מבוא

התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית פעלה באמצעות שורה של ארגונים, מוסדות ומפלגות, ובראשם “הוועד הפועל הערבי” ו”המועצה המוסלמית העליונה”, שהוקמו בראשית שנות ה-20.

בהנהגתו של אל-חאג’ מוחמד אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, הצליחה התנועה להרחיב את שורותיה תוך שנים אחדות, כשהיא מעלה על נס את שמירת ערביותה של הארץ והגנת המקומות הקדושים לאיסלאם.

גלי העלייה היהודית, רכישת קרקעות רבות על ידי ההסתדרות הציונית, ומדיניות בריטית הססנית- כל אלה הביאו, בשנות ה-30, לראדיקליזציה של התנועה הלאומית- הפלסטינית ולהקמת מסגרות וארגונים חדשים, בחלקם חשאיים וחמושים.

בלט ביניהם ארגון מוסלמי קנאי בראשית השיח’ עז אל-דין אל-קאסם, שפעל באזור חיפה בדרכי טרור נגד בריטים ויהודים, והשפיע במידה רבה על פרוץ המרד הערבי של 1936-1939.

מרד זה נגד השלטון הבריטי והיישוב היהודי, אשר נישא בעיקר על ידי כפריים והתאפיין גם במעשי אלימות נגד פלסטינים, דוכא בכוח על ידי הבריטים. ואולם, כדי לתפוס את דעתם של מנהיגי ארצות ערב והפלסטינים, וכדי למנוע את ציודם בגרמניה של היטלר ובאיטליה של מוסוליני, פרסמה בריטניה בשנת 1939 “ספר לבן”, ובו היענות למרבית התביעות הפוליטיות הערביות להגבלת המפעל הציוני.

קדושתה של ירושלים באסלאם ובנצרות, הקמת היחידה האדמיניסטרטיבית של פלסטין בידי הכובש הערבי, השתמרות יחידה זו בצורות שונות במרוצת השלטון המוסלמי ועליית מעמדו של מחוז ירושלים למן מחצית המאה ה-19 כל אלה תרמו בראשית המאה ה 20 להתפתחות מושג בעל משמעות גיאוגרפית ודתית, תחת השם פלסטין.

מושג בלתי פוליטי זה החל לקבל משמעות פוליטית כתוצאה מלחץ של גורם זר וחיצוני – הציונות. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בעיקר לאחריה, תפסו ערביי ארץ ישראל את הציונות כתופעה הבאה לשנות את הסטאטוס קוו הלאומי והדתי של הארץ.

תגובתם היתה בתחילה חשדנית, ונבעה לא במעט מהשוני באורחות החיים והחברה, אך בהדרגה נעשתה עוינת. הרצון למנוע את הגשמת הציונות הוא שהניע את ערביי ארץ ישראל להתארגן התארגנות פוליטית ולנסח את עיקרי עמדתם, השוללת את הציונות והמטעימה כי הארץ שייכת לתושביה הערבים. ההתעוררות הערבית הכללית חדרה לארץ ישראל עם תום מלחמת העולם הראשונה, ונושאי דגלה היו קציניו ותועמלניו של צבא “המרד במדבר”, שבשלהי 1918 כונן ממשל ערבי עצמאי למחצה בדמשק.

בעבודה זו אבקש לבחום את ההתעוררות הלאומיות הפלסטינית לאור המתח הקיים בעולם הערבי בין פאן ערביות – קומיה, לבין ערביות איזורות לאומית – ותניה.

בסקירת הספרות אציג את תולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, כמו כן, אמנה את הגורמים אשר הביאו לצמיחת התנועה. שאלת המחקר שאבחן בעבודה זו היא, כיצד הצליחו הפלסטינים להקים מחדש את התנועה הלאומית הפלסטינית משנת 1948? זאת על רקע המתח בין קומיה – הפאן ערביות לבין וטניה, הלאומיות הרגיונלית, ומדוע בחרו הפלסטינים בוטניה?

המחקר יתבסס על הגישה האיכותית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר.

בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.

תוכן העניינים

1. מבוא: עמ’ 3-4

2. מהי לאומיות והמתח בין קומיה לוטניה: עמ’ 5-6

3. תולדות הלאומיות הפלסטינית: עמ’ 7-9

4. בעיית הפליטים כזרז ללידתה של הלאומיות הפלסטינית – וטניה: עמ’ 10-11

5. התנועה הלאומית הפלסטינית – הבחירה בוטניה: עמ’ 12-17

6. הסכסוך הישראלי-פלסטיני דוחף את הפלסטינים לוטניה: עמ’ 17

7. בין וטניה לקומיה – בעין פלסטינית: עמ’ 18-22

8. סיכום: עמ’ 23-25

9. רשימת מקורות: עמ’ 26-27