מבוא

המוות הינו מושג בתחום הפיסיולוגיה ולו השלכות מרובות- רפואיות וביולוגיות, דתיות, פילוסופיות ואתיות. שאלת המוות העסיקה את האדם מאז שחר התרבות, והייתה אפופה מאז ומתמיד בשלל אמונות – דתיות, פילוסופיות ותפלות. מחד גיסא היו תרבויות במהלך ההיסטוריה שהמוות העסיק אותן רבות, ובמקרים קיצוניים אף ניתן לומר שחבריהן ראו את החיים כהכנה למוות ולמה שאחריו. מאידך גיסא, ניכרה במקרים אחרים נטייה מובהקת להימנעות מכל עיסוק ודיון במוות. תרבות המערב היא דוגמא לכך כי עד לעשרות השנים האחרונות, כמעט לא נעשו בה מחקרים בנושא (2011 , .(Hazel

אולם, בשנים האחרונות נראה עיסוק הולך וגובר בקרב החוקרים בבחינת נושא המוות תוך חקירת וניתוח סוגי מוות שונים, קביעת זמן מוות, סיבות למוות וכדומה. ישנן שאלות אשר נשארות פתוחות גם כיום ומעלות סוגיות רבות באשר לקביעת המוות של אדם והשלכותיו.

במאה ה-18 יצא צו מלפני הדוכס ממקלנבורג על פיו נאסרה קבורה מהירה ומוקדמת, ונדרשה השהייה של שלושה ימים בין הקביעה הקלינית של המוות ועד לקבורה. סימן המוות שנדרש היה הופעת כתמי מוות והתקררות הגוף. המטרה הייתה למנוע קבורת אנשים בעודם בחיים. באותה תקופה אסרו מדינות רבות נוספות לקבור את המת ביום פטירתו, ועם הזמן נתקבלה גזירה זו גם בין היהודים, על אף האיסור ההלכתי להלין את המת. המוות אינו מאורע חד ומוגדר בבירור, אלא תהליך הבא בשלבים. מבחינה ביולוגית קיימת רגישות שונה של איברים לשינויים האנוקסיים והמטבוליים, ולכן קיים זמן מוות שונה של איברים שונים. בעבר חשבו שאין כל דרך להפריד בין מות האדם כשלם לבין מות איבריו, ולכן סברו כי קביעת רגע המוות אפשרית רק לאחר שכל תאי הגוף ואיבריו מתו. מתוך כך באה הדרישה להשהות את גוף הנפטר לשלושה ימים עד לקבורה (שטיינברג, 2000).

לפני 800 שנה, כאשר תעד הרמב”ם את המוות כדום לב ונשימה מלווה בהתקררות הגוף, הוא יצר סטנדרטים לאבחון של מוות, שבהם משתמשת האנושות עד היום לעומת תפיסה זו התפתחה שיטת מות המוח כמאבחנת את מות האדם. נוירולוגים צרפתיים וזמן מה אחריהם גם האמריקאים, היו הראשונים שהגדירו את תסמונת מות המוח בשנת 1959.

הצרפתים קראו למצב זה Coma Depasee – מצב של מעבר לתרדמת. במשך הזמן באו כינויים רבים לאותה תסמונת, אשר המשותף להם היה התייחסותם להפסקה בלתי הפיכה של פעילות המוח כמסמל את מות האורגניזם כולו. תפיסה זו, הרואה במות המוח את מות האדם, מתייחסת לפעילות הלב לאחר הפסקת פעילות המוח כפעילות שרירית רפלקטורית,

ללא תוכן של חיים מהותיים, ועל כן אינה מהווה עדות להמשך קיום החיים. קריטריונים למוות מוחי נקבעו בשנת 1968 על ידי וועדת הארוורד, ואלו משמשים כבסיס לאבחון McAlister, McMurray) & Stewart, 2004).

כיום, הפך מושג מות המוח למקובל הן בשימוש הקליני והן בתחום המשפט. בישראל, פסק דינו המוביל של השופט בייסקי בעניין בלקר (ע”פ 341/82 בלקר נ’ מדינת ישראל), שימש כבסיס המשפטי על פיו נהגו מחברי ההנחיות לקביעת מוות. בפסק דיו זה נקבע שיש לאמץ את עקרון מות המוח, על פי הקריטריונים המוכרים בעולם ובזירה הבינלאומית (שטיינברג, 2000). דהינו, כאשר נקבע במבחנים רפואיים המבוססים על סטנדרטים מקובלים כי קיימת הפסקה טוטלית ובלתי הפיכה של פעילות המוח, כולל גזע המוח, זהו מוות לכל דבר ועניין במובן משפטי. מושג מות המוח הפך למקובל הן בשימוש הקליני והן בתחום  המשפט.  חוזר  מנכ”ל  משרד  הבריאות משנת  1991 (91\11) הגדיר את הנהלים לקביעת מות המוח.

לפיהם, כאשר נקבע במבחנים רפואיים, מקובלים ומהימנים כי האדם סובל מהפסקה טוטלית ובלתי הפיכה של פעילות המוח, זהו מוות על פי דין. כלומר, ההגדרה המדעית למוות הינה צירוף כל הפרטים הבאים: דום לב, העדר פעילות מוחית- אין גלי מוח, הספקת חמצן לתאי המוח פוסקת, ירידה בטמפרטורת הגוף ושיתוק עולם התחושות  .(Belitsky, Doig, Rocker & Shemie, 2004)

כאמור, מושג המוות הינו נושא נרחב המקבל משמעויות רבות הן בספרות המקראית, בתחום המשפט ובתחום החקר המדעי. באופן ספציפי, קביעת רגע המוות של אדם הינה סוגיה אשר דנים בה עוד מימיי קדם ולה נוסחות והיבטים רבים. קביעת רגע מותו של אדם חשובה למספר תחומים: 1. פלילי- הדבר יסייע למשטרה לאתר את הרוצח וכן לקבוע האם הוא הגורם שגרם למוות ובמידת האפשר את הסיבה לכך.

2. ביצוע החייאה- הצוות הרפואי מפסיק לבצע את ההחייאה לאחר שרופא קובע את המוות. 3.ניתוק ממכשירי החייאה- ניתן לנתק את החולה ממכשירי ההחייאה רק לאחר קביעת רגע המוות. 4. השתלת איברים- ניתן לקחת איברים רק מאדם שהוכרז כמת ולהשתיל אותם באדם אחר, וככל שמועד ההשתלה קרוב למועד המוות יש יותר סיכויים להצלחתה.

ההלכה עוסקת רבות בקביעת רגע המוות מפאת ההשלכות בתחומים רבים, כגון השהיית קבורה, טומאה וטוהרה, מצב משפחתי, עגינות, ייבום, ירושה, רצח, חילול שבת מחמת פיקוח נפש וכדומה. המקור המרכזי לכל הפוסקים בעניין קביעת זמן המוות הוא במסכת יומא פ”ג, א’ [א’] לפיה: “מי שנפלה עליו מפולת (בשבת) ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת…מפקחים עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחים, ואם מת יניחוהו.”

קיימות שתי דעות בגמרא עד היכן מרימים את הגל על מנת לבדוק אם האדם חי -האחת אומרת – מספיק לפקח עד חוטמו, שאם אינו נושם בוודאי הוא מת, האחרת אומרת שיש לפקח עד ליבו, שאם ליבו אינו פועם בוודאי שהוא מת (שטינברג, 2006).

כאמור, ההתפתחויות ושינוי התפיסה ברפואה והמשפט ברחבי העולם עורר בדור האחרון שאלות הלכתיות, מדעיות ומשפטיות רבות, בנוגע לקביעת רגע המוות של אדם. הדיון הרחב עוסק במוות מוחי מול מוות לבבי וכן, באופן קביעת המוות על ידי נתיחה קלינית, זיהוי סימנים פיזיים על גופת המת וכדומה.

לאור האמור לעיל, נראה כי קביעת זמן המוות של אדם הינו נושא המעלה שאלות וסוגיות רבות שאינן נפתרו עד היום. מטרת המחקר הנוכחי הינה סיוע בחידוד הבנת המושג “רגע המוות” של אדם, תוך בחינת הסממנים, המאפיינים וההשלכות של מושג זה. ערך מוסף למחקר זה הינו בחינת הידע בנוגע למושג “זמן המוות” של סטודנטים מתחום הקרימינולוגיה לעומת סטודנטים מתחומים אחרים. כמו כן, יבחנו ההבדלים בידע בין גברים לבין נשים.

תוכן:
1. הקדמה
2. מתודולוגיה
2.1 משתתפים
2.2 מכשור וגירויים
2.3 ניתוח מהימנות
3. תהליך מחקר
4. ממצאים
4.1 בדיקת השערות
4.2 סטטיסטיקה קבוצתית
5. דיון
5.1 השוואה בין סטודנטים לקרימינולוגיה וסטודנטים מפקולטות אחרות
5.2 הבדלים בין המינים בידע על “רגע המוות”
5.3 גיל וידע של “רגע המוות”
6. המלצות מחקר עתידיות
7. ביבליוגרפיה