הערכה של התערבות פסיכולוגית בספורט Evaluation of Psychological Interventions in Sport and Exercise Settings

תרגום מאמר: הערכה של התערבות פסיכולוגית בספורט ובמסגרות התעמלות

מאת: רבקה א. זקרג’סק וידידיה אי. בלנטון

סיכום ומילות מפתח

זה חשוב למומחי פסיכולוגיה של ספורט והתעמלות (SEP) להדגים שהתערבויות שהם מיישמים גורמים להבדל. הערכת הדרגה של השפעת ההתעבות תלויה בראש ובראשונה בטבע ובהיקף של ההתערבות (כלומר, המושא של ההתערבות) וקבוצת היעד שלה. באופן מסורתי, התערבויות היו שונות בין השדות של פסיכולוגית הספורט ופסיכולוגית ההתעמלות; מכנה משותף, עם זאת, יכול להיראות כהעצמה של חווית הספורט או ההתעמלות, יחד עם ניסיון לעזור לפרט לויסות עצמי טוב יותר של המחויבות עם ההתנהגות המיועדת או דפוס החשיבה. המטרה המרכזית של העצמת החוויה וויסות-עצמי מוגבר מכוון לעבר שיפור ביצוע בתוך התערבויות ספורט פסיכולוגיות, בעוד שבתוך התערבויות התעמלות פסיכולוגיות הכיוון הוא לעבר אימוץ פעילות גופנית והיצמדות לתכנית אימונים טובה יותר. למרות ששני השדות עשויים להיות בעלי תכליות שונות, ניתן לטעון שהתערבויות ספורט פסיכולוגיות – בייחוד התערבויות אימון כישורים פסיכולוגיים (PST) – יכולים להחכים מחקרים של מומחי  SEP וליישם פרקטיקות גם באוכלוסית הספורט וגם באוכלוסית ההתעמלות.

אימון כישורים פסיכולוגיים כולל את האסטרטגיות והטכניקות שמשתמשים בהן כדי לפתח כישורים פסיכולוגיים, לשפר ביצועי ספורט, ולסייע בגישה חיובית לתחרות. מאז תחילת שנות 1980, גוף הולך וגדל של הוכחות תמך בכך שהתערבויות PST שמומחי SET מיישמים אכן עושים שינוי. במיוחד, הוכחות ממחקר בהקשרים של ספורט תומך בשימוש בגישה רב אופנית להתערבויות PST – המשלבת סוגים שונים של אסטרטגיות פסיכולוגיות (למשל, קביעת מטרה, דיבור עצמי, דימוי, הרגעה) – בגלל שגישה רב אופנית הוכיחה השפעות חיוביות הן על כישורים פסיכולוגיים והן על ביצוע ספורט. המחקר שחוקר את היעילות של התערבויות PST בשיפור ביצוע התרכז בעיקר בספורטאים בוגרים שמתחרים ברמות תחרותיות או עיליות. ספורטאי  צמרת הם בהחלט צרכנים חשובים של שירותי SEP; עם זאת, מומחי SEP אתגרו בצדק חוקרים ובעלי מומחיות לכוון צרכנים אחרים לשירותי SEP שלטענתם מגיע להם PST לא פחות מספורטאי צמרת. למשל, ספורטאים צעירים ומאמנים הם שתי אוכלוסיות שבאופן מסורתי התעלמו מהם במחקר PST. התערבויות PST שמכוונות לספורטאים צעירים יכולים לעזור להם לפתח (בתחילת קריירת הספורט שלהם) את סוג הכישורים הפסיכולוגיים שמסייעת לגישה חיובית כלפי תחרות ויכולות טובות יותר לוויסות עצמי של התגובות הרגשיות שלהם למצבי לחץ תחרותיים. מאמנים הם גם פרפורמרים עם צרכים מיוחדים שיכולים לקבל תועלת מהתערבויות PST. חוקרים החלו לכוון לשתי אוכלוסיות אלו והתוצאות עשויות להיחשב בעלות ההיבטים הכי מסקרנים בספרות ה- PST הנוכחית. מחקר עתידי המקושר להתערבויות PST צריך לכוון לאוכלוסיות התעמלות. מומחי התעמלות לרוב פועלים כמאמנים לשינוי לשינוי התנהגות בריא (למשל, מאמני כוח וכושר, מאמנים אישיים וכו’) וככאלה צריכים גם ליישם, ולנטר תגובות ל- PST.

כדי להקל על התפתחות נוספת וצמיחה של מחקר התערבות PST גם בספורט וגם במסגרות התעמלות, מומחי PST מתומרצים לכלול הערכה מקיפה של אפקטיביות תכנית. בייחוד, ארבעה אזורים עיקריים יש לשקול כאשר מעריכים תכניות PST: (א) האיכות של מסירת השירות של PST (כלומר, הידע, סגנון ההעברה, ומאפיינים של מומחיות ה-SEP); (ב) הערכה של אסטרטגיות הספורט הפסיכולוגיות שבהם משתמשים המשתתפים כתוצאה מתכנית PST; (ג) תפיסות המשתתפים של ההשפעה של תכנית PST על כישוריהם הפסיכולוגיים, הביצוע וההנאה; ו (ד) מידת הכישורים הפסיכולוגיים של המשתתפים, הביצועים וההנאה שלהם כתוצאה מתכנית ה- PST.

מילות מפתח: פסיכולוגית ספורט, פסיכולוגיות התעמלות, אימון כישורים פסיכולוגיים, טכניקות פסיכולוגיות, התערבות פסיכולוגית.

מומחי פסיכולוגית ספורט והתעמלות (SEP) מספקים שירותים לטווח של משתתפים במגוון תחומים (למשל, ספורט, התעמלות, צבא, אמנויות הבמה, ומוזיקה). זה חשוב עבור מומחי SEP להוכיח שההתערבויות שהם עורגים עושים שינוי בביצועי המשתתפים וברווחתם משום שהוכחה זו נותנת מהימנות לשדה של יישום פסיכולוגית ספורט (Brown & Fletcher, 2017). הערכת הרמה של יעילות ההתערבות תלויה, ראשית כל, בטבע ובהיקף של ההתערבות (כלומר, המושא של ההתערבות) וקבוצת היעד שלה. באופן מסורתי, ההתערבויות היו די שונות בין פסיכולוגית ספורט לפסיכולוגית התעמלות; מכנה משותף, עם זאת, יכול להיראות כהעצמה של חווית הספורט או ההתעמלות, יחד עם ניסיון לעזור לפרט לוסת עצמית טוב יותר את המעורבות עם התנהגות המיועדת או דפוס החשיבה. למשל, התערבויות ספורט פסיכולוגיות בעיקר התמקדו בשיפור ביצועי ספורט (Vealey, 2007), וההתמקדות בהתערבות פסיכולוגיית ההתעמלות היתה על הגברת פעילות פיזית וסיגול עצמי של הרגלי התעמלות (Buckworth, Dishman, O’connor, & Tomporowski, 2013). למרות שלשני השדות יש מטרות שונות, ניתן לטעון שהתערבויות פסיכולוגיות בספורט – בייחוד התערבויות אימון כישורים פסיכולוגיים (PST) – יכולים להחכים  מחקרים של מומחי  SEP ופרקטיקות שמיושמות גם באוכלוסית הספורט וגם באוכלוסית ההתעמלות.

“אימון לכישורים פסיכולוגיים” הוא מונח ש”הוטבע לתאר טכניקות ואסטרטגיות שעוצבו ללמד או להעצים כישורים מנטליים שמקלים על ביצוע וגישה חיובית לתחרות בספורט” (Vealy, 1988 עמ’ 319). כשחוקרי ומומחי SEP מפתחים התערבויות PST חשוב שהם יעשו אבחנה ברורה בין איכויות פסיכולוגיות, כישורים פסיכולוגיים, ואסטרטגיות פסיכולוגיות. “איכויות פסיכולוגיות” הם המאפיינים או התכונות שמקלות על ביצוע אופטימלי, וניתן להתנסות בהם ברמות שונות (למשל, בטחון עצמי גבוה ונמוך; Holland et al., 2010; Vealey, 1988). “אסטרטגיות פסיכולוגיות” הן ההתערבויות או השיטות שמשתמשים בהן באופן תכליתי ללמד את אותם כישורים ואיכויות פסיכולוגיים (למשל, שליטה מחשבתית; Vealey, 1988). PST היא אינטרס של מומחי SEP כי אם משתתפי ספורט והתעמלות ילמדו לווסת את האיכויות הפסיכולוגיות שלהם תוך שימוש בכישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיות, אז הביצוע שלהם, החוויה, והדבקות שלהם עשויים להיות מועצמים. לכן, זיהוי האיכויות הפסיכולוגיות שקשורות להצלחה בביצוע ולבריאות יכולים לשרת כמדריך בפיתוח התערבויות PST הן בספורט והן במסגרות התעמלות.

בהקשרים של התעמלות, התערבויות נוטות לעקוב יותר צמוד אחר תיאוריה התנהגותית או שילוב של תיאוריות לעזור לפרטים לפתח גישה בריאה יותר והנאה מהתעמלות. בשורה עם התיאור של PST  בפסקה הקודמת (Vealey, 1988), נעשה כאן שימוש במונח PST כדי להתייחס לטכניקות פסיכולוגיות שונות המעוצבות להגביר כישורים ואיכויות פסיכולוגיים לסייע לחוויות ביצועי ספורט והתעמלות אופטימליות.

רקע קצר על ההתפתחות של התערבויות PST

בצפון אמריקה, מספר חלוצים בפסיכולוגית הספורט החלו לעבוד במחקר ופרקטיקה של PST כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת. ב- 1925, קולמן גריפית’ – הידוע כסבא של פסיכולוגית הספורט האמריקאית – היה המנהל של מחקר המעבדה הראשון שהיה מסור לפסיכולוגית ספורט ועבד עם מאמנים באוניברסיטת אילינוי לשפר את הביצוע של הספורטאים שלהם (Gould & Pick, 1995; Green, 2003). כתוצאה מכך הוא הועסק, ב- 1938, ע”י קבוצת הבייסבול שיקגו קאבס כדי לשפר את ביצועי השחקנים (Green, 2003). עם הקאבס, גריפית’ הוביל את אחד הפרויקטים הגדולים ביותר שלו במחקר פסיכולוגית הספורט (Gould & Pick, 1995) והוציא לפועל מספר טכניקות פסיכולוגיות, כמו קביעת מטרה, בניית ביטחון, והדמייה תחרותית (Green, 2003). למרות שהוא הוכשר בפסיכולוגיה ניסויית, גריפית’ הוציא לפועל גם מחקר תוך שימוש בתצפיות שיטתיות וראיונות עם ספורטאים ומאמנים (Gould & Pick, 1995). כמו גריפית’, דורותי ייטס (1943) היתה חוקרת מומחית שדיווחה על תוצאות חיוביות בגילויים של היעילות של התערבויות של PST על ביצועים. ייטס ידועה היסטורית בהטמעת התערבויות PST בקרב מתאגרפים וטייסים שהתמקדה בעיקר בשיטת ערכת הרגיעה והכנה נפשית (Kornspan & Maccracken, 2001). שיטת ערכת הרגיעה דומה לטכניקות פסיכולוגיות שמשתמשים בהן במאה ה- 21 ע”י מומחי SEP; היא כללה ערכה מנטלית – או הצהרה חיובית (למשל, “תישאר רגוע, תהיה עירני”; Yates, 1943) – שעזרה לספורטאים להתמקד בביצוע וברגיעה. ייטס השרתה רגיעה דרך שימוש בטכניקת הרגיעה הפרוגרסיבית של ג’ייקובסון ואז הנחתה את הספורטאים לחזור על סטים מנטליים לעצמם (Yates, 1943). במחקר ניסויי עם שישה זוגות של מתאגרפים שווים ברמתם, מתאגרף אחד בכל זוג קיבל את ההתערבות והשני לא. חמישה מתוך שישה המשתתפים שקיבלו את התערבות שיטת ערכת הרגיעה זכו בתחרויות שלהם (Yates’ 1943).

למרבה הצער, לאחר העבודה של גריפית’ וייטס, פסיכולוגית הספורט נשארה במידה רבה רדומה; לא היה זה עד שנות השמונים של המאה הקודמת שהמחקר השיטתי והפרקטיקה של PST בספורט הופיעה והפכה למוקד רציני. זה היה במהלך הזמן הזה ששדה פסיכולוגית הספורט עבר שינוי מלהיות דיסציפלינת מחקר אקדמית לפרופסיה אינטרדיסציפלינרית המספקת שירותים לצרכנים מגוונים (Vealey, 2007). באותו זמן, עם זאת, הרבה ממחקר ההתערבות הזמין שכלל טכניקות פסיכולוגיות לא כללו ספורטאים כמשתתפי מחקר ונערך במחקרי מעבדה מבוקרים באופן גבוה שהשתמשו בביצוע מוטורי כמשתנה תלוי. למעשה, Greenspan & Feltz (1989) בסקירתם את מחקר התערבות PST זיהו רק ארבעה מחקרים שפורסמו לפני 1980  שיישמו התערבויות PST עם ספורטאים שהתחרו על בסיס קבוע ומאורגן בסיטואציות תחרותיות ממשיות כנבדקים. Richard Suinn  (1972) ערך את אחד המחקרים הללו ומצא שהתערבות PST שמיישמת רגיעה, דימוי, וחזרה התנהגותית עם גולשי סקי מקצוענים שיפרה את הביצועים שלהם במהלך תחרויות. זה היה מעודד, אבל המחקר הזמין המוגבל מאד על PST באותו זמן הוביל מומחי SEP לפקפק במהימנות החיצונית ויכולת ההכללה של מחקרים שהשתמשו בסטודנטים מאוניברסיטאות ומדדו ביצועים מוטוריים במסגרות מלאכותיות על ספורטאים וביצועי ספורט במסגרות תחרותיות. למשל, Dishman (1983) טען שזה “לא ברור לאיזה היקף פסיכולוגית ספורט עכשווית מחזיקה בטכנולוגיה מוגדרת באופן ברור ומהימנה עבור … התערבות במסגרות יישומיות” (עמ’ 127). באופן דומה, Greenspan & Feltz  (1989) הצהירו מאוחר יותר ש”אנשי מקצוע שמשתמשים בתוצאות ממחקרים שנערכו במעבדות, או מחקרים שהשתמשו במסגרות מלאכותיות, משימות או משתנים תלויים, נשענים על הכללות שעבורן עדיין לא בוססה תקפות” (עמ’ 219).

מתחים עלו בין חוקרי SEP לבין אנשי מקצוע, בחלקם כי נושאי פרקטיקה מקצועיים נראו כלוקחים את מרבית תשומת הלב בתחום על חשבון המחקר (Wrisberg & Dzikus, 2016). למרות שהיתה קריאה בשנות התשעים של המאה הקודמת למחויבות מחודשת למודל מדען-איש מקצוע – המדגיש את האינטגרציה של תיאוריה, מחקר ופרקטיקה – פער בין חוקרים לבין אנשי מקצוע המשיך להתרחב על נושאים של פרקטיקה מבוססת הוכחות (Wrisberg & Dzikus, 2016). Giacobbi (2003) ראיין את דן גולד לגבי הפער בין מדע פסיכולוגית ספורט יישומי לבין הפרקטיקה. גולד “ביטא גאווה בהתקדמות המדעית והפרקטית העצומה שהשדה עשה במהלך שני העשורים האחרונים” (עמ’ 29). הוא שאל גם האם השדה מכיר ב”איזון העדין” בין פניה לדרישות האקדמיה ואלו שעשויים להרוויח מיישום המחקר. במילים אחרות, “חוקרים מתמקים בנושאים שהם לפעמים שונים ממה שמאמנים, ספורטאים ומתעמלים חווים” (עמ’ 29). Wrisberg & Dzikus (2016) הציעו סקירה מפורטת, ביקורתית ואנליטית של ההיסטוריה של PST בשדה של פסיכולוגית הספורט. במיוחד, הם “בחנו את המתח המתמיד שהיה קיים בין (א) תומכים בגישות אקדמיות ויישומיות כלפי פסיכולוגית ספורט, לבין (ב) מקצוענים המאומנים במחלקות של קינסיולוגיה ופסיכולוגיה” (עמ’ 20). בדיון על הקשרי ספורט, המוקד כאן הוא על המחקר המיישם גישה חינוכית ל- PST המבוססת על הנחת היסוד שמשתתפים (למשל, ספורטאים, מאמנים) הם ביסודו של דבר בריאים נפשית ובעלי הכישורים הפסיכולוגיים הנדרשים כדי להצליח. מומחי SEP, לכן, עוזרים למשתתפים ללמוד ולייעל כישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיים כדי להתמודד עם הדרישות השונות של הביצוע (Vealey, 2007).

במסגרות התעמלות, יש מכנה משותף של שימוש בבניית כישורים פסיכולוגיים או מניפולציות פסיכולוגיות בהתעמלות – והתערבויות ממוקדות פעילות גופנית כדי לעזור לפרטים להתחיל להתאמן, להגביר פעילות גופנית, או להעצים דבקות להרגלי התעמלות סדירים (ראה Berger, Weinbeg, & Eklund, 2015; Buckworth et al., 2013). היתה היסטוריה ארוכה ביחסים בין פסיכולוגיה לבין התעמלות (מלומדים מסוימים קישרו זאת לכתביהם של הרידוקוס והיפוקראטס), אבל פסיכולוגית ההתעמלות הופיעה כשדה ממוקד של מחקר רק בשנות השישים של המאה הקודמת (למשל, Layman, 1960), והפכה מבוססת באופן מלא יותר בשנות ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת. הרבה מההתקדמות של השדה נזקפה לזכותו של וויליאם פ. מורגן, שגוף העבודה שלו התמקד על חוויות פסיכולוגיות שונות שקושרו או הוקלו באמצעות התעמלות, והשפעתו בלראות את הישימות של פסיכולוגיה כשדה של עניין בחינוך גופני ומדעי ההתעמלות. זוקפים לזכותו גם ביצירה, ב- 1986, ושירות כמייסד מנהל של מחלקה 47: החברה עבור פסיכולוגית התעמלות ספורט וביצוע, מחלקה של הארגון הפסיכולוגי האמריקאי שהתמקד באינטרסים המשולבים של פסיכולוגית התעמלות וספורט (Buckworth et al., 2013).

כוח מגביל שיש לעבור בתוך פסיכולוגית ההתעמלות הוא המניעה והתרופה של מחלה היפו קינטית – כלומר, מחלה שנגרמת בשל מחסור בפעילות גופנית וההשפעות המזיקות הפסיכולוגיות והגופניות שהיא גורמת, סיכונים בריאותיים שמושווים לסכנות שקשורות לעישון (Berger et al., 2015). פסיכולוגים של התעמלות מתמקדים בבריאות ובשיפור פסיכולוגי שנגרם באמצעות התעמלות, כמו גם במכאובים הפסיכולוגיים הקשורים לאי פעילות גופנית. כדי לקדם ולעודד פעילות גופנית, חלק מהחוקרים הללו עוררו התערבויות מבוססות על פסיכולוגיה, תוך השענות על תיאוריות התנהגות בריאה ומניפולציות פסיכולוגיות לעודד שגרה של פעילות גופנית הולמת. שימוש בחלק מהכישורים והאסטרטגיות הפסיכולוגיים שמשתמשים בהם בספורט, התערבויות התעמלות במחקר נוטות לקחת גישה מוטיבציונית כדי להגביר את הרצון לאמץ אורח חיים פעיל גופנית. אנשי מקצוע וחוקרים שמסייעים בהתערבויות עתידיות עשויים לשקול אימוץ אסטרטגיה של קידום הפיתוח של כישורים פסיכולוגיים של ויסות עצמי בתוך הפרט, מאחר שסביר שהם יהיו מסוגלים לעזור טוב יותר לאנשים בהשגת החוויה האופטימלית שלהם, בין אם ממוקדי ביצוע או הנאה, בספורט או מסגרות התעמלות.

התערבויות פסיכולוגיות בספורט

הזרז לפיתוח וצמיחה של פרקטיקת פסיכולוגית הספורט הוא האפשרות המסקרנת שהתערבויות PST יכולות ליצור שינויים פסיכו-התנהגותיים בספורטאים (Vealey, 1994). יישומים מחקריים בתחום של התערבויות PST הקלו על הקבלה של מומחי SEP לתוך המעמד של מומחיויות ספרוט-מדע אחרות (לדוגמא, פיזיולוגים, ביומכניסטים, מאמני ספורט, מטפלים גופניים, ותזונאים) והתפקיד שלהם בשיפור הביצוע וחוויות הספורט של ספורטאים (Sullivan & Nashman, 1998; Vealey, 1994). מאז תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, גוף הולך וגדל של הוכחות תמך בכך שהתערבויות PST שמומחי SEP מיישמים אכן עושים שינוי בביצועי ספורט. למשל, גם סקירות איכותניות (למשל Vealey, 2007) וסקירות כמותניות (למשל, Brown & Fletcher, 2017; Greenspan & Feltz, 1989; Martin, Thompson, & Regehr, 2004; Martin’ Vause, & Schwartzman, 2005; Vealey, 1994; Weinberg & Comar, 1994ׂ) שנערכו עד כה מצביעים שמומחי SEP יכולים להיות אופטימיים לגבי היעילות של התערבות PST בשיפור ביצועי ספורטאים.

במחקר PST, תהליך ההתערבות כולל “פעולות שהיוזמה שלהם היתה של אדם אחר שאינו הספורטאי שהתמקד על כישורים (ואסטרטגיות) פסיכולוגיים בניסיון לשפר את הביצוע של הספורטאי במהלך תחרות” (Greenspan & Feltz, 1989 עמ’ 221). התערבויות PST היו בעיקר פסיכולוגיות מטבען, הוגדרו כ”כל פעולות או תהליכים שמשנים תפקוד ו/או ביצוע במהלך שינויים במחשבה ובהתנהגות של הפרט” (Brown & Fletcher, 2017 עמ’ 78). הטכניקות הפסיכולוגיות שבהן השתמשו בצורה הרחבה ביותר על ידי מומחי פסיכולוגית ספורט, וההתמקדות של מרבית המחקר של התערבות PST, הם דימוי, קביעת מטרה, ניהול מחשבה ודיבור עצמי, ורגיעה פיזית ואסדרת גירויים (Vealey, 1988, 2007). “דימוי” כולל שימוש של ספורטאים “בחושים שלהם ליצור מחדש או ליצור חוויה בתודעה” (Vealey & Forlenza, 2013, עמ’ 240); נטען שזו הטכניקה שספורטאים הכי הרבו להשתמש בה (Vealey, 2007). בעוד ש”מטרה” היא באופן פשוט תכלית שאותה אדם שואף להשיג, “קביעת-מטרה” עבור ספורטאים כוללת תכנית שמתמקדת בדרישות משימה ספציפיות, גיוס מאמץ, מעודד התמדה גם במהלך מצוקה, ומקדם פתרון בעיות ופיתוח אסטרטגיות להתקדם לעבר השגת המטרה (Locke & Latham, 1990). “ניהול מחשבה” כולל מודעות של הספורטאי וניהול של שיחה עצמית – כלומר, הדיאלוג הפנימי שספורטאים מנהלים עם עצמם, בדרך כלל בצורה של מתן עידוד או הנחיה, הערכה עצמית, ופירוש רגשות ותפיסות (Vealey, 2007). רגיעה פיזית וויסות עוררות הן טכניקות שמשתמשים בהן כדי לעזור לספורטאים לנהל את האנרגיה או רמת הפעילות שלהם כדי להתאים למה שנזקק עבור ביצוע אופטימלי (Williams, 2010). נעשה שימוש בוריאציות של ארבע טכנולוגיות מסורתיות אלה בהתערבויות PST (למשל, ריכוז, ארגון קוגניטיבי מחדש, התאמת התנהגות, טכניקות נשימה, והתמקדות; Sullivan & Nashman, 1990).

בין 1972 ל- 1993, סך של 45 מחקרים שהפעילו התערבויות PST על ספורטאים במסגרות תחרותיות זוהו. Greenspan & Feltz (1989) ערכו את הסקירה המקיפה הראשונה על מחקר התערבות PST שבחן ספורטאים שהתחרו על בסיס קבוע ומאורגן ומדדו את הביצועים שלהם במצבים תחרותיים. סך של 23 התערבויות לאורך 19 מחקרים שפורסמו עמדו בקריטריון ההכללה וסווגו לתוך שלוש קטגוריות התערבות: טכניקות רגיעה (למשל, התנהגות חזרתית ויזואומוטורית ודימוי); טכניקות התנהגותיות (למשל, עידוד, ניטור עצמי, פידבק); וטכניקות ארגון מחדש קוגניטיביות (למשל, הורדת רמת רגישות שיטתית וחיסון לחץ). Vealey (1994) בחן את הסטטוס של מחקר התערבות פסיכולוגית ספורט שפורסם מאז הסקירה של Greenspan & Feltz. תוך שימוש באותו קריטריון הכללה כמו בסקירות הקודמות, Weinberg & Comar  (1994) זיהה 10 מחקרים מפורסמים נוספים של התערבות PST שסווגו לשני תחומים: קוגניטיבי וקוגניטיבי התנהגותי.

ב- 45 מחקרים אלו, 38 (85%) הסיקו שהתערבויות PST היו יעילים בשיפור ביצוע במצבים תחרותיים, וסיבתיות (כלומר, ההתערבות גרמה לשיפור בביצוע) יכולה להיגזר ב- 20 (45%) מהמחקרים. Greenspan & Feltz (1989) העירו שתוצאות חיוביות דווחו בכל 11 ההתערבויות של ארגון קוגניטיבי מחדש וב- 7 מתוך 9 התערבויות מבוססות רגיעה, וש- 2 מתוך 3 מחקרים התנהגותיים הצביעו על תוצאות חיוביות. בסקירה של Vealey (1994), תוצאות ביצוע חיוביות דווחו ב- 5 מתוך 7 התערבויות קוגניטיביות, 2 מתוך 3 התערבויות קוגניטיביות התנהגותיות, ובשתי ההתערבויות ההתנהגותיות. Weinberg & Comar  (1994) דיווחו שתוצאות חיוביות נמצאו בשלוש מתוך ארבע התערבויות קוגניטיביות ובכל שש ההתערבויות הקוגניטיביות התנהגותיות. מדדי תוצאות ביצוע כללו מגוון משימות לאורך שלוש סקירות שנערכו (למשל, קליעה חופשית בכדורסל, ממוצעי חבטות, ביצועי טורנירי הוקי שדה, תוצאות החלקה אמנותית, ביצועי פוטבול, ביצועי גולף, ביצועי התעמלות, תוצאות מירוצי סקי, תוצאות היאבקות, ביצועי שחיה עונתית, תקיפות מוקדמות של טניס שולחן ואיכות טכנית של זריקה, דיוק הגשת טניס, וקבלת הגשת טניס).

מספר מגמות הכוללות את המאפיינים של מחקרי התערבות דווחו בסקירה של Vealey (1994) ו- Weinberg & Comar (1994). ראשית, אחוז גבוה יותר של מחקר שהפעיל קבוצת ביקורת, שהיה בעיקר בשל השימוש הגדול יותר במערכי מחקר יחידני. שנית, יותר התערבויות אימצו גישה מחנכת מתקנת (למשל, התערבות היתה אינדיבידואלית והתבססה על צרכי הספורטאי) בהשוואה לגישה כללית חינוכית. שלישית, הרוב העצום של התערבויות בכל שלוש הסקירות היו רב אופניות. לפי Greenspan & Feltz (1989), מתוך חמש המקרים שהשוו את היעילות של מערך רב אופני למערך התערבות בודדת, שלושה הראו השפעות גדולות יותר בשימוש בשילוב של אסטרטגיות בניגוד לטיפולים יחידניים. למשל, שילובים שונים של רגיעה עם דימוי, או דימוי עם מודלינג, נמצאו כאפקטיביים יותר מאשר רגיעה או דימוי לבד. רביעית, בעוד שרוב הנבדקים המשיכו להיות ספורטאים קולגיאליים, היו יותר מחקרים שהשתמשו בספורטאי צמרת וספורטאים צעירים כנבדקים. למשל, Greenspan & Feltz (1989) מצאו שרק 13% מההתערבויות השתמשו בספורטאים לאומיים או ספורטאי צמרת, ו- 9% השתמשו בספורטאים צעירים (בני פחות מ- 18). Winberg & Comar (1994) ציינו אחוז גבוה בהרבה של ספורטאי צמרת (40%) וספורטאים צעירים (40%) כנבדקים במחקרים שהם סקרו. חמישית, אחוז גבוה יותר של מחקרים כללו את השימוש בבדיקות מניפולציה. למשל, Weinberg & Comar (1994) מצאו ש- 70% מהמחקרים דיווחו על שימוש בבדיקות מניפולציה, שכולם הראו את האפקטיביות של ההתערבות. זה מעודד, אבל מרבית הפרוצדורות היו מינימליות (למשל, ראיון נבדקים לגבי איך הם הרגישו לגבי הטיפול). שישית, הרוב הגדול של ההתערבויות נערכו עם ספורטאים בספורט אינדיבידואלי או בכישורים אישיים (למשל, ביצוע זריקה חופשית) בספורט קבוצתי. ואחרון, התערבויות כללו דגש גדול יותר על בנייה קוגניטיבית מחדש וההתפתחות של שגרות התנהגותיות קוגניטיביות שדווחו במחקרי התערבות PST קודמים שנסקרו על ידי Greenspan & Feltz (1989).

11 שנים מאוחר יותר, Martin, Vause, & Swartzman  (2005) הציעו את הסקירה המקיפה הבאה של התערבויות PST עם ספורטאים בתחרות. החוקרים ניתחו מחדש 19 מחקרים שנסקרו על ידי Greenspan & Feltz (1989) ופרסמו מחקרים ניסויים במהלך 2002 שהתאימו לקריטריוני ההכללה הבאים: כל הנבדקים היו ספורטאים שהתחרו על בסיס שגרתי ומאורגן; ביצוע אתלטי במהלך תחרות נמדדה ישירות ובאופן מהימן; וכל המחקרים היו הערכה ניסויית של התערבות תוך שימוש במערך מחקר יחידני או בעיצוב מתקבל של קבוצת ביקורת. בהתחשב בקריטריון ההכללה השמרני, רק 15 מחקרים בין השנים 1972 עד 2002 נכללו (Martin et al., 2005). בסה”כ, 14 (39%) מהמחקרים דיווחו על השפעה חיובית של התערבות PST על ביצועים; 9 דיווחו על השפעה חיובית ניכרת, 5 הראו השפעה חיובית קטנה עד בינונית, ואחד לא הראה השפעה כלל על הביצוע. שבעה מחקרים השתמשו במערך מחקר יחידני (כלומר, מערך רב בסיסי דרך הנבדקים, מערך רב בסיסי דרך התנהגויות, ומערך מרובה אלמנטים מותאם), ושמונה מחקרים השתמשו בעיצובי קבוצה (כלומר, AB1 AB2 AB3  בתוך מערך קבוצה, מערך פקטוריאלי של קבוצות תואמות, ומערך פשוט של קבוצת ביקורת). שישה (85%) משבעה המחקרים עם מערך מחקר יחידני דיווחו על שיפורים בביצוע כתוצאה מהתערבות ה- PST, וכל שמונה (100%) עיצובי הקבוצות הראו ממוצע ביצועים גבוה יותר בקבוצת התערבות PST בהשוואה לקבוצת הביקורת. מרבית המחקרים השתמשו בגישה רב אופנית (80%); מחקרים שכללו דימו (שישה מתוך שמונה מחקרים) וקביעת מטרה (כל שלושת המחקרים) כחלק מהתערבות PST נמצאו כמוצלחים במיוחד.

הסקירה של Martin ואח’ (2005) מצאה גם שמחקרים המשיכו להשתמש בעיקר בספורטאים מבוגרים כנבדקים, והאחוז של מחקרים שכללו ספורטאים צעירים (24%) היה נמוך מאשר בסקירה של Weinberg & Comar (1994). מרבית המחקרים בסקירה של Martin ואח’ (2005) המשיכו גם להתמקד בספורט אישי או כישורים אישיים בתוך קבוצות ספורט; למרות זאת, שלושה (20% התמקדו בהתנהגויות קבוצתיות בתוך ספורט קבוצתי (למשל, שני שחקנים או יותר נזקקו לביצוע תיקון של התנהגויות). 12 (80%) מהמחקרים כללו לפחות בדיקת יושרת טיפול חלקית כדי לוודא שההתערבות יושמה ונחוותה על פי המתוכנן.

המגמה לגבי השימוש במחקר התערבות PST ביישום מערך מחקר יחידני המשיכה לטפס (Barker, Mellalieu, Mcarthy, Jones, & Moran, 2013; Martin, Thompson, & Regehr, 2004).  עיצובי סוביקט יחיד מציעים מספר יתרונות עבור מחקר התערבות PST. ראשית, חוקרים צריכים לאתר רק כמה נבדקים עם אותה בעית ביצוע משום שזה אופיני למערך מחקר יחידני לכלול בין שלושה לחמישה נבדקים. שנית, כל הנבדקים במערכי מחקר יחידניים מקבלים את ההתערבות באותה נקודה, מה שעשוי להפחית את ההתנגדות של מאמנים וספורטאים מסוימים להשתתף במחקר עם קבוצת ביקורת ללא טיפול. שלישית, מערכי מחקר יחידניים לא “מעוכבים באמצעות חלק מההנחות הנדרשות במערכי קבוצה” (Martin et al., 2005, עמ’ 636). רביעית, בקונטקסט של הפרט, מערכי מחקר יחידניים יכולים לבסס סיבתיות בקשרים בין ההתערבות והביצוע (APA Presidential Tak Force on Evidence-Based Practice, 2006; Iversson & Andersen, 2016).

בסקירה שלהם, מרטין ואח’ (2004) זיהו 40 מחקרי מערכי מחקר יחידניים, בין השנים 1974 עד 2003, שהתאימו לקריטריון ההכללה: נבדקים היו ספורטאים שהתחרו על בסיס שגרתי ומאורגן; המשתנה התלוי היה מדד ישיר של ביצוע במהלך אימונים או תחרויות; נתונים של מהימנות מקובלת של משקיף פנימי דווחו על המדדים התלויי (או שנתנו “סטטיסטיקות משחק” על מדדים אובייקטיביים); וגרפים הוצגו וכללו את הביצוע של סובייקטים אינדיבידואלים לאורך קו ההתחלה ומפגשי הטיפול. בסך הכל, המחקרים הנסקרים הציגו השפעות חיוביות של התערבויות PST על מגון של התנהגויות ספורטיביות (למשל, עבודה קשה יותר באימונים, הפחתה בבעיות התנהגות, שימוש מוגבר של מאמנים בעידוד ופידבק, שיפורי יכולת, ושיפורי ביצוע בתחרות). הטכניקות הבאות היו חלק מהתערבות רבת מרכיבים, שכולם דיווחו שהטיפול היה יעיל בשיפור ביצוע: קביעת מטרה היתה מאפיין בולט ב- 11 מחקרים; דיבור עצמי ודימוי היו מרכיבים בשבעה מחקרים; ניטור עצמי היה בשימוש בחמישה מחקרים וארבעה מחקרים כללו חבילות התנהגותיות (הנחיות, טכניקות קפאון, מודלינג, פידבק); ושלושה מחקרים שילבו היפנוזה עם “טריגר” התנהגותי.

מספר היבטים של המחקרים הראו התקדמות במחקר PTS. הטווחים של הגילאים (ילדים, מתבגרים ומבוגרים) ורמות היכולת (ממתחילים עד למתחרים ברמה בינלאומית) של הספורטאים הנבדקים היו די ניכרות. סך של 16 סוגי ספורט נכללו במחקרים, מייצגים טווח רחב של ספורט אישי וקבוצתי. מתוך 40 המחקרים, 25 (63%) כללו הערכת מהימנות פרוצדוראלית או בדיקת יושרת טיפול. הוכחות ברורות של הכללת השפעות הטיפול מאימון לתחרות נמצאו בכל שש המחקרים שהתערבו באימונים, העריכו ביצוע באימונים וגם מדדו ביצוע במהלך תחרויות. לבסוף, 26 (65%) מחקרים ניהלו הערכת תוקף חברתי פורמלית, אחוז גבוה בהרבה ויותר מפורט ממה שדווח בסקירות קודמות (למשל, Greenspan & Feltz, 1989; Martin et al., 2005; Vealey, 1994; Weinberg & Comar, 1994). באופן ספציפי יותר, מחקרים דיווחו על תגובות חיוביות לכל שלוש השאלות הבאות: (א) מה הנבדקים חושבים לגבי המטרות של ההתערבות? (ב) מה הם חושבים על הפרוצדורות שיושמו? (ג) מה הם חושבים על התוצאות שהופקו מהפרוצדורות שיושמו?

הסקירות שנוהלו עד כה מראים שבמהלך השנים, היה אחוז גבוה יותר של מחרים שמראים השפעות חיוביות ניכרות של התערבויות PST על ביצועי ספורטאים. זה עשוי להיות חלקית בשל השימוש בגישות מעמיקות, רב אופניות וכוללניות יותר להתערבויות PST שהן ייחודיות (חינוכיות/מתקנות לעומת חינוכיות/כלליות) ושיטתיות (Martin et al., 2005; Weinberg & Comar, 1994). התערבויות PST רב אופניות – משלבות סוגים שונים של אסטרטגיות פסיכולוגיות (כמו קביעת מטרה, שיחה עצמית, דימוי, רגיעה) – הן יותר משקפות את העבודה המיושמת של מומחי SEP שבה כישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיים מזוהים על בסיס הצרכים של הפרט או הקבוצה ומוצגים באופן סימולטני לנבדקים. הרוב של התערבויות PST  רב אופניות ממשיך לכלול רגיעה, דימוי, שיחה עצמית וקביעת מטרות (Greenspan & Feltz, 1989; Martin et al., 2004, 2005) עם השפעות חיוביות על ביצועים, ודימוי וקביעת מטרות נראות כשיטות מוצלחות באופן מיוחד (Martin et al., 2005). מתודולוגיות שמשתמשים בהן יותר חוקרים עכשוויים, נראות מתוחכמות יותר, מיישמות מערכי מחקר יחידניים. למרות שזה מבטיח, המחקר שבוחן את היעילות של התערבויות PST בשיפור ביצועים התמקד בעיקר בספורטאים מבוגרים שמתחרים ברמת קולג’. ספורטאי קולג’ הם בהחלט צרכנים חשובים של שירותי SEP; עם זאת, מומחי SEP אתגרו באופן מוצדק את החוקרים ואנשי המקצוע לכוון לצרכנים אחרים של שירותי SEP שלטענתם לא פחות מגיע להם PST מאשר ספורטאים מבוגרים (Vealey, 1988). למשל, ספורטאים צעירים (בייחוד אלה באמצע הילדות ותחילת גיל ההתבגרות) ומאמנים הם שתי אוכלוסיות שבאופן מסורתי התעלמו מהן בצורה ניכרת במחקר PST. התערבויות PST המכוונות לספורטאים צעירים יכולות לעזור להם לפתח (בתחילת קריירות הספורט שלהם) את סוגי הכישורים הפסיכולוגיים שמסייעים לגישה חיובית לתחרות ויכולות טובות יותר לויסות עצמי של התגובות הרגשיות שלהם למצבי תחרות מלחיצים. מאמנים גם הם שחקנים עם צרכים ייחודיים שיכולים לקבל תועלת מהתערבויות PST. חוקרים התחילו לסמן כמטרה שתי אוכלוסיות אלה ותוצאות עשויות להיחשב כאספקטים המסקרנים של ספרות ה- PST הנוכחית. הסקציה של מגמות עכשוויות בהתערבות פסיכולוגית בספורט מציעה היבטים מרגשים של מחקר PST שנערך מאז אותן סקירות.

התערבויות פסיכולוגיות בהתעמלות

במונחים הפשוטים ביותר, התערבויות התעמלות מעוצבות להשפיע באופן הולם על אנשים פעילים, לא פעילים גופנית, או כאלה שמרבים לשבת לזוז לעבר צבירת 150 דקות של פעילות של מאמץ מתון בשבוע המומלצות על ידי ארגון הבריאות העולמי (ארגון הבריאות העולמי, 2010). התערבויות התמקדו באלמנט פסיכולוגי או תיאוריה שמשתמשים בסוג מסוים של התערבות שמטרתו בשינוי מחשבות האנשים או האמונות שלהם לגבי היכולת שלהם להתאמן, ובאופן אידיאלי, להגביר את הבחירות האוטונומיות שלהם להיות פעילים יותר. למרות שהן לא מוזכרות באופן ישיר כ- PST בספרות הפסיכולוגיה של ההתעמלות, הטקטיקות והטכניקות המיושמות במחקרים וסקירות של הספרות מדגישות כיצד התערבויות שהוטמעו השפיעו על פעילות באופן מוצלח באוכלוסיות לא פעילות משקפות היטב את מה שפורסם בהתערבויות של פסיכולוגית ספורט (למשל, שינוי התנהגות, ויסות עצמי מוגבר וכו’).

פשוט לחנך אוכלוסיות לגבי היתרונות של התעמלות והנזקים של אי פעילות נראה שאינו מספיק כדי לקדם שינויים בהתנהגות פעילות גופנית. Hallal  ואח’ (2012) עבדו כדי להבין את המגמות בפעילות גופנית מסביב לעולם, ומצאו שממוצע של 31% ממבוגרים בני 15 ומעלה מ- 122 מדינות שונות נכשלו בלהשיג את הכמות המומלחת של התקשרות בפעילות גופנית (ארגון הבריאות העולמי, 2010). התופעה הגלובלית של אי פעילות גופנית גרמה לסיכון מוגבר לבריאות הציבור עבור מחלות כרוניות, שאי פעילות גופנית היא הסיבה המרכזית להן (ראה Kohl et al., 2012). אי פעילות פיזית מצוינת זו היא למרות שמחקר מראה ש- 68% מהאמריקאים מודעים לקווים המנחים של התעמלות, ו- 94% מודעים לפעילויות גופניות מסורתיות שמספקות יתרון בריאותי (Morrow, Krzewinski-Malone, Jackson, Bungum & Fitzgerald, 2004).

כדי לשרת הכי טוב את האוכלוסיה שצריכה יותר פעילות פיזית, חיוני שהאנשים והחוקרים שעוזרים לאוכלוסיות הלא פעילות יהיו יתנו תשומת לב רצינית לעיצוב ומסירת המסרים המופעלים להשפיע על התנהגות. האינטראקציות הללו, כמו אלו בספורט, מתמקדים בהגברת היכולת או היכולות הפסיכולוגיות (כלומר, PST) כדי לעזור לאדם להגביר את היכולת שלו לווסת עצמאית את המחויבות שלהם לרמת בריאה של פעילות גופנית. השימוש בתיאוריות התנהגותיות בהתערבויות פסיכולוגית התעמלות הראה השפעה חיובית

במטא-אנליזה של 82 מחקרים שעקב אחר שיטות מחקר מבוקרות רנדומליות ויישם תיאוריה אחת או יותר להדרכת פעילות גופנית, Gourlan  ואח’ (2016) הסיקו שאין תיאוריה אחת שהיא יותר מועילה בהגברת פעילות גופנית מאשר אחרת, עם החזרת גודל אפקט של d=0.31 בסך הכל. למרות זאת, מחקרים שהשתמשו בתיאוריה אחת (n=61) להגברת פעילות גופנים החזירה אפקט מתון של d=0.35, בעוד שמחקרים שהונחו באמצעות שתי תיאוריות (n=14) או יותר (n=7) החזירה אפקט קטן יותר של d=0.21. עבודה שלישית מבין עבודות התיאוריה הבודדת השתמשה במודל טרנס תיאורטי (TTM); 16 מחקרים השתמשו בתיאוריה החברתית קוגניטיבית (SCT); 8 השתמשו בתיאוריה של התנהגות מתוכננת (TPB); 5 עקבו אחר תיאורית הקביעה העצמית (SDT); ואחד התבסס על תיאורית הגנה-מוטיבציה (PMT). ממצאים אלה הדגישו את הצורך באנשים שעובדים כדי להגביר פעילות גופנית להתקשר עם אוכלוסיות שאינן פעילות או לא מספיק פעילות מעמדה תומכת, תוך שמראים אמפתיה, עובדים כדי לבנות יכולת, ומקדמים אוטונומיה בבחירת פעילויות התעמלות.

האיכות הפסיכולוגית של מסוגלות עצמית (Badnura, 1977) נוכחת בתוך ה- SCT, ה- TTN, ה- TBP וה- PMT. המבנה של מסוגלות עצמית מדבר על האמונה של אדם, ועל הכוח של אמונה זו, להתקשר בצורה מוצלחת בהתנהגות. שימוש ב- PST הוא בעל השפעה ישירה על אמונה זו, למרות שמחקרים בספורט והתעמלות נוטים להתמקד בתוצאות התנהגויות, כמו בביצוע (כלומר, בספורט) או צבירת דקות רבות יותר בפעילות גופנית (כלומר, בהתעמלות). עם זאת, מעט מחקרים דיווחו על שינויים ממשיים במסוגלות עצמית, או, באשר לכך, במצבור הכישור הפסיכולוגי שההתערבות מתמקדת בו, להבדיל ממדידת התוצאה המיועדת. זו אינה ביקורת שמראה שהמהימנות המדעית של המחקרים שדווחו כאן ופורסמו במגזינים של ביקורת עמיתים אינם תקפים; במקום זאת זוהי הצעה רצינית לכלול מדדים של שינויים בכישורים פסיכולוגיים שנלמדו או הופצו ישירות, בנוסף לשינויים בתוצאות.

 ראיון מוטיבציוני (MI) היא טכניקה שבאמצעותה אדם אחד מדריך אחר לעבר פרספקטיבה ריאלית יותר של מטרות ופוטנציאל הצלחה באמצעות היותו אמפטי ומבין ובאמצעות קידום חיובי של פתרון בעיות בר ביצוע עם התייחסות למחסומי המטרה הנכספת. כפי שכבר צוין, הסקירה של מחקר PST מצאה שעושים שימוש רב בטכניקה הפסיכולוגית של קביעת מטרה הן בהתערבויות ספורט והן בהתערבויות בהתעמלות (ראה Vealey, 1988, 2007). MI מתמקדת במוכנות של אדם, בנכונות שלו, וביכולת הנתפסת שלו להתחייב (או לחדול) להתנהגות מסוימת. Karnes, Meyer, Berger & Brondino (2015) בנו התערבות מבוססת אינטרנט עבור 23 מבוגרים בתת פעילות ובאי פעילות במשך תקופה של ארבעה שבועות. בהתבסס על נתוני דיווח עצמי לגבי מספר הצעדים של כל נבדק, התוצאות הראו עליות מובהקות בממוצע הצעדים היומי והוצאת האנרגיה השבועית. בנוסף, המחברים מצאו שפרוטוקול MI המבוסס-רשת הגביל גם מספר משתנים פסיכולוגיים כולל הנאה גדולה יותר מפעילות גופנית ושיפור במסוגלות עצמית.

שמונה אנשים רואיינו אחרי השתתפות בתכנית התערבות התעמלות למשך שישה חודשים (Kerkela, Jonsson, Lindwall & Strend, 2015). במהלך התכנית לנבדקים היו אינטגראציות עם מאמן שהפעולות וההצעות שלו היו מונחות על ידי עקרונות SDT של תמיכה, מבנה ומעורבות בין אישית אוטונומיות. בנוסף, מאמנים השתמשו בכישורי ראיון MI, כולל אימוץ עמדות אמפטיות, עזרה בהגדרת מטרות ריאליות, ופיתוח יכולות פיתרון בעיות. באופן כללי, הנבדקים הדגישו שינוי חיובי גובר בגישות שלהם כלפי התעמלות ודיווחו שהם מרגישים שהתערבות המחקר עוצבה היטב. אינטראקציה עם מאמן אכפתי תוארה כאלמנט קריטי בחוויות של הנבדקים, והתמיכה והאישור שהמאמן חילק עזרה להם לקבוע מטרות ועודדה אותם לשפר את מערך ההתעמלות שלהם.

ייחוד תכנית ההתעמלות עזרה לנבדקים לתחזק את המוטיבציה להמשיך להתאמן. יתרה מזו, שימוש בחבילות מדידות של שינוי בגוף שלהם ובמצב הפסיכולוגי דרך מטרות מנוטרות באופן קרוב ויומן התעמלות, יחד עם מאמן תומך ומוטיבציוני, תוארו כאספקטים החשובים ביותר של היכולת של הנבדקים להישאר בהתערבות ההתעמלות הארוכה.

תיאורית החלטה עמית נחשבת מאד והיא תיאוריה פסיכולוגית שמשתמשים ומצטטים אותה לעתים קרובות בתמיכה של אימוץ או שינוי התנהגות. בסקירה שיטתית של 66 מחקרים מבוססי SDT על התעמלות ופעילות פיזית , שבעה היו התערבויות מבוססות SDT, שהתרכזו בעיקר בהגברת תמיכה אוטונומית, או עידוד יותר בחירה אקטיבית בהתמדה בפעילות גופנית (Teixeira, Carraca, Markland, Silva, & Rian, 2012). במחקר אחד כזה, כיתת התעמלות שהתמקדה בשילוב של בוקסינג ופעילות אירובית בצעדים שימשה כמסגרת: שיעור אחד כלל מניפולצית SDT, והשיעור השני היה התנאי הניסויי (Edmunds, Ntoumanis, & Duda, 2008). בכיתת ההתעמלות הניסויית, ה”מדריך התמקד בקידום תמיכה אוטונומית באמצעות לקיחת הפרספקטיבה של נבדקי כיתת ההתעמלות בחשבון, הכרה ברגשות שלהם וסיפק להם מידע רלוונטי והזדמנויות לבחירה (Edmunds et al., 2008 עמ’ 379). כתוצאה ממניפולצית סגנון הלימוד של המדריך לשנות את אקלים ההתעמלות, נבדקים בתנאי הניסוי דיווחו על תוצאות גדולות יותר באופן מובהק בתמיכה אוטונומית, מבנה, מעורבות בין אישית, שייכות, וסיפוק צורך היכולת (Edmunds et al., 2008). כאן, הכישורים או המניפולציה הפסיכולוגיים על המתעמלים התמקדה בהגברת חוש הכשירות של המתעמלים, האוטונומיה ותחושה חזקה יותר של שייכות עם המדריך. זה בשורה עם מחקר בספורט כמו טכניקות פסיכולוגיות שנזכרו לעיל בניהול מחשבה (Vealey, 2007).

Fortier, Sweet, Osullivan & Williams (2007) התמקדו גם בשינוי תפיסות של אוטונומיה בניסוי בקרה רנדומלי של 13 שבועות; תוצאות הראו שנבדקים בתנאי הניסוי היו מוצלחים יותר בשינוי הויסות העצמי האוטונומי שלהם להשיג את מטרות הפעילות הגופנית שלהם, וניבאו מחויבות גוברת לפעילות גופנית בסוף 13 השבועות.

למרות שתמיכה אוטונומית היתה מיקוד עיקרי בהתערבויות מבוססות SDT, תוצאתה היתה שינויים וחוויות חיוביים בהתעמלות, לאורך כל המחקרים בסקירה שיטתית זו, בקרב שלושת הצרכים הקשורים עם SDT, תחרות היתה בעלת הקורלציה החזקה ביותר עם התנהגויות פעילות פיזית, בעוד ששייכות היתה לרוב לא תקפה (Teixeira et al., 2012). “לסיכום, התערבויות קיימות מוגבלות במספר ובעלות שונות גבוהה. התערבויות ארוכות יותר, ארכיות ומקיפות יותר נדרשות, בייחוד אלה שעובדות כלפי פיתוח של מוטיבציה אוטונומית, מאפשרות זמן רב יותר לשינויים בתהליכים מוטיבציוניים והתנהגותיים להתרחש, ולהעריך האם השינויים האלה (והקשורים אליהם) מתמידים בטווח הארוך” (עמ’ 26). Teixeria et al עודדו התערבויות מעוצבות טוב יותר שיאפשרו למספיק זמן לעבור, עם אינטראקציות תכופות בקרב חוקרים ונבדקים, כך שאולי, ניתן להגיע לחווית התעמלות חשובה ומתגמלת יותר. בנוסף, איסוף נתונים דרך התערבות ולאורך זמן אחרי ההתערבות תאפשר לחוקרים לזהות את המסוגלות של הפרוטוקולים שלהם ליצור התעמלויות ארוכות טווח, מווסתות עצמית, ובעלות מוטיבציה עצמית.

בכל המחקרים שהוזכרו, הצלחת הנבדקים נתלתה על כיצ האנשים המדריכים את פרוטוקול ההתערבות תקשרו עמם. עבור אלו שהדריכו את התנהגות אימוץ ההתעמלות והפעילות הגופנית, להיותם מודעים לכיצד הם ניגשו למאפיינים ייחודיים של הנבדקים הלא פעילים, יכלה להיות השפעה חיובית על רמת ההתעמלות הנוכחית של הנבדקים; כפי שצוין רבות בספרות פסיכולוגיית ההתעמלות וספרי הלימוד, מידה אחת אינה מתאימה לכולם (Berger et al., 2015; Buckworth et al., 2013). יתרה מזו, הכללת כישורים פסיכולוגיים שניתן ללמד יכולה לאפשר למתאמנים ללמוד ליישם את הטכניקות הפסיכולוגיות בעצמם, הרבה באדרך בה כישורים וטכניקות פסיכולוגיים שבהם משתמשים בהתערבות PST ששיפרו ביצועי ספורט.

למשל, התוצאות של מחקר שעקב אחר התעמלות ותזונה הראה שאימון למודעות הפחית מובהקות אכילה מנחמת (שמאופינת בחוסר שליטה על אכילה, עיסוק באוכל, חוסר שובע, וסטרס פסיכולוגי; Mason et al., 2016). בהשוואת קבוצת ביקורת וקבוצת מודעות, שבשתיהן הנבדקים היו בתכנית דיאטה והתעמלות  שכוונה ללמד אותם בחירות טובות יותר לגבי אוכל בריא והתעמלו כדי לסייע בהפחתת משקל, הנבדקים בקבוצת המודעות דיווחו על פחות אכילה מנחמת אחרי שתכנית ששת החודשים הסתיימה, וההפחתות הללו נקשרו גם לאובדן משקל ב- 12 החודשים העוקבים. אימון למודעות מתמקד בהגברת מודעות עצמית וויסות עצמי. האסטרטגיות בהן השתמשו בהתערבות של Mason et al (2016) שיקפו PST באמצעות לימוד של נשימה עמוקה והגברת מודעות עצמית כאשר הנבדקים התקשרו בשגרות האכילה היומית שלהם. המחברים תמכו במיקוד נוסף על שינוי אכילה מנחמת באמצעות אימון למודעות כדי לסייע בהתערבויות להפחתת משקל, יחד עם התעמלות.

בדוגמא אחרת שהשתמשה במודעות בעיתונים, פרסומות טלויזיה ורדיו, ופעילויות חינוכיות ציבוריות במקומות עבודה ובארגוני קהילה, חוקרים שמו למחרה עיר קטנה בווסט וירג’יניה (Reger et al., 2002). ההודעות בהן השתמשו בקמפיין הונחו על ידי TBP, בייחוד בהיבטים של שליטה באמונות. הודעות עודדו את ההתכנות של שליטה וזמן להתחייב להליכה יומית של 30 דקות. תוך שימוש בעיר דומה בווסט וירג’יניה עם שוק מדיה שונה, נתונים נאספו מעשרה אתרים נצפים. תוצאות הראו עליה של 23% בהליכה נצפית בהשוואה לקהילת הביקורת. חוקרים ערכו מעקב של שלושה חודשים מזמן קמפיין המדיה, ומצאו שהאנשים בעיירת היעד שהיו בקהילות שהיו יותר נעימות אסתטית, היו בעלות ספסלי ישיבה למנוחה, קישוריות גבוהה, והולכים רבים אחרים, דיווחו על 87 דקות יותר של הליכה לשבוע מאשר אלו שחיו בחלקים שפחות ניתן ללכת בהם בעיר (Gebel, Bauman, Reger-Nash, & Leydon, 2011).

שימוש בהתערבויות מעוצבות בזהירות המתמקדות בשיפור האוטונומיה של הנבדקים; היכולת שלהם, ומסוגלות עצמית בהתייחס להרגלי הבריאות שלהם, הראו את התוצאות הגבוהות ביותר בעליית פעילות גופנית. הסקירות של התערבויות התעמלות מדגישות כאן כיצד להתמקד ביכולות הפסיכולוגיות של הנבדקים ולרגולציה יש השפעה חיובית על בחירות הפעילות הגופנית שלהם. כפי שצוין בממצאים של Morrow et al (2004), חוסר המחויבות של אדם לפעילות גופנית אינה מבוססת על חוסר הבנה או העדר ידע לגבי היתרונות של התעמלות, אלא סביר יותר להניח שנובעת בשל חוסר במוטיבציה או תחושות חוסר התאמה של מסוגלות לשינוי בחירות פעילות גופנית של האדם. למרות שלהתערבויות שתוארו בספרות הפסיכולוגיה של ההתעמלות יש מערכי מחקר חזקים (למשל, RCT, איסוף נתונים אורכי), חוקרי התעמלות צריכים להיות מתומרצים להגיע לכוחות מספרות פסיכולוגית הספורט והתערבויות PST המופעלות שם. ייחוד הגישה לחוויות התעמלות מועצמות, רכישת התנהגויות התעמלות, והיצמדות לתכנית התעמלות, עם אסטרטגיות פסיכולוגיות ספציפיות יותר ובעלות ניואנסים לשיפור הכישורים הפסיכולוגיים שנגלות באיכויות פסיכולוגיות טובות יותר (למשל, ביטחון עצמי גבוה יותר) יכולות להיות מאמץ מרגש לסייע להרגל חשוב זה. חוקרים עתידיים ומומחי SEP מעודדים להתמקד במסוגלות שימוש ב- PST במסגרות התעמלות, בייחוד בהתייחס לאוטונומיה הגוברת, לימוד קביעת מטרות ריאליות, והעצמת מסוגלות ומודעות עצמית בפעילות גופנית.  

התערבויות פסיכולוגיות בפציעה

פציעה היא הקשר רלוונטי הן למשתתפי ספורט והן למשתתפי התעמלות. האינטגרציה של התערבויות PST עם ספורטאים ומבצעים פצועים ראתה עליה לאחרונה בספרות. עבודה הקשורה למניעת פציעה מבוססת ברובה על מודל לחץ-פציעה של Williams & Andersen (1998) (ראה ם Andersen & Williams, 1988), שמניחה שתגובת לחץ עשויה להגביר את הסבירות לפציעה או, דרך התערבות מוצלחת, תעקוף או תמנע פציעה. מודל לחץ-פגיעה מציעה שתגובת לחץ יכולה להיות מושפעת על ידי התערבויות PST, ומגבילה את הסבירות להיקרות של פציעה.

Iversson, Johnson, Andersen, Fallby, & Altemyr (2015) השתמשו במודעות באימון כדורגל כמדד מניעתי פוטנציאלי לפציעה. המחברים תיארו מודעות והציעו ש:

מתן תשומת לב למה שקורה כאן ועכשיו הוא בעל ערך הישרדותי עצום. להיות מודע הוא חלק מהמורשת האבולוציונית שלנו, אבל עם המוחות המורכבים והמוכוונים לשליליות שלנו אנו שוב ושוב חומקים החוצה מלהיות נוכחים ונסחפים לזמנים ומקומות שלמעשה מציבים אותנו בסיכון לכל סוגי העדר אושר, כולל פציעות ספורט. (עמ’ 322)

החוקרים אירחו תכנית התערבות מבוססות מודעות של שבעה שבועות עם 21 שחקני כדורגל עלית צעירים שוודיים בהשוואה ל- 20 שחקנים דומים שנרשמו לקבוצת ביקורת ממוקדת תשומת לב. פציעות לכל 41 הספורטאים נוטרו במשך תקופה של ששה חודשים. תוצאות הראו ש- 67% (14 מתוך 21) מקבוצת טיפול ההתערבות מבוססת המודעות נשארו ללא פציעות, בעוד ש- 40% (8 מתוך 20) בקבוצת הביקורת נשארו ללא פציעות.

Tranaeus, Ivarsson & Johnson  (2015) ערכו מטא-אנליזה של התערבויות פסיכולוגיות מונעות פציעה, אם כי קטנות, זיהו רק שבעה מחקרים. קריטריון ההכללה כלל שימוש בהתערבויות PST למניעת פציעות בספורטאים. ששה ממחקרים אלו זיהו הפחתה מובהקת בשכיחות של פציעות בקרב הנבדקים, עם סך של גודל אפקט הדג’ס של 0.82. המחקר שלא מצא הפחתה מובהקת בפציעות השתמש במפגש אינפורמציה בודד כהתערבות החינוכית שלו; בעוד שהמחקרים האחרים הונחו על ידי תדירות גדולה בהרבה של אינטראציה, עד ל- 16 מפגשים. המובהקות בהפחתת הפציעות במהלך התערבויות עם מפגשי PST רבים תומכת ברעיון שהכללת אנשים מאומנים היטב להעביר מפגשי מידע די תדירים של PST לגבי מניעת פציעות עשויה להפחית את תגובת הלחץ (Andersan & Williams, 1988) ובכך להפחית פציעות שנחוות בעונה תחרותית.

Appaneal & Habif (2013) דיווחו שמקרים שהתבססו על טכניקות פסיכלוגיות להפחתת סיכון פציעות הושתתו על ניהול לחץ קוגניטיבי התנהגותי (ראה Meichenbaum, 1977). מחקרים אלה הראו הפחתה בפציעות, ומסרו שכאשר ספורטאים מחונכים לגבי ההערכות הקוגניטיביות וסימפטומי תגובת הלחץ שלהם ואז אסטרטגיות מחשבה כדי להגביר את המודעות וההתמודדות שלהם, יותר סביר שהם יימנעו מפציעות. הערכת משתנים פסיכולוגיים אלה (כלומר, כמות כוללת או הפחתה של פציעות) היא צעד חשוב בקביעת האפקטיביות של ההתערבויות; עם זאת, באשר  להתערבויות באוכלוסיות התעמלות (למשל, ויסות עצמי אוטונומי, תחושת שייכות), חוקרים צריכים לנסות לאסוף נתונים סביב האסטרטגיה בה משתמשים, או המשתנים הפסיכולוגיים שהאסטרטגיה מייעדת, כדי למשוך טוב יותר מסקנות ולערוך השוואות סביב הכוח של מודליות פסיכולוגיות ספציפיות.

התערבויות PST נעשו גם עם אנשים פצועים וקבוצות ספורט. המיקוד במחקרים אלו היה על בחינת כיצד אסטרטגיות פסיכולוגיות או כישורים עשויים להעצים תוצאות קשורות להחלמה טובה יותר או מצבי רוח טובים יותר במהלך התמודדות עם פציעה. כאשר הציבו דגל צבאי עם כאבי גב תחתון לא ספציפיים בקבוצת ניסוי שממוקדת בקביעת מטרה, קבוצת תרפית התעמלות מונחית על ידי תרפיסט, או קבוצת התעמלות תרפיה שאינה מונחית על ידי תרפיסט לשלושה שבועות, Coppack, Kristensen & Karageorghis (2012) מצאו שמסוגלות עצמית ודבקות היו גבוהות באופן מובהק עם קבוצת הניסוי, מה שמראה שקביעת מטרה יכולה להגביר את השיקום או החוויה של תרפיית ההתעמלות. ממצאים דומים נתמכו במחקר קודם של Evans & Hardy (2002). לאחר התערבות של חמישה שבועות, ספורטאים פצועים בקבוצת ניסוי של קביעת מטרה הראו עליה במסוגלות עצמית ודבקות.

Schwab Reese, Pittsinger & Yang (2012) ערכו סקירה שיטתית, וזיהו ששה מחרים שכוונו להפחתה בהשלכות פסיכולוגיות או עליה בהתמודדות פסיכולוגיות, או שתיהן, דרך התערבויות מבוססות PST עם מדגמים של ספורטאים פצועים. בהתבסס על הסקירה שלהם, המחברים הציעו שדימוי מודרך יחד עם אימון רגיעה היו בעלי השפעה חיובית על התמודדות פסיכולוגיות ושיפור מצבי רוח. יתרה מזו, Schwab Reese ואח’ ציינו שטכניקות נוספות המערבות קבלה ותרפית מחויבות וכישורי מיקרו ייעוץ הראוי הפחתות בהשלכות פסיכולוגיות שליליות ושיפורים בהתמודדות פסיכולוגית, שקשורים בתגובה המרוממת ללחץ, מפחיתה את הפגיעות לפציעות.

כאשר השתמשו בהתערבויות PST למניעת פציעות ושיקום, חוקרים זיהו תוצאות חיוביות בהתייחס לעלייה בתמיכה חברתית נתפסת (Brown, 2005), דבקות (Flint, 1998), הפחתת פגיעות לפציעות (Ievleva & Orlick, 1991), ומניעת פציעות (Williams & Andersen, 1998); עם זאת, מומחי בריאות שהיו בעלי האינטראקציות התכופות ביותר עם האוכלוסיה הפצועה (מעבר למסגרות מחקר), דיווחו שהם חשים שאינם מאומנים באופן הולם לכלול ולהעביר PST (Arvinen-Barrow, Penny, Hemmings, Corr, 2010). Alexanders, Anderson, & Henderson (2015) דיווחו שפיזיותרפיים (PTs) זיהו את החשיבות של בריאות פסיכולוגית, וששיקום מפציעה וניתוח לרוב גורם למצוקה פסיכולוגית. למרות שתכנית הלימודים המאמנת פיזיותרפיסטים מכסה היבטים פסיכולוגיים, הם דיווחו שהם מרגישים לא מוכנים באופן הולם ליזום התערבויות פסיכולוגיות בפרקטיקה שלהם עם מטופלים (Arvinen-Barrow et al., 2010). להבנה טובה יותר של הפרספקטיבות הנוכחיות של פיזיותרפיסטים, Alexanders et al (2015) סקרו שיטתית את המחקר הבוחן כיצד מומחי בריאות אלה תופסים ומבצעים התערבויות מבוססות פסיכולוגיה בפרוטוקולי השיקום שלהם עם מטופלים. בין 2002-2013, רק שש עבודות נמצאו להתאים לקריטריון ההכללה. הממצאים של מחקרים אלה הראו שפיזיותרפיסטים משתמשים באופן שכיח קביעת מטרות, שיחה עצמית חיובית, ותקשורת יעילה. למרות שמחרים אלה מדגישים שפיזיותרפיסטית מוצאים כלים פסיכולוגיים אלה כמועילים, פיזיותרפיסטים לעתים קרובות מדי מבטאים שאינם מאומנים כיאות כדי להשתמש באופן מלא ב- PST בפרקטיקה. ממצא מסוים זה מודגש במחקר האיכותני של Arvinen-Barrow et al (2010), למרות הממצאים של Farouk (2010) ששילוב של קביעת מטרם PST במהלך שיקום מראה עליות בביטחון המטופלים, בהערכה העצמית שלהם, ובמסוגלות העצמית שלהם; כולם כוחות פסיכולוגיים שיכולים לחזק יחס חיובי והיצמדות לתכניות שיקום.

מגמות עכשוויות בהתערבויות פסיכולוגיות בספורט

ארבע עשרה שנות מחקר התקיימו מאז הסקירה של התערבות PST על ידי מרטין ואח’ (2005) על ביצועי ספורט. סקירה מקיפה שנעשתה לאחרונה על ידי Broen & Fletcher (2017) הציעה מבט אל המגמות העכשוויות במחקר התערבויות PST המחמיר ביותר הזמין ופנו ל”חלק מהנושאים המבלבלים בספרות התערבות פסיכולוגית הספורט (למשל, האם להתערבויות יש אפקט ארוך טווח בביצועי ספורט?” (עמ’ 93). סך של 35 מחקרים עמדו בקריטריון ההכללה הבא: נבדקים היו מכל גיל שהתחרו בספורט במגוון סטנדרטים תחרותיים (כלומר, מקומי, אזורי, לאומי או בינלאומי); ביצועים ספורטיביים נבחנו כמדד תוצאה (כלומר, משימה טכנית, יכולת כושר גופני, או ביצוע כולל או תוצאת תחרות); ההשפעות של התערבות פסיכולוגית (כלומר כל פעולה או תהליך תוך שימוש במחשבות והתנהגויות), התערבות סוציאלית, או פסיכו-סוציאלית (כלומר, גורמי מחשבה, התנהגות וחברה) על ביצועי ספורט הוערכו; כל המחקרים היו הערכה ניסויית של התערבות תוך שימוש בניסויי בקרה רנדומאליים; ונתונים סטטיסטיים מספיקים דווחו כדי לחשב גדלים של אפקט. לכן המחקרים שנכללו היו אלה עם תקפות גבוהה חיצונית ופנימית. מאחר שלא זוהו מחקרי התערבות סוציאלית, ממצאים היו מוגבלים למחקרים שהעריכו את היעילות של התערבויות פסיכולוגיות (26 מחקרים) או פסיכו-סוציאלית (5 מחקרים). ארבעה מחקרים כללו סוגי התערבות שהתאימו לקריטריון ההכללה של שני הסיווגים – הפסיכולוגי והפסיכו סוציאלי.

בסך הכל, התערבויות פסיכולוגיות ופסיכו סוציאליות נמצאו כבעלות השפעה חיובית מתונה על ביצוע. השפעות גדולות יותר היו בסקירה של Brown & Fletcher (2017) מאשר אלו שנמצאו בסקירות קודמות של מחקרי התערבות PST, בייחוד עבור אימון מנטלי, קביעת מטרות, בניית קבוצה, ושיחה עצמית. שמונה מחקרים (23%) דיווחו על אנליזות עוקבות; התערבויות נמצאו כבעלות השפעות חיוביות גדולת על ביצוע לפחות חודש אחרי השלמת ההתערבות. השפעות ממוצע שהוערכו הראו גם שהתערבויות פסיכו סוציאליות יותר אפקטיביות בשיפור ביצוע מאשר התערבויות פסיכולוגיות; אם כי, Brown & Fletcher (2017) ציינו שני מחקרי אאוטלייר שהשתמשו בהתערבויות פסיכו סוציאליות שעשויות היו להגביר את האפקט. מרכיבי התערבויות סטנדרט תחרותי (למשל, מרכיב יחיד או רב אופני), וסוג תוצאת ביצוע נמצאו כלא קשורים לאפקטים של ההתערבות. למרות שסקירות שהוזכרו בחלק של “התערבויות פסיכולוגיות בספורט” תמכו בשימוש בהתערבויות רב אופניות, הסקירה של Brown & Fletcher מצאה שאין הבדל בין התערבויות מרכיב יחיד או רב אופני. עם זאת, מאחר שהתערבויות פסיכו סוציאליות נמצאו כיעילות ביותר וכללו חלקים רבים, Brown & Fletcher (2017) טענו שהתערבויות רב אופניות עשויות להיות יותר יעילות מאשר התערבויות בעלות מרכיב יחיד אם הן כוללות גם טכניקות פסיכולוגית (למשל, דימוי) וגם סוכן חברתי (למשל, מאמן). באופן מעניין, תוצאות עם סוג של מספק התערבות (כלומר, מאמן, ציוד, איש מקצוע, חוקר, עצמי) מצאו את אפקט הממוצע המוערך הגבוה ביותר בהתערבויות שנמסרו על ידי מאמנים והאפקט הממוצע המוערך הנמוך ביותר להתערבויות שנמסרו על ידי אנשי מקצוע. בהינתן החשיבות של מערכת יחסים בין מאמן לספורטאי על ביצוע ספורטיבי ובריאות (למשל, Mageau & Vallerand, 2003ׂ), Brown & Fletcher (2017) המליצו גם שאנשי מקצוע SEP יערבו מאמנים כדי להרוויח את ההשפעות הגדולות ביותר מהתערבויות PST.

הממצאים שדווחו אצל Brown & Fletcher (2017) הציעו בסיס חזק של הוכחות עבור השימוש בטכניקות פסיכולוגיות עם ספורטאים, ומחקר ה- PST רק ממשיך להיות יותר מתוחכם. זה בעיקר כי חוקרי PST ואנשי מקצוע ממשיכים לזהות ולנסות לפנות לאזורים במחקר התערבות PST שצריכים תשומת לב. אזורים אלה נראים כצעדים מבטיחים כלפי סגירת הפער בין המדע והפרקטיקה של פסיכולוגית ספורט מיושמת שהוזכרה בחלק “סקירה קצרה על ההתפתחות של התערבות PST”.

Thelwell, Greenspan, & Wston (2010) זיהו שלושה תחומים חשובים שחוקרים מתחילים לכלול בלימודי תכנית PST. ראשית, מה, למה, וכיצד כישורים ואסטרטגיות שנבחרים ונמסרים נידונים בספרות העדכנית יותר של התערבות PST עם מגוון סוגי ספורט (למשל, Hanton & Jones, 1999; Rogerson & Hyrcaiko, 2002; Thelwell & Greenlees, 2003; Thelwel et al., 2010; Thelwell & Maynard, 2003). וחוקרים משתמשים במודלים ומסגרות של מניע-הוכחה כדי להדריך ולספק רציונל לפיתוח תכניות PST. שנית, חוקרים מסוימים התחילו להתמקד ולספק הוכחות עבור יתרונות של התערבויות PST  על תת מרכיבים של ביצוע, כמו ביצוע קליעות בכדורגל (Johnson, Hrycaiko, Johnson & Hala, 2004); אחוזי הצלות שוער בהוקי קרח (Rogerson & Hrycaiko, 2003); והצלחה במסירה, תיקול ונגיעות ראשונות בכדורגל (Thelwell et al., 2010). שלישית, כיצד כישורים פסיכולוגיים ואסטרטגיות משפיעים על ביצוע או תת מרכיבי ביצועי במהלך תחרות התחילו להיות כלולים במחקר תכנית PST (Thelwell et al., 2010).

בתגובה לשלושה תחומים חשובים אלו, Thelwell et al (2010) השתמשו בקו התחלה מרובה לאורך מערך מחקר יחידני של הפרט ומסרו חבילת PST לאורך תקופה של שלושה ימים שכללה רגיעה, דימוי ושיחה עצמית עם שלושה שוערי כדורגל שלא השתתפו קודם לכן בתכנית מבנית של PST. החוקרים השתמשו במודל התפיסתי של Taylor (1995) לשילוב צרכי ספורטאים ודרישות ספורט לפיתוח תכנית ה- PST; האסטרטגיות הפסיכולוגיות נבחרו בהתבסס על דרישות גופניות, טכניות, לוגיסטיות ופסיכולוגיות של התפקיד המסוים של שוער. ספציפית, אסטרטגיות רגיעה נבחרו בשום שהן מאפשרות תפיסת שליטה גדולה יותר עבור ביצוע דרישות פסיכולוגיות במהלך תחרות. הציגו לנבדקים שהם שוערי כדורגל מהי רגיעה ומתי היא יכולה להיות מועילה בתוך התפקיד שלהם, חוו רגיעת שרירים פרוגרסיבית כדי להעלות מודעות של מתח ורגיעה, לימדו אותם אסטרטגית מרכוז לאפשר רגיעה מהירה ואפקטיבית, וקיבלו עידוד להשתמש באסטרטגיה במפגשי אימון כאשר היתה הפסקה במשחק. מה, למה וכיצד דימוי ושיחה עצמית נבחרו ונמסרו דווח גם כן. המשתנים התלויים היו תת מרכיבי ביצוע (כלומר, העברה, תיקול, ואחוזי נגיעה ראשונה) נמדדו במהלך שני שלבים (כלומר, ביצועי מחצית ראשונה ושניה) בתחרות. נתונים נאספו לאורך שמונה משחקים. החוקרים וארבעה אנשים שהיו חיצוניים לקבוצה (כלומר, מאמן גושר מוסמך) דירגו באופן אינדיבידואלי את תת מרכיבי הביצוע במהלך מפגשי האימון והמשחקים עד שמהימנות צפיה פנימית מתאימה הושגה (כלומר, יותר מ- 80%). תהליכי מהימנות פרוצדוראלית הופעלו גם כן כך שחוקר לא תלוי בדק שהאלמנטים של ההתערבות יושמו נכון ובעקביות. תוצאות הראו שתכנית ה- PST שיפרה ביצועים בשלבים שונים של התחרות, ושוערים נבדקים השתפרו לפחות בשני תת מרכיבים בביצועי המחצית השניה. נתוני תיקוף סוציאלי חשפו שנבדקים היו מרוצים מתכנית ה- PST והרגישו שהיתה להתערבות תועלת עבורם.

חוקרים תמכו גם בהערכה מעמיקה יותר של כל יעילות תכנית ה- PST דרך שימוש בשיטות איכותניות (Sharp, Woodcock, Holland, Cumming, & Duda, 2013). כבר ב- 1998, Strean טען שמתודולוגיה איכותנית מתאימה במיוחד להערכת יעילות של תכנית PST משום שההתערבויות לוקחות מקום בעולם המורכב של ספורט, ו”מסגרת זו לא נותנת עצמה בקלות לחקירה ניסויית” (עמ’ 340). בהינתן ש- 20 שנה ערו מאז הקריאה של Strean, מפתיע שחקירה איכותנית שמעריכה יעילות של תכנית PST עדיין מוגבלת במספר. למרות זאת, ייתכן שהשימוש הגובר בשיטות איכותניות הוא ההתפתחות המרגשת ביותר בהערכת יעילות תכנית PST.

Sharp ואח’ (2013) ערכו אחד מכמה מחקרים שהשתמשו במתודולוגיה איכותנית להעריך את היעילות הנתפסת של תכנית PST שהועברה בתכנית פיתוח איגוד הרוגבי לבני פחות מ- 16 שחקני רוגבי סקוטיים. החוקרים פיתחו את תכנית ה- PST בהתבסס על דרישות פסיכולוגיות של רוגבי נוער (ראה Holland et al., 2010; Woodcock, Holland, Duda & Cumming, 2011); צרכי הספורט; והתפיסות או ההמלצות של ספורטאים צעירים, הורים, מאמנים, וצוות הנהלה להעברת תכנית PST עם ספורטאי רוגבי נוער בני פחות מ- 16. Sharp ואח’ העבירו את התוכן של תכנית PST (כלומר, פרופיל ביצוע, קביעת מטרה, שיחה עצמית, שליטה בעוררות, דימוי, רוטינות טרום תחרות, ותכניות טרום תחרות) במהלך תשעה שיעורים אינטראקטיביים ותמיכת אימונים על המגרש במהלך מסלול של תכנית עונת הרוגבי (ששה חודשים). בסוף העונה, הם ערכו מספר של קבוצות מיקוד עם ספורטאים ומאמנים כדי להעריך את התפיסות שלהם לגבי היעילות של תכנית ה- PST, איכות השירות שהועבר, טכניקות פסיכולוגיות בהן השתמשו הספורטאים, והשפעה נתפסת של תכנית ה- PST על ביצועי הספורטאים. שארפ ואח’ חקרו תחומים אלה בהתבסס על המלצות שניתנו ע”י Anderson. Miles, Mahoney, & Robinson (2002) בהשלמת הערכה מעמיקה של שירותי פסיכולוגית ספורט. בסך הכל, ספורטאים ומאמנים ראו בחיוב את תכנית ה- PST וראו אותה כתוספת בעלת ערך לתכנית פיתוח הרוגבי. אינדיקטורים של יעילות תכנית PST כללו תפיסות ספורטאים ומאמנים שהתכנית היתה אינטראקטיבית ומתוכננת היטב, האווירה היתה כיפית ומרגיעה, ספורטאים פיתחו ידע גובר בטכניקות פסיכולוגיות ומודעות לחשיבות של היבטים פסיכולוגיים של ביצוע, ותכנית ה- PST תרמה ללכידות הקבוצתית. במקום בהתמקדות על כישור בודד אחד או אסטרטגיה, השימוש בגישה רב אופנית נתפסה כיעילה, מאחר שספורטאים דיווחו שהם יכלו לבחור את הטכניקה(ות) שהם הרגישה שעבדה הכי טוב עבורם ושחלה עליהם ביעילות בביצוע. יתרה מזו, גם הספורטאים וגם המאמנים האמינו שטכניקות פסיכולוגיות שבהן הם בחרו להשתמש היו יעילות (למשל, שיחה עצמית היתה יעילה בכך שעזרה לספורטאים להירגע) באסדרת התנהגות הספורטאים במהלך ביצועי רוגבי. ידע המאמנים והתמיכה של התכנית הוערכה גם כן; נבדקים האמינו שזה היה חשוב להעמיק את הידע וההבנה של מאמנים את ה- PST כדי שהם יוכלו לעודד ספורטאים ולהציע תמיכה ולגבי מתי וכיצד להשתמש בטכניקות הפסיכולוגיות. לבסוף, ספורטאים ומאמנים סיפקו המלצות להעברת תכנית PST עתידית. גם הספורטאים וגם המאמנים הרגישו שלימוד ואימון כישורים וטכניקות פסיכולוגיות בסביבה התחרותית (למשל,  בשדה במהלך מפגשי האימון) יכולים להיות מרכיבים חיוניים להוסיף לתכנית PST והעדיפו מפגשי PST תכופים יותר כדי שספורטאים יוכלו לזכור מה נלמד.

בעקבות ההמלצות של Vealey (1988) מומחי SEP עשו נסיונות להרחיב את השתתפות במחקר תכניות ה- PST של ספורטאים צעירים (Fournier, Calmels,Durand-Bush & Slmela, 2005; Gucciardi, Gorson, & Dimmock, 2009; Haddas & Tremayne, 2009; Larsen, Henrikse, Alfermann, & Cristensen, 2014; Sheard & Golby, 2006) ולמאמנים (Olusoga, Maynard, Butt, & Hays, 2014). כמו בעבודה של שארפ ואח’ (2013), חלק ממחקר תכנית PST כלל גם ספורטאים צעירים וגם מאמנים כנבדקים במחקר שלהם (למשל, Gucciardi et al., 2009; Larsen et al., 2014). הרבה מהמחקר המעריך יעילות תכנית PST עם מאמנים התמקד בתפיסות שלהם את התכנית (למשל, Gucciardi et al., 2009; Larsen et al., 2014; Newin, Bloom, & Loughead, 2008; Sharp et al., 2013). מחקר PST אחר עם מאמנים התמקד בגילו כיצד הם משתמשים בטכניקות פסיכולוגיות עם הספורטאים שלהם (Hall & Rodgers, 1989; Newin et al., 2008). בעוד שמידע זה היה יעיל (ועוד מחקר דרוש בתחום זה), ספרות עדכנית יותר מתחילה לגלות שימוש אישי של מאמנים בטכניקות פסיכולוגיות כי מאמנים נחשבים מבצעים בעצמם שחייבים להתמודד על לחץ וסטרס (Olusoga et al., 2014; Olusoga, Butt, & Mynard, 2010; Olisoga, Maynard, Hays, & Butt, 2012; Thelwell, Wetson, Greenlees & Hutchings, 2008). ראיונות עם 13 מאמנים ברמת צמרת חשפו שהם משתמשים בשיחה עצמית, דימוי, רגיעה, וקביעת מטרה, לפני, במהלך ואחרי אימונים ותחרויות (Thelwell et al., 2008). שיחה עצמית ודימוי היו בשימוש באופן הכי תדיר ולמטרות של התגברות על דאגות לגבי ביצועי ספורטאים. שליטה ברגשות, פיתוח ביטחון, עזרה בתכנון מפגשי אימון, ולהיכנס למסגרת המתאימה של התודעה. Olusoga et al.  (2010) ראיינו 12 מאמנים ברמה עולמית ומצאו שהם דיווחו רק על שימוש מינימלי בכישורים פסיכולוגיים, ובמקום נמנעו מסטרסורים כדרך לנהל סטרס. נראה שכישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיים עזרו למאמנים להתמודד עם דרישות האימון, ויש צורך במומחי SEP לעזור למאמנים לזהות ולפתח כישורים אלו.

Olusoga ואח’ (2014) ערכו תכנית PST של ששה שבועות עם חמישה מאמנים שכוונה לעודד אותם להשתמש במגוון כישורים פסיכולוגיים (למשל, שליטה רגשית, תקשורת, ביטחון). הכישורים הפסיכולוגיים נבחרו משום שהם נמצאו כחיוניים על ידי מאמנים אולימפיים מוצלחים במיוחד במחקר קודם (Olusoga et al., 2012). גישה חינוכית ומסגרת קוגניטיבית התנהגותית (כלומר, גילוי מחשבות, רגשות, והתנהגויות שקשורות לסטרס וחשיבה לא רציונלית מאתגרת) אומצה כדי להעביר את הסדנאות, בעוד שגם היו ממוקדי לקוח (כלומר, דיון וגילוי נושאים רלוונטיים מיוחדים לנבדקים; Olusoga et al 2014). מאמנים למדו גם אסטרטגיות רגיעה קוגניטיביות וסומטיות. החוקרים מדדו את השימוש של מאמנים בכישורים פסיכולוגיים, תפיסות של מצבי סטרס, ויכולות התמודדות לפני ואחרי תכנית PST. תוצאות הראו שינויים חיוביים ביכולת הנתפסת של מאמנים לאמן באופן יעיל תחת לחץ; השינויים הבולטים ביותר היו ביכולת שלהם להירגע. כישורי רגיעה של מאמנים השתפרו, והם השתמשו בכישורים אלה באופן יעיל במהלך תחרויות ודירגו את סימפטומי החרדה הסומטית שלהם במהלך תחרות כנמוכים באופן מובהק אחרי תכנית PST. תיקוף סוציאלי סיפק את המובהקות הפרקטית של תכנית PST, שבה שינויים חיוביים בביצועי מאמן דווחו כתוצאה מההתערבות. מאמנים דיווחו גם כי הם מרוצים מתכנית PST והדגישו בנית ביטחון עצמי ופיתוח היכולת להירגע כאספקטים יעילים של התכנית.

בהשוואה למחקר התערבות PST מסורתי שבו התערבות יחידה או רב אפנית כללה אימון טניקות פסיכולוגיות מוגבלות (למשל, חוקרים הגבילו מגע עם נבדקים, עם הוראות פשוטות המכוונות נבדקים ליישם טכניקות במהלך משימה), המחקר העדכני יותר מעריך את היעילות של כלל תכנית PST. תכניות PST בדרך כלל כוללות מספר מגעים עם נבדקים במהלך תקופה ממושכת שלזמן (למשל, במהלך עונת ספורט שלמה), כוללים חינוך לגבי מספר כישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיים והיישום שלהם במגוון מצבים, וחלקם מבוססי כיתת לימוד (למשל, הלימוד נעשה הרחק מהמיקום של מפגשי האימון הפיזיים; Eccles & Riley, 2014). שילוב של כישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיים בתכנית PST מקיפה יכולה להיות בעלת יתרון, בייחוד במסגרות קבוצה, משום שהיא יכולה להשפיע על מספר גדול יותר של אנשים ולהקל על ליכוד הקבוצה, בעוד שהיא גם מספיק גמישה לסגל הבדלים אישיים (Blakeslee & Goff, 2007; Sharp et al., 2013). השימוש בהתערבות ברמת הקבוצה והארגון מתייחסת לאחת המגבלות המדווחות על ידי Browm & Fletcher (2017), שכן המחקרים בסקירה שלהם כללו רק התערבויות ברמה אישית.

מחקר תכנית PST לא עוצב כדי לקבוע עד כמה הכישור או האסטרטגיה הנכללים בתכנעית אחראית ליעילות הטיפול. זה מעניין בהינתן שההערכות האיכותניות של תכניות PST מאפשרות לחוקרים לבחון אילו תהליכים הופכים את ההתערבויות לאפקטיביות (Stearn, 1998). למרות שזה לא הוערך ישירות על ידי שארפ ואח’ (2013) בהערכה האיכותנית שלהם, נבדק אחד אכן דיווח ש”שיחה עצמית עזרה לי הכי הרבה” (עמ’ 226), וסיפק הוכחה מסוימת שנבדקים עשויים להאמין ששיטה אחת יכולה להיות יעילה יותר מהאחרות. זה מראה גם שתכניות PST יכולות לצייד ספורטאים בתיבת כלים של טכניקות פסיכולוגיות וסביר שיספקו פתרון לדאגות ספורטאים פרטניות (Patrick & Hyrcaiko, 1998).

Gardner & Moore ׁ (2012) הציעו ביקורת נגד מחקר התערבות PST מסורתי, אשר

        שיתוף אסטרטגיות תרפיוטיות (כלומר, קביעת מטרה, דימוי, שגרות טרום תחרות, שיחה עצמית) מתמקדת בפיתוח שליטה אישית לגבי הקוגניציות של אדם, מצבים רגשיים, ותחושות פסיכולוגיות בשירות היצירה או התחזוק של מצב ביצוע אידיאלי (עמ’ 309-310).

התערבויות PST השתרשו באופן נרחב בעקרונות התרפיה הקוגניטיבית התנהגותית (Whelan, Mahoney, & Meyers, 1991) וחוקרים פקפקו ברעיון שספורטאים צריכים לשלוט בקוגניציות, ברגשות, ובתחושות הפסיכולוגיות כדי לשפר ביצוע (Gardner & Moore, 2012). בהתבסס על ביקורת זו, התערבויות שמשתמשות במודעות ובמודלים מבוססי קבלה הרוויחו פופולאריות במחקר במחקר התערבות משפר ביצוע (Gardner & Moore, 2012; Sappington & Longshore, 2015). Gardner & Moore (2012) הצהירו שמודלים של מודעות ומבוססי קבלה הם בניגוד ישיר עם התערבויות PST מסורתיות. במקום לשנות חוויות פנימיות של ספורטאים (כלומר, קוגניציות, רגשות ותחושות פסיכולוגיות), מודלים של מודעות ומבוססי קבלה מחפשים לשנות אותם, עם

        (א) מודעות לא שיפוטית (כלומר, לא טוב, לא רע, לא נכון, לא לא נכון) מעכשיו לעכשיו וקבלה של המצב הפנימי של אדם, לא משנה מה הוא יהיה; (ב) פוקוס של תשומת לב על גירוי חיצוני קשור למשימה, במקום פוקוס על תהליכים פנימיים שכוללים שיפוט ומאמצים ישירים לשליטה או ויסות; (ג) מחויבות עקבית ומונעת ערכים אישיים שדורשים מאמץ רב לפעולות או בחירות התנהגותיות שתומכות במאמץ הספורטיבי של אדם.

        (Gardner & Moore, 2012 עמ’ 309).

בסקירה שלהם, Sappington & Longshore  (2015) זיהו 19 מחקרים אמפיריים (שישה מחקרי מקרה, שני מחקרים איכותניים, שבעה ניסויים לא רנדומאליים, וארבעה ניסויים רנדומאליים) שהשתמשו בספורטאים (בכל רמה) כנבדקים והעריכו את השימוש בטכניקות התערבות מבוססות מודעות ישירות או לא ישירות על ביצוע. בסך הכל, התוצאות של מחקרים אלו סיפקו תמיכה מקדמית ליעילות של טכניקות מבוססות מודעות בשיפור ביצועי ספורט (למשל, ביצוע של יריית רובה תחרותית), עם זאת, בהתבסס על סקירתם, Sappington & Longshore (2015) הסיקו גם ש”מחקר על אימון מודעות עבור ספורטאים חייב לעבור שינוי דרמטי אל עבר בחינה יותר מתודולוגית קפדנית ניסויית” (עמ’ 256).

כיוונים עתידיים

כדי לסייע לפיתוח וצמיחה נוספת של מחקר התערבות PST הן בספורט והן במסגרות התעמלות, מומחי SEP מעודדים לכלול הערכות מקיפות של יעילות תכנית. באופן פרטיקולרי, ארבעה תחומים עיקריים יש לשקול כאשר מעריכים תכניות PST כולל: (א) איכות ההעברה של שירות PST (ב) הערכה של אסטרטגיות פסיכולוגיות בהן משתמשים ספורטאים כתוצאה מתכנית ה- PST; (ג) תפיסות נבדקים לגבי ההשפעה של תכניות PST על הכישורים הפסיכולוגיים שלהם, הביצועים, וההנאה; ו(ד) אומדן של כישורים פסיכולוגיים של נבדקים, ביצועים והנאה כתוצאה מתכנית PST (ראה Anderson et al., 2002).

הרבה ממחקר תכנית PST מבוסס ספורט העדכני נראה כמתמקד בהערכות של האסטרטגיות הפסיכולוגיות בהן משתמשים הספורטאים, תפיסות של ההשפעה שת תכנית PST על ביצועים, והערכות של ביצועי המשתתפים כתוצאה מההתערבות. תחום שמרבים להתעלם ממנו ועדיים חשוב לא פחות במחקר התערבות תכנית PST כולל תפיסות נבדקים, גישות, וציפיות לגבי שירותי ותכנית פסיכולוגית ספורט. בעוד ששארפ ואח’ (2013) לא העריכו ציפיות של ספורטאים ומאמנים לגבי תכנית PST עד אחרי שהעונה נגמרה,] נבדקים ציפוי שספורטאים ירוויחו הבנה בסיסית של טכניקות PST ומתי ליישם אותן, וכיצד להתכונן ולנהל את מחשבותיהם ורגשותיהם במהלך התחרות. שארפ ואח’ (2013) דיווחו שהספורטאים שלהם היו בעלי ציפיות חיוביות יותר לגבי התוצאות של תכנית PST מאשר מה שדווח במחקר קודם, אולי משום ש”ספורטאי רוגבי צעירים זכרים הצביעו על העדר תפיסות קודמות שליליות הקשורות למונח פסיכולוגית ספורט” (עמ’ 224); עם זאת, זה לא הוערך ישירות.

הבנת גישות וציפיות פוטנציאליות של נבדקים של ספורט והתעמלות כלפי פסיכולוגית ספורט ושימוש בשירות PST יכולות לסייע לחוקרים ואנשי מקצוע לזעות אילו כישורים ואסטרטגיות פסיכולוגיים יכולים להיות אטרקטיביים לנבדקים ולעזור להם לגבש מערכת יחסים אוהדת ראשונית (Martin, Zakrajsek, & Wrisberg, 2012). Zakrajsek & Martin (2011) פיתחו מודל רב מימדי של אמצעי שירותי פסיכולוגית ספורט תוך שימוש במחקר על תפיסות וגישות כלפי שירותי פסיכולוגית ספורט בתוך מספר מקטעים שונים של אוכלוסיות שנמצאו בתכניות ספורט, כמו מאמנים, ספורטאים, מאמני כושר, ומנהלנים. זה מספק מסגרת לתאר כיצד אירועים קודמים, כמו מאפיינים אישיים של מומחי SEP והמשתמש בשירותים, כמו גם גורמים מצביים (למשל, סוג הספורט, רמת התחרות, אזור ההתעמלות) משפיעילם על גישות ואמונות לגבי שירותי SEP. גישות ואמונות בתורן משפיעות על הכוונה להשתמש, השימוש בפועל, והסיפוק משירותי SEP. המודל מנבא תבנית מחזורית שבו כוונה לשימוש ושימוש מעשי כמו גם סיפוק מהשירותים משפיע על גישות ואמונות עוקבות. המודל מניח את הבסיס ממנו חוקרים מעודדים להמשיך לזהות ולהגדיר גורמים שלבסוף מקלים או מעכבים  משתמשים פוטנציאליים או נוכחיים להשתמש ולהיות מסופקים משירותי SEP.

חוקרי SEP ואנשי מקצוע מעודדים לכלול בהערכה של גישות הנבדקים כלפי הציפיות משירותי SEP לפני ואחרי התערבויות תכנית PST, כמדד נוסף ליעילות התכנית. ארבעה גורמים נקשרו עם גישות וציפיות ספורטאים ומאמנים כלפי שירותי SEP: סבילות לסטיגמה (כלומר, אמונה שספורטאים ומאמנים מתויגים באוםן שלילי אם הם מחפשים עזרה ממוחה SEP), בטחון בייעוץ ה- SEP (כלומר, אמונה שייעוץ ו- PST מועילים), פתיחות אישית (כלומר, נכונות להיות מעורב ב- PST), והעדפות תרבותיות (כלומר, זיהוי חזק עם רקע תרבותי והעדפה לעבור עם מומחה SEP בעל רקע דומה; ראה Martin, Kellmann, Lavalee, & Page, 2002; Zakrajsek, Martin, & Zizzi, 2011; Zakrajsek, Martin, & Zizzi, 2011; Zakrajsek & Zizzi, 2007, 2008). מחקר עדכני על ידי Zakrajsek & Zizzi (2008) שכלל סדנת פסיכולוגית ספורט עם מאמנים מצא שינויים חיוביים בגישות שלהם, כוונות והתנהגויות שמשתמשות בתת מרכיבים של פסיכולוגית ספורט גם מיד אחרי הסדנא וגם בחודש העוקב.

אולי הגורם החזק ביותר שנמצא כמשפיע על תפיסות צרכנים (למשל, ספורטאים, מאמנים ומאמני כושר) לגבי יתרונות השירותים, גישות חיוביות כלפי השירותים (כלומר בטחון גבוה יותר ופחות סטיגמה כלפי שירותי SEP), ונכונות להשתמש בשירותי SEP היה האיכות של החוויות והאינטראקציות עם מומחי SEP (Martin, 2005; Wrisberg, Loberg, Simpson, Withycombe, & Reed, 2010; Wrisberg, Simpson, Loberg, Withycombe, & Reed, 2009; Zakrajsek, Martin, & Weisberg, 2015, 2016; Zakrajsek, Steinfeldt, Bodey, Martin, & Zizzi, 2013). לכן נראה חיוני שמחקר תכנית PST  צריך להעריך את האיכות של העברת השירות על ידי בחינה מה תורם (או הפחית) חוויות ואינטראקציות של נבדקים עם מומחי SEP המעבירים את התכנית. מומחי SEP ש:

        עושים עבודה טובה ובונים יחסים חיוביים עם משתתפי ספורט והתעמלות לא רק יגבירו את הציפיות של עצמם לספק שירותים אלא גם יתרמו לפיתוח של תפיסות חיוביות כלפי השדה של פסיכולוגית ספורט שכל כך חיוניות לעתיד שלו.  

        (מרטין ואח’, 2012, עמ’ 23).

האיכות הנתפסת של היחסים בין החוקר או איש המקצוע לבין הצרכנים (למשל, ספורטאי, מאמן, מאמן כושר) קשורה בקשר קרוב לגישות צרכניות כלפי, ציפיות שלהם מ ונכונות שלהם להשתמש בשירותים. מערכת יחסים של אמון בין מספק שירות לבין צרכן הודגשה בפסיכולוגית ספורט (ראה Petitpas, Gibs, & Danish, 1999; Zakrajsek et al., 2013) ובייעוץ (ראה Rogers, 1992; Sexton & Whiston, 1994) כגורם חיוני ועקבי ביותר המשפיע על יעילות העברת שירותים. מומחי SEP עובדים כדי לשפר חוויות התעמלות ודבקות יעשו טוב גם אם ישקלו מחשבות של צרכנים ותפיסות של צרכנים לגבי מנהיגי התעמלות (כלומר, מדריכי כושר, מאמנים אישיים, מאמני התנהגות בריאה) וכיצד ה פעולולת שלהם עשויות לעצב את הקשר ההתעמלות ולכן תוצאת ההתעמלות המיועדת. שוב, התערבויות פסיכולוגית התעמלות שמוסגרה באמצעות תיאוריות שינוי התנהגות היו מוצלחות (Gourlan et al., 2016; Teixeira et al., 2012) אבל אלה לא אספו מספיק נתונים על תפיסות נבדקים לגבי ההדרכה האישית לגבי המניפולציה או התפיסות שלהם לגבי היתרון של עבודה עם מומחה SEP. חשוב לחוקרים עתידיים להכיר ולהעריך את מערכת היחסים בין מומחה SEP לצרכן וההשפעה שלה על היעילות של התערבויות PST.

מסקנה

המחקר, שסוכם כאן בכמה סקירות ומחקרים אישיים, נעשה על היעילות של התערבויות מבוססות על תוצאת יעד, כלומר, שיוך ההצלחה של התערבות ממוקדת PST על ביצועי ספורטאים, שינוי התנהגותי בפעילות גופנית של מתעמלים, או על הירידה בפציעות. אבל בסך הכל, מעטים ממחקרים אלו העירו על הרכישה של כישור פסיכוכולוגי שבו השתמשו לעבר שינוי תוצאתי זה, או האיכות (בהשוואה לכמות מפגשי ההתערבות)  של העברת השירות. כדי לבצע יותר הערכה תכניתית של סדרות התערבויות PST בתוך ספורט בודד או מסגרת התעמלות, חוקרים חייבים להיות מודעים לא רק לשינויים בתוצאה המיועדת, אל גם לאיכות של מתן השירות, תפיסות הנבדקים לגבי מסירה זו, והרכישה הממשית של כישורים שניתן להשתמש בהם כדי להשפיע על התוצאה. מומחי SEP מעודדים נמרצות לסקור את הספרות על “הערכת תכנית”, שהיא “השימוש בשיטות מחקר סוציאליות לחקור שיטתית את היעילות של תכניות התערבויות סוציאליות בדרכים שמאומצות בסביבות הפוליטיות והארגוניות שלהן ומעוצבות ליידע פעולה סוציאלית כדי לשפר תנאים סוציאליים (Rossi, Lipsey, & Freeman, 2004 עמ’ 16), וכדי לעקוב בזהירות אחר תיאורת הערכה כדי להוביל חקר חשוב זה (ראה, למשל, Alkin & Christie, 2004). שימוש במדריכים המתודולוגיים של הערכת תכנית יישרו קו בצורה טובה ביותר בזיהוי תרומות ייחודיות של תכניות לשינויי התנהגות, ונקודות מבט המשתתפים על תכניות אלו. הערכות כאלה יעזור למומחי SEP לזהות טוב יותר את המנגנונים של שינוי שצוינו בספרות המחקר בת זמננו ומקדמת באופן הטוב ביותר את המדע המיושם שהוא פסיכולוגית ספורט והתעמלות.