מבוא

לאחר שנים ארוכות שבהן יוצג הדתי בקולנוע הישראלי כדמות נלעגת, גלותית, חלשה, או אתנית בלבד (מזרחית), ניתן לראות החל משנות האלפיים תאוצה עצומה ביצירה הקולנועית והטלוויזיונית שעניינה העולם הדתי והחרדי. סדרות כמו סרוגים ומעורב ירושלמי, מרחק נגיעה ואורים ותומים הפכו לחלק מהפריים-טיים ההגמוני של הטלוויזיה המסחרית, כשבמקביל הקולנוע נוגע גם הוא יותר ויותר בעולמות שבמשך שנים רבות היו בבחינת עולמות רחוקים ואחרים. הבאת ה”אחר” למרכז הבמה הישראלי הוכיח עצמו כפורט על נימים משותפים לחילוניים ודתיים (מכל הסוגים) גם יחד. העובדה ששליש מאזרחי המדינה מגדירים עצמם כמסורתיים עד דתיים ודאי הועילה לכך, אולם גם ההצצה לעולמות שהיו עד לא מכבר בבחינת קהילות אתנוגרפיות רחוקות מההוויה השיינקינאית שמצאה ביטוי על המסך הגדול והקטן (בעיקר בטלוויזיה המסחרית).

במקביל, החלה המדינה במתן תמיכה ליצירה שנועדה להציג את קבוצות השוליים ולתמוך ברב-תרבותיות ובדעות שאינן בהכרח מיינסטרימיות. זאת לצד יותר ויותר בתי-ספר דתיים שהחלו מלמדים קולנוע וטלוויזיה. התוצאה היא שפע יצירה, מקצוענית וחובבנית גם יחד.

בעבודה זו באתי, לפיכך, לבחון את דימויו של הדתי החדש החל משנות האלפיים, תוך צמצום הבדיקה לקולנוע. בחרתי לצורך כך בשלושה סרטים המייצגים הוויות שונות של העולם הדתי – חוזרים בתשובה, כיפות סרוגות קרביים, נערות מדרשה מורדות – והם בעלי סגנון שונה: דרמה מיסטית, קומדיה קלאסית, דרמה/מותחן/פעולה. שלושתם נוצרו על ידי שלושה יוצרים מרקע שונה: חילוני; דתי-לאומי; דתי לאומי שהתפקר, חזר בתשובה ושב והתפקר.

כיצד נראה הדתי החדש, בין אם במאה שערים, בהתנחלות, או בצפת? כיצד הוא מתמודד עם המודרנה כשזו פוגשת את ערכי הדת וציווייה? כיצד הוא מתמרן בין צו מצפונו, יצריו והאוטונומיה שלו לבין הציווי האלוהי ומנהגי החברה שבה הוא חי? באיזו דרך הוא רואה את החילוני ובאיזו דרך רואה החילוני אותו? כיצד נתפסת האשה הדתית החדשה, זו שנעדרה לחלוטין מסדר היום הקולנועי בשנים עברו? האם העובדה שהגיבור הדתי מגיע לפריים-טיים המסחרי ונאהב גם על ידי הצופה החילוני מסייעת ל”צו הפיוס” שבין שתי החברות? מה מקומו של הדתי-לאומי החדש ביחס לצבר המיתולוגי והאם הוא יכול למלא את מקומו בהגשמה הציונית החדשה?

שאלות אלה ורבות אחרות עלו במהלך הכנת העבודה וניתוח הסרטים שבחרתי: ההסדר (בימוי: יוסף סידר, 2000), האושפיזין (בימוי: שולי רנד, 2004) והסודות (בימוי: אבי נשר, 2007). השאלות הללו, והתשובות עליהן, משיקות גם לסדרות הטלוויזיה האמורות וגם לסרטי סטודנטים ותלמידי תיכון מהמגזר החרדי שנגעתי בהם רק בקצרה (אלה שווים עבודה נפרדת). יחד הם מספקים חלון הצצה מרתק לעולם הדתי, וליחסים הנרקמים בין הציבור החילוני לזה הדתי-לאומי והחרדי. במובן זה, הקולנוע והטלוויזיה כמשקפי שינויים חברתיים הם כלי מחקרי חשוב ומעניין לבחינת השינויים החברתיים שישראל עוברת ביחס למגזרים הדתיים שבה, אלה שנחשבו לחלק מה”אחרים” של החברה הישראלית. לפיכך אני מוצאת בעבודה זו חשיבות לבחינת תהליכים חברתיים אלה, שכמעט לא זכו עד היום לבחינה מחקרית משמעותית ביחס לתפקידו של הקולנוע הישראלי כחלק מהם.

בפרק הראשון אדון בחיבור שבין הדת לקולנוע בכלל, ולקולנוע הישראלי עד שנות ה-80 בפרט. בפרק השני אדון בייצוג הדתי בקולנוע הישראלי העכשווי תוך ניתוח שלושת הסרטים. בפרק הדיון והסיכום אבחן את משמעות הסרטים שנותחו ביחס למקומו של הדתי בחברה וחיבורו לחילוני דרך הקולנוע.

תוכן העניינים

מבוא- 2
1. דת וקולנוע- 3
1.1 מבוא-3
1.2 הדת בקולנוע הישראלי עד שנות ה-80- 4
2. ייצוג הדתי בקולנוע הישראלי החדש-9
2.1 הדתי וייצוגו הקולנועי-טלוויזיוני בשנות האלפיים- 9
2.2 ניתוח סרטים-11
2.2.1 ההסדר-11
2.2.2 האושפיזין- 17
2.2.3 הסודות-22
3. דיון וסיכום-27
מקורות-31