מבוא

בחירות ה-3 בנובמבר 2002, הכריעו את הכף, לפחות זמנית, בקרב על נשמתה של תורכיה. ערב רב של מפלגות חילוניות מסוכסכות ביניהן, שמאל ובימין המתון, היו מאוחדות לפני הסחירות אך ורק בשאיפתן לצרף את תורכיה לאיחוד האירופי. המחיר הגבוה שהיה עליהן לשלם  – בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות – לא הרתיע אותן. כוכב חדש הניע את תחומי הגוש החילוני קדימה – שר האוצר כמאל דרוויש  ששב לתורכיה לאחר 25 שנות שהות בארצות הברית, שם שימש כאחד מבכירי הבנק העולמי וממעצבי הגלובליזציה. דרוויש ביקש לעצמו את המושכות הכלכליות של המדינה גם לאחר הבחירות, אם לא יקבלן ייתכן שישוב לאמריקה. בשמי המחנה החילוני דרך כוכב נוסף, איסמעיל ג’ם ,שר החוץ של תורכיה ערב הבחירות, ועל פי התקשורת התורכית מצאצאי שבתי צבי.  ג’ם הקים את מפלגת “תורכיה החדשה”, מתוך שורות מפלגת “השמאל הדמוקרטי”, ובכך פגע קשות בסיכוייו של ראש הממשלה , בולנט אג’וויט להמשיך ולאחוז בשלטון.

מול אלה ניצב גוש מלוכד ולאומני ונחוש, ששב למפה הפוליטית ב-1999 לאחר היעדרות של 20 שנה, ופעל נגד “מכירת נשמתה של תורכיה לאירופים. הלאומנים חולמים על הקמת מעצמה הומוגנית, גדולה וחזקה שתשכון במרחב שבין אסיה לאירופה, מקומה הטבעי של תורכיה על הגלובוס. מה שמפריע במיוחד למנהיג הגוש, דוולט באחצ’לי , הוא שעבדוללה אוג’לן (Ocalan) – המנהיג הכורדי הכלוא – לא הוצא להורג, וכי זה מכבר יכולים תומכיו הכורדים של אוג’לן ללמוד כורדית , לשיר בכורדית ואפילו לשמוע את השפה הכורדית בכלי התקשורת.

גוש נוסף שהתגבש – השלישי היה הגוש האסלמי, שעטה על עצמו הפעם תלבושת כמאליסטית ומודרנית. מנהיגו של הגוש, רג’פ טאיפ ארדואן, ראש עיריית איסטנבול לשעבר, הוא ככל הנראה הפוליטיקאי הכריזמטי ביותר של תורכיה מאז ימי שלטונו של אטאטורק. ארדואן, שהיה שחקן כדורגל בצעירותו, מדבר אל הציבור החילוני בשפתו, מנהל רומן עם הסקטור העסקי במדינה ומרבה להשתתף בכינוסים כלכליים בינלאומיים. את בנותיו שלח ללמוד באוניברסיטאות בחו”ל, משום שבתורכיה אין החוק מתיר לעטות רעלה על ראשן של הסטודנטיות בקמפוסים (ליאל, 2008).

לפי דרורי (2010), רג’יפ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, היה בן 15 בלבד כאשר הצטרף לתנועה האיסלאמית מילי-גורוש (“ההשקפה הלאומית”) שזה עתה הקים מהנדס ומרצה צעיר מהאוניברסיטה הטכנית של איסטנבול, נג’מטין ארבקאן, לימים, ראש מפלגת ההצלה הלאומית. מילי-גורוש הולידה את מרבית המפלגות האיסלאמיות בטורקיה במאה ה-20 והספיקה לשלוח זרועות גם לקהילות המהגרים הטורקים באירופה.

תנועה זו התנגדה עוד מראשיתה להתקרבות הטורקית למערב וגרסה שהאירופים מעודדים את התהליך בניסיון לעקור את האסלאם מטורקיה. יחסה ליהודים ולישראל היה אף גרוע יותר, ונע בין חשדנות מאופקת לאיבה גלויה. ארדואן, שצמח בתנועה והיה במשך שנים בשר מבשרה, נבחר בתחילת שנות השבעים להנהיג את תנועת הנוער של מפלגת הישועה, אחד הגלגולים הרבים

של המפלגות האיסלאמיות שיצאו מתוך מילי-גורוש (דרורי, 2010).

אחרי שכבר נכנס לעולם הפוליטי, הצטרף ארדואן למדרשת איסקנדרפאשה של המסדר הנקשיבנדי וספג בו את הבסיס האידיאולוגי שלו. בניגוד לזרמים קיצוניים באיסלאם שעוינים את העולם המודרני, דגל המסדר בהשתלבות המאמין בכלכלה ובחברה כאמצעי להשפעה על השלטון ולהנחלת ערכיו.

“מפעלים לא רק מפיצים מוצרי צריכה, הם גם מקומות שבאמצעותם צריך לנהל את המאבק, ולשם כך צריך לשקוד על לימודי העולם הזה, כמו אמנות ומסחר”, הטיף ראש המסדר המוערץ, מחמט זאהיד קוטקו. “על המוסלמים לשאוף להגיע לעמדות הבכירות ביותר בחברה ובמערכת הפוליטית בארצותיהם ולהשתלט על החברה”, הוסיף.

השייח קוטקו – שחרף התנגדותו לאטאטורק נחשב לדמות איסלאמית מתונה – לא שאף כנראה להפוך את טורקיה למדינת הלכה. אבל תלמידיו, ובראשם ארבקאן וארדואן, התבטאו לא פעם באופן שהתפרש כך והסתבכו עם הממסד החילוני(דרורי 2010).

לכן עבודה זו תבדוק כיצד והאם ארדואן מבטל את מהפכת כמאל אטאטורק, המהפכה שהפכה את תורכיה מאימפריה עות’ומנית איסלאמית לרפובליקה חילונית מערבית.

ראשי פרקים

הדה-קאמליזציה והאסלאמיזציה של טורקיה תחת שלטון ארדואן 1
ראשי פרקים 2
מבוא 3
1. מהפכת כמאל אטאטורק: היבטים חברתיים ומדיניים 5
1.1: עקרונות מהפכת כמאל אטאטורק 6
1.1.1: עיקרי תפיסת “הלאומיות” של אטאטורק 7
2. הגורמים שהובילו לעליית ארדואן לשלטון 9
2.1: המחנה האיסלאמי בטורקיה 1980-2002 10
2.2: הצבא התורכי 11
2.3: מועמדות לחברות באיחוד האירופי 12
2.4: הגורמים לניצחון בבחירות של 2002 14
3. מהפכת הדה-קאמיליזציה והאיסלמיזציה של טורקיה תחת שלטון ארדואן 15
3.1: עיקרי מהפכת ארדואן 2002-2013 17
סיכום 20
ביבליוגרפיה 22