מבוא

בעשורים האחרונים עלתה הבולטות של הטרור בעולם כולו. האפקטיביות האימתנית של הטרור באה לידי ביטוי, בין היתר, בפעולות חיזבאללה נגד חדירת ישראל ללבנון באמצע שנות ה-80, בהתקפות החמאס בשנים 1994-1996, שהיו מכוונות לעצור את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ובמאבקה של מפלגת העובדים הכורדית (PKK) נגד טורקיה בשנים 1995-1999[1]. לא ניתן להתעלם גם מהשפעת “אסון התאומים” ב-11 בספטמבר 2001, שהעלה את רף המודעות לטרור לרמה חדשה.

טרור מתאבדים היה קיים שנים רבות לפני ש”משאיות תופת” הפכו לחלק מ”השפה הבינלאומית”. כבר במאה ה-11, החשישיון[2], לוחמים מוסלמים בצפון פרס, אימצו טרור מתאבדים כאסטרטגיה לקידום תכלית האסלאם. עליית הטרור באה לידי ביטוי בהתנגדות מפורשת לנורמות, שרואות צורות מסוימות של אלימות כבלתי לגיטימיות[3]. ארגוני טרור מסרבים “לשחק על פי הכללים” של הפוליטיקה הבינלאומית. זאת מכיוון שאין באפשרותם לנקוט באמצעים של מדינות. אין להם את סדר הכוחות של מדינה ולכן אין להם את האפשרות להגיב באותה צורה. אי לכך נוצר קושי רב עבור מדינות להגיב והן עלולות לחוש לחוצות לבצע פעולות באותם האמצעים.

החל מעצמאותה ב-1948 ועד היום, ישראל נקטה במדיניות של סיכול ממוקד כדי לקדם את מטרותיה[4]. קשה אמנם למדוד את מספר הסיכולים באופן מדויק, כיוון שישראל אינה נוהגת להצהיר על כל הסיכולים שהיא מבצעת, אך הנוהג לעולם לא נעלם.

המונח, “סיכול ממוקד” הפך להיות שגור בפי כל. את המונח טבע היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אליקים רובינשטיין בכינוס הפורום למשפט וחברה[5]. לפיו: “הריגה מונעת או ‘סיכול ממוקד’, היא אמצעי המשמש את המטרה להביא לחיסולו של אדם מסוים: מנהיג פוליטי או צבאי, מפקד או פעיל בארגון מחבלים או אדם שנושא באחריות (לפי מידע מודיעיני) לפעולות טרור”.

גל של “סיכולים ממוקדים” החל בנובמבר 2000 כתוצר של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה. במובן מסוים, לא היה חדש במדיניות זו במהלך האינתיפאדה השנייה. ישראל נקטה במדיניות זו במשך כל ההיסטוריה שלה. מה שהשתנה היה היקף המאמץ. מעולם לא נהרגו מספר כה רב של לוחמים בזמן כה קצר. כמו כן, מדובר על טקטיקה חדשה, הכוללת שימוש בנשק של הליקופטרים לסיכול אנשים[6].

המסגרת המשפטית העיקרית לזכויות הפרט והאדם בשטחים היא תקש”ח (1945)[7]. התקנות מאפשרות ענישה מנהלית באמצעות צווים של מפקד צבאי. בניגוד לתחומי ישראל, נעשה שימוש רב בצווים אלו לצרכי ענישה והרתעה, ללא הליך שיפוטי. הקביעה ב-1967, כי מדובר ב”שטחים מוחזקים” מונעת זכויות אזרחיות ופוליטיות[8]. לא מפתיע, אם כן, שנושא זכויות האדם הפך לנושא השנוי ביותר במחלוקת בפוליטיקה הישראלית[9]. על אף, שהיו התנקשויות כנגד פלסטינים בעבר, כאשר ההתקפות המפורסמות היו כנגד מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן 1972, המספר הרב בקונפליקט הנוכחי, כמעט 50 במשך השנתיים הראשונות ללחימה, חסר תקדים[10].

הופנונג כותב, כי “הנקודה בה נפגשים- ואולי מתנגשים- היעד של שמירת העצמאות והקיום הלאומי והיעד של שמירת שלטון החוק, הינה השאלה אודות היקפם ומהותם של האיסורים וההיתרים על הפרטים ועל רשויות השלטון בעתות סכנה לאומית”[11]. גם ברק כותב, כי “ביטחון הוא אמצעי. בחברה המקיימת אורח- חיים דמוקרטי המטרה היא שמירת המשטר הדמוקרטי, שהוא משטר העם המדגיש את חירויות הפרט”[12]. משפט זה, של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), אהרון ברק, עומד במרכז עבודה זו. נשאלת השאלה: היכן עובר הגבול, בין הדמוקרטיה לביטחון, כאשר השלטון עומד על המשמר אל מול סכנה לאומית?

שאלת המחקר בעבודה זו היא:  האם ניתן להצדיק פגיעה בחפים מפשע לצורך לחימה בטרור?

המתודולוגיה, תתבסס על מחקר עיוני. אבחר במקרה הבוחן של “הסיכול הממוקד” כדי להתמודד עם סוגיה זו. אבחן את הפתרון על פי מדדים משפטיים, הכוללים: משפט בינלאומי (הכולל אמנות בינלאומיות), ספרות משפטית ולבסוף על פי מקרה בוחן בבג”ץ. מעבר לכך, אתייחס גם למדדים מוסריים, תועלתניים ופוליטיים, תוך התייחסות לתפיסת ארגוני זכויות אדם וספרות הנוגעת בנושאים אלו. לבסוף אציג את הפתרון הנורמטיבי הראוי, לדעתי, לשאלה זו.

[1] Ehud Sprinzak. “Rational Fanatics”, Foreign Policy. No. 120, September- October 2000, p. 68.

[2] The Assassins אוHashshashin .

[3] Ward Thomas. The Ethics of Destruction: Norms and Force in International Relations (Ithaca, Cornell University Press, 2001), p. 80.

[4] Steven R. David. “Fatal Choices: Israel’s Policy of Targeted Killing”, Mideast Security and Policy Studies. No. 51, September 2002, p. 3.

[5] מרדכי קרמניצר. האם הכול כשר בהתמודדות עם הטרור? על מדיניות ההריגה המונעת (הסיכול הממוקד) של ישראל ביו”ש ובעזה (ירושלים : המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשס”ו 2005), ע’ 1.

[6] David, Ibid, p. 5.

[7] מנחם הופנונג. ישראל- בטחון המדינה מול שלטון החוק: 1948-1991 (ירושלים: נבו, תשנ”א), ע’ 317.

[8] שם, ע’ 316.

[9] שם, ע’ 321.

[10] Michael L. Gross. “Fighting by Other Means in the Mideast: a Critical Analysis of Israel’s Assassination

Policy”, Political Studies. Vol. 51, 2003, p. 351.

[11] הופנונג, שם, ע’ 106.

[12] מצוטט שם, ע’ 337. ברק בבג”ץ 680/88 מאיר שניצר נ’ הצנזור הצבאי הראשי, פ”ד מב (4) 617.

ראשי פרקים

ראשי פרקים: 1
מבוא: 2
פרק 1- מה בין הזכות לחיים לבין בטחון המדינה 4
א. הזכות לחיים 4
ב. בטחון המדינה 5
ג. התנגשות זכויות 6
פרק 2- בחינת ההתנגשות בין הזכות לחיים לבטחון המדינה 8
א. מדד משפטי 8
ב. מדד מוסרי 18
ג. מדד תועלתני 26
קשירת הקצוות וסיכום 34
ביבליוגרפיה 36