מבוא

בעבודה זו אעסוק בייצוג ניצול השואה הגבר בסרטים הישראלים והאירופאים של שנות האלפיים ואבחן את השוני בין הייצוגים וממה הוא נובע. אבחן את טענותיי בעזרת ניתוח הסרטים הבאים: הסרט הישראלי מכתבים לאמריקה של הבמאי חנן פלד משנת 2006; הסרט הישראלי פעם הייתי של הבמאי אבי נשר משנת 2010; הסרט הפסנתרן (The Pianist) של הבמאי רומן פולנסקי (Roman Polanski), שהינו קופרודוקציה פולנית, גרמנית, אנגלית וצרפתית משנת 2002 והסרט האוסטרי הזייפנים (Die Fälscher) של הבמאי סטפן רוזוביצקי (Stefan Ruzowitzky) משנת 2007. כמו כן, ארצה לקשר את דימויו של ניצול השואה, הן בישראל והן באירופה, אל שאלת הזיכרון הקולקטיבי של המדינות שאת סרטיהם אנתח. ארצה לבדוק את ההנחה, לפיה קיים קשר הדוק בין דימוי הניצול לבין הזיכרון הקולקטיבי של השואה המתקיים במדינות השונות. על מנת לעשות זאת, איעזר במאמרים שונים. לסיכום, אציג את מסקנותיי מניתוח הסרטים השונים ובחינת הסוגיות שהוזכרו קודם לכן.
הסרט מכתבים לאמריקה מתרחש בשנת 1962 בתל אביב מספר את סיפורו של ניצול השואה מוישה וולדמן, אשר מתגורר בתל אביב עם אשתו ניצולת השואה ושני ילדיהם. לאחר שמוישה רואה בעיתון את תמונתו של יועצו של נשיא ארצות הברית, ג’ק וולדמן, הוא מתחיל לחשוד שזהו בעצם בנו ינקל, שהיה בטוח שנרצח על ידי הגרמנים. הוא כותב מכתב לאמריקה ומחכה בקוצר רוח לתשובה שתאשש את התיאוריה שלו. בינתיים, יחסיו עם משפחתו מתחילים להתערער והוא מתחיל לאבד את שפיותו בציפייה למכתב. בעזרת סרט זה אבחן כיצד מוצגת הטראומה של ניצול השואה הגבר בקולנוע הישראלי בשנות האלפיים ולמה משמש ייצוג זה.
הסרט פעם הייתי מתרחש בשנת 1968 בחיפה ומספר את סיפורו של ניצול שואה בשם יענקל’ה ברייד. יענקל’ה משמש כשדכן ושוכר לשירותיו את אריק בן השש-עשרה, בנו של חבר ילדות מרומניה, כדי שירגל עבורו אחר לקוחותיו. יענקל’ה מאוהב בקלרה, גם היא ניצולת שואה מרומניה, אך היא עדיין מנסה להתמודד עם הטראומות שעברה במהלך השואה, ולכן אינה נענית לו. יענקל’ה מבין זאת ומוכן לחכות לה כמה זמן שיצטרך. יענקל’ה מוצג כאדם מסתורי ואף שאריק מנסה לגלות את הדברים שהוא מסתיר, יענקל’ה אינו נוטה לשתף עמו פעולה ולחשוף את סודותיו. בעזרת סרט זה אבחן את הדימוי של ניצול השואה ה”מצולק” – הן פיזית והן נפשית – וכיצד דימוי זה משמש להעברת ביקורת בנוגע לסרטים הישראלים המוקדמים והחברה הישראלית.
הסרט הפסנתרן עוקב אחר סיפורו של הפסנתרן היהודי ולדיסלב שפילמן והתלאות שעברו עליו בתקופת השואה בוורשה. בין היתר, הסרט מספר כיצד נלקח יחד עם כל משפחתו לגטו בוורשה וכיצד ברח ממנו, בזמן שמשפחתו נשלחה למחנה השמדה. בסופו של הסרט, שפילמן ניצל בזכות קצין גרמני, אשר מגלה כי שפילמן הוא פסנתרן ומחליט לעזור לו. בעזרת סרט זה אבחן את ההבדלים שבייצוג ניצול השואה הגבר בקולנוע האירופאי לעומת הקולנוע הישראלי, כאשר אדגיש את חשיבות מקצועו של שפילמן לעומת המקצועות של הגיבורים בסרטים הישראלים.
הסרט הזייפנים מספר את סיפורו של סאלי סורוויץ’, שהיה זייפן כספים יהודי-אוסטרי, אשר נלקח למחנה ריכוז על מנת לעזור לנאצים לזייף שטרות אנגלים ואמריקאים. הסרט מתאר את חייו מאז שהגיע למחנה הריכוז ועד לשחרורו על ידי הרוסים. במחנה, הוא היה האחראי על מבצע זיוף השטרות. סאלי שורד את תקופת השואה בזכות כשרונו ובזכות ההערכה של הקצין הגרמני המופקד על המבצע. בעזרת סרט זה אבחן את ההבדלים שבייצוג ניצול השואה הגבר בקולנוע האירופאי לעומת הקולנוע הישראלי. כמו כן, איעזר בסרט על מנת לחקור את שאלת הזיכרון הקולקטיבי של השואה בחברה הישראלית ובחברה האירופאית.

מבוא היסטורי

ייצוג ניצולי שואה גברים לפני שנות האלפיים בקולנוע הישראלי
ייצוג דמותם של ניצולי שואה גברים היה קיים בקולנוע הישראלי כבר משנות הארבעים של המאה העשרים. אילן אבישר טוען במאמרו כי בסרטים הישראליים בנושא מתגלות גישות מנוגדות, המעוגנות באידיאולוגיות ציוניות ובפוליטיקה הישראלית והרותמות את מעשי הזוועה, בדרך רשמית או לא רשמית, לשירותן של מטרות לאומיות. בד בבד, הסרטים הללו משקפים גם את המימד הרגשי והטראומטי של הזיכרון הלאומי. כל הסרטים מבטאים את ההיבטים הפסיכוטיים ביחסה של החברה הישראלית לשואה, היבטים שמצאו את ביטוים בחמישים השנה האחרונות בהדחקה ובדחייה של הזוועה מצד אחד, ובקיבעון כפייתי של זכרה מצד שני (ע”מ 160). בפרק זה ארצה לסקור את ייצוגם של הניצולים לאורך השנים, את השוני שחל בייצוג זה ואת הסיבות לכך.
שנות הארבעים
ניצולי שואה רבים הגיעו לישראל לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה – בין אם בגלל ערכים של ציונות, מחוסר ברירה או מכל סיבה אחרת – ועוררו שיח ער לגבי המאורעות שהתחוללו באירופה בשנות המלחמה. חנה יבלונקה מתארת במאמרה כי מרבית העולים שעלו בשנים אלו היו צעירים, מוגדרים אידיאולוגית וברובם גברים (ע”מ 301-302). ואכן, כאשר נתבונן בסרטים מרכזיים שנעשו בשנים הללו, נראה כי בולטת בהם במיוחד הדמות של ניצול השואה הנער/הגבר. למשל, הסרט אדמה (הלמר לרסקי, 1948) מספר את סיפורו של נער ניצול שואה שמגיע לכפר נוער ואת התהליך שהוא עובר על מנת לשכוח מטראומות העבר שלו ולהתחיל בחיים חדשים ביישוב היהודי. הסרטים הראשונים שצולמו בארץ ישראל בשנות הארבעים ואשר שילבו בתוכם דמויות של ניצולי שואה נקטו בגישה ספציפית מאוד בקשר לייצוגם. נורית גרץ מסבירה במאמרה כי היהודי הניצול נשא עמו את כל התכונות שהזהות העברית החדשה עוצבה כניגוד שלהן: נרדף, חסר בית, נתון לחסדי גויים ואחוז אימת שואה; הוא מאיים להעלות את המודחק, להפוך את המשוואה, להחזיר את הישראלי אל חיק היהודי; הוא נתפש כדמות “האחר” (ע”מ 382). לכן, ניצול השואה תמיד הוצג כ”אחר” וכשונה בסרטים הללו, הוא הוצג כמי שחייב לעבור שינוי על מנת להיות חלק מהחברה וכדי להפוך ל”יהודי החדש”.
גרץ ממשיכה ומסבירה כי הניצול הגיע לארץ כילד הנושא תווים פסיביים-נשיים וכשהוא הופך לישראלי, הוא נהיה לגבר המפגין את כוחו בעבודת האדמה, במלחמה ובקשר נורמלי עם אישה (ע”מ 383). דרך ייצוגו של הניצול בצורה זו בסרטים של שנות הארבעים היה ניסיון להדחיק את הטראומה של הניצולים ואף יותר מכך, היה רצון עז להפוך את היהודי הגלותי והנשי, זה שהלך “כצאן לטבח” אל מותו, ליהודי חזק ואמיץ, כזה שנלחם על עתידו של הישוב היהודי. הדבר היה קריטי במיוחד בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, כאשר היה ניסיון של הישוב להוכיח לעולם שאומנם הם במיעוט, אך הם נחושים בדעתם לקבל מדינה משלהם. הקולנוע באותו זמן שימש כקולנוע תעמולתי וגויס בלעדית לצורכי הישוב ולצורך העברת מסרים ציונים. ייצוגו של ניצול השואה הגבר כאדם שמתערה במהירות בחברה והופך לחלק פעיל ממנה היה מהותי עבור המאבק.

תוכן עניינים

מבוא
מבוא היסטורי:
ייצוג ניצולי שואה גברים לפני שנות האלפיים בקולנוע הישראלי
ייצוג ניצולי שואה גברים לפני שנות האלפיים בקולנוע האירופאי
פרק 3:
ייצוג דמותם של ניצולי השואה הגברים בקולנוע הישראלי בשנות האלפיים
פרק 4:
ייצוג דמותם של ניצולי השואה הגברים בקולנוע האירופאי בשנות האלפיים
פרק 5:
השפעות הזיכרון הקולקטיבי היהודי מול האירופאי בייצוג דמות הניצול בקולנוע
סיכום
ביבליוגרפיה
פילמוגרפיה

ביבליוגרפיה

1. אבישר, אילן (1998). “חרדות לאומיות, סיוטים אישיים: תסביך השואה בקולנוע הישראלי”. מבטים
פיקטיביים – על קולנוע ישראלי. עורכים: נורית גרץ, אורלי לובין, ג’אד נאמן. תל אביב:
האוניברסיטה הפתוחה. ע”מ 160-178.
2. אורן, מיכאל (2003). “רומן עם הצורר”. תכלת 15, סתיו התשס”ד. ירושלים: הוצאת שלם. ע”מ 31-38).
3. אראל, ניצה (2004). “ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי – דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים”. קולנוע וזיכרון – יחסים מסוכנים? עורכים: חיים בראשית, שלמה זנד, משה צימרמן. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל. ע”מ 293-316.
4. גרץ, נורית (1998). “ה’אחרים’ בסרטים הישראלים בשנות הארבעים והחמישים: ניצולי שואה, ערבים, נשים”. מבטים פיקטיביים – על קולנוע ישראלי. עורכים: נורית גרץ, אורלי לובין, ג’אד נאמן. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. ע”מ 381-402.
5. גרץ, נורית (2004). “לידת היהודי מתוך העברי: ביקורת ופירוק”. מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים. תל אביב: הוצאת עם עובד. ע”מ 42-77.
6. זנד, שלמה (2002). “תעשיית הקולנוע מול תעשיית ההשמדה – מזיס היהודי הרע אל שינדלר הגרמני הטוב”. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב: הוצאת עם עובד. ע”מ 218-259.
7. יבלונקה, חנה (2000). “זהויות סותרות, זהויות משלימות: ניצולים, זיכרון השואה, והזהות הישראלית”. בריחים של שתיקה: שארית הפליטה וארץ-ישראל. עורך: יואל רפל. קריית אונו: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. ע”מ 301-317.
8. פיינגלרנט, אבנר (2013). “על אפלה ואוטופיה בקולנוע החדש של אבי נשר”. קולנוע דרום 2013. עורכים: ארז פרי ואפרת כורם. תל אביב: רסלינג. ע”מ 37-43.
9. צימרמן, משה (2002). “עכשיו או לעולם לא”. אל תגעו לי בשואה: השפעת השואה על הקולנוע והחברה בישראל. חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן. ע”מ 250-334.
10. קייס, אנטון (1991). “היסטוריה וקולנוע: זיכרון ציבורי בעידן התקשורת האלקטרונית”. זמנים, מס’ 39-40. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. ע”מ 28-37.
11. שטייר-לבני, ליאת (2009). “קולנוע וזיכרון קולקטיבי”. שתי פנים במראה: ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי. ירושלים: הוצאת מאגנס. ע”מ 1-5.
12. שטייר-לבני, ליאת (2009). “אדם בעקבות גורלו: שנות השמונים והתשעים”. שתי פנים במראה: ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי. ירושלים: הוצאת מאגנס. ע”מ 96-147.
13. שפירא, אניטה (1997). “השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי”. יהודים חדשים, יהודים ישנים. תל אביב: הוצאת עם עובד. עמודים 86-103.
14. Loshitzky, Yosefa (2001). “Surviving the Survivors: The Second Generation”. Identity Politics on the Israeli Screen. Austin: The University of Texas Press. p. 15-31.
15. Ne’eman, Judd (2005). “The Tragic Sense of Zionism: Shadow Cinema and the Holocaust”. Shofar: An interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 24, No. 1, Fall. p. 22-36.
16. Steir-Livny, Liat (2011). “Near and Far: The Representation of Holocaust Survivors in Israeli Feature Films”. Israeli Cinema: Identities in Motion. Ed. by: Miri Talmon and Yaron Peleg. Austin: University of Texas Press. p. 168-180.
17. Wauchope, Mary (2010). “The Counterfeiters: Seeking Moral Lessons from a Holocaust Thriller”. Shofar – An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies. Vol. 28, No. 4. West Lafayette: Purdue University Press. p. 57-71.
18. Zelizer, Barbie (1998). “Collective Memories, Images, and the Atrocity of War”.
Remembering to Forget: Holocaust Memory through the Camera’s
Eye. Chicago: University of Chicago Press. p. 1-15.

פילמוגרפיה
מכתבים לאמריקה. חנן פלד. ישראל, 2006.