תקציר

העבודה הנוכחית שואפת לבחון את יחסי הגומלין בין החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי בישראל, כפי שהם מיוצגים  בתנועות הנוער בחברה הישראלית בכלל ובחברה הערבית בפרט.

שמידע ורומי (2007) מציינות בספרן את הקושי במציאת הגדרה חד משמעית המקובלת על רוב החוקרים באשר לתחום החינוך הבלתי פורמאלי. Labelle (1981, בתוך שמידע ורומי, 2007) מציע הבחנה בין שלוש דרכי חינוך, ומגדיר את החינוך הבלתי פורמאלי כ”מערכת פעילויות חינוכיות מתוכננות המתקיימות שלא בשעות הלימודים ובדרך כלל מחוץ לבית הספר” (עמ’ 12). סילברמן- קלר (2007) קוראת לסוג זה של ארגון “מערכות עוקפות”, כלומר ארגונים חינוכיים העוסקים בחינוך אידיאולוגי במסגרת הפעילות החברתית של בתי הספר אך גם מחוץ להם.

מתוך כלל המסגרות הפועלות בתחום החינוך הבלתי פורמאלי, תנועת נוער הינה ארגון בלתי פורמאלי של צעירים למען צעירים, שיש לה אני מאמין מוגדר ואשר חבריה באים אליה מתוך בחירה (שפירא ואחרים, 2003).

תנועות הנוער מהוות מרכיב מרכזי במסגרות חינוך בלתי- פורמאלי, כאשר בישראל פועלות כ- 15 תנועות נוער ארציות, בהן חברים 300,000 בני נוער.  הערכת מנהל חברה ונוער היא כי בתנועת הצופים הערבים חברים כ- 4800 בני נוער בקירוב, 3% מסך בני הנוער החברים בתנועות נוער בישראל (מנהל חברה ונוער, 2009).

בין ההבדלים בין החינוך הפורמאלי לבלתי פורמאלי ניתן לציין כי החינוך הבלתי פורמאלי אינו מבוסס על תכניות לימודים קבועות, מערכת בחינוך והוראה על ידי מורים מקצועיים. הוא נחשב לתהליך למידה הנמשך לאורך החיים, כשהוא מבוסס על מצבים משתנים, וההוראה בו נתפסת כמשא ומתן בין המדריך לחניכיו (זמיר ולסרי- רוש, 2013).

לצד גישות תיאורטיות המבקשות לגשר בין מושג החינוך הפורמאלי והבלתי- פורמאלי, או לנתח אותם כשתי מערכות נפרדות, ניצבות גישות הקוראות תיגר על עצם האבחנה בין שתי המערכות. פסלר (2008) קורא להפוך את בית הספר לארגון “רציף” שרלבנטי לכל שעות היממה וסוגי הפעילות, ולאחד בין מסגרות הפורמאלי והבלתי פורמאלי. לדבריו, התהליך החינוכי יהיה משמעותי ומשפיע רק אם יהיה רלבנטי לחניך ולחייו, ולכן ראוי להציג פרדיגמה חינוכית חדה הכורכת את המרכיבים החברתיים והקהילתיים הטמונים בפעילות חינוכית עם הצד הקוגניטיבי המודגש בבתי הספר כיום.

תנועת הנוער הגדולה ביותר במגזר הערבי שייכת לתנועת הצופים- תנועת הצופים הערבים והדרוזים, וערכיה ופעילותה דומים מאוד לאלו של תנועת הצופים העבריים. מבחינה זו, ניתוח היחסים בין החינוך הבלתי- פורמאלי לחינוך הפורמאלי כפי שהוא משתקף בתנועות הנוער בכלל, רלבנטי גם לנעשה בתנועות הנוער הערביות, ובפרט תנועת הצופים הערביים.        ניתן להניח שמכיוון שתנועת הנוער הגדולה ביותר במגזר הערבי הינה זרוע של תנועת הצופים, מדובר בפעילות “ממלכתית”, א- פוליטית (אחד ממאפייניה הבולטים של תנועת הצופים) וממוסדת יחסית. לכך יש להוסיף מערכת חינוך פורמאלית שעודה ממוסדת ושמרנית יותר מזו היהודית.

מסיבות אלו, מעניין במיוחד לבחון האם גם במגזר הערבי השמרני, מהווה ההשתתפות בפעילותה של תנועת נוער אמצעי לשינוי השיח והמאפיינים של החינוך הפורמאלי המתקיים בבתי הספר, ועל כך ארחיב בפרויקט המעשי המהווה המשך לסמינריון זה.

תוכן עניינים

שער העבודה  עמ’ 1
תקציר   עמ’ 3
סקירת ספרות  עמ’ 4-11
חינוך בלתי פורמאלי- הגדרות ומאפיינים  עמ’ 4- 6
תנועות נוער בעולם ובישראל  עמ’ 6-8
תנועת הצופים הערביים והדרוזים  עמ’ 8-10
בין הפורמאלי לבלתי פורמאלי- השפעות גומלין של מערכות החינוך זו על זו עמ’ 10-11
ביקורת וסיכום  עמ’ 12
רשימה ביבליוגרפית  עמ’ 13-14