מדיה חברתית ואת ההחלטה להשתתף (סיכום) Social Media and the Decision to Participate in Political Protest (summary )

סיכום מאמר

מדיה חברתית ואת ההחלטה להשתתף

במחאה פוליטית: תובנות מכיכר תחריר

זיינפ טופקי  וכריסטופר וילסון

הקדמה

בתחילת שנת 2011 פרצו התקוממויות ומרידות בתוניסיה ומצרים, שהובילו להפלתן של ממשלות דיכוי ששלטו במדינות האלו במשך שנים רבות. ההצלחה של ההפגנות הללו, והצורה שבהם הפילו ממשלות אוטוריטריות יציבות, אפשר לזקוף לזכות התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות באותם מדינות, ההוזלה והנפיצות של טלפונים סלולריים בעלי אפשרות גישה לאינטרנט, עם אפשרות צילום ווידא וההתפתחות של רשתות טלוויזיה לווייניות כמו אל-ג’זירה. כל האמצעים הללו נתנו מענה לאזרח הפרטי לבטא את התנגדותו, ולהתחבר לרשת חברתית גדולה עם דעות דומות. כמו כן, ניתן לראשונה אפשרות למרחב ציבורי ופוליטי פעיל שהשלטון לא הצליח לדכא ולצנזר. הפלטפורמה החדשה הזאת יצרה מצב שבו אנשים יכלו לעדכן, לתעד ולהפיץ מידע על ההפגנות. ההשפעה הורגשה גם בכך שאנשים ללא רקע של פעילות פוליטית יכלו להתעדכן ולהצטרף למאבק. נוצר מצב חסר תקדים שאפשר תאום מסיבי של התנגדות פוליטית קולקטיבית.    

סיבות המחקר

קיים דיון בין חוקרים שונים על היעילות והיכולת של האינטרנט ורשתות החברתיות להוות גורם משמעותי בשינוי פוליטי. הדעות נעות בין אלה שמבטלים את השיח המקוון כ”דיבור זול” ללא שום משמעות, לבין אלה שטוענים שהיא אפילו עשויה לתמוך במשטרים אוטוריטריים ולבין אלה שמייחסים לה חשיבות מהפכנית גדולה. מכיוון שרוב המחקרים הקיימים מתמקדים במחאות במדינות דמוקרטיות יציבות, רצינו לפתוח חלון עם המחקר הזה להשפעות של הרשתות החברתיות על התנגדות פוליטית במשטרים אוטוריטריים.  

מטרות המחקר

מטרת המחקר היא, להוכיח איך ההתפתחות של מערכת תקשורתית חדשה השפיעה על האירועים באביב הערבי בכלל וההתרחשויות במצרים בכיכר תחריר ב25 לינואר 2011 בפרט. אפשר לחלק את המערכת החדשה הזו לשלושה מרכיבים שונים, אך אין צורך לנתח הנתונים של כל חלק בנפרד שהרי כולם תורמים לאקולוגיה תקשורתית מורחבת אחת.

המרכיב הראשון הוא, התפתחות ערוצי טלוויזיה לוויינית כמו אל-ג’זירה שתרמו להיווצרות של סוג חדש של מרחב ציבורי בעולם הערבי. בעבר ערוצי המידע נשלטו על ידי קומץ קטן ומושחת של אליטות שמנעו מקולות מתנגדים להישמע. כניסת ערוצים כמו אל-ג’זירה לזירת החדשות והמידע נתן לראשונה אפשרות לקולות פופוליסטיים וביקורתיים להישמע. הם גם הפנו את תשומת ליבם של הציבור לנושאים שהיו בניגוד לאינטרסים של האליטות. בנוסף לכך הם פיתחו את המושג של “עיתונאות אזרחית” על ידי שידור תוכן וויזואלי שאזרחים מן השורה צילמו והפיצו במהלך ההפגנות.

המרכיב השני במערכת החדשה של תקשורת פוליטית, הוא המהירות של התפתחות האינטרנט. התפתחות זו באה לידי ביטוי בעיקר עם ההשקה של פייסבוק בשפה הערבית במרץ 2009. פייסבוק יצר פלטפורמה שבו תוך כדי שיתוף תמונות של הילדים, חיות מחמד ודיונים קלילים של דאגות יומיומיות, התנהלו גם דיונים פוליטיים סוערים. לראשונה נוצר מצב שאנשים יכלו לשתף את התנגדותם עם מעגל ענק של חברים בבת אחת. טוויטר גם שיחק תפקיד חשוב, במיוחד לגשר בין מצרים לעולם החיצון. רוב המידע לגבי המחאות שהגיע לעולם החיצון הגיע באמצעות הטוויטר.

המרכיב השלישי הוא העלייה הדרמטית בנפיצות טלפונים סלולריים פחות יקרים עם יכולת צילום, וידאו ואינטרנט. עקב כך ניתן אפשרות לכל אזרח להפוך לסוג של “עיתונאי אזרחי” ולהפיק ולהפיץ תוכן וויזואלי לגבי ההפגנות בזמן אמת.  

שיטות המחקר

הסקר נערך במשך תקופה של 4 ימים שהחלה ביום שישי, ה24 בפברואר 2011, פחות משבועיים לאחר פרישתו של הנשיא מובארק. בהתחלה הראיונות נערכו על ידי כך שנישו לאנשים ברחובות סביבות כיכר תחריר אך מסיבות ביטחוניות ננטשה שיטה זו. לאחר מכן עברנו לשיטה של חבר מביא חבר שבו משתתפים עודדו להפנות את החוקרים לאחרים שהשתתפו בהפגנות ועלולים להצטרף למחקר. במקום הצורך נתבקשו הנשאלים להציג את המראיין הפוטנציאלי בפני צוות המחקר באופן אישי או באמצעות הטלפון. הצוות עודדו את המשיבים לקרוא גם לאנשים שלא נמצאו במעגל החברתי המידי שלהם.

בסך הכל נערכו 1,200 ראיונות, אך מסיבות שונות, רק 1,050 מתוכם נמצאו רלוונטיים. הסקר הושלם על ידי מליאת שאלונים, שנעשו על הנייר, בערבית, ונדרש מ25 עד45 דקות להשלמתם. השאלון כלל 90 שאלות חובה ו46 שאלות אופציונליות, וחולקו לשישה חלקים. המשיבים נשאלו גם לגבי הגישה שלהם לאינטרנט בבית או בטלפון, השימוש שלהם במדיה באופן כללי או ספציפי לתקשר לגבי המחאה, והשתתפות קודמת במחאות נמדדה באופן דיכוטומי בתשובת כן / לא. רמת המשכל נמדד בסולם של 1 (חינוך לא רשמי) עד 7 (תואר ראשון). הנשאלים נשאלו היכן שמעו לראשונה על המחאות וגם אם הם הפיקו או הפיצו תוכן וויזואלי מהמחאות, ואם כן, דרך איזה אמצעיים (מספר אופציות הורשו), המשיבים נשאלו לגבי תאריך הצטרפותם להפגנות (25 בינואר היה מקודד כ ” השתתפות ביום הראשון של מחאת תחריר”).

ממצאי המחקר

המפגינים שהשתתפו במחקר היו בין הגילאים 18 עד 67 עם גיל ממוצע של 29. אמנם התפלגות הגיל נוטה לצד הצעיר, עם גיל חציון של 26 בלבד. רוב המרואיינים היו גברים (75.4%) אבל הייתה גם נוכחות ניכרת של נשים (24.6%). רוב המפגינים היו בעלי השכלה גבוה או בעלי תארים עם רק 14.1% שדיווחו שלא סיימו תיכון. לכשני שליש מהנשאלים לא היה שום מעורבות בהפגנות בעבר אמנם לכשליש היה מעורבות בארגונים פוליטיים פעילים בעבר.

כ -92% מהמשיבים השתמשו בטלפונים באופן כללי וכ -82% השתמשו בטלפונים עבור התקשרות לגבי המחאות בפרט. כמחציתם היה להם פרופיל  בפייסבוק (52%) וכמעט כל אלו השתמשו בו עבור התקשרות לגבי המחאות (51%). טוויטר היה בשימוש באופן כללי על ידי 16% מהמשיבים, ולהתקשרות לגבי המחאות ל -13% מהם.

לרוב שימוש באמצעי תקשורת מסוימים באופן כללי השפיע על השימוש שלו לצורך המחאות. היוצאים מהכלל היו הדואר האלקטרוני והודעות טקסט שלמרות השימוש הגבוה בהם לצרכים אחרים כמעט ולא היו בשימוש לצרכי ההפגנות.

למרות השימוש הנרחב באמצעי תקשורת, כמעט מחצית (48.4%) מהמדגם שלנו דיווחו כי הם שמעו לראשונה על הפגנות בכיכר תחריר מפה לאוזן. רוב שאר המדגם דווחו על שמיעה ראשונית לגבי ההפגנות באמצעי תקשורת בין אישיים כמו פייסבוק (28.3%) והטלפון (13.1%). למרות השימוש הרחב באמצעים אחרים לשיתוף במהלך ההפגנות כמו טוויטר (46%) הם כמעט ולא השתמשו כמקור מידע ראשוני לגבי המחאות.

נבדק גם הקשר בין השתתפות במחאות בעבר להשתתפות בהפגנות ביום הראשון בכיכר תחריר. גם נבדקו הקשרים בין אמצעי התקשורת שהיו בשימוש על ידי אלו שהשתתפו במחאות בעבר לבין אלו שלא, והשפעתם על ההשתתפות ביום הראשון של המחאות בכיכר תחריר. השתתפות במחאות לפני ההתקוממות בינואר היה קשור לשימוש באופן כללי באמצעי מדיה מודפסים, בלוגים, פייסבוק, וטוויטר כמקורות מידע, ובאופן ספציפי, לשימוש במדיה מודפסת והודעות טקסט לקבלת מידע על מחאות. השתתפות ביום הראשון של ההפגנות בכיכר תחריר היה קשור למגוון רחב יותר של שימושים בתקשורת. אלה שנכחו ב -25 בינואר דיווחו על שימוש במדיה מודפסת עבור מידע כללי, אך לא להתקשרות לגבי המחאות. השימוש בטלוויזיה לוויינית כמקור מידע כללי היה פחות קשור להשתתפות ביום הראשון של ההפגנות, אולי בגלל שאמצעי תקשורת אחרים, כגון רשתות חברתיות, סיפקו גישה טובה יותר למידע על המחאות. במקום זאת, מי שהשתמש בבלוגים וטוויטר הן עבור מידע כללי והן עבור תקשורת על ההפגנות היו בסיכוי גדול יותר להשתתף ביום הראשון, כמו גם אלה שהשתמשו בטלפון, דואר אלקטרוני ופייסבוק כדי לתקשר לגבי המחאות.

אחת ההשלכות המדהימות ביותר של השיטה החדשה של תקשורת פוליטית היא הופעתו של העיתונאי האזרחי. כדי לאמוד את רמת ההשתתפות בעיתונות אזרחית כזו, הנשאלים נשאלו אם הם הפיקו תמונות או קטעי וידאו של ההפגנות ומה היו אמצעי ההפקה וההפצה שלהם. כמעט מחצית (48.2%) המשיבים הפיקו והפיצו וידאו או תמונות מהמחאה הפוליטית ברחובות. הפלטפורמה המובילה להפקת והפצת תוכן וויזואלי הייתה פייסבוק, שהיה בשימוש על ידי כרבע מכלל המדגם (25%), והטלפונים היו הרחק במקום השני, עם שימוש על ידי 15%. אלה לא היו אופציות מנוגדות; רבים שהשתמשו בטלפונים שלהם השתמשו גם בפייסבוק (72% מאלה שהשתמשו בטלפון שלהם השתמשו גם בפייסבוק), כנראה על ידי העלאת קטעי וידאו ותמונות שצולמו בטלפונים שלהם לפייסבוק. כ -5% מהמדגם השתמשו בטוויטר. חלק קטן יותר שיתף תוכן מולטימדיה באמצעות דואר אלקטרוני (2%). המשיבים הורשו לבחור עד ארבעה אמצעי תקשורת שונים, אך מעטים (15%) דיווחו על שימוש ביותר ממדיום אחד לתיעוד ההפגנות.

לסיום

       תוצאות מחקר זה מדגישות את התפקיד המרכזי שרשתות החברתית שיחקו במחאות שהובילו להתפטרות נשיא מצרים הוסני מובארק בפברואר 2011. באמצעות סדרה של רגרסיות לוגיסטיות, הצלחנו להוכיח שהשתתפות בהפגנות, הן לפני והן ביום הראשון להפגנות כיכר תחריר, היה קשור לדפוסי שימוש בתקשורת מסוימים. העובדה שנשים היוו 25 אחוזים מרשימים מהמדגם, אישרה שיש דחיפה משמעותית מצד נשים להיות חלק מהתהליך המדיני. עם זאת, גברים היו בסיכוי גבוה יותר מאשר נשים להשתתף ביום הראשון של המחאות, המעיד על כך שאי-הודאות הראשונית היווה מכשול עבור הנשים.

        למרות שמחקר זה לא העריך את מידת ההשתתפות הכוללת של המשיבים בהפגנות בחודש שלאחר ה25 בינואר, אנו מאמינים כי ההשתתפות ביום הראשון הוא אינדיקטור מכריע. תחת אוטוקרטיה, סוג ההתנגדות הכי מסוכנת היא זו שנכשלת והמחאה המסוכנת ביותר היא מחאה קטנה. למחאות קטנות יותר יש סבירות גבוהה יותר להיות מצונזרות, מבודדות, או מודחקות במשטרים אוטוריטריים. לכן, במשטרים אוטוריטריים, נדרשת השתתפות גבוהה ביום הראשון כדי לגרום להצלחתו של המרד. בנוסף, כפי שהראינו, לשימוש במדיה חברתית, במיוחד למטרות פוליטיות, היה קשר ישיר להגדלת הסיכויים של השתתפות במחאה ביום הראשון המכריע. האומץ ונחישות הנדרשת כדי להשתתף ביום המחאה הראשון ב25 לינואר צריך להתפרש לאור העובדה כי כמעט שני שלישים של המדגם לא השתתפו בעבר במחאות מכל סוג שהיא. הנשים והאנשים האלה עזבו את חייהם הקודמים מאחור, והכניסו את עצמם למצב של סכנת מוות, עינויים, גלות, פציעה, אבטלה ועוד, והופיעו בכיכר תחריר ב -25 בינואר 2011.

      הנתונים שלנו ממחישים שילוב מורכב של מספר רב של תחומים מקוונים ולא מקוונים. כמעט מחצית מהנשאלים שלנו שמעו לראשונה על ההפגנות ממישהו פנים מול פנים, אבל הנותרים שמעו באמצעות מגוון של מקורות תקשורת. רשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר, וכמו כן גם דואר אלקטרוני, היו מושתתים, כמובן, על גבי קשרים חברתיים קיימים בין חברים, משפחות ושכנים. מצאנו גם, כי הרשתות החברתיות במצרים הביאו ליחידים חדשות, מידע והתמיכה חברתית הדרושה כדי לעודד השתתפות במחאות פוליטיות.

      הרמה הגבוהה של הפקת והפצת תוכן מולטימדיה, שבוצע על ידי כמחצית המדגם, מראה כי נהיה קשה לדכא מידע על מחאות. כמחצית מהנשאלים שלנו תיעדו באופן פעיל ושיתפו תמונות של ההפגנות. אם שיעור זה יוחל אפילו על ההערכות השמרניות ביותר של השתתפות בהפגנות בכיכר תחריר יתברר כי לפחות עשרות, אם לא מאות אלפי אנשים תיעדו את ההפגנות – ותפקדו, למעשה, כעיתונאים אזרחיים.

      למסקנה הזאת, כמו אחרים שקידמנו, צריכים לקחת בחשבון את מגבלות המדגם. אי אפשר לדעת עד כמה המדגם מייצג את קהיר בכלל או אלה שהשתתפו בהפגנות בכיכר תחריר וסביבותיה בתקופה המסוכנת הזו בפרט.

      אנו מראים כי האירועים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון מעוצבים כעת על ידי מערכת חדשה של תקשורת פוליטית, המחדדת את חשיבות התקשורת הבינאישית הדיגיטלית. המערכת הזאת מאופיינת על ידי שימוש גובר והולך של טלוויזיה לוויינית, אינטרנט (במיוחד פלטפורמות מדיה חברתית כמו פייסבוק וטוויטר), ושימוש נרחב בטלפונים סלולריים עם יכולת אינטרנט שמסוגלים להפיץ תמונות ווִידֵאוֹ. תוצאות מחקר זה מדגימות כיצד תרמו גורמים במערכת זו להוזלת העלויות של ייזום ותיאום פעולה קולקטיבית להפלת משטר סמכותי. ואולי הכי חשוב, הם ממחישים שינוי מונומנטאלי ביכולתו של אזרח מהשורה בחברות מדכאות לתעד ולהביא לידי ביטוי את הרצונות שלו לשינוי חברתי.