מבוא:

“…בעשור האחרון של המאה העשרים שוב אין האטלסים וספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה מציירים אתתמונת המצב המדויקת. חומות…נלפו, גבולות נמחקו, מעצמות קרסו, אידיאולוגיות התמוטטו, מדינות נולדו והלכו לעולמן…חובתנו כלפינו וכלפי בנינו, היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים, ולעשות הכול כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה פניו. אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבין-לאמי הדוהר בימים אלה על פני גלובוס כולו. שאם לא כן, נשאר אחרונים ובודדים בתחנה”[1].

יצחק רבין

בימיו הראשונים של האיחוד האירופי, ראו בו ישות כלכלית ותו לא. במהלך השנים הובהר כי למעשה מדובר בניסיון ייחודי, ומוצלח של כמה מדינות, לכרוך את גורלן זו בזו תחת משטר משפטי נפרד, אשר עם הימים, משטר זה שימש לאינטגרציה משפטית-חוקתית, כלכלית, מדינית וחברתית חסרת תקדים בהיקפה[2].

1. מטרתו של האיחוד האירופי:

מטרתו של האיחוד האירופי היא לגרום לאיחוד של כל מדינות אירופה, מתוך כוונה ליצור כלכלה פורחת של כל האיזור, וזאת על ידי מדיניות אחידה לכל.

האיחוד האירופי פועל להשפיע הן ברמת הפנים, והן ברמת החוץ, כאשר השפעתו כלפי החוץ, מכוונת במישור המדיני הבין-לאומי וזאת באמצעות ניהול מדיניות חוץ וביטחון משותפת[3].

השפעת האיחוד ברמת הפנים, מכוונת ליצירת שיוויון זכויות בין הלאומים השונים ויצירת מעברים חופשיים בין המדינות השונות החברות בו. המבנה המוסדי של האיחוד האירופי הוא הפרלמנט האירופי, מוסד דמוקרטי ביותר, אשר החברים בו נבחרים באופן באופן ישיר, אחת ל-5 שנים, על ידי מיליוני אזרחי האיחוד, ולכל מדינה מוקצים מספר מושבים בפרלמנט בהתאם לגודלה.

לפרלמנט יש זכויות חקיקה ברמה האירופית, יש לו זכויות באשר לאישורי התקציב וכן אחראי הוא לפקח על גופים שונים של האיחוד, ביניהם ועדת האזורים והוועדה הכלכלית-החברתית. הפרלמנט האירופי הוא שמאשר את מינוי הנציבות (סעיף 33 לתקנון הפרלמנט), ואף הוא רשאי להדיח את הנציבות ברוב של שני שלישים (סעיף 34). סמכויות הפרלמנט מתרחבות בהדרגה, בעיקר ממועד חתימת אמנת מאסטריכט בשנת 1993 ואמנת אמסטרדם בשנת 1997. הפרלמנט משמש כ”זרוע המחוקקת” של האיחוד.

הנציבות האירופית, מתמנה על ידי כל מדינה אשר חברה באיחוד, והמינויים דרושים את אישור הפרלמנט. הנציבות אחראית על הגשת הצעות חוק, אמונה על אכיפת האמנות, מוציאה לפועל את מדיניות האיחוד ואחראית על יחסי הסחר הבין-לאומיים. הנציבות משמשת בתפקיד “הרשות המבצעת” של האיחוד האירופי.

“מועצת השרים” הינה מורכבת מ-15 שרים מכלל המדינות החברות באיחוד, ותכליתה להכריע בהליך קבלת ההחלטות הסופי, בכל ההצעות העולות מגוף הנציבות. ,מועצת השרים” תיפגש לפחות פעמיים בשנה, ותיתן במה לסוגיות פנים וחוץ[4].

למועצה סמכות להכריע בשאלות הנובעות ממסגרת מדיניות האיחוד, לרבות בהליך החקיקה של האיחוד. בכל עת בה מתכנסת המועצה, יזומנו השרים הרלבנטים הנוגעים לאותה סוגייה בה ידונו באותו מפגש, לדוגמא, ככל שעל הפרק עומדת סוגייה כלכלית יזומנו למפגש רק שרי האוצר. באשר לדרך בה מתקבלות החלטות על ידי המועצה, הרי שברוב העניינים החשובים הנוגעים לשוק הפנימי, יתקבלו ההחלטות בהצבעה של רוב מיוחס. יצויין כי ישנם מצבים בהם נדרש גם רוב רגיל ולעיתים, בהחלטות מסוימות, נדרש פה אחד[5].

תוכן עניינים:

• מבוא.

1. מטרתו של האיחוד האירופי.
2. פועלו של האיחוד האירופי.
3. שאלת המחקר.

• מדיניות החוץ והביטחון המשותפת- “CFCP”.

1. המדינות החברות באיחוד האירופי.
2. תפקידה של מדיניות החוץ של האיחוד האירופי:
3. ישראל ותעשיות הביטחון.

• מדיניות הביטחון וההגנה האירופאית “ESDP“.
• יחסי ישראל והאיחוד האירופי.

1. המסגרת הנורמטיבית המסדירה את היחסים בין האיחוד האירופי לישראל.
2. מעורבות האיחוד האירופי במסגרת הסכם אוסלו.
3. מלחמת לבנון השנייה כמקרה בוחן מצד האיחוד האירופי.
4. השפעת מבצע עופרת יצוקה על היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי.
5. המגמות בפרלמנט האירופי כלפי מדינת ישראל.
6. הצהרת מועצרת השרים של האיחוד האירופי לגבי תהליך השלום במזרח התיכון.
7. סיכום.
8. ביבליוגרפיה.