותר. אני מציעה כי התפיסה המשותפת בתיאוריות אלו מעניקה זכויות קנייניות חזקות יותר למדדים מוכרים של אנושיות. השקפת האנושיות יכולה אם כן לספק דיכוטומיה הלוכדת אינטואיציה ביקורתית זו באופן מפורש ומדויק.

ההנחה של ביקורת זו היא כי כל דיכוטומיה בתחום הקניין משפיעה באופן מובהק על ההצדקה של זכויות קניין בעולם האמיתי. תיאוריות הקניין הליברליות מצדיקות בדרך כלל סכמה של זכויות קניין באמצעות הסתמכות על מקרה פרדיגמה כלשהו. אך אם מקרה זה הינו רלוונטי רק לגבי קבוצת-משנה של כל הדברים הנקראים קניין, אזי רק קבוצת-משנה זו הינה מוצדקת, ונוצרת דיכוטומיה בין קבוצת-משנה זו לבין צורות קניין שאינן נכללות באותה הצדקה.

דיכוטומיית האנושיות מוסברת באופן הבא: הצדקה כללית של זכויות קניין במונחים של היחסים שלהן עם האנושיות יכולה לטעון כי זכויות הנכללות בגדר ההצדקה הכללית יוצרות רצף מקניין בר-חליפין לקניין אישי. לאחר מכן ניתן לטעון כי הזכויות הנמצאות בקצה אחד של רצף – זכויות קניין בר-חליפין – ניתנות לדחייה במקרים שבהם הזכויות בקצה השני של הרצף – זכויות קניין אישי – אינן ניתנות לדחייה. אין לומר בכך כי זכויות קניין בר-חליפין אינן קשורות לאנושיות, אלא רק כי קיימים מקרים בהם נדרשת הבחנה על בסיס האופי או העוצמה של הקשר. לפיכך, השקפת האנושיות מחוללת היררכיה של זכאות: ככל שהיא קשורה באופן הדוק יותר לאנושיות, כך הזכות היא חזקה יותר.

האם יש הגיון בהפרדה בין שתי רמות של קניין, אישי ובר-חליפין? אני סבורה שהתשובה היא כן במקרים רבים, ולא במקרים אחרים. מכיוון שהשקפת האנושיות תלויה במידה חלקית באופי הסובייקטיבי של היחסים בין האדם והדבר, יהיה זה הגיוני לתאר רצף הנע מדבר מה שלא ניתן לנתקו מהקיום של האדם, ועד דברים שאותם ניתן להחליף בקלות בכסף. יחסים רבים בין אנשים לדברים נופלים במקום כלשהו באמצע של רצף זה. ייתכן כי עבור יזם המחזיק במפעל ובמכונות, לקניין זה יש קשר הדוק עם הקיום שלו במידה מסוימת. אם יש לנו תועלת בדיכוטומיה המחלקת רצף זה לשתי נקודות-קצה, הדבר נובע מכך כי בהקשר חברתי כלשהו, סוגים מסוימים של יחסי אדם-אובייקט נתפסים ככאלו הקרובים לקצה אחד של הקצף, כך שמקבלי ההחלטות בתוך אותו הקשר חברתי יכולים להשתמש בדיכוטומיה בכדי לקבוע איזה קניין ראוי יותר להגנה. לדוגמא, בהקשר החברתי שלנו, בית הנמצא בבעלותו של האדם המתגורר בו נחשב כקרוב יותר לקצה האישי של הרצף. קיים מובן פוזיטיבי כי לאנשים יש קשר לבית שבבעלותם ומובן נורמטיבי כי קשר זה אינו פטישיסטי.

5. סיכום

בדיוק כפי שוורן וברנדייס טענו מזמן כי קיימת זכויות לפרטיות שטרם תוארה במלואה, ניתן לראות במאמר זה כטוען כי קיימת זכות לקניין אישי שיש להכיר בה. בנוסף, טענתי כי זכויות קניין שאינן אישיות אינן צריכות לקבל עדיפות על פני טענות עזות יותר הקשורות לאנושיות. הכבוד אותו אנו רוחשים לקדושת הבית מבוסס על ההבנה כי הבית מהווה חלק בלתי נפרד מהאינדיבידואל, המשפחה, והמרקם החברתי. כאשר סוגים אחרים של יחסי אובייקטים מקבלים חשיבות אינדיבידואלית וחברתית זהה מבחינה איכותנית, עליהם לזכות ליחס דומה.

נמנעתי מלנסות להשתמש בהשקפת האנושיות בקניין כדי להגדיר מבנה ממצה המפרט גם הצדקה כללית של קניין וגם את היישום החברתי המפורט שלה. במקום זאת, ציינתי רק סקירה כללית של חלק מהיסודות, ההתגלמויות, וההשלכות שלו. בשלב זה של ידע ותובנות לגבי התפקידים של השקפת האנושיות, אני מציעה, כנקודת פתיחה לדיון נוסף, את הטענות הבאות:

1) יש להכיר בלפחות חלק מהאינטרסים הקנייניים הקונבנציונאליים בחברה בתור אישיים, ולשמרם ככאלו.

2) כאשר אנו מסוגלים לקבוע כי זכות קניינית כלשהי היא אישית, קיים בסיס לכאורה כי יש להגן על זכות זו במידה מסוימת מפני התערבות ממשלתית ומפני שלילה על ידי טענות קניין בר-חליפין סותרות מצד בני אדם אחרים. מצב זה הוא בולט במיוחד במקרים שבהם ללא הגנה על הקניין כאישי, ההזדמנות של האדם להגשים עצמו באופן מלא בהקשר החברתי שלנו תישלל או תינזק, וגם כאשר זכויות הקניין האישי נדרשות על ידי אינדיבידואלים המשמרים ומבטאים את הזהות הקבוצתית שלהם.

3) כאשר אנו מסוגלים לקבוע כי זכות קניינית כלשהי היא ברת-חליפין, קיים בסיס לכאורה לטענה כי זכות זו צריכה להצטמצם במידה מסוימת מול אינטרסים סותרים מוכרים של אישיות, שאינם מתגלמים בקניין. מצב זה הוא בולט ביותר במקרים שבהם ללא האינטרס האנושי, ההזדמנות של האדם להגשים עצמו באופן מלא בהקשר החברתי שלנו תישלל או תינזק.

הערות ושאלות

1) הטענה הדסקריפטיבית: “ההשקפה האינטואיטיבית” קיבלה תוקף אמפירי אצל דיטמר. הסינתזה של המחקר המדעי אצל דיטמר מאשרת כי אנשים תופסים חלק מהחפצים ברשותם ככאלו המהווים הרחבה סימבולית של תחושת הזהות שלהם מעבר לגבולות הגוף הפיזי: אנו מבטאים את עצמנו – עבור עצמנו ועבור אחרים – באמצעות רכוש מטריאלי. מאיר דן-כהן בוחן היבט קונסטיטוטיבי זה של בעלות באמצעות ניתוח של הקשר בין כינויי גוף לבעלות. הוא מסיק כי “בעלות, כפי שהיא מתבטאת באמצעות יישום של כינויי גוף רכושניים לגבי אובייקט, מתקיימת בהכללה מתירנית, על בסיס ממושך, רצוף ואקסקלוסיבי, לגבי אותו אובייקט בתוך ההיקף של כינויי הגוף האישיים המשמשים את הבעלים”.

רדין מדגישה 2 מאפיינים של דברים השייכים לקטגוריה זו של משאבים קונסטיטוטיביים: ראשית, אנשים מזהים את העצמי עם משאבים אלו מכיוון שהם מייצגים את חוויות העבר שלהם; שנית, אובדן או נזק למשאבים אלו נתפסים כהפרה של העצמי של הבעלים, החורגת מהנזק הכלכלי. יש לציין כי היחסים בין מאפיינים אלו הם גם הסברתיים וגם מצדיקים: ההתקשרות שלנו למשאבים, ולפיכך תחושת הפגיעה האישית אותה אנו חווים כאשר הם נלקחים מאיתנו, מוסברת ומוצדקת במידה שהם מייצגים את הזהות שלנו. ראה בנוסף את בלק, המזכיר מספר מאפיינים נוספים של הגישות של בני אדם כלפי משאבים קונסטיטוטיביים: חוסר-מוכנות למכור תמורת ערך-שוק, מוכנות לרכוש מבלי להתייחס לעלות, היעדר-חלופיות, וחוסר-מוכנות להיפטר מהאובייקט כאשר הוא מפסיק להחזיק בפונקציות יוטיליטריות. ראסל קורובקין חקר את ההיבט הפסיכולוגי של תופעה זו, על בסיס תיאוריית הפרוספקט ואפקט הבעלות (ראה גם פלוט וזילר).

2) יסודות נורמטיביים: עצם התיאור של תופעה אנושית כלשהי אינו מצדיק את הביטוי שלה במשפט, במיוחד אם אנו מניחים כי המשפט כולל השפעה אקספרסיבית כלשהי המחזק את אותה  תופעה (ראה שנבלי). אם כן, מה בכל זאת מצדיק השפעה זו? תשובה אפשרית אחת היא יוטליטרית, ביסוס המשמעות שאנו מעניקים להתקשרות של בני אדם למשאבים חיצוניים על הכבוד שלנו כלפי ההעדפות שלהם, יהיו אשר יהיו. אך זו אינה הטענה של רדין. אם כך, מהי ההצדקה הלא-יוטליטרית לתפיסה של משאבים כהרחבה של העצמי? וולדרון טוען כי בכך שאנו מגדירים את אלו הגורמים לשינוי באובייקטים חיצוניים כבעלים, אנו מעודדים את ההתפתחות המוסרית שלהם. האם קיים קשר בין בעלות לבין התפתחות מוסרית במקרים אלו? האם קשר זה מוגבל למקרים של עבודה מכוונת במטרה לשנות אובייקטים, או שהוא רלוונטי בנוסף למקרים אחרים של בעלות כמו אובייקטים הנמצאים ברשותנו או המקומות בהם אנו חיים? (ראה נואלס). בדומה לרדין, וולדרון מבסס את הטיעונים שלו על פרשנות של תיאוריית האישיות בקניין של הגל. הטיעון של הגל, לפיו החירות האנושית דורשת התגלמות של אנושיותו של האדם בדברים חיצוניים, הינו אבסטרקטי ומורכב למדי, מה שעשוי להסביר מדוע קיימות פרשנויות שונות כל כך לדבריו (ראה ויינריב).

3) דוגמאות: על מנת להבין את המשמעות של הצדקת האנושיות לגבי תחום המשפט, ובכדי להתמודד עם חלק מהאתגרים המתעוררים עבור אלו המכירים בערכים הנוספים אותם הקניין יכול לקדם (כמו רווחה מצטברת), יש לבחון את האופן שבו הצדקה זו מבטאת בהקשר של פיקוח על שכר דירה, הפקעה, חזקה מנוגדת, וזכויות יוצרים (ראה רדין לגבי שתי הדוגמאות הראשונות). לפי רדין, קיימים מקרים שבהם אינטרס האנושיות המוגן בחוק הינו קולקטיבי, במקום אינדיבידואלי. מהן ההשלכות של הרחבה זו של תיאוריית האנושיות לגבי קניין משפחתי, שימור אתרים, ורכוש תרבותי? (ראה גנס לדוגמא לדיון זה לגבי טענות לאומיות לגבי משאבים קונסטיטוטיביים, ואת קרפנטר, קטיאל וריילי).

4) סובייקטיביות או אובייקטיביות?: לפי רדין, ההסבר של הקשר שלנו למשאבים במונחים של תיאוריית האנושיות בקניין מלמד כי ניתן לסווג משאבים על רצף. רדין טוענת כי הכבוד ל- personhood של בני אדם דורש כי החוק יבחן את היחסים הספציפיים של המחזיק עם האובייקט, בכל מקרה ומקרה. האם גישת אד-הוק זו תואמת את הלוגיקה של הצדקת האנושיות? האם זה אפשרי כי החוק ישייך ערכים סובייקטיביים למשאבים על בסיס כל מקרה לגופו? אילו קשיים מתעוררים לפי גישה זו? החוק מתייחס לקטגוריות שונות של משאבים (מקרקעין, חפצים, זכויות יוצרים, פטנטים) באופן שונה, במקום לבחון את היחסים הספציפיים בין אנשים ספציפיים למשאבים ספציפיים. האם ניתן להצדיק פרקטיקה זו באמצעות הלוגיקה של תיאוריית האנושיות כשלעצמה? (ראה דגן). מעניין לציין כי בעת הדיון בחלק מהדוגמאות שהוזכרו בהערה הקודמת, רדין מצייתת בעצמה לגישה אובייקטיבית. יש להזכיר שוב את הברירה בין גישה סובייקטיבית לאובייקטיבית בהקשר של רווחה (הערה 4 פרק 5).

5) השלכות דיסטריביוטיביות: אחת המטרות של רדין בסיווג של קניין לקניין אישי וקניין בר-החלפה היא לטעון כי רק חלק קטן במשאבים אותן אנו מסווגים כקניין ראויים להגנה חזקה, וכי המשאבים האופייניים של הקפיטליזם המודרני אינם שייכים לקטגוריה פריבילגית זו. אך ההשלכות הדיסטריביוטיביות של הצדקת האנושיות חורגות מכך במידה רבה, מכיוון שהצדקה זו מרמזת כי כל אדם זכאי להחזיק במשאבים קונסטיטוטיביים (כמו בית) הקשורים לרצונות והפרויקטים שלו. האם קיים מתח בין הענקת פריבילגיות לבעלים הקיימים ואפשור של בעלות לכל? ניקח לדוגמא את ההגנה על זכויות דיירים, המחזיקים בבית, בהשוואה לדיירים-פוטנציאליים שטרם רכשו מקום מגורים.

6) טרנספורמטיביות או קונסרבטיביות? בחלק האחרון, רדין מדגישה את ההיבט הביקורתי של הצדקת האנושיות. אך לאחר מכן היא מכירה בצד הקונסרבטיבי שלה. בעוד שקניין-כאנושיות מדגיש את הצורך שלנו בהקשר יציב בכדי להגשים ולבטא את עצמנו כבני אדם, קובעי המדיניות חייבים להכיר בכך שחלק גדול מההומאניות שלנו הוא היכולת לשנות את הסביבה שלנו ואת ההתחייבויות שלנו. לפיכך, על החוק לכבד את ההתקשרות שלנו להקשרים ולאפשר הזדמנויות להתנתק מהקשרים אלו. האם קיימת דרך ליישב רעיונות אלו בתוך משטר משפטי אחד? ואם כן, כיצד? ואם לא, איזה רעיון צריך לזכות לעדיפות?