האם חוק החיטוף פעיל בעברית המדוברת?

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר העוסק במחקר בו נבדקו מאות צורות לשון, ששולבו בשני טקסטים, וכל טקסט נקרא מפי ארבעים אינפורמנטים שונים – שמונים נבדקים בסך הכול. האינפורמנטים היו בעלי רקע מגוון: קבוצות גיל שונות, מקומות גאוגרפיים רבים, מוצאים מגוונים ורקעים תרבותיים אחדים. כל הנבדקים היו בוגרי תיכון, רובם בעלי השכלה אקדמית, או לחלופין תלמידי תיכון.

במחקר נמצא כי לחוק החיטוף הקלאסי יש ייצוג רב בלשון המדוברת, גם אם הצטמצמה תחולתו בהשוואה לעברית הקלאסית ולנורמה שהתגבשה על יסודה. מהנתונים עולה שעם התרחקות הטעם בצורת הרבים ובנטייה שינויי התנועות ניכרים ומשמעותיים. בצורות הנסמך, לעומת זה, חלה התערערות של תחולת שינויי התנועות, התערערות מסוימת בצורת הנסמך יחיד, והתערערות מובהקת יותר בצורת הנסמך רבים. הצורות הגזורות (כגון משפטן, mishpatan כצורה עיקרית, mishpetan כצורה משנית) עומדות כקבוצת ביניים בין הצורות הנוטות לבין צורות נסמך רבים; יש בהן נטייה לשינויי תנועה כדין, אך פחות מבצורות הנוטות.

המחברת שואלת את השאלה: האם מדובר בחוק פונולוגי טבעי שיש לו קיום בעברית המדוברת, או שמא מדובר במציאות שאינה מקיימת שינויי תנועה ממין זה כתהליך פעיל? במציאות שכזאת שינויי התנועות שאנו עדים להם הם פרי השפעה מורפולוגית של מורשת דקדוק שפעם חי בה חוק החיטוף וברבות השנים חדל להתקיים. המחברת מציגה את הדעות השונות ודנה בנימוקים להן, עומדת על תהליכי השינוי, ולבסוף מחווה דעה בשאלת חיותם של התהליכים.

המחברת טוענת שכאשר חוק הוא חוק פונולוגי טבעי, הדוברים ישתמשו בו במילים מוכרות ובמילים שאינן מוכרות בדיוק באותו האופן. החוק גורם לשינויים פונטיים מסוימים בביצוע פונמה בסביבות פונטיות קבועות ומוגדרות, והוא נובע מגורמים חיתוכיים מוגדרים ולא מתנאים מורפולוגיים או מורפו-פונטיים. בביצוע חוק טבעי אין הבדלים בגילים ובאוכלוסיות מבוססות ולא מבוססות.

כשנבחנת הגדרה זו על פי תוצאות המחקר, עולה תמונה עמומה. אמנם הסתמן הבדל קטן בהגייה הנורמטיבית בין קבוצות הגילים השונות, הבדל שמעיד בדרך כלל על נטייה לשמר את התנועה a בקבוצת הצעירים גם במקומות שהשתנתה בהם התנועה בעברית הקלאסית, אולם אין זה הבדל גדול דיו. כמו כן התנאים הפונטיים שבבסיס שינויי התנועות עשויים להיות רלוונטיים רק להתאפסות מלאה (ולא לשינוי e <a).

לכן המחברת מציעה שראוי להרחיב את ההגדרה, להעמידה על סדירות ועל תחולה בצורות חדשות, ולאו דווקא על תקפות גורמים פונטיים. כך ייחשבו למשל בעברית המדוברת שיכולי העיצורים בבניין התפעל “חוק פונולוגי טבעי”, אף על פי שכיום, עם ביטול הביצוע הפונטי של עיצורי גד”ת דגושים ורפים, פחתה ההניעה הפונטית לחילוף.

איננו יודעים כיצד יהגו אנשים מילים שאינן מוכרות להם; אולם גם אם יהיה בהן שינוי תנועה, האם יעיד הדבר בהכרח על קיומו של חוק פונולוגי חדש או אולי אפשר יהיה לייחסו להיקש לצורות מוכרות שהן בבחינת שקיעי לשון?

דעות במחקר

נחלקו החוקרים בשאלת חיותו של חוק החיטוף בעברית המדוברת. בולוצקי רואה ב”חיטוף” בעברית החדשה תופעה מורפולוגית בעיקרה שאינה מצייתת לחוקי הפונולוגיה הקלאסיים. הוא טוען שהשתנות המציאות הפונטית בעברית החדשה, קרי אבדן ההכפלה ואי-התארכות תנועות קצרות בהברות פתוחות, מעידה על כך שההניעה לחיטוף בעברית החדשה היא פונטית פחות. בן־טולילה קובע כי חוקי ההיחטפות הידועים לנו מהעברית המקראית אינם טבעיים עוד בלשון, ומדובר במסורת בלבד. שלזינגר, רביד ושראל קובעים במחקרם שבעברית החדשה פועל חוק חיטוף בתנועת ה־a, אולם התניותיו מורפולוגיות ופסיכו-לינגוויסטיות. מכאן שאין מדובר בחוק ש”חי” חיות פונולוגית. במחקר אחר טוענים רביד ושלזינגר שאין מדובר עוד בתלות בחוקים פרוזודיים כי אם בתופעה מורפולוגית.

לעומתם סוברת שורצולד שחוק החיטוף הוא חוק פונולוגי חי ופעיל בעברית המדוברת, ותולה זאת בתיקוני היתר של הדוברים. צבי מסכימה בטענה  שהדבר מתבטא בניקוד תלמידיה. במחקרה על לשון הילדים רביד קובעת שתופעת שימוט התנועה a מבוצעת על ידי כל קבוצות הילדים שנבדקו מגיל חמש ואילך, ומכאן שחוק החיטוף הקלאסי עודנו חי.

מכאן שהחוקרים מעמידים שתי הנחות סותרות: רוב החוקרים סוברים שאין חוק החיטוף הקלאסי חוק פונולוגי פעיל בעברית המדוברת, ואילו מיעוטם גורסים שלחוק החיטוף הקלאסי יש קיום פונולוגי טבעי וחי בעברית החדשה. המחברת מרחיבה ומסבירה את ההנמקות לשתי ההנחות האלה:

א. ההנחה שחוק החיטוף בטל והוא תופעה מורפולוגית.
לפי תפיסה זו, חוק החיטוף הקלאסי אינו מתקיים עוד בעברית החדשה. מאחר שאין עוד הניעה גורפת לקיום חוק זה (שכן שינויי התנועות חלים כחילוף e<a, חילוף שאין בו כל קיצור שהרי התנועה איננה חטופה עוד), אין לדבר כלל על חוק חיטוף. לפיכך שינויי התנועות המשתקפים בלשון הם תולדה של שני גורמים: (1) שקיעי לשון – הצורות שירשה העברית החדשה מן העברית הקלאסית שעליה הושתתה ; (2) מערכת היקשים – שינויי תנועות בצורות חדשות בעברית המדוברת שהם תולדה של היקש לצורות מורשות.

השפעת שקיעי הלשון על נטיית השם מקיימת למעשה תופעה של רפלקסים בלשון. תופעה זו משקפת מצב שבו תכונה מסוימת נעלמת מרובד כלשהו, אך אופייה המקורי עדיין מורגש ברובד אחר. כך אפשר להבין את היעלמותו של חוק החיטוף מהרובד הפונולוגי, אך הוא ניכר בהחלט ברובד המורפולוגי בגלל שקיעי לשון ומערכת היקשים.

מערכת ההיקשים מתפלגת לשני סעיפים: (1) היקשים בין נטייתיים בלקסמה נתונה, כגון מוסדות בנפרד על דרך מוסדות בנסמך; (2) היקשים בין-משקליים, כגון הוצְאות על דרך תוצְאות. ההיקשים הבין־נטייתיים קשורים לדיונו של שתיל במושג “יסוד אופרטיבי” בשינויי התנועות. לטענתו, תהיה זיקה בין הצורה שהדובר פגש לראשונה לבין השימוש בנטייה. לרוב הדובר פוגש לראשונה או בעיקר את צורת הנפרד יחיד, ולכן תהיה נטייה לשמר את תנועת היחיד בנטייה . בצורות שבהן צורת היחיד משתנה שלא כצפוי, למשל שְׂכר גבוה, מדובר בדוברים שגוזרים את צורת הנפרד יחיד מצורת הנסמך, ובעבורם צורת הנסמך היא הצורה הראשונית, הצורה האופרטיבית.

לדעת המחברת דרך התבוננות זו מפחתת בכשירות הלשונית של הדוברים, בכך שהיא נוטלת מהם את הגמישות הלשונית המאפשרת שינויי תנועה בנטייה. לדידו של שתיל, צורה מתנהגת התנהגות סיסטמטית, והגמישות הלשונית הנורמטיבית וגם תיקוני היתר הנובעים ממודעות לשונית אינם משמעותיים. כמו כן ממצאי המחקר מעידים על נטייה לשינויי תנועה סדירים בצורת הרבים (וייתכן שברבות מהצורות הדובר נחשף לראשונה דווקא לצורת היחיד). המחברת טוענת שרק בפריטים לקסיקליים אחדים אפשר לדבר על היקש של הצורות הנוטות לצורת נפרד יחיד.

ב. בעברית החדשה פועל חוק חיטוף והוא חוק פונולוגי חי .
לפי תפיסה זו, אין העברית החדשה התפתחות ישירה של העברית הקדומה, אלא לשון בעלת מערכת פונטית שונה, שנבנתה על יסוד המערכת המורפו־פונולוגית של העברית הקלאסית. אף על פי כן לא בטל בה חוק החיטוף, והוא משמש חוק חי ופעיל, גם אם אין התניותיו זהות לאלה שרווחו בלשון הקלאסית.

 דרך השינוי הלשוני

כללי נטיית השם מעמידים נורמה שכמעט איננה מאפשרת ידיעה מלאה. במצב כזה משתרגת מערכת ההיקשים של קבוצת ההולכים על פי הכלל ושל קבוצת היוצאים ממנו ומכרסמת בהגייה הנורמטיבית.

רוזן עוסק בשינויי התנועות בנטייה בדיונו במושגים “מורפולוגיה חזקה” ו”מורפולוגיה חלשה”, המתייחסים למספר תמורות המשקל בנטייה: מורפולוגיה חלשה היא זו המשמרת את בסיס הנטייה, ואילו במורפולוגיה חזקה משתנים בנטייה רכיבים רבים יותר של שם היסוד. שתיל סובר שהלשון המדוברת נתונה תחת מעתק מורפולוגי כללי – ממורפולוגיה חזקה למורפולוגיה חלשה; זהו מעתק טיפולוגי ולא אוניברסלי.

לשינוי תחולתו של חוק החיטוף בעברית המדוברת, בדומה לכל שינוי לשוני, עשויות להיות הניעות שונות. פלג מביא את טענתם של המדקדקים החדשים שהגורם לשינוי הלשוני הוא נוחות(= “חוק המאמץ הפעוט”); אחרים סוברים שתהליך השינוי הלשוני נובע מ”לחץ המערכת”, כלומר מפעילותם של גורמים הקשורים לתופעות פונטיות, פונולוגיות ופיזיולוגיות המתקיימות במערכת מורכבת אחת – הכותבת טוענת שגורם זה אינו הסיבה לשינוי משום שהלחצים המעצבים את השינוי הלשוני המתגבש בהתניות חוק החיטוף בעברית החדשה לעולם לא יוכלו להביא לסדירות מלאה. על פי רביד, שינוי מתפשט בכל האוכלוסייה כאשר אין הוא פוגע בשום מערכת אחרת, והוא מביא לשקיפות ולסדירות מרביות.

סדירות ופיצול ב”חוק החיטוף”

שינויי התנועה והשתמרותה בנטיית שמות בעברית המדוברת מציירים תמונה של חוק שאינו סדיר סדירות מלאה. בלאו ושורצולד סוברים שהתפוצה משפיעה מאוד על היערכות הנטייה, ולשמות נפוצים יש נטייה להשתמר בחריגותם. שתיל, לעומת זה, תולה את הפיצול במונח “יחסיות תרבותית” או “שוני במעמד תרבותי”. לדעתו, אין משמעות למידת התפוצה באשר היא (בהיבט הכמותי שלה) אלא למשקל המיוחס להיקרויות שלה. ואכן, נראה שלשכיחות השמות וליחסיות התרבותית שלהם יש חשיבות רבה בהתעצבות מערכת הנטייה.

שלזינגר, רביד ושראל טוענים שחוק החיטוף של תנועת a הוא חוק “עמוס”, דהיינו חוק שסביבת ביצועו נעשית בלתי ברורה ותוצאותיו אינן חד-משמעיות.  נדמה שעמימות זו אינה רק תולדה של השתנות המערכת הפונולוגית בעברית החדשה, שכן כבר במקרא נשקפת עמימות זו. וכך, במקום שמדובר במערכת כללים מסועפת, טבעי שיחולו שינויים שונים, והדובר ינסה להחיל עליה עקרונות של הפשטה או של הסדרה. רביד קובעת שחוקים עמומים נוטים להתפרק ולאבד את יכולת הפעולה שלהם, בעיקר בקרב ילדים ומבוגרים לא משכילים.
בעברית המדוברת גוברת העמימות בחוק המורש העמום מלכתחילה, ומתפרקות ההתניות הלשוניות הקודמות בצד צמיחת התניות חדשות. תהליך זה משקף למעשה שינוי לשוני בהתהוות, הפועל מכוח חוקים מנוגדים.
שלזינגר, רביד ושראל מנסחים בעקבות הבלשנות הפסיכו־לינגוויסטית שני עקרונות פעולה המביאים בעת ובעונה אחת לתוצאות מנוגדות בתחולת חוק החיטוף :
1. חוק שמירת המבנה המקורי – צורתו של השם היסודי אינה משתנה בנטייה ;
2. חוק הפשטות הצורנית – שאיפה לסדירות מוחלטת של מבנה דקדוקי בלא יוצאים מן הכלל .

לעקרונות אלה מצטרפות הניעות נוספות העשויות להשפיע על הדובר:  חתירה לחיסכון כלכלי המתבטא בקיצור מספר ההברות במילה ;  שימור הדקדוק המורש מבלי להתחשב בחוקיות מתחדשת;  שאיפה להידור בלשון-נקיטת צורות העשויות להיחשב למלומדות; מערכת הניעות פונולוגיות נקודתיות, כגון מעתקים, הידמויות וחילופי תנועות.

וכך עולות הניעות שונות וסותרות, שמקצתן יהיו דומיננטיות יותר בקרב דוברים נאיבים, ואילו אחרות בקרב דוברים אורייניים.

מערכת היקשים או חוק פונולוגי?

תוארו כאן גישות שונות באשר לחיותו של חוק החיטוף וכן חוקי לשון המעצבים את המציאות המרובדת הקיימת. אך טרם נענתה השאלה אם חוק החיטוף הקלאסי התנוון וכל גילוייו מושתתים על שרידים ועל היקשים, או שמא אפשר לייחס לו חיות טבעית. התשובה לשאלה זו קשה להוכחה. כמעט כל צורה עשויה להיחשב היקש לצורה אחרת, וקשה להוכיח חיות. גם הטיעונים שהביאו חוקרים שונים שדנו בנושא אינם ניצַחים.

לאור ממצאי המחקר המחברת דנה בחיטוף לא כחוק פונולוגי או מורפולוגי, אלא כסדרת חוקים מורפו-פונולוגיים, משום שלדעתה אין זה נכון לבטל את חיותם של חוקי חיטוף בעברית המדוברת אך תחושה זו קשה להוכחה, והיא נשענת על הצטברות ראיות ולא על ראיה מכרעת יחידה.

החיטוף כסדרת חוקים מורפו־פונולוגיים:
1. בצד השינוי e<a, שינויי התנועות מתבטאים בהתאפסות שיש בה חיסכון בהגייה. מכיוון שהתאפסויות סדירות במערכת המורפולוגית עשויות להיתפס כהיקש, ראוי להעמיד כראיה מכרעת לתהליך של חיטוף חי את תופעת החיטופים הספונטניים שתועדו במחקר, דוגמת “אבא שלך” abshxa (או apshxa), “מה זאת אומרת” – maztomert (או mastomeret), “לא יודעת”lo)yda-at). מקצת הצורות הללו מתחילות להתקבע התקבעות קבועה, שניכרת הן בשיעורי ביטוי גבוהים הן בחדירה מסיבית לכתיב .
2. התגבשות התניות חדשות של שינוי התנועה a גם בסמוך לטעם, בעיקר מתוך לקסיקליזציה, כגון משפטן (mishpetan), וכיוצא בו אופְנוע, אופניים.
3. שינויי תנועה שלא כדין. שינויי תנועה בצורות שהתנועה אמורה להשתמר בהן עשויים להעיד על קיומו של תהליך חי בעברית המדוברת. המחברת אומרת שאפשר לטעון שמדובר במערכת היקשים, אולם שלל הדוגמאות של תיקוני היתר מחזק בעיניה את ההנחה שלחוק החיטוף חיות פונולוגית בלשון.הדבר תקף במיוחד בצורות שבהן אין במשקל דומה צורה מקבילה המזמינה היקש, למשל השמות מסורתי (בהגייה msorati ,mesorti וכיו”ב), אופניים לעומת אופניי.  כמו כן יש לזכור שבתופעה זו גלומות שתי מגמות הסותרות את המהלך הכללי של שינויי התנועה בעברית החדשה: הינתקות מן המקורות ומן התקן שנקבע על יסודם, וצמצום מגמת שימור התנועה בעברית המדוברת.
 4. שינויי התנועות מקובעים בלשונם של ילדים.

 5. שלל תופעות ייחודיות לעברית החדשה, שעלו מממצאי המחקר ואין המקום כאן להאריך בהן המעידות על התאפסויות ברמת סדירות מתגבשת:
 א.. מן המחקר עולה נטייה להתאפסות הסיומת –ית. בעיקר הדבר רווח בהתניות לקסיקליות ובעיצורים השוטפים ל, נ, ו .
 ב. השמטת תנועה בשמות סגוליים, לדוגמה באורך (מלא), משמרת (המחאה), ובפועל: צועקת (עליו). לכאורה מדובר בחיטוף שלאחר הטעם (בעיקר לפני תנועה), אבל נראה שמבחינת הדוברים מדובר בצמידות (בדומה לצמידות שבסמיכות), והתנועה האחרונה יכולה להתקצר לפני הטעם שבמילה התוכפת.
ג. תחילתו של גיבוש מורפולוגי חדש בצורת הבינוני של בניין קל (בפעלים שכיחים), כגון יודעת ( lo]yda-at ]), רוצה (lo]rtse ]), חושב ( ani]Hshev ])
ד. “חיטוף החטף”: צורות דוגמת נחְׁלת בנימין או מחְלת הנשיקה (שכיחות נמוכה או בינונית); אחַרון אבל אחרונה, אחָיות אבל אחְיותיו (שכיחות גבוהה וסדירה).

לסיכום, לדעת המחברת המקבץ של כל אלה אינו מאפשר לבטל את חיותם של חוקי חיטוף בעברית המדוברת. מוטב לדעתה לתאר כאן התמזגות של שלושה תהליכים המעצבים סדרה של חוקים מורפו־פונולוגיים פעילים:

1. תהליכי קיצור המתבססים על נורמות מורשות ועל התקצרות עצמאית חדשה האופיינית ללשון מדוברת;

2. קיום חוקיות דקדוקית אוטומטית הנשאבת משקיעי הלשון שהורשו לנו, ולפיה בהתניות מסוימות תנועה (בעיקר התנועה a) מתאפסת או משתנה לתנועת e.

3. מערכת היקשים בדגמי השמות שנובעת הן מעמימות הכללים המורשים והיוצאים מהם, הן מביטולם של חוקים פונולוגיים אחרים.

שילוב שלושת הכוחות הללו מעצב את שינויי התנועות בלשון המדוברת מתוך המשך העמימות המשתקפת בעברית המקראית ובהתניות שונות מעברית הקלאסית. התניות אלה משקפות שינוי לשוני שהולך ומתגבש בה, והתגבשות מערכת חוקים מורפו־פונולוגיים פעילים, חוקים שתחולתם שונה ותפוצתם נבדלת.