גבולות מדעי החברה THE STUDY OF BOUNDARIES IN THE SOCIAL SCIENCES

החקר של גבולות במדעי החברה

תקציר

בשנים האחרונות, הקונספט של גבולות נמצא במרכזן של אג’נדות מחקר משפיעות בתחומי האנתרופולוגיה, היסטוריה, מדעי המדינה, פסיכולוגיה חברתית, וסוציולוגיה. מאמר זה סוקר חלק מהתפתחויות אלו ומתאר את הערך המוסף של הקונספט, בעיקר בכל הנוגע לחקר של תהליכים יחסיים. המאמר דן בספרות לגבי א) זהות חברתית וקולקטיבית; ב) אי-שוויון מעמדי, אתני/גזעי, ומגדרי/מיני; ג) מקצועות, ידע ומדע; ד) קהילות, זהויות לאומיות וגבולות מרחביים. המאמר מצביע על תהליכים דומים המתרחשים במגוון של מוסדות ומיקומים חברתיים. הוא מציע בנוסף דרכים להתפתחויות נוספות, תוך התמקדות ביחסים בין גבולות חברתיים וסימבוליים, מנגנונים חברתיים המייצרים גבולות, הבדלים והיברידיות, וחברות תרבותית וסיווגים קבוצתיים.

מבוא

בשנים האחרונות, הרעיון של “גבולות” החל למלא תפקיד מרכזי בקווי מחקר חשובים במדעי החברה. הרעיון קשור במחקרים לגבי קוגניציה, זהות חברתית וקולקטיבית, השוואה, קטגוריות מפקד אוכלוסין, הון תרבותי, חברות תרבותית, פוזיציה קבוצתית גזעית ואתנית, גבריות הגמונית, תחומי שיפוט מקצועיים, מחלוקות מדעיות, זכויות קבוצתיות, הגירה ופוליטיקה מתמשכת, כאשר אלו רק חלק מהדוגמאות הבולטות. בנוסף, גבולות, והקונספט התאום “קווי גבול”, היו הנושא של מספר פרסומים מיוחדים בעיתונים אקדמיים, מהדורות וועידות.

עניין מחודש זה בנוי על מסורת מבוססת, מכיוון שגבולות הם חלק מארגז הכלים הקונספטואלי הקלאסי של מדעי החברה. כבר ב”The Elementary Forms of Religious Life”, דורקהיים הגדיר את תחום הקדושה, בניגוד לתחום החילוני. בעוד שמרקס הציג לעתים קרובות את הפרולטריון בתור הניגוד של המעמד הקפיטליסטי, “The Eighteenth Brumaire” עדיין כולל תיעוד של הדינאמיקה בין מספר גבולות מעמדיים. בנוגע לוובר, הניתוח שלו לגבי קבוצות אתניות וסטאטוס עדיין נחשב כאחד החלקים המשפיעים ביותר של “Economy and Society”.

באופן בלתי מפתיע, ההתפתחויות המגוונות האחרונות סביב הקונספט של גבולות טרם הובילו לניסיונות לסינתזה. אינטגרציה רבה יותר היא רצויה מכיוון שהיא תוכל לאפשר זיהוי של דמיון והבדלים רלוונטיים מבחינה תיאורטית לגבי האופן שבו גבולות משורטטים לרוחב הקשרים וסוגי קבוצות, וברמת הפסיכולוגיה החברתית, התרבותית והמבנית. בעוד שמחקר אמפירי כמעט תמיד עוסק במשתנה תלוי ספציפי או בתחום-משנה כלשהו של סוציולוגיה, ההתמקדות בגבולות עצמם עשויה לחולל תובנות תיאורטיות חדשות לגבי טווח נרחב של תהליכים חברתיים כלליים הנוכחים במגוון של תופעות בלתי-קשורות לכאורה – תהליכים כגון יצירת גבולות, חציית גבולות, הסטת גבולות, והטריטוריאליזציה, פוליטיזציה, מיקום-מחדש ומיסוד של גבולות. איננו מתיימרים להציע סינתזה גרנדיוזית כזו במקום המוגבל העומד לרשותנו: בהתחשב במצב הנוכחי של הספרות, סיכום שכזה אינו אפשרי, לפחות בפורמט של מאמר סקירה. במקום זאת, אנו מציעים לנקות את השטח באמצעות תיאור של חלק מההתפתחויות המעניינות והמבטיחות ביותר במספר דיסציפלינות. אנו מדגישים בנוסף את הערך המוסף של קונספט הגבולות עבור מספר נושאים קשורים, ואנו מצביעים על מספר תחומים של פיתוח תיאורטי אפשרי. משימות אלו הן חשובות במיוחד מכיוון שדפוסי האזכורים מלמדים כי החוקרים העוסקים בתחום הגבולות ברובם אינם מודעים לשימוש שלו מעבר לתחומי ההתמחות שלהם ולרוחב מדעי החברה.

אחת התמות המרכזיות הנוכחת בספרות החוצה דיסציפלינות שונות היא החיפוש אחר הבנת התפקיד של משאבים סימבוליים (לדוגמא הבחנות קונספטואליות, אסטרטגיות פרשניות, מסורות תרבותיות) ביצירה, שימור, ערעור, ואפילו פירוק של הבדלים חברתיים ממוסדים (מעמד, מגדר, גזע, אי-שוויון טריטוריאלי). על מנת לתאר תהליך זה באופן מוצלח יותר, אנו סבורים כי יהיה זה מועיל להציג הבחנה בין גבולות סימבוליים וחברתיים. גבולות סימבוליים הם הבחנות קונספטואליות המתבצעות על ידי שחקנים חברתיים בכדי לסווג אובייקטים, אנשים, פרקטיקות, ואפילו זמן ומרחב. הם משמשים ככלים שבאמצעותם אינדיבידואלים וקבוצות נאבקים ומסכימים לגבי ההגדרות של המציאות. הבחינה שלהם מאפשרת לנו ללכוד את הממדים הדינאמיים של היחסים החברתיים, כאשר קבוצות מתחרות על הייצור, ההפצה והמיסוד של מערכות ועקרונות חלופיים של סיווג. גבולות סימבוליים מחלקים בנוסף בני אדם לקבוצות שונות ומחוללים תחושות של דמיון וחברות קבוצתית. הם מהווים מדיום חיוני שבאמצעותו בני אדם רוכשים סטאטוס ומנצלים משאבים.

גבולות חברתיים הם צורות אובייקטיביות של הבדלים חברתיים המתגשמים בתור גישה בלתי-שוויונית וחלוקה בלתי-שוויונית של משאבים (מטריאליים ובלתי-מטריאליים) והזדמנויות חברתיות. הם נחשפים בנוסף בדפוסי התנהגות יציבים של אסוציאציות, כפי שהן מתגלמות בנישואין וקומנסיאליות. רק כאשר קיימת הסכמה נרחבת לגבי הגבולות הסימבוליים הם יכולים לקבל אופי מגביל וליצור דפוסים חשובים של אינטראקציות חברתיות. בנוסף, רק אז הם יכולים להפוך לגבולות חברתיים, כלומר לעבור תרגום, לדוגמא, לדפוסים מזוהים של הדרה חברתית או הפרדה גזעית ומעמדית. אך יש לראות בגבולות סימבוליים וחברתיים כאמיתיים באותה מידה: גבולות סימבוליים מתקיימים ברמה הבין-סובייקטיבית בעוד שגבולות חברתיים מתגלמים בתור קיבוץ של אינדיבידואלים. ברמה הקוזאלית, ניתן להחשיב גבולות סימבוליים בתור תנאי הכרחי אך בלתי-מספיק לקיומם של גבולות חברתיים.

בעוד שהיחסים בין גבולות סימבוליים וחברתיים ניצבים במרכז הספרות הנסקרת כאן, פעמים רבות הם מרומזים בלבד. בעוד שהספרות המוקדמת התמקדה בגבולות חברתיים ותהליכי מונופוליזציה – במובן ניאו-ווברי – המחקרים העדכניים יותר מצביעים על הארטיקולציה בין גבולות סימבוליים וחברתיים. בחלק הסיכום, אנו מדגישים כיצד התמקדות ביחסים אלו יכולה לשפר את ההתקדמות התיאורטית. אנו מנסחים בנוסף אסטרטגיות חלופיות שבאמצעותן ספרות זו יכולה וצריכה לעודד אינטגרציה רבה יותר בחקר של מנגנונים חברתיים המייצרים גבולות, הבדלים והיברידיות, וחברות תרבותית וסיווגים קבוצתיים.

רעיון הגבולות הפך לאחד מכלי החשיבה הפוריים ביותר שלנו, וזאת מכיוון שהוא לוכד תהליך חברתי בסיסי, הנקרא יחסיות (relationality). רעיון זה מצביע על תהליכים יחסיים יסודיים הפועלים בטווח רחב של תופעות חברתיות, מוסדות ומיקומים. הדיון שלנו מתמקד בתחומים הבאים, מרמת המיקרו לרמת המאקרו של הניתוח: א) זהות חברתית וקולקטיבית; ב) אי-שוויון מעמדי, אתני/גזעי, ומגדרי/מיני; ג) מקצועות, מדע וידע; ד) קהילות, זהויות לאומיות, וגבולות מרחביים. יחד, נושאים אלו מקיפים חלק נכבד מהחקר הקשור-בגבולות הנערך באנתרופולוגיה, היסטוריה, מדעי המדינה, פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. מכיוון שאנו מכסים שטח אינטלקטואלי נרחב, המטרה שלנו אינה לספק סקירה ממצה אלא ליידע את הקורא לגבי מגמות שונות במגוון של תחומי מחקר. בשל קוצר היריעה, אנו מתמקדים באופן שבו גבולות פועלים ביחסים חברתיים, ואיננו דנים בהתפתחויות חשובות בספרות הגדלה לגבי קוגניציה או בהבחנות מרחביות, ויזואליות וטמפוראליות בפרט, מכיוון שאלו נידונו לאחרונה אצל הווארד, דימאגיו, וזרובבל. בנוסף, בהתחשב בהתמקדות המולטי-דיסציפלינארית שלנו, אנו מכסים רק חלק מהספרות הסוציולוגית החשובה לגבי שינויים בגבולות – נושא זה זכה להתמקדות אצל טילי.

זהות חברתית וקולקטיבית

במהלך 20 השנים האחרונות, פסיכולוגים חברתיים בבריטניה וארצות הברית העוסקים בקטגוריזציה וזיהוי קבוצתי חקרו את הסגמנטציה בין “אנחנו” ל”הם”. בפרט, תוך התמקדות משתמעת בגבולות סימבוליים, תיאוריית הזהות החברתית טוענת כי “הלחץ לאמוד באופן חיובי את הקבוצה אליה משתייך האדם באמצעות השוואות תוך-קבוצתיות/חוץ-קבוצתיות גורם לקבוצות חברתיות לנסות לבדל עצמן זו מזו”. תהליך בידול זה שואף “להשיג ולשמר עליונות כלפי קבוצת-חוץ בממד כלשהו”. לפיכך, העדפה תוך-קבוצתית הינה נפוצה, במיוחד בקרב קבוצות בעלות סטאטוס גבוה.

תיאוריית הזהות החברתית התמקדה בעיקר בחלחול של מה שאנו מכנים גבולות סימבוליים וחברתיים וההשפעה שלהם על אסטרטגיית המוביליות האינדיבידואלית והקולקטיבית. נטען כי התפיסה לפיה גבולות חברתיים הם בלתי-חדירים הופכת שינויים חברתיים לסבירים יותר עבור קבוצות בסטאטוס נמוך: מצב זה גורם להן לעסוק בתחרות חברתית, בניגוד למוביליות אינדיבידואלית.

בנוסף, פסיכולוגים חברתיים מראים כי אנשים מסתגלים לסביבה שלהם באמצעות קטגוריזציה וסטריאוטיפים קוגניטיביים. בנושא הגבולות הסימבוליים, פיסק בפרט טען כי קבוצות-פנים וקבוצות-חוץ נובעות מתהליך אוטומטי זה, המחולל קטגוריזציה לפי גזע ומגדר. בנוסף, הוא משפיע על האופן שבו אנו מסבירים הצלחה וכישלון של בני אדם – הסברים חיצוניים/סביבתיים, בניגוד להסברים פנימיים/אינדיבידואליים והאשמה-עצמית, הם נפוצים יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.

בקרב הסוציולוגים, עבודתו של ג’נקינס לגבי זהות קולקטיבית משלימה את עבודתם של הפסיכולוגים החברתיים. הוא מתאר זהות קולקטיבית ככזו המתהווה באמצעות יחסים דיאלקטיים של תהליכים של הגדרות פנימיות וחיצוניות. מצד אחד, אינדיבידואלים חייבים להיות מסוגלים להפריד בין עצמם לבין אחרים על ידי הסתמכות על קריטריונים של קהילה ותחושה של שייכות משותפת בתוך קבוצת-המשנה שלהם. מצד שני, תהליך הזדהות פנימי זה חייב לקבל הכרה מצד משקיפים חיצוניים על מנת ליצור זהות קולקטיבית אובייקטיבית.

גבולות קבוצתיים נוכחים בנוסף במידה בולטת במחקרים לגבי התפקיד של זהות קולקטיבית בתנועות חברתיות. מלוצ’י מדגיש את המרכזיות של רשתות חברתיות ביצירת הגדרות משותפות של “אנחנו/הם” ובגיוס קולקטיבי. בדומה, גאמסון מראה כי ההשפעה של זהות קולקטיבית וגבולות קבוצתיים על המסגור של סוגיות פוליטיות משתנה בהתאם להרכב הקבוצתי. תוך יישום גישה אקולוגית הדומה לזו של אבוט, מקאדם ועמיתיו חקרו את ההרכב של שחקנים חברתיים באמצעות גבולות, אשר נחשבים בעיניהם בתור תהליך מרכזי בפוליטיקה רציפה. תוך הסתמכות על מספר רב של מחקרי בוחן היסטוריים, הם מראים כיצד ההתגבשות של קטגוריות של שחקנים חברתיים (“גיבוש קטגוריות”) נובעעת מההמצאה והשאילה של גבולות, וכמו גם ממפגשים בין רשתות נבדלות ומתחרות. העבודה שלהם משלימה את זו של טילי לגבי הייצור של אי-שוויון, הנוגעת גם למנגנונים של התגבשות גבולות חברתיים.

דרוש חקר נוסף בכדי ליצור אינטגרציה של המנגנונים הפסיכולוגיים, התרבותיים והחברתיים המעורבים בתהליך זה של שרטוט גבולות. סוציולוגים החוקרים אפליה, כמו רסקין, מקשרים בין דפוסים סיסטמטיים של אפליה לבין תהליכים קוגניטיביים לא-מודעים המובילים להטיה המבוססת על חברות בקבוצת סטאטוס. חוקרים אלו מנתחים מנגנונים של הדרה ברמת המיקרו, המתורגמים לדפוסים נרחבים יותר של אי-שוויון. תוך התמקדות קוגניטיבית, חוקרים אלו עוסקים פחות באופן שבו סכמות ומבנים תרבותיים זמינים ממסגרים את הקוגניציה. מחקר השוואתי יכול למלא תפקיד מרכזי בהבאת סכמות תרבותיות אלו לחזית, בכל הנוגע להדגשת דפוסים של ניגוד ודמיון.

בדומה, פסיכולוגים באופן כללי רואים בזיהוי וקטגוריזציה חברתית בתור תהליכים חברתיים אוניברסאליים. מספר סוציולוגים תרבותיים ואנתרופולוגים עסקו באופן ממוקד יותר בהישגים של ייצור גבולות, כלומר בסוגים של מערכות סיווג או פרשנויות לגבי דמיון ושונות, באמצעותם קבוצות מגדירות את עצמן. במילים אחרות, הם מתמקדים יותר בתוכן ובממד הפרשני של ייצור הגבולות מאשר בתהליכים תוך-אינדיבידואליים. לדוגמא, ניומן מנתח כיצד עובדים בתעשיית המזון המהיר בהארלם מבדלים עצמם מעניים מובטלים. קפאלס מנתחת את האופן שבו לבנים ממעמד הביניים בשיקגו מגדירים ומגנים על עצמם (בעיקר מפני שחורים) בתוך מה שנתפס בעיניהם כעולם מסוכן, באמצעות הקפדה על ניקיון הבית, טיפוח הגינה, תחזוקה של נכסים, הגנה שכונתית, ופטריוטיות. סוציולוגים תרבותיים מתמקדים באופן שבו גבולות מתעצבים על ידי קונטקסט, ובמיוחד על ידי הרפרטואר התרבותי, המסורות והנרטיבים הזמינים לאינדיבידואלים. הם מתמקדים בדפוסים משמעותיים של שרטוט גבולות בקרב ולרוחב חברות ורואים בהם כמוטמעים בסביבה, בניגוד לכאלו הנוצרים על ידי אינדיבידואלים בודדים. המחקרים שלהם מציעים כי עלינו לעסוק באופן שבו המשגות של ערך-עצמי וגבולות קבוצתיים מתעצבות על ידי הגדרות ממוסדות של חברות תרבותית – נושא שבו פסיכולוגים תרבותיים החוקרים את העצמי וזהות ממעטים לעסוק. מצב זה דורש התמקדות באופן שבו ערך (עצמי) מתגבש אצל קבוצות בעלות סטאטוס גבוה ונמוך, ובאופן כללי יותר כיצד הוא קשור בצורה שונה למשמעויות הקשורות בזהויות קבוצתיות שונות. נושא זה נוכח בספרות לגבי גבולות מעמד, גזע ומגדר.

אי-שוויון אתני/גזעי ומגדרי/מיני

בהתבסס על וובר, המחקרים הרבים לגבי אי-שוויון מעמדי, גזעי ומגדרי מנתחים את ההסתגרות של קבוצות חברתיות. בעוד שהמחקרים המוקדמים התמקדו בהסתגרות וגבולות חברתיים, גבולות סימבוליים הפכו למרכזיים יותר בספרות זו במהלך 20 השנים האחרונות. על סמך המחקר לגבי גבולות מעמדיים, אנו ממקדים את תשומת הלב בצריכה תרבותית, סממנים מעמדיים ורפרודוקציה מעמדית, ובאופן שבו העצמי מעוצב על ידי אי-שוויון מעמדי, מכיוון ששני נושאים אלו הובילו לכמות רבה במיוחד של ספרות (אותה אנו סוקרים כאן באופן חלקי). החלק לגבי אי-שוויון גזעי ואתני דן במוסדיות של מערכות סיווג, איומים על פוזיציות קבוצתיות, וזהות אתנית וגזעית. החלק לגבי אי-שוויון מגדרי ומיני מתמקד באופן שבו קטגוריות מגדריות ומיניות מעצבות ציפיות ואת חיי העבודה. שלושת החלקים הללו מתארים את אותו תהליך חברתי בסיסי, הגדרה יחסית של זהות ופוזיציה חברתית, ומדגישים את הצורך באג’נדה מחקרית אינטגרטיבית.

אי-שוויון מעמדי

במחקר לגבי גבולות מעמדיים, בולטת במיוחד העבודה של פייר בורדייה ועמיתיו, ובפרט המחקר של בורדייה ופאסרון שהציע כי הביצועים האקדמיים הגרועים של ילדים ממעמד הפועלים אינם נגרמים בגלל יכולות נמוכות אלא בשל הטיות מוסדיות נגדם. הם טענו כי בתי ספר מעריכים ילדים על בסיס ההון התרבותי שלהם – ההיכרות שלהם עם תרבות המעמד הדומיננטי – ובכך מענישים תלמידים ממעמדות נמוכים. אצר מילים עשיר, רפרנסים תרבותיים נרחבים ושליטה בתרבות הגבוהה זוכים להערכה מצד מערכת החינוך; תלמידים מרקע חברתי גבוה רוכשים משאבים מעמדיים אלו כבר בבית. לפיכך, ילדים ממעמד נמוך סובלים מסלקציה נוקשה יותר מצד מערכת החינוך. הם אינם מודעים לכך, מכיוון שהם נתונים להשפעת התרבות של המעמד הדומיננטי. הם מאשימים את עצמם בכישלון שלהם, מה שמוביל אותם לנשור או לבחור במסלולי השכלה חסרי יוקרה. לפיכך, הדרה ישירה, סלקציית-יתר, הדרה-עצמית והסללה ברמה נמוכה מהווים מנגנוני מפתח עבור רפרודוקציה של אי-שוויון וגבולות חברתיים. הם נובעים מסממנים מעמדיים סימבוליים – גבולות סימבוליים – הזוכים להערכה מצד מערכת החינוך הצרפתית והם מרכזיים עבור יצירת גבולות מעמדיים חברתיים.

ב”Distinction”, בורדייה הרחיב ניתוח זה לגבי עולם הטעם ופרקטיקות תרבותיות. הוא הראה כיצד הלוגיקה של המאבק המעמדי רלוונטית לתחום הטעם וסגנון החיים וכי סיווג מעמדי הינו הכרחי לרפרודוקציה של פריבילגיות מעמדיות: קבוצות דומיננטיות בדרך כלל מצליחות בהענקת לגיטימציה לתרבות וההתנהלות של עצמן כעליונות על אלו של המעמדות הנמוכים, באמצעות ניגודים כמו מכובד/וולגארי, אסתטי/פרקטי, וטהור/טמא. בכך הם למעשה מיישמים “אלימות סימבולית”, כלומר, הם כופים משמעות ספציפית כלגיטימית, בעודם מסתירים את יחסי הכוח המשמשים כבסיס לעוצמה זו. הם משתמשים בתרבות הלגיטימית שלהם בכדי לסמן קרבה ורוחק תרבותי, בכדי לבצע מונופוליזציה של פריבילגיות, ובכדי להדיר ולגייס מועמדים חדשים לפוזיציות בעלות סטאטוס גבוה – תרגום של הבחנות סימבוליות להסתגרות. לפיכך, באמצעות שילוב של habitus או דיספוזיציות תרבותיות, לפרקטיקות תרבותיות יש השפעות סיווג בלתי נמנעות ובלתי מודעות המעצבות פוזיציות תרבותיות על ידי הגדרת גבולות מעמדיים (חברתיים).

“מאבקי סיווג” שתפקידם לכפות את העליונות של השקפת העולם של האינדיבידואל גם הם מרכזיים בהמשגתו של בורדייה לגבי “תחומים”, המוגדרים כרשתות של יחסים חברתיים הנבנים סביב תחרות על אינטרסים שונים, כמו יוקרה אקדמית, אמנותית וספרותית.

ספרות אמריקאית נרחבת המיישמת, מרחיבה ואומדת את התרומה של בורדייה ועמיתיו הופיעה לאחר התרגום של עבודתם לאנגלית. אחד הענפים החשובים התמקד בצריכה תרבותית ורפרודוקציה חברתית, וניתח את האופן שבו רמות של הון תרבותי וגורמים נוספים משפיעות על רכישת השכלה ומקצועות (כלומר, גבולות מעמד חברתי) בארצות הברית ובמקומות אחרים. ענף אחר עסק בתהליך של מיסוד ז’אנרים אמנותיים וקטגוריות של תרבות גבוהה והיחסים שלו עם הסביבה המבנית הארגונית והחברתית. ענף שלישי, ביקורתי יותר, סיפק אומדנים אמפיריים סיסטמטיים של מחקרו של בורדייה. לדוגמא, למונט הרחיב את הקונספט של יצירת גבולות לגבי זהות, בכדי להדגים את החשיבות של גבולות מוסריים בתרבות של מעמד הביניים-הגבוה בצרפת וארצות הברית.

בניגוד להתמקדות האקסקלוסיבית של בורדייה בהון תרבותי ופוזיציה חברתית, למונט תמך בגישה אינדוקטיבית מבוססת-ראיונות לחקר של גבולות מעמדיים סימבוליים בכדי לחקור את החדירות והחשיבות היחסית של סוגי גבולות שונים (סוציו-אקונומיים, מוסריים, תרבותיים) בהקשרים לאומיים וקבוצתיים שונים. המחקר של הייל לגבי ווריאציות קבוצתיות בעיצוב הבית באזור ניו יורק הראה כי צריכת אמנות אינה בהכרח מחוללת גבולות חברתיים וכי צריכה תרבותית הינה פחות מובדלת מכפי שנהוג לחשוב בתיאוריית ההון התרבותי – עיצוב הנוף, לדוגמא, זוכה להערכה מצד כל הקבוצות החברתיות. הוא סיכם כי “הקשר בין מעורבות בתרבות גבוהה לבין גישה למעגלי המעמד הדומיננטי… אינו מוכח”. במאמר תיאורטי, הול הדגיש את קיומם של שווקים הטרוגניים ושל סוגים רבים של הון תרבותי. בביקורת על שוק מקיף של הון תרבותי, הוא הציע סטרוקטורליזם תרבותי המכיר במגוון של מצבי סטאטוס.

בנוגע לנושא של החדירות של גבולות תרבותיים, ברייסון, אריקסון, ופיטרסון וקארן, טענו גם הם כי רוחב תרבותי מהווה משאב יקר ערך עבור המעמד הגבוה ומעמד הביניים-הגבוה. לפיכך, הם סותרים את השקפתו של בורדייה לפיה המעמד הדומיננטי הוא אקסקלוסיבי וחסר סובלנות כלפי תרבויות של מעמדות אחרים. ברייסון מצאה כי בארצות הברית, אקסקלוסיביות מוזיקלית פוחתת עם העלייה ברמת ההשכלה. היא טוענת כי סובלנות תרבותית כלפי מגוון של ז’אנרים מוזיקליים (“הכול חוץ מהבי-מטאל”) מהווה הון רב-תרבותי המרוכז בעיקר אצל מעמד הביניים והגבוה בהשוואה למעמדות נמוכים. אריקסון מציעה כי למרות שהיכרות עם תרבות סטאטוס-גבוה קשורה למעמד, היא אינה משמשת לניהול יחסים מעמדיים במקום העבודה. היא טוענת כי בתעשיית האבטחה בטורונטו, בדומה לידע בספורט, “התרבות המועילה לקואורדינציה אינה מציגה קורלציה… למעמד, והיא פופולארית בכל המעמדות”, וכי “המשאב התרבותי המועיל ביותר הוא גיוון, לצד הבנה מעמיקה לגבי איזה ז’אנר (תרבותי) הינו רלוונטי לאיזו מסגרת”. פיטרסון וקארן תיעדו שינוי אצל אנשים מהמעמד הגבוה, מהדרה סנובית ל”ניכוס אומניבורי” בטעם המוזיקלי שלהם. בארצות הברית, מחקרים אלו קוראים להבנה רב-ממדית לגבי הון תרבותי (סוג של גבול סימבולי) כבסיס לשרטוט גבולות חברתיים, והם סותרים את טענתו של בורדייה כי הערך של טעמים מוגדר באופן יחסי באמצעות לוגיקה בינארית או ניגודית.

מספר סוציולוגים עוסקים כיום בניתוח של האופן שבו העצמי מעוצב על ידי מעמד, ונוצר באמצעות גבולות והבדלים. לדוגמא, על סמך מחקרי שדה מקיפים עם משפחות עניות, ממעמד הפועלים וממעמד הביניים, לארו מראה הבדלים חשובים בחיברות ילדים לרוחב מעמדות חברתיים, כאשר הורים שחורים ולבנים מהמעמד הבינוני-גבוה מעדיפים באופן מפורש “טיפוח מכוון” ועידוד הגשמה-עצמית, בניגוד ל”צמיחה טבעית” המועדפת אצל מעמד הפועלים. האנתרופולוג ג’ון ג’קסון מנתח את האופן שבו אפרו-אמריקאים המתגוררים בהארלם מבינים ומבצעים גבולות מעמדיים סימבוליים בהקשר של יחסים תוך-גזעיים. אלפרד יאנג הבן מספק ניתוח עשיר של הזהות של גברים שחורים צעירים עניים ושל האופן שבו הם מסבירים את הפוזיציה החברתית הייחודית שלהם ביחס לזו של אחרים. מחקרים אלו מצביעים על התפקיד של יחסיות עבור הגדרת הזהות. בדומה לספרות העדכנית לגבי הנזילות של גבולות תרבותיים, יהיה מועיל לחקור את המידה שבה תהליך זה פועל לפי לוגיקה בינארית, בניגוד ללוגיקה מרובבת. במילים אחרות, עלינו לבדוק האם זהויות מוגדרות באמצעות הנגדה מול “אחר” פריבילגי, או באמצעות סמיכות למספר “אחרים” אפשריים: ייתכן וגבולות סימבוליים יפיקו גבולות חברתיים כאשר הם משורטטים כהנגדה לקבוצה אחת, להבדיל מקבוצות-חוץ מרובות המתחרות זו בזו.

אי-שוויון אתני/גזעי

הקונספט של גבולות הינו מרכזי בחקר של אי-שוויון אתני וגזעי בתור חלופה לתיאוריות תרבותיות או ביולוגיות סטאטיות לגבי הבדלים אתניים וגזעיים. בהקשר זה בולט במיוחד האנתרופולוג הנורווגי פרדריק בארת’, שדחה את ההשקפה האתנית שהדגישה תרבות משותפת, לטובת גישה יחסית יותר המדגישה כי תחושה של שותפות מוגדרת בהנגדה לזהות הנתפסת של קבוצות גזעיות ואתניות אחרות. בין התרומות העדכניות שהתבססו על מחקר זה, וורדרי ניתח את האופן שבו מדינת הלאום פועלת כיצרנית של הבדלים וכהומוגנייזר פנימי של אוכלוסיות. בעקבות דייויס ואחרים, החקר של ייצור סיווגים אתניים וגזעיים על ידי המדינה (ברמה של קטגוריות מפקד אוכלוסין) צבר תאוצה בארצות הברית, והוא מהווה קרקע פורייה עבור חקר של שינויים בהגדרה של גבולות חברתיים. עד לאחרונה,קטגוריות אלו אילצו אנשים לבחור בקטגוריה גזעית אחת בלבד, מתוך הנחה כי קבוצות גזעיות הן אקסקלוסיביות. בשנים האחרונות, שנהאם ואולזק וגאנס ניתחו את הגורמים המובילים לקיטוב גובר בין לבנים ללא-לבנים: מהגרים מחונכים להזדהות עם האוכלוסייה הלבנה לשם הגנה על הסטאטוס או פוזיציית השוק הפריבילגית שלהם, המובילה לאלימות כנגד לא-לבנים. בעוד שגבולות בין-קבוצתיים זכו לתשומת לב אקדמית רבה (ראה מחקרו של ליברסון לגבי דפוסים של בחירה בשמות פרטיים במהלך המאה), לאחרונה אספיריטו התמקד באופן שבו השיח המוסרי משמש לשרטוט של גבולות סימבוליים בתוך קבוצות וביניהן. מצב זה מצביע על דיאלוג אינטנסיבי בין סוציולוגים תרבותיים למומחי הגירה.

בקרב מלומדים של גזענות בארצות הברית, בובו והאצ’ינגס מאמצים לוגיקה יחסית בדומה לבארת’, בכדי להסביר גזענות הנובעת מאיום על הפוזיציה הקבוצתית. עם זאת, הם פועלים בעקבות בלומר, התומך ב”הסטת המחקר והניתוח מהעיסוק ברגשות של אינדיבידואלים לעיסוק ביחסים בין קבוצות גזעיות… ובתהליך הקולקטיבי שבאמצעותו הקבוצה הגזעית מגדירה ומגדירה-מחדש קבוצה גזעית אחרת”. תרומה זו ואחרות מצביעות על אינטרס-עצמי בתור המקור לקונפליקטים אתניים ועל האופן שבו קונפליקטים אלו קשורים להסתגרות – תוך הגנה על פריבילגיות נרכשות. דינאמיקות אלו עיצבו את התגבשות מעמד הביניים האמריקאי. בנוסף, הן ניצבות במרכז של מספר מחקרים העוסקים בחקר של “לובן” (whiteness) בתור קטגוריה גזעית סמויה, מובנת-מאליה והגמונית.

פרספקטיבה יחסית זו רלוונטית למחקרים עדכניים העוסקים בהיווצרות זהות גזעית ואתנית, הבוחנים כיצד זהויות אלו הן תוצאה של תהליך של הגדרה-עצמית והבנייה של גבולות סימבוליים והקצאת זהויות קולקטיביות על ידי אחרים. לדוגמא, ווטרס בחן את הרפרטואר של תרבויות וזהויות אותם מביאים מהגרים מהודו המערבית לארצות הברית, לצד האסטרטגיות שלהם של שימור-עצמי והגבולות אותם הם משרטטים ביחס לאפרו-אמריקאים. דיטומאסו עוסק גם הוא בהתנגדות הלבנה לאפליה מתקנת באמצעות בחינת האופן שבו לבנים ממעמד הביניים ומעמד הפועלים מגבשים את חוויותיהם בשוק העבודה בהשוואה לאלו של שחורים, ובפרט האם הם או ילדיהם מקבלים יותר סיוע משחורים. למונט מנתח כיצד תפיסות העולם המוסריות של פועלים מובילות אותם למתוח גבולות גזעיים – פועלים לבנים יוצרים אסוציאציות בין שחורים לעניים והיעדר מוסר עבודה, בעוד שפועלים שחורים יוצרים אסוציאציות בין לבנים לאגואיזם של מעמד הביניים. שוב, הספרות זקוקה לסיסטמטיזציה נרחבת יותר, במיוחד בנוגע לפירוט של תהליכי גבולות, החל מיצירת גבולות סימבוליים ועד האופן שבו גבולות חברתיים מועברים על ידי מהגרים מהקשר לאומי אחד למשנהו.

אי-שוויון מגדרי ומיני

הספרות המגדרית כוללת עיסוק רב בגבולות, המוגדרים בתור “המבנים המורכבים – פיזיים, חברתיים, אידיאולוגיים, פסיכולוגיים – המבססים את ההבדלים והדמיון בין גברים לנשים, בקרב נשים, ובקרב גברים, ומעצבים ומגבילים את ההתנהגות והגישות של כל קבוצה מגדרית”.

ברמת הפסיכולוגיה החברתית, רידג’ווי מסבירה אי-שוויון מגדרי במונחים של תהליכים אינטראקציונאליים והבנייה של גבולות. היא טוענת כי אנו “מקטלגים-מגדרית כל אחר ספציפי איתו אנו באים במגע, באופן אוטומטי ובלתי מודע”, וכי כאשר “תפקידי עיסוק מופעלים בתהליך של תפיסת אדם ספציפי, הם מוטמעים בתוך הקטגוריזציה האוטומטית הקודמת של אותו אדם בתור זכר או נקבה, ומקבלים משמעות שונה כתוצאה מכך”. לפיכך, פועלים גברים נתפסים ככשירים יותר מאשר פועלות. אלו המפרים את הגבולות המגדריים, לדוגמא בכל הנוגע לנורמות הולמות של ניהול זמן, לעתים קרובות סופגים עונשים וסטיגמות במקום העבודה, ואפילו בבית – גבולות סימבוליים המתורגמים לגבולות חברתיים. בדומה, במחקרה לגבי ניהול הגוף בקולג’ים, מרטין מראה כיצד נשים החברות באחוות (sorority) ונשים פמיניסטיות ואתלטיות מתמודדות עם פרקטיקות של שמירת גבולות לגבי נשיות הגמונית. מחקרים קודמים לגבי ההישגיות של מגדר גם הם עוסקים בעיקר ביצירת גבולות מגדריים, למרות שחלקם אינם משתמשים במפורש במינוח זה.

סוציולוגים ניתחו גם הם את היווצרות גבולות חברתיים מבוססי-מגדר בארגונים ומקצועות שונים, תוך התמקדות בתקרת הזכוכית והאסטרטגיות שנועדו לשבור אותה. שימור הגבולות מנותח על סמך הכללים המיושמים על גברים ונשים העובדים במקצועות מגדריים ביותר. לדוגמא, וויליאמס מראה כי במקצועות כמו סיעוד, גברים מקבלים מידה רבה יותר של חופש מנשים והם מטפסים בסולם המקצועי במהירות רבה יותר. ברמה כללית יותר, טילי טוען כי קטגוריות דיכוטומיות כמו זכר ונקבה (וגם שחורים ולבנים) מנוצלות על ידי קבוצות דומיננטיות בכדי לדחוק קבוצות אחרות לשוליים ולחסום את הגישה שלהן למשאבים. הוא מרחיב את הסכמה של וובר באמצעות זיהוי מנגנונים שונים המאפשרים זאת, כמו ניצול ואגירת הזדמנויות. הוא טוען כי אי-שוויון עקבי נובע לרוב מתהליכים מצטברים, אינדיבידואליים, ולעתים קרובות בלתי-נראים.

סוציולוגים עסקו בנוסף בגבולות מיניים. לדוגמא, שטיין מנתח את האופן שבו פמיניסטיות ערערו על המשמעות הדומיננטית של לסביות וכיצד הגבולות הסימבוליים סביב הקטגוריה הלסבית השתנו במהלך ההשפעה של תנועה זו: הן “מסגרו מחדש את המשמעות [של הומוסקסואליות], כלומר הגבולות המפרידים בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות הם למעשה חדירים”, במקום מהותיים. תוך התמקדות בגבולות סימבוליים, גאמסון ניתח את האופן שבו הייצוג של הומוסקסואלים בסדרות טלוויזיה מעניק תוקף לאנשי מקצוע והומוסקסואלים ממעמד הביניים השומרים על הפרדה בין הציבורי לפרטי, אך בו-זמנית הוא מעניק לגיטימציה להומוסקסואלים ממעמד הפועלים. ברקוס מתאר סימון חברתי וצביעה מנטאלית בתור שני תהליכים בסיסיים שבאמצעותם זהות מינית “סוטה” מוגדרת כנגד סטנדרט ניטראלי.

גבולות מגדריים ומיניים הם קרקע פורייה לחקר של חציית גבולות והסטת גבולות לצד המיסוד וההפצה של גבולות – במיוחד מכיוון שהם ספגו ביקורת רבה ומכיוון שקיימת ספרות רבה לגבי חיברות ורפרודוקציה מגדרית. בנוגע לחקר של גבולות מעמדיים ואתניים/גזעיים, קיים צורך בסיסטמטיזציה ותיאוריות הנוגעות לנושאים אלו. על החוקרים להקדיש תשומת לב לתפקידים של גבולות סימבוליים וחברתיים ביצירת אי-שוויון מגדרי/מיני. בעוד שרידג’ווי וטילי תרמו רבות לפירוט של מנגנונים קוגניטיביים וחברתיים המעורבים ביצירת גבולות מגדריים, דרושים ניתוחים דומים בנוגע לנרטיבים תרבותיים הממלאים תפקיד חיוני ברפרודוקציה של גבולות מגדריים [לפי הרעיונות שפותחו על ידי בלייר-לוי בנוגע לסכמות ה”מסירות משפחתית” ו”מסירות בעבודה” המיושמות על ידי נשים במשרות פיננסיות בכירות, או אלו של הייז בנוגע לקונספט של “אמהות אינטנסיבית”].

מקצועות, מדע וידע

הספרות לגבי מקצועות, מדע וידע חברתי ממחישה היטב את התועלת של קונספט הגבולות כאשר הוא משמש להבנת האופן שבו מקצועות נבדלים זה מזה – מומחים מהדיוטות, מדע מלא-מדע, הפרדה בין דיסציפלינות שונות, ובאופן כללי יותר כיצד מערכות של סיווג מופיעות בכדי ליצור סדר בחיינו. ההתמקדות בגבולות חברתיים אלו מעודדת חוקרים לפתח פרספקטיבה יחסית וסיסטמטית (לעתים קרובות אקולוגית) לגבי ייצור ידע הרגיש לתהליכים היסטוריים ואסטרטגיות סימבוליות, לשם הגדרת התוכן והמתווים המוסדיים של הפעילות המקצועית והמדעית. הרעיון של גבולות מהווה בנוסף כלי חיוני למיפוי האופן שבו מודלים של ידע מופצים ברחבי העולם ומשפיעים על זהויות ומוסדות מקומיים. חלק מהחוקרים מתייחסים לגבולות בתור אמצעי תקשורת, בניגוד להפרדה, ומראים כי הם חיוניים לסירקולציה של ידע ומידע ברחבי העולמות החברתיים.

מקצועות ועבודה

החקר לגבי מקצועות ועבודה כולל חלק מהמחקרים המשפיעים ביותר – וכיום הקנוניים – לגבי גבולות, שנערכו במהלך 30 השנים האחרונות. הרעיון של “מקצועות” הופיע לראשונה כבעיית תיחום – כלומר, בעיה של גבולות – בין מקצועות רגילים ו”מיוחדים”. הסוגיה הייתה האם יש להגדיר מקצועות לפי בסיס הידע הייחודי שלהם, בתור שלב ספציפי בהתפתחות של עיסוקים, או בתור סוג ספציפי של ארגון ממוסד המעניק לאנשי המקצוע שליטה על גישה, הכשרה, אישורים ואומדן ביצועים. השקפה מוסדית זו מדגישה הסתגרות מונופוליסטית (או שרטוט גבולות חברתיים) בתור האלמנט המגדיר של המקצועות המודרניים. גישה זו טוענת כי האסטרטגיות בהן אנשי מקצוע משתמשים בכדי להגדיר ולמסד את גבולות המקצוע כנגד גורמים חיצוניים מהוות את מהות “פרויקט הפרופסיונליזציה”. תיאוריה מוכוונת-קונפליקט זו משלבת תפיסה לגבי פרופסיונליזציה בתור מסגרת נורמטיבית של “שליטה חברתית ואידיאולוגית”.

באופן דומה, ניתוחים ביקורתיים של חינוך בחנו את מערכת ההסמכה בתור מנגנון שבאמצעותו מושגת הסתגרות מונופוליסטית במקצועות. קולינס מצא קורלציה חלשה במידה מפתיעה בין הדרישות של תעודות השכלה לבין דרישות הכישורים/ידע של העבודות עצמן. על סמך תצפית אמפירית זו, הוא טען כי השכלה משמשת לחיברות של מועמדים למקצוע לתרבות סטאטוס, באמצעות שרטוט קו בין אנשים הנמצאים בתוך המקצוע לאלו מחוץ לו. מודלי הסתגרות של המקצועות מציגים זיקה רבה ואינטגרציה עם תיאוריה רחבה יותר של ייצור אי-שוויון באמצעות הסתגרות חברתית ורשתות.

אבוט הסיט את ההתמקדות המחקרית מארגונים לתוכן חיי המקצוע, ומהמאבקים של בעלי מקצוע מול גורמים חיצוניים למאבקים של בעלי מקצוע בינם לבין עצמם. בניגוד למודל ההסתגרות המתאר מקצועות בתור מערכת סגורה (שבה המקצוע מהווה יחידה אנליטית טבעית תחומה בבירור הנובעת מהתמחות פונקציונאלית), אבוט טען כי מקצועות מהווים מערכת אקולוגית פתוחה שבה מקצועות אינדיבידואליים מתקיימים בתלות הדדית. הם מתחרים זה בזה על מונופולים של שליטה, על הלגיטימיות של המומחיות שלהם, ובכך יוצרים מערכת משתנה-תמידית של מקצועות. תחרות זו בדרך כלל מתבטאת בסכסוכים על תחומי שיפוט, כלומר היא מתנהלת בכדי לשרטט-מחדש את הגבולות החברתיים בין המקצועות.

הספרות העוסקת במקצועות הקדישה כמות מועטה של תשומת לב לאופן שבו גבולות בין מומחים והדיוטות (לדוגמא, בעלי מקצוע ופועלים פשוטים) מתגלמים בסביבות עבודה. ואלאס ניסה להרחיב את המחקרים הקיימים בכיוון זה על ידי בחינת ההבחנה בין מהנדסים לבין עובדים מיומנים ב- 6 מפעלי נייר בתקופות של שינויים טכנולוגיים. הוא רואה בגבולות מקצועיים בתור כאלו הנובעים לא רק מתחרות בין-מקצועית כמו אבוט, אלא גם מסכסוכים עם עובדים כפופים במקום העבודה, כאשר לעתים קרובות קיימת חפיפה משמעותית בין המטלות אותן הם נדרשים לבצע. הוא מתאר את האופן שבו גבולות תרבותיים בצורת ידע מדעי וטכני (הסממן של מהנדס מוכשר) מספקים מנגנון מוחשי עבור ייצור של גבולות חברתיים. בו-זמנית, הוא מציין כי היישום של גבולות סימבוליים הוא תהליך שנוי במחלוקת, שתוצאתו היא לעתים קרובות תלוית-הקשר. המחקר שלו מדגיש את החשיבות של בחינת הממשק בין קבוצות דומיננטיות ונשלטות בעת הייצור של גבולות סימבוליים וחברתיים.

מדע, דיסציפלינות וידע

בדומה לאנשי מקצוע, גם מדענים מעוניינים לבדל עצמם מחובבנים ושרלטנים על ידי מתיחת גבולות של מדע “אמיתי”. ג’יארין טבע את המונח “יצירת גבולות” כדי לתאר את השיח באמצעותו מדענים מנסים לשייך תכונות נבחרות למדענים, שיטות מדעיות, וטענות מדעיות בכדי לשרטט “גבול רטורי בין מדע לבין לא-מדע שיורי בעל סמכות פחותה”. הוא טוען כי יצירת הגבולות היא משאב חשוב המתורגם ל”פעולות אסטרטגיות פרקטיות” לשם ביסוס סמכות אפיסטמית. השרטוט ושרטוט-מחדש של גבולות המדע מובילים לתחרות על מהימנות, המיישמת 3 ז’אנרים של יצירת גבולות: סילוק, התרחבות והגנה על אוטונומיה. סילוק מאפיין תחרויות בין סמכויות יריבות כאשר כל אחת מהן טוענת כי היא מדעית. בהקשר זה, “יצירת הגבולות הופכת לאמצעי של שליטה חברתית”, ומענישה חריגה מהגבולות (הסימבוליים) של הלגיטימיות. התרחבות משמשת כאשר סמכויות אפיסטמיות יריבות מנסות ליצור מונופוליזציה של שליטה על פני תחום אונטולוגי שנוי במחלוקת. לבסוף, יצירת הגבולות מגויסת לטובת הגנה על אוטונומיה מקצועית מול כוחות חיצוניים (מחוקקים, מנהלי תאגידים) המנסים לפלוש או לנצל את הסמכות האפיסטמית של המדענים למטרותיהם.

בעוד שאבוט הדגיש את האופי האובייקטיבי של המטלות היוצרות תחרות על השינוי של תחומי שיפוט מקצועיים, ג’יארין מדגיש את הכוח (גמישות ולעתים גם שרירותיות) של אסטרטגיות פרשניות לשם יצירת חלל עבור “מדע” בעת המרדף אחר סמכות אפיסטמית. במקרה זה, הוא שואב השראה מעבודתו של ההיסטוריון רוברט דרנטון, ההולך בעקבות הפילוסופים של תקופת הנאורות בניסיון השאפתני שלהם לשרטט מחדש את הגבולות של עולם הידע ב” Encyclopedie” של דידרו. הוא מראה כיצד דידרו ודלמברט בחרו באופן סלקטיבי מתוך אלמנטים של טופוגראפיות קודמות של ידע עבור שרטוט קו חדש בין הידוע ללא-ידוע וכיצד “הדחף הדיאגראמטי – הנטייה למפות ולשרטט ולתאר מקטעים של ידע” היה בו-זמנית “הפעלת כוח”. דרנטון ודייויס הם שני הנציגים הבולטים ביותר של ספרות נרחבת לגבי היסטוריה תרבותית של הבחנות סימבוליות.

יצירת הגבולות היא קונספט מועיל ביותר להדגשת הארגון החברתי של ידע מדעי, והוא מודגם בנוסף על ידי היישום המוצלח שלו בטווח רחב של מקרי בוחן. הוא מתאר בנוסף את התגבשות ומיסוד של דיסציפלינות, מומחיות, ואוריינטציות תיאורטיות בתוך עולם המדע. ג’יארין מתאר את הגבולות המשתנים של “המקום המעורפל קרטוגראפית של מדעי ה”חברה”” באמצעות הדיונים של שנות ה- 40 המאוחרות שמיפו את השטח השיפוטי העתידי של הקרן הלאומית למדע (NSF). מור בוחן את הגבול המתמשך בין מדע לפוליטיקה, ומראה כיצד מדענים אקטיביסטים לעתים משחקים בשני צידי הגדר. גזיאנו סוקר ויכוחים אקדמיים לגבי הקשר של ביולוגיה וסוציולוגיה, לאור השדה החדש של אקולוגיה אנושית. סמול משווה בין הפרקטיקות של יצירת גבולות בדיסציפלינות חדשות במקרה בוחן של הלגיטימציה של לימודים אפרו-אמריקאים ב- Temple ו- Harvard, המאפשר לנו להבין מדוע הנרי לואיס גייטס התנגד כל כך לאפרו-צנטריות. גל ואירווין מתארים את התחום של בלשנות חברתית ככזה הממסד הבדלים בין שפות ודיאלקטים ומפיק אידיאולוגיות לשוניות המהוות חלק אינטרינזי מהגבולות הדיסציפלינאריים. פולר סוקר את ההיסטוריוגרפיה הקנונית של 5 דיסציפלינות של מדעי החברה. הוא טוען כי “גבולות דיסציפלינאריים מספקים מבנה עבור מגוון של פונקציות, החל מהקצאה של סמכות קוגניטיבית ומשאבים מטריאליים ועד ביסוס גישה מהימנה למציאות חוץ-חברתית”. מחקרים אלו מצביעים על הנוכחות של תהליכים יחסיים (ולעתים קרובות פוליטיים) הפועלים לרוחב מוסדות והקשרים.

ההתמקדות האנליטית בגבולות מדגישה בנוסף את המקבילות והקשרים האינסופיים בין ההתפתחות של המקצועות והדיסציפלינות. ההיסטוריון תומס בנדר טוען כי היצירה של קהילות מומחיות ומוסמכות של שיח, מבנה נפרד של “דיסציפלינות מקצועיות”, נגרמה באופן חלקי על ידי שינויים היסטוריים עמוקים בארגון המרחבי של הערים האמריקאיות במאה ה- 19 (המיקום של אינטלקטואלים) שהדגיש הדרה במקום הכלה, והפרדה על פני גיוון. מחקרים עדכניים לגבי המסלולים ההיסטוריים של דיסציפלינות מדעי החברה בארצות הברית ואירופה מתעדים שונות רבה בפרופילים הלאומיים המבוססים על היחסים השונים של המדעים עם חלקים שונים בחברה כמו המדינה, בעלי מקצוע, והשווקים.

בניגוד למחקרים שעד עתה התייחסו לגבולות בתור סממנים של הבדלים, סוזן לי סטאר ועמיתיה ממשיגים גבולות בתור ממשקים המאפשרים ייצור ידע. הם משתמשים בתפיסה זו של גבולות קונספטואליים כדי לחקור כיצד סטים של קטגוריות קשורות, כלומר מערכות סיווג, באים לביטוי. הם מסכימים עם פוקו כי היצירה של סכמות סיווג באמצעות הצבת גבולות של קטגוריות “מעצימה נקודת מבט מסוימת ומשתיקה אחרות”, משקפת בחירות פוליטיות ואתיות וממסדת הבדלים. עם זאת, הם מציינים כי גבולות אלו מתפקדים בנוסף בתור ממשקים חשובים המאפשרים תקשורת בין קהילות (לדוגמא, באמצעות סטנדרטיזציה). הם טבעו את המונח “אובייקט גבול” כדי לתאר ממשקים אלו החיוניים לפיתוח ושימור קוהרנטיות בין עולמות חברתיים. אובייקטי גבול יכולים להיות אובייקטים מטריאליים, צורות התארגנות, חללים קונספטואליים או הליכים. ברוח “המפנה המטריאלי” המשפיע בלימודי המדעים, הם טוענים כי אובייקטים של חקר מדעי מכילים עולמות חברתיים צולבים מרובים, כפי שסיווגים הם טכנולוגיות חזקות היכולות לקשר בין אלפי קהילות. במחקר האחרון שלהם, באוקר וסטאר מיישמים כלי אנליטי זה בכדי להבין כיצד מערכות סיווג אלו, כמו הסיווג הבין-לאומי של מחלות, סיווגים גזעיים בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, סיווג ההתערבות הסיעודית, והסיווג של וירוסים שונים מאפשרים את התיאום של פעולות חברתיות. הם רואים בסיווגים כבו-זמנית מטריאליים וסימבוליים, ובתור מערכות אקולוגיות שבהן קטגוריות נוצרות והופכות מבוססות. הקונספט של אובייקט הגבול מאפשר להם להרחיב מחקרים מוקדמים לגבי ההופעה ואופן הפעולה של מערכות סיווג בחברות מודרניות. קונספט זה הוא חשוב במיוחד מפני שהוא מדגיש את העובדה כי גבולות מהווים תנאי לא רק עבור הפרדה והדרה, אלא גם עבור תקשורת, חלופה, גישור והכלה, ובכך מזכירים את התמה של “אומניבוריות” הנוכחת בספרות לגבי מעמדות וצריכה תרבותית.

קהילות, זהויות לאומיות וגבולות מרחביים

גבולות היו מאז ומתמיד שיקול מרכזי של מחקרים לגבי קהילות לאומיות ועירוניות. בעקבות דורקהיים, קהילות הוגדרו לפי החלוקה הפנימית שלהן, במידה זהה לגבול החיצוני שלהן. בהתאם לכך, הספרות לגבי קהילות סימבוליות ומבוססות-רשת התמקדה בממדים אלו, ושוב הצביעה על תהליכים יחסיים הפועלים בתחום זה. בדומה, הספרות העדכנית לגבי זהות לאומית ובניית מדינות התמקדה בגבולות ותחומים בכדי להראות כי מקום, אומה ותרבות אינם איזומורפיים בהכרח. הם מצביעים בנוסף על המידה שבה זהות לאומית, בדומה לבניית אומות, מוגדרת באופן יחסי ונובעת מתהליכים דינאמיים של אינטראקציה ומיקוח בין כוחות מקומיים ולאומיים.

קהילות

ניתן לקבץ את המחקרים לגבי יצירת גבולות וקהילות ל- 4 קטגוריות. ראשית, קיימת מסורת ארוכה של מחקרים, בהשראה ישירה של אסכולת שיקגו של לימודי הקהילה, העוסקת בגבולות הסימבוליים הפנימיים של קהילות ומדגישה תיוג וקטגוריזציה. אנדרסון, במחקרו לגבי שכונות העוני השחורות של פילדלפיה, מצביע על החלוקה הפנימית של העולם אותו חקר, בהתבסס על ההבחנות מצד המגיבים עצמם – לדוגמא, בין אנשי “רחוב” לאנשים “הגונים”. בקרב המחקרים העדכניים, מספר חוקרים התמקדו בגבולות הסימבוליים הנוכחים בספרות מוסדיות ספציפיות, כמו קהילות דתיות. לדוגמא, בקר חקר כיצד קהילות דתיות משרטטות גבולות בין עצמן לבין “הציבור” באמצעות ניתוח השיח של מסורות דתיות גדולות יותר וכיצד קהילות מקומיות מעצבות מחדש את החלוקה של ציבורי-פרטי. ליכטרמן חקר את האופן שבו חברים בקהילות נוצריות שמרניות וליברליות מגדירים את קשרי הסולידריות שלהם עם קבוצות שונות, תוך בחינת הגבולות של ההגדרות שלהם לגבי “שותפות חברתית”.

שנית, מספר סוציולוגים קושרים קהילות, רשתות ומערכות משמעותיות יחד. לדוגמא, גולד מסביר שינויים ברלוונטיות של מעמדות עבור גיוס קולקטיבי במהפכה הצרפתית של 1848 ובקהילה הפריזאית של 1871 שנגרמו בשל הופעתן של שכונות מגורים מוגדרות, שהפכו את הקהילה המקומית למרכזית יותר עבור גיוס אינדיבידואלים. לפיכך, בעוד שהמהפכה הראשונה הפעילה את הגבול בין הפועלים לבורגנות, השנייה יצרה ניגוד בין שוכני הערים לבין המדינה. גולד מראה כי האפיל של רשתות שונות המעורבות ביצירת גיוס קולקטיבי היה אחראי לבולטות היחסית של זהויות אלו כבסיס להתגייסות. המודל שלו טוען כי “גבולות קבוצתיים משמעותיים מבוססים על הנוכחות (והתפיסה) של דפוסים נפוצים של קשרים עמידים”.

שלישית, קיימת ספרות צומחת לגבי קהילות שאינן כוללות מגע פנים-מול-פנים. לפי קלהון, יחסים עקיפים אלו כוללים את אלו המתווכים על ידי טכנולוגיית מידע, ארגונים טכנוקרטיים, ושווקים בלתי-אישיים. הם מורכבים מעולם של קשרים אישיים מדומיינים באמצעות מדיום כלשהו כמו טלוויזיה, ייצוגים מודפסים או ויזואליים, או מסורות. הם יכולים בנוסף להוות קולקטיבים גדולים שבהם החברים “קשורים בעיקר דרך זהויות משותפות אך באופן מינימאלי באמצעות רשתות של יחסים בין-אישיים ישירים – אומה, גזע, מעמד, מגדר, רפובליקנים, מוסלמים ואנשים “מתורבתים””. אינדיבידואלים בתוך קהילות קטגוריות אלו מחזיקים במערכות קטגוריזציה משותפות בכדי להבדיל בין אנשים בתוך הקהילה לאלו מחוץ לה ואוצר מילים וסימבולים משותפים שבאמצעותם הם יוצרים זהות משותפת. אנשים החולקים קטגוריות כאלו נחשבים בתור חברים באותה קהילה סימבולית אפילו אם תנאי המגורים שלהם שונים באופן משמעותי.

בסוציולוגיה האמריקאית, ניתן למצוא מספר רב של מחקרים משפיעים העוסקים בגבולות סימבוליים וחברתיים בקרב קהילות כאלו. לדוגמא, גאספילד מפרש את תנועת הטמפרנס האמריקאית של המאה ה- 19 בתור יצירה של פרוטסטנטים בני העיירות הקטנות ששאפו לבצר את הפוזיציה החברתית שלהם מול זו של מהגרים קתולים עירוניים. בדומה, לוקר מראה כי אקטיביסטים אמריקאים המתנגדים להפלות ואלו התומכים בזכות הבחירה מחזיקים באמונות סותרות לגבי קריירות של נשים, משפחה, מיניות ורבייה, וכי הם אינם מאזינים זה לזה ומגדירים את עצמם באופן משמעותי על בסיס הניגוד ביניהם. אלכסנדר מציע ניתוח סמיוטי של הקודים הסימבוליים של החברה האזרחית, המלמד כי הקוד הדמוקרטי מערב הבחנות ברורות בין הטהור לטמא לשם ההגדרה של האזרח הישר.

שלושת קווי מחקר אלו לגבי קהילות מגובים בדיונים פילוסופיים יותר של חוגי התיאוריה הפוליטית בנוגע לגבולות קהילתיים. במהלך 15 השנים האחרונות, קהילתנים וליבראלים דנו שוב ושוב בחשיבות של זכויות אינדיבידואליות וקבוצתיות, פלורליזם, הגדרה-עצמית, ולאומנות. שיח נורמטיבי לגבי האפשרות של לאומנות ליבראלית וקוסמופוליטיות פרוגרסיבית משך תשומת לב רבה בהקשר של הנראות הגוברת של פוליטיקת הזהויות. למרות שדיונים אלו אינם כוללים לרוב מחקרים אמפיריים של מדעי החברה, הם רלוונטיים ביותר לסוגיה זו מפני שהם עוסקים בבעיות של גבולות חברתיים במונחים של הדרה והכלה פוליטית, והם מתמקדים באחריות של בני האדם ביחס לקבוצות של “אחרים”.

אג’נדה מחקרית משולבת יותר צריכה לערב השוואה בין גבולות סימבוליים וחברתיים בקרב קהילות סימבוליות וקהילות מבוססות-רשת. חשוב במיוחד לקבוע האם סוגים אלו של קהילות פועלים באופן דומה, באיזו מידה סכמות נפוצות מעצבות את שרטוט הגבולות בקרב קהילות פנים-מול-פנים, וכיצד יצירת גבולות הנגרמת על ידי התקשורת נשענת על הגבולות החברתיים המעצבים את הסביבה שבה אינדיבידואלים חיים ועובדים.

זהות לאומית, גבולות מרחביים, בניית אומות, ודה-טריטוריאליזציה

המטרה העיקרית של הספרות ההיסטורית והאנתרופולוגית לגבי זהות לאומית וגבולות היא לפרק את ההנחה הרווחת לגבי האיזומורפיות של מקומות, אומות ותרבות. החוקרים בתחום זה מתמקדים “במקום והחלל של גבולות נראים וממשיים בין מדינות, והגבולות הסימבוליים של זהות ותרבות ההופכים אומות ומדינות לשתי ישויות שונות בתכלית”. חוקרים אלו מפתחים את האג’נדה של בנדיקט אנדרסון, שבתחילה לא בחן את הדרכים הספציפיות שבהן אינדיבידואלים וקהילות יוצרים קשרים סימבוליים לאומה.

קווי גבול מספקים לאינדיבידואלים חוויה קונקרטית, מקומית ורבת-עוצמה של המדינה, משום שזהו האתר שבו האזרחות נאכפת בחומרה (באמצעות בדיקת דרכונים, לדוגמא). החוויה החברתית של קווי גבול מקיפה קשרים פורמאליים ובלתי-פורמאליים בין קהילות מקומיות וישויות פוליטיות נרחבות יותר, ובכך מהווה אתר פריבילגי לניתוח של ממדי מיקרו ומאקרו של הזהות הלאומית. מצב זה מודגם על ידי סאלינס, שבמחקרו לגבי האופן שבו קאטאלונים אתניים הפכו לצרפתים וספרדים בפירנאים, מראה כי ההיווצרות של הגבול הטריטוריאלי והזהויות הלאומיות לא התחילה במרכז אלא התפתחה כתהליך דו-כיווני: המדינות לא כפו בפשטות את הגבול והאומה על הקהילה המקומית. קהילות בכפרים והתושבים שלהם עשו בעצמם שימוש באומה ובגבולותיה לשם הגשמת אינטרסים מקומיים. בדומה, האנתרופולוג מייקל הרצפלד משווה בין שיח פורמאלי בחסות-המדינה לבין שיח מקומי “אינטימי” לגבי הזהות הלאומית היוונית בכדי להראות כי הגבולות הטריטוריאליים המקובעים יחסית של מדינות וגבולות סימבוליים משתנים של אומות כקהילות מוסריות צפויים להיות סותרים.

היצירה היחסית של דמיון והבדלים לאומיים היא בולטת במיוחד באזורי גבול בין מדינות לאום. אצל בורנמן, קווי גבול מעבירים תחושה של דואליות אינהרנטית ומקדמים “תהליך של תמונות מראה” שבו ההיווצרות של “האחר” מתרחשת באופן תמידי בשני צדי הגבול. באמצעות תרשים של האבולוציה ההיסטורית של גבול שוודיה-דנמרק, לופגרן מראה כיצד הגבולות הפכו ללאומניים יותר ויותר באמצעות דרכונים, לדוגמא. הגישה היחסית שיושמה במחקרים אלו מסייעת להדגיש את העובדה כי הזהות הלאומית חופפת צורות אחרות של הבדלים פוליטיים כמו גזע, מגדר או מיניות. היא מחברת את החקר של זהות לאומית ליצירה של  מערכות וסובייקטים מודרניים של סיווג חברתי.

חוקרים המתמקדים בקווי גבול (כלומר, גבולות טריטוריאליים) כמשמעותיים עבור ההיווצרות של הבדלים, בדרך כלל בוחנים תהליכים של בניית אומות. לדוגמא, בורנמן מגדיר מחדש את הנרטיבים הראשיים של בניית אומות במזרח ומערב גרמניה לאחר 1945, ומדגיש כי “הייצור של אומות שונות היה תנאי מוקדם עבור ההכרה שלהן כמדינות לגיטימיות”. בעוד שמערב גרמניה הצליחה לגבש נרטיב של שגשוג כבסיס לזהות לאומית חיובית, מזרח גרמניה לא הצליחה לספק לאזרחיה נרטיב מתחרה קוהרנטי. תהליך האיחוד החמיר את הבעיות של הזדהות לאומית מכיוון שהוא הטיל ספק בתפיסה לפיה הזהות האישית, הבית, התרבות והאומה היו שלמים דיסקרטיים ומובחנים-טריטוריאלית. גלייזר תיעד את האיחוד של משטרת ברלין בכדי להראות כיצד ההיעלמות של הגבול הטריטוריאלי לא השפיעה כלל על הפער העמוק בין המזרח-גרמנים למערב-גרמנים, מפני שההבדלים המשיכו לעבור רפרודוקציה באמצעות שלל גבולות סימבוליים (טמפוראליים, חושיים, מוסריים, ציבורי/פרטי). על בסיס שדה הרטוריקה, גלייזר מצביע בנוסף על מנגנונים בסיסים של יצירת גבולות סימבוליים שבאמצעותם המזרח-גרמנים והמערב-גרמנים בידלו עצמם זה מזה, תוך התמקדות ב”פרויקטים של זיהוי העצמי” המבוססים על מטפורות, מטונימיות וסינקדוכות.

מחקרים אחרים מתייחסים לקווי גבול בתור אזורי תפר ומתמקדים בעיקר באופן שבו תהליכים של דה-קולוניזציה, גלובליזציה וטרנס-לאומיות גרמו לדה-טריטוריאליזציה, היברידיזציה וקראוליזציה של זהויות לאומיות. אנתרופולוגים, ולאחרונה גם היסטוריונים, התמקדו בעיקר באזור הגבול בין ארצות הברית למקסיקו, בתור אתר חקר פרדיגמטי. הם מתייחסים לגבול בתור ממשק תרבותי בין חברות אלו, שהפיק מגוון של זהויות מרובבות וטרנס-לאומיות כמו “צ’יקנו” (Chicano), “לטינו” ו”היספני”, החורגות מהקטגוריות המונוליטיות של “מקסיקנים” ו”אמריקנים”. לפי ההיסטוריון דיוויד תלן, “בפרספקטיבה חדשה זו, קווי גבול אינם מהווים אתרים של הפרדה בין בני אדם לספרות נפרדות וזהויות וקבוצות מנוגדות, אלא אתרים עבור אינטראקציות בין אינדיבידואלים מרקע שונה, היברידיזציה, קראוליזציה, ומשא ומתן”.

הערעור של זהויות לאומיות מוגדרות ותחומות מגיע מהזרימה של הון, טכנולוגיה, סחורות ובני אדם מעבר לקווי גבול. מרבית הספרות שעסקה בתהליכים אלו התמקדה בזרימה של בני אדם, כלומר הגירה, ובאופן ספוראדי יותר בפליטים. באובוק עסק בדרכים שבהן מהגרים מציגים צורות חדשות של גיוון תרבותי ומקור חדש לחרדה במספר חברות. הוא בוחן שינויים בשפה של אינטגרציה ורב-תרבותיות במספר מסגרות וטוען כי מהגרים בין-לאומיים מטשטשים 3 סוגים של גבולות: גבולות טריטוריאליים של מדינות, גבולות פוליטיים של אזרחות, וגבולות תרבותיים (סימבוליים) של קהילות לאומיות. ברובייקר מתמקד באופן שבו אזרחות מוגדרת בצורה שונה במדיניות ההגירה של צרפת וגרמניה. הוא מתייחס לאזרחות בתור מקום קונספטואלי שבו היחסים עם “האחר” (פולנים, יהודים, סלאבים בגרמניה, צפון-אפריקאים בצרפת) מנוסחים על ידי המדינה. בדומה, זולברג ולונג מתמקדים בשילוב של מהגרים בארצות הברית וצרפת. הם מנתחים כיצד הדת באירופה והשפה בארצות הברית משמשות באופן נרחב ליצור גבולות סימבוליים בין “אנחנו” ו”הם”. הם מציעים כי חציית גבולות, טשטוש והסטה הם חיוניים להתמקחות בין המהגרים החדשים למארחים. סויסאל וקסטוריאנו, שגם הם עסקו בסיווג, חקרו סיווגים ברמה העולמית וברמת המדינה בכדי לבחון כיצד קבוצות של מיעוטים/מהגרים מתאגדות, לעתים קרובות כנגד סכמות מוסדיות לגבי אנושיות המקודמות על ידי ארגונים בין-לאומיים. לבסוף, המחקרים לגבי קהילות ופזורות טרנס-לאומיות מצביעים גם הם על הבעייתיות של היחסים בין אומה, מדינה וטריטוריה. כאשר מהגרים, נוודים (כולל חברים באליטות טרנס-לאומיות ומקצועיות), פליטים וחסרי-לאום ממשיכים להוות חלק גדל והולך של אוכלוסיית העולם, הזר, “האיש שמגיע היום ונשאר מחר” הופך למרכזי בשרטוט המחודש של גבולות הזהות הלאומית.

בכיוון מעט שונה, קו מחקרי אחר מנתח אסטרטגיות יצירת גבולות חוצות-לאום, כלומר האופן שבו מדינות מגדירות עצמן כמנוגדות זו לזו. לדוגמא, תוך הנגדה בין צרפת לארצות הברית, למונט וטבנו מנתחים את הקריטריונים של אומדן המגויסים על פני טווח של מקרים השוואתיים (איכות הסביבה, ביקורת על אמנות עכשווית, גזענות וכדומה) בצרפת וארצות הברית. הם מראים כי קריטריונים שונים, כמו עקרונות השוק, סולידריות אנושית ואסתטיקה, נוכחים בתוך הרפרטוארים התרבותיים של כל אומה ואזור, אך ביחס שונה. הבדלים אלו מהווים לעתים קרובות את הבסיס של זהויות לאומיות מגוונות [לדוגמא המקרה של האנטי-מטריאליזם והאנטי-אמריקניזם הסימולטניים של בעלי מקצוע ומנהלים בצרפת]. לוגיקה יחסית זו משפיעה בנוסף על המדיניות. לדוגמא, מדיניות ההטרדה המינית בצרפת מוגדרת באופן מפורש כנגד מה שנתפס בתור הגזמה אמריקאית בתחום התקינות הפוליטית. בניגוד לאנתרופולוגים המדגישים את הירידה בלאומיות דרך, לדוגמא, היברידיזציה, מחקרים סוציולוגיים אלו מצביעים על ההתמדה של הגבולות הלאומיים, לפחות בכל הנוגע להיווצרות רפרטוארים תרבותיים זמינים.

סיכום: חיזוק ההבנה לגבי הממדים התרבותיים של גבולות

הספרות אותה סקרנו מציגה קונפיגורציות אופייניות שונות של גבולות סימבוליים וחברתיים. דרוש מאמץ אינטגרטיבי בכי למצוא דמיון, או קונפיגורציות אופייניות, במקרים שונים. כתוצאה מכך, נוכל לגבש הצהרות כלליות יותר לגבי היחסים בין גבולות סימבוליים וחברתיים, כולל כאלו לגבי התנאים שבהם מופיעים סוגים שונים של סתירות בין גבולות סימבוליים וחברתיים.

ניתן לתאר חלק מקונפיגורציות אלו באופן הבא: א) גבולות סימבוליים משמשים לעתים קרובות בכי לאכוף, לשמר, לנרמל או לנמק גבולות חברתיים, כפי שניתן לראות בשימוש בסממנים תרבותיים בהבחנות מעמדיות, או סטריאוטיפים קוגניטיביים במקרים של אי-שוויון מגדרי. ב) עם זאת, גבולות סימבוליים משמשים בנוסף בכדי לערער ולמסגר-מחדש את המשמעות של גבולות חברתיים. עובדים במסעדות מזון מהיר בהארלם או אנשי מעמד הפועלים בשיקגו משתמשים בגבולות סימבוליים בכדי להיאבק במוביליות חברתית כלפי-מטה. ג) קיימים בנוסף הבדלים חוצי-תרבות באופן שבו גבולות סימבוליים קשורים לגבולות חברתיים. ניתן להצמיד את אותו גבול חברתי לגבולות סימבוליים שונים כפי שהבחנות מעמדיות באירופה קשורות לגבול הסימבולי בין תרבות גבוהה לתרבות פופולארית, בעוד שבארצות הברית הם קשורים לגבול הסימבולי בין אומניבורים ויוניבורים. מהגרים בנוסף מעבירים גבולות סימבוליים מהקשר תרבותי אחד לאחר. ד) בחלק מהמקרים הגבולות הסימבוליים הופכים לבולטים עד כדי כך שהם תופסים את המקום של גבולות חברתיים. ניתן לראות זאת במקרה של גרמניה, כאשר היעלמות הגבולות החברתיים בין המזרח-גרמנים למערב-גרמנים לא הובילה להיעלמות של גבולות סימבוליים, אלא דווקא להעצמה שלהם. קהילות סימבוליות מדומיינות, הנשמרות על ידי טכנולוגיות מידע חדשות, גם הן מאורגנות אקסקלוסיבית על ידי גבולות סימבוליים, בניגוד לקהילות מבוססות-רשת חברתית.

החקר של היחסים בין גבולות סימבוליים וחברתיים הינו רק אסטרטגיה אחת בה ניתן להשתמש בכדי להדגיש את השיקולים האנליטיים הדומים של הגוף המחקרי. במאמר זה אנו מתארים בקצרה 3 אסטרטגיות שונות, בהן ניתן להשתמש בכדי ליצור סיסטמטיזציה ואינטגרציה של הספרות הקיימת. הגישה הראשונה יכולה להתמקד בחקר של התכונות של הגבולות, כמו חדירות, בולטות, עמידות ונראות, וניתן לחקור באמצעותה את התנאים שבהם הגבולות מגבשים מאפיינים שונים. בספרות לגבי מקצועות ומדע, וכמו גם במחקרו של בורדייה, נטען לעתים קרובות כי הזדהות מתרחשת באמצעות הדרה וכי גבולות הם בולטים וקשורים לרוב לתיחום. לעומת זאת, למונט, ברייסון, אריקסון, ופיטרסון וקארן מסגרו זאת כסוגיה אמפירית באמצעות חקר של רמות של סובלנות, הדרה ו”אומינבוריות תרבותית”. בדומה, הספרות האנתרופולוגית העדכנית מדגישה את החדירות של גבולות חברתיים ותהליכי היברידיזציה. גבולות טריטוריאליים נתפסים בתור אזורי תפר המייצרים קראוליזציה ולימינאליות. יש לערוך מחקרים נוספים לגבי התנאים שבהם גבולות מחוללים בידול או מתמוססים בכדי לייצר היברידיות או צורות חדשות של קטגוריזציה. בנוסף, יש לחקור את החדירות של גבולות באופן סיסטמטי לרוחב קווים מעמדיים, גזעיים/אתניים ומגדריים/מיניים.

הגישה השנייה יכולה להתמקד בסיווג הסיסטמטי של המנגנונים הראשיים הקשורים באקטיבציה, שימור, שינוע, גישור, חצייה או פירוק של גבולות. הספרות שנסקרה מציעה מספר מנגנונים החיוניים ליצירה של גבולות. בצד הקוגניטיבי/פסיכולוגי חברתי, לדוגמא, רידג’ווי וג’נקינס מתארים תהליכים של יצירת סטריאוטיפים, הזדהות-עצמית, וקטגוריזציה. ברמת השיח, גלייזר נשען על רטוריקה בכדי להצביע על מנגנונים של הזדהות של העצמי כמו מטונימיה, מטפורה וסינקדוכה, וגי’ארין מתאר את “תחרויות המהימנות” במדע המתבטאות בצורה של סילוק, התרחבות והגנה על אוטונומיה. באוקר וסטאר וטבנו מתארים לא רק את ההיבטים האקסקלוסיביים של גבולות, אלא גם את התפקיד שלהם בחיבור קבוצות חברתיות ואפשור של תיאום. כפי שטילי יצר סיסטמטיזציה של המנגנונים המעורבים בייצור של גבולות חברתיים, קיים צורך בתפיסה ממצה יותר של המנגנונים הסימבוליים, וכמו גם של הארטיקולציה שלהם עם מנגנונים חברתיים ומנגנונים קוגניטיביים. ההתמקדות במנגנונים אבסטרקטיים כאלו תעזור לנו לחרוג מצבירה פשטנית של מקרי בוחן לא-קשורים הנפוצה ביותר במחקרים לגבי מעמד, גזע ומגדר. פיתוח הבנה מעמיקה יותר של ההבדלים הנגרמים מהתוכן של גבולות סימבוליים בייצור של גבולות קוגניטיביים וחברתיים תוכל לתרום במידה משמעותית משדה הסוציולוגיה התרבותית לתחומים מובנים קפדניים יותר של הניתוח הסוציולוגי. היא יכולה להוסיף ממד חדש לניסיונות העדכניים לנסח מחדש את הניתוח המעמדי.

הגישה השלישית יכולה לשלב את הספרות הקיימת על ידי התמקדות בתמה של חברות תרבותית. הרעיון של גבולות הוא חיוני לניתוח של האופן שבו שחקנים חברתיים מגבשים קבוצות דומות ושונות, וכיצד הוא מעצב את ההבנה שלהם לגבי האחריות כלפי קבוצות אחרות. בהתאם למחקרים אחרונים לגבי תהליכי השוואה המנתחים כיצד ישויות שונות משתוות זו לזו על בסיס מדדים שונים, אנו מעודדים פנומנולוגיה מפורטת יותר של סיווג קבוצתי, כלומר, כיצד אינדיבידואלים חושבים על עצמם כזהים או מתאימים לאחרים, וכיצד הם “מבצעים” את ההבדלים והדמיון ביניהם. עלינו להתמקד בהנחות סמויות לגבי אמות המידה המשמשות קבוצות סטאטוס גבוהות ונמוכות, נושא שטרם נחקר לעומק עד עתה. לדוגמא, אנו יכולים לבחון כיצד שחורים מחשיבים עצמם כדומים או שונים ביחס לקבוצות גזעיות אחרות, כיצד הם מתמודדים עם סטריאוטיפים גזעניים, ומתי הם עושים זאת. עלינו לשקול בנוסף את המידה שבה קבוצות מאמינות כי חיוני מבחינתן “לדאוג לאנשים שלהן” או לאמץ עמדה אוניברסאלית יותר- על סמך מדדים שונים של התאמה ודמיון. מהלך זה יקדם את המחקר של גבולות סימבוליים לקראת עיסוק סימולטני בהדרה והכלה, וסוציולוגיה של “קוסמופוליטיות יום-יומית” – כפי שהיא מכונה בתיאוריה הפוליטית, ולקראת הבנה סוציולוגית לגבי ההפצה של המשגות ופרקטיקות מגוונות של אוניברסאליות ופרטיקולאריות. מחקר זה יספק בנוסף השלמה מועילה לספרות הנרחבת לגבי הרטוריקה האגאליטרית מצד תנועות חברתיות אנטי-מעמדיות, אנטי-גזעניות ואנטי-סקסיסטיות בארצות הברית ובמקומות אחרים.