מבוא

המסורת המיסטית היהודית העתיקה והעשירה וביטוייה הספרותיים המרשימים הסיפורי התנ”ך, בספרות חז”ל, בספרות ההיכלות, בשירה ובהגות של ימי הביניים, בקבלה על כל שלוחותיה ובחסידות מצאה את המשכה בשירה העברית של המאה ה-20, אף על פי שברובה נכתבה על ידי משוררים ומשוררות שניהלו אוח חיים חילוני.

משיכה זו למיסטיקה בקרב היוצרים הישראלים החילונים והדחף לתת לה ביטוי ביצירותיהם הספרותיות היא טבעית למדי שיש לה מקבילות בספרות העולם מחד גיסא, ומאידך גיסא תוצאה של השפעות תרבותיות, פנימיות וחיצוניות, ולראיה – הספרות העברית החדשה במאה ה-19 הייתה רחוקה ממיסטיקה.

חוויה מיסטית ביסודה הינה אוניברסאלית, דומה להפליא במאפיינים הרגשיים ובתמונות היסוד שהיא מתוארת בהן. ספרות עברית מיסטית חדשה הינה המשכה בן ימינו של היצירה המיסטית היהודית העתיקה, גם אם אלה שכתבו אותה הם חילוניים.

לאורך ההיסטוריה, המיסטיקה היהודית ספגה השפעות חיצוניות – הלניסטיות – גנוסטיות, מוסלמיות ונוצריות. על הספרות היהודית החדשה השפיע גם ההקשר התרבותי המודרני, והוא משתלב בה יחד עם חותם המקורות היהודיים.

על הספרות היהודית החדשה השפיע גם ההקשר התרבותי המודרני, והוא משתלב בה יחד עם חותם המקורות היהודיים.

שלושה יסודות מאפיינים את החוויה המיסטית היהודית:

התאחדות האדם עם קדושה אלוהית או כיסופים אליה – מצב המכונה בחסידות “דבקות”;

האקסטאזה – תחושה עזה של זעזוע והתלהבות עד כדי אבדן חושים;

תיאור ההתנסות המיסטית כהתגלות של חזון או מראות מוחשיים מדהימים ומענגים כמו אור, אש, צורות מעגליות, לובן וזהב.

כל אלה, המושפעים על ידי התרבות המודרנית, הציונות  ורוחות חדשות הנושבות בחצרות החסידות,  מופיעים בשירה העברית המיסטית של המאה ה-20.

ההבדל החשוב בין מיסטיקה המסורת לשירה המודרנית הוא תפיסת הקדושה לא במונחי אלוהה, אלא כמצב אנושי בעיקרו – מצב של חריגה מופלאה מהקיום הארצי השגרתי והתאחדות עם מהויות שמיוחסת להן קדושה מוסרת מוחלטת כגון רוח העם, הטבע, הילדות, האהבה, השמחה, החיים הטוהר המוסרי או הדבקות המשותפת במפעל הציוני.

כלא כמו במיסטיקה המסורתית, בשירת המאה ה-20 ישנם תיורי כיסופים מיסטיים בעולם ללא אמונה בה’ ותיאורי התאחדות עם קדושה עליונה שהאמונה בקיומה היא ארעית ושבירה, תוך הדגש של החוויה המיסטית; המשורר / ת   מתאחד / ת עם קדושה אלוהית (שלעתים היא נקבית) עד כדי הדדיות, הפנמה מוחלטת או היפוך התפקידים. בשירה עברית מודרנית אחדות זו מתוארת בדרך כלל כירידה של הקדושה ל האדם ולא כלייתו של האדם אליה, תוך כדי ביטול מרחק אופקי.

ספרות ואמנות הם תחומי יצירה טבעיים לביטוי חוויות מיסטיות בתרבות חילונית; לכן, סופרים ואמנים רבים, גם בתקופה הרומנטית וגם בתחילת המאה ה-20, ביטאו באופן נלהב ביותר את התגברות ההתעניינות של תרבות המערב במיסטיקה. משוררים ואמנים תיארו את תמונת המציאות הרוחנית שנגלתה להם וגם את ההתנסות רבת העוצמה שעברה עליהם.

הספרות העברית החדשה של המאה ה-20 הינה ברובה ספרות ציונית, וממנה נשקפים פניה הרוחניים של הציונות החילונית; זיקתה של ספרות זו למיסטיקה כלל ולמיסטיקה היהודית בפרט היא אחד מביטויי צד הרוחני בחייהם ובאישיותם של מגשימי החלום הציוני. [בר יוסף 2008].

שירתם  של משוררים עבריים מרכזיים מוקדמים יותר כגון ביאליק, שלונסקי, אלתרמן, אצ”ג, יצחק למדן או אסתר ראב ביטאה אקסטזות מיסטיות.

בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 נוצר בשירה הישראלית זרם שהתנגד בחריפות לשירה מיסטית, ונציגיו העיקריים היו יהודיה עמיחי, נתן זך דוד אבידן ודן פגיס. אבל גם בתקופה זו כתבו דליה רביקוביץ’ ואמיר גלבוע שירה מיסטית.

דליה רביקוביץ’ (1936 – 2005) היא מעמודי התווך של השירה העברית הלירית ומתרגמת ישראלית. שירתה של רביקוביץ’ מתארת חוויות אישיות בכתיבה לירית אישית. שיריה הם מצד אחד עדות אישית על יתמות, אהבה בלתי אפשרית ומאבק נואש על עצם הקיום ומצד שני מבטאים אמת אוניברסאלית וחוויות של רבים. בשירתה המוקדמת דרכי העיצוב היו מיושנות: ביטויים פיוטיים, מבנים קלאסיים וכדומה, אך בעקבות שבר שחל בשיריה המאוחרים יותר התגלו עקרונות “הפואטיקה המודרנית”: שפה דמוית סלנג , מבנה שירים בעלי אופי של שיחה ומבנים סטרופיים חופשיים. שירתה המשוררת התקבלה בתחילת דרכה על ידי הביקורת הישראלית כיוצאת דופן.

דליה רביקוביץ חיה את חייה באופן צנוע יחסית, רחוקה מחשיפה, לא יצרה פרובוקציות סביבה וניסתה למצוא את מקומה במסגרת משפחתית. בראיון לעיתון “ידיעות אחרונות” (1.3.1996) אמרה רביקוביץ שלאורך כל חייה של חשה את הקיום היומיומי ואת הצורך לשרוד.

דרך החיים והחוויות היומיומיות שלה  יצרו ועיצבו את שירתה אחת לפי תפיסת עולמה ובדרכה שלה.

דליה רביקוביץ שייכת מבחינה כרונולוגית למשוררי דור המדינה, אך  שירתה מציגה בריחה מן המציאות אל האגדה וכמיהה רומנטית למחוזות נכספים. בשיריה עוסקת דליה רביקוביץ בנושאים הנוגעים לחייה ולחוויותיה: אהבה ושכול, יתמות ובדידות, עוול וניצול: “אֲנִי עִם דִמְעוֹת הָעֲשׁוּקִים” העידה רביקוביץ על עצמה. להבעת מגוון זה של רגשות עשתה רביקוביץ שימוש בעברית לרבדיה ולמקורותיה –  התנ”ך  והמשנה, הפיוט  והתפילה.  יש הסבורים כי השימוש בלשון המקורות היה עבורה אמצעי להרחיק ולעמעם את החוויות הקשות בחייה – ובשירתה. בספר “אהבת תפוח הזהב” הדוברת היא ילדה, ומבנה השירים הפשוט הולם את תמימותה של הילדה-המשוררת ואת חלומותיה-הזיותיה. לאחר מכן השתנה סגנון שירתה של רביקוביץ: הדמות הדוברת אינה עוד ילדה תמימה אלא דמות מפוכחת, ואת התמימות מחליפים הספקנות, חוסר אמונה ותיאורי מוות.

בתחילת המאה העשרים נושא המיסטיקה  החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill), ‘מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית‘ וספרו של ויליאם ג‘יימס ‘החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם‘ [שני הספרים נכתבו בשפה האנגלית]. כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמאטיים.

גישתם של אנדרהיל וג‘יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהן השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אפוא, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על־) טבעית. “כל המיסטיקנים מדברים אותה לשון”,  קבעה אוולין אנדרהיל. [Underhill 1975].

בעבודה זו אתמקד בהיבטים שונים של המיסטיקה בשמונה שירים ובמדרש אחד  של דליה רביקוביץ’.

תוכן עניינים
מבוא – 2
1.1 “זוהר” לביאליק בהשוואה ל”חמדה” ו”כתמי אור” לרביקוביץ’ – 6
1.2 קדושה ומראות ב”עמוד התיכון” של דליה רביקוביץ’ – 16
1.3 התמזגות עם האור בטבע ב”לטאה הכחולה בשמש” וב”צער הלילה” של דליה רביקוביץ’ – 18
1.4 חווית ההתאחדות ב”אהבת תפוח הזהב” לרביקוביץ’ – 21
2. תהליך החוויה המיסטית על פי ו. ג’יימס כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר “סוף הנפילה – 21
3. המיסטיקה במדרש “בארה של מרים” וביטויו ב”כישופים” – 27
ביבליוגרפיה – 31