מבוא

עבודה זו תבחן את התפתחות הלאומיות המצרית מתחילתה, בשלהי התקופה העותומנית, עבור למצרים תחת שלטון הבריטים ועד למשטרו של נאצר. הפרק האחרון בעבודה יבקש לחבר בין הלאומיות המצרית בתקופה שצוינה לבין המגמות בלאומיות המצרית בעשורים האחרונים. במסגרת העבודה ייבחן המתח בין קוומיה (פאן ערביות) ובין ווטניה (הזהות המצרית הפרטיקולרית). רעיון האחדות הכל ערבית והשאיפה להגשימו (“פאן ערב”) טבועים עמוק בתרבות הפוליטית בארצות הערביות. הלכה למעשה מחולקת האומה הערבית לישויות, ובדורות האחרונים – למדינות שונות ונפרדות.

התפתחויות ותהליכים פוליטיים מנוגדים בעולם הערבי היו הרקע לדיונים ולוויכוחים שנערכו ולהחלטות שנתקבלו בעניין זה. לפי שמש, בפברואר 1958 הגיעו לשיאן הפעולות למען הגשמתו של חזון הלאומיות הערבית באיחודן של מצרים וסוריה ובהקמת קע״ם; כעבור שלוש שנים בלבד פורקה קע״ם (ספטמבר 1961), והפירוק הביא בעקבותיו את ׳משבר האיחוד׳ או ׳טראומת האיחוד׳, שסתמו את הגולל למשך שנים רבות על כל אפשרות למימושו של איחוד מעין זה פעם נוספת. אירועים אלה החריפו את הקונפליקט ששרר בעולם הערבי ובמצרים בין התפיסה הלאומית הכלל ערבית – ׳קומיה׳ לבין התפיסה הלאומית הרגיונלית (׳וטניה׳ או ׳אקלימיה׳). הם הביאו להקצנתה של  הקוטביות ששררה בתפיסת הלאומיות הערבית בין שני זרמים: הזרם הלאומי המהפכני׳ בהנהגתו של נאצר, והזרם ׳המתון׳ בהנהגתו של הגנרל עבד אל כרים קאסם.

דמותו של ג’מאל עבד אל-נאצר הפכה למעין מיתוס מכונן לציבור המצרי ובעולם הערבי עקב הלאמת תעלת סואץ ב-1956, אז נחלה מצרים בהנהגת נאצר ניצחון פוליטי-מדיני (למרות שלא היה ניצחון צבאי) כשהעביר נאצר את בעלות התעלה ומינויה לבעלות מצרית מקומית. מיתוס זה הוליד את התנועה הנאצריסטית ששאפה לאיחוד ערבי כולל תחת הנהגתה של מצרים. לאור זאת אני סבורה כי חשוב לבחון במיוחד את בתקופה שקדמה לשלטונו של נאצר ויצרה את המסד ללאומיות הפאן ערבית נוסח נאצר ולפועלו של מנהיג זה והתפתחות הזהות הלאומית הפאן ערבית והמקומית בשנות שלטונו.

לפיכך, עבודה זו תבחן את התמורות בעיצוב הזהות הלאומית של מצרים. העבודה תבחן את התפתחות זהות זאת מימי שלטון העותומנים, עבור לשלטון הבריטים ןשלטונו של נאצר אשר החזיק במדיניות פאן ערבית והדגיש את האלמנט הערבי (הקוומי) על חשבון האלמנט המצרי (וטניה) שאף לאחד את העולם הערבי תחת הנהגתו ותחת הנהגתה של הגדולה והבכירה בין מדינות ערב, מצרים, תבחן את השפעות הלאמיות המצרית גם בעשורים האחרונים.

המחקר יתבסס על הגישה האיכותנית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של מקורות נבחרים, עיתונאיים ואקדמיים, חלקם בשפה הערבית, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, ניתוח הסיפורים, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.

תוכן עניינים
מבוא: עמ’ 3
פרק ראשון: עידן הלאומיות והמתח בין קוומיה לווטניה: עמ’ 4
פרק שני: הלאומיות המצרית טרם מהפכת הקצינים החופשיים
2.1. הלאומיות והחברה המצרית טרם נאצר: עמ’ 5-9
2.2 ייחודיותה של הלאומיות המצרית טרם נאצר: עמ’ 10
2.3 מצרים תחת שלטונו של המלך פארוק: עמ’ 11-12
2.4 הלאומיות המצרית וסעד זגלול: עמ’ 12-14
פרק שלישי: הלאומיות בתקופת נאצר והעקרונות שהיתווה המשטר
3.1. הלאומיות המצרית עם עלייתו של נאצר: עמ’ 16-19
3.2 הלאומיות המצרית והאיחוד עם סוריה: עמ’ 19-21
פרק רביעי: מורשתה של מהפכת הקצינים והלאומיות במצרים
4.1. המורשת הלאומית של משטר הקצינים החופשיים: עמ’ 22-24
4.2 מנאצר ועד מורסי – הלאומיות הנאצריסטית והשפעתה: עמ’ 24-27
4.3. משטרו של א-סיסי – האם חזרה ללאומיות הפאן ערבית של נאצר? עמ’ 27-31
דיון וסיכום: עמ’ 32-33
רשימת מקורות: עמ’ 34-35