מבוא

ספר איוב נקרא על שם גיבור העלילה, הסיפור הינו סיפור פרוזה הכתוב בחלקו בשירה פואטית. הסיפור הינו משל, סיפור מסגרת עם משמעות תיאולוגית. מטרת הסיפור הינה לברר את בעיית הצדיק והסובל ואת משמעות הסבל האנושי על כל היבטיו. הסיפור הינו סביב השתלשלות האירועים שהביאה את איוב לויכוח עם חבריו. על ניסיונותיו של איוב וצדק אלוהיו. איוב מקלל את יומו שהגיע לעולם ומותח ביקרות מפורשת על אלוהים. מה שהופך לוויכוח על בעיית הצדק האלוהי. הויכוח הינו חלק גדול מספר זה. הרעים אשר מנהלים איתו את הוויכוח הם אליפז, בלדד וצופר. שלשת הרעים מנסים להסביר לו את הצדק האלוהי, הם אינם מצליחים בכך, והם חדלים מלדבר עמו.

עבודה זו שמתייחסת לפסוקים ומילים מתוך פרק כ’ בספר, הינו הדיון השני של הויכוח בו צופר הנעמתי מעמיד את איוב בפני הדברים הקשים שטען איוב. צופר מכניס לדיון ממד מטפיזי. עד עכשיו היה הדיון מבוסס על העובדות הנראות בעולם. אתה רואה סבל – חפש את סיבתו. לא מצאת  משמע אין צדק בעולם. צופר מכניס לדיון את ממד הגמול הנעלם.

יש חשבון נוסף, אומר צופר. הסבל הגלוי אינו הכול. “כפלים לתושייה”. יש גמול אחר. יש מערכת של סליחה ושל טובה. אתה רואה רשעים מצליחים – מדוע תבין זאת כמערכת של אי צדק? יש הסבר אחר לכך: מערכת של סליחה והטבה. אולי האלוהים מוכן לסלוח לרשעים, ולכן אתה רואה אותם לעתים מצליחים. ומכאן, טוען צופר, תסיק מסקנה רחוקה יותר אם הרשעים זוכים לשכר, כמה טוב יהיה גורלם של הצדיקים, וגם אתה, איוב, אם תזכור את הטוב הקיים בעולם, ותחכה לו, סופך “כי אתה עמל תשכח, כמים עברו תזכור”. אתה תשכח את סבלך. “ורבצת ואין מחריד, וחילו פניך רבים. ועיני רשעים תכלינה, ומנוס אבד מנחם, ותקותם מפח נפש”. החשבונאות הכפולה תביא בסופו של דבר את השכר לצדיק. יש תכלית למעשיך, אל תתרגש מהצלחת הרשעים – היא מראה על חסד האלקים.

בהקשר זה גם הרמב”ם טוען כי צופר אומר לאיוב דברים קצרים: אתה אינך מבין מאומה. האדם איננו מבין מאומה. אל תשאל שאלות, אין לך סיכוי לקבל תשובות. הכל הולך אחר רצונו של האלקים. הוא רצה שתסבול. קבל את רצונו ותשלם עמו.

יש לציין כי הספר לא נכתב בשפה העברית אלא בשפה השמית וכי תרגומו כושל מה שיצר לקשיים  לשוניים וסגנוניים. בעקבות כך ישנו פער שהסיפור נכתב מבחינת המגמה הספרותית ברמה גבוהה מליצית וקשה, מה שיצר שימוש במילים חדשות, ייחודיות  ונדירות השאולות מן השפה העברית, והשפות השמיות השונות וכן בריבוי מטאפורות. סיבה נוספת לבעיות המילוליות ולמילים המעורפלות, הינה כתוצאה מהבעיות התיאולוגיות הקשות שהמחבר כתב, מאחר והרבה בהרבה תלונות כנגד האל וכלפי דרך הנהגתו את העולם, יתכן והמחבר נרתע מלכתוב בצורה בהירה, ונרתע מלומר במפורש אמיתות שלאוזן הרגילה היה קשה לשמוע. מה גם בעיות אלו נתפשו כטאבו בעיני הממסד והציבור הרחב.

פילולוגיה חקר התרבות הכתובה של העמים , בדיקת הנתבים העתיקים שלהם ולשונם . הפילולוגיה חוקרת וקובעת את מהימנות כתב – היד , עוסקת בפרושו ועוזרת להבין אותו . מקור המלה פילולוגיה בשפה היונית, ופרושה פילו – אהבה, ולוגוס – דבור. הפילולוגיה כמדע נולדה עם יסוד הספרייה באלכסנדריה שבמצרים במאה ה – 3 לפני הספירה. חוקרי השפה היונית הכינו קטלוג ובי תאור החבורים המצויים בספריה. אסכולה פילולוגית ידועה ניצרה בספריה של פרגמון בתקופה ההלניסטית ( היום בטורקיה ). שם עסקו מלמדים בחקר הרקע ההיסטורי של החבורים והדקדוק שלהם . הפילולוגיה היונית עסקה בקביעת הכתיב והפסוק , בפרוש הדקדוקי והסגנוני, בפרוש המלים, בקביעת זהותו של המחבר במקרי ספק ועוד .

החל במאה ה – 19 מנסים הפילולוגים המודרניים להשתמש בשיטות מדעיות כדי להגיע לנסח המקורי של החבור הנבדק, ולהוציא מהדורה ביקורתית הכוללת את הגרסאות השונות שלו . אחת השיטות לשחזור כתב – יד שרק חלקו נמצא , היא על ידי השוואתו עם כתבים אחרים מאותה תקופה אי השואה עם תרגומים או תעתיקים מאחרים יותר . הפילולוגיה היונית העתיקה השפיעה גם על חז”ל בתקופת התלמיד הקדומהלעתים משתמשים במונח פילולוגיה כמונח נרדף לבלשנות, כלומר מחקר מערכות התקשורת האנושית, בעיקר כאשר המחקר מתבסס על טקסטים קדומים. במקרים אחרים משתמשים בו כדי לתאר את ענף הבלשנות ההיסטורית (דיאכרונית), שעוסקת בחקר מקורות השפות והקשרים העתיקים ביניהן, ענף שמאפשר, בין השאר, לפרש מילים בשפה אחת מתוך שפה אחרת, דרך זיהוי מקור משותף. זאת בניגוד לבלשנות הסינכרונית, העוסקת במבנה השפה כפי שהוא, שהיא עיקר עיסוקם של הבלשנים במאה ה-20.

בעבודה זו אשתמש במושגים הבאים:

פוליסמיה – ריבוי משמעויות למילה אחת, כשכל המשמעויות נגזרו ממשמעות בסיסית אחת, ולכן יש ביניהן קשר, הן תוצאה של מעתקים סמנטיים שנוצרו בשפה.

הומונימיה – המשמעויות השונות שיש לאותה מילה אינן קשורות זו לזו, הן לא נגזרו מאותו בסיס משמעות, והוא מקרי ושרירותי, אין בין המילים קשר סמנטי כלשהו. התוצאה שתי מילים זהות בכתיבתן ובהיגוין בעלות שתי משמעויות שונות.

תקבולת משלימה – התקבולת הינה סוג של חזרה, כשהצלע הראשונה מוסיפה ומשלימה את הצלע הראשונה על ידי תוספת מידע, רעיון, פירוט, ביאור.

עבודה זו תעסוק בניתוח משמעותן של שש מילים שונות תוך כדי הבנת המשמעות שלהן בתוך הפסוקים עצמם וחלק מהסיפור עצמו. תוך כדי כן אבחן את ההקבלה למילים אחרות, זאת יעשה על ידי לימוד מתוך מספר רב של מילונים וכן מקורות אקדמיים נוספים.

את העבודה אתחיל בפרשנות ימי הביניים: רש”י, מצודת ציון, מצודת דוד, רלב”ג, מלבי”ם, ראב”ע. ארחי כן אבדוק את המילונים השונים ואסיים בפרשנים המודרניים: טור-סיני, כהנא, חכם, קליין. אבדוק אם מישהו חיזק את טיעונו בעזרת שפה שמית אחרת, כולל השפה הערבית, סורית. לבסוף אסכם את המילה.

תוכן עניינים
מבוא – עמוד 3 – 5
פסוק ב’ “לָכֵן, שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי; “- עמוד 6 – 9
פסוק ז’ ” כְּגֶלְלוֹ, לָנֶצַח יֹאבֵד; ” – עמוד 10 – 13
פסוק ט’ ” עַיִן שְׁזָפַתּוּ, וְלֹא תוֹסִיף”- עמוד 15 – 13
פסוק א’ ” עַצְמוֹתָיו, מָלְאוּ עֲלוּמָו” – עמוד 17 – 16
פסוק יב’ ” אִם-תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה”- עמוד 19 – 18
פסוק יד’ ” רֹאשׁ-פְּתָנִים יִינָק” – עמוד 21 – 20
סיכום – עמוד 22
ביבליוגרפיה – עמוד 23
נספח