מבוא.

מקורה של התורה שבעל פה לוט בערפל ההיסטוריה הקדומה של היהדות. אין ספק שבתקופה קדומה מאוד, רחוק ככל שאנו מצליחים לראות, הייתה בעם ישראל מערכת מסוימת של כללים וחוקים. קיומה של מערכת זו לא מותנה בשאלת קדמותה של התורה שבכתב, וגם אם נקבל את סברת המאחרים את התורה שבכתב עדיין אין ספק שהייתה מסורת אוראלית של חוקים עוד בתקופת בית ראשון.

חוקים אלו היו בראשיתם מעטים. עיקרם היה פרקטיקות הלכתיות ומשפטיות כמו חוקי יבום, מכירה, פסח והקרבת קורבנות.  גם לימוד התורה שבכתב הצריך פרשנות מסוימת ולכן הדעת נותנת שתכף לתקופה בה התגבשה התורה שבכתב הצריך לימוד התורה שבכתב הסבר ופרשנות. הסברים אלו עברו בירושה מדור לדור וכך נוצר גרעין תמציתי של פרשנויות והרחבות של התורה שבכתב. נראה שבתקופה הקדומה היה הלימוד צמוד לטקסט המקראי והחכם המלמד הוסיף על הפסוקים את הפרשנות המקובלת שלהם וכן פרטי הלכות ופרקטיקות שלא נתבארו כל צורכם בתןרה שבכתב. בחלוף השנים ההלכות התרחבו והשתכללו ובנושאים רבים היה ה”מקרא מועט והלכות מרובות”, מצב זה הצריך סידור ומיון ההלכות השונות על פי קטגוריות שונות. כך הופיעו קבצי ההלכות הראשונות שהחלו להילמד באופן עצמאי.

בשלהי ימי הבית השני ובתקופה שאחר החורבן חכמים רבים עסקו ביצירת קשר בין ההלכות לבין התורה שבכתב בעזרת הדרשות. לעיתים הם באו להסביר על מה נסמכות ההלכות שעברו במסורת ולעיתים החכמים חידשו בעזרת הדרשות הלכות חדשות. איסופן של הדרשות הללו לקבצים המסודרים על סדר התורה יצר את מדרשי ההלכה.

ככל שהתגבשו קבצי הלכות עצמאיות (משניות קדומות) והן נפוצו בין הלומדים, הפך לימוד ההלכות הללו למרכיב לימוד בפני עצמו. את הטקסטים האלה החכמים המאוחרים פירשו והרחיבו. באופן טבעי גם הפרשנויות החדשות התמזגו עם הזמן עם המשניות הקדומות וכך התרחבו הקבצים הללו והקיפו עוד ועוד נושאים עד שבראשית המאה ה3 נפוץ בכל העולם היהודי המשנה בה”א הידיעה, אוסף מגובש וערוך של משניות בכל תחומי ההלכה היהודית.

אמנם, מהימנותן של מסורות הלכתיות אלו הועמדו בספק על ידי זרמים שונים בחברה היהודית. הזרם הידוע שבהם הוא זרם הצדוקים. לדעת הצדוקים מסורות הלכתיות אלו אינן מבוססות. לעיתים הם דחו את ההלכות הללו מפני שהיה להם מסורת הלכתית אחרת, אמינה יותר לדעתם לעיתים הם העדיפו להיעזר בכלים פרשנים על מנת להבין את הדין על פי התורה שבכתב.

הערעור על תוקפן של ההלכות שלא נתפרשו בצורה ברורה במקרא היווה התקפה על ליבה של אמונתם של חז”ל. לשיטתם של הצדוקים רוב רובה של הפרקטיקה ההלכתית וקבצי המשניות והמדרשים אינן להם על מה שיסמוכו והם כהררים העומדים באוויר. כיצד תפסו חכמי ההלכה את מעמדן של ההלכות שעברו בעל פה? כיצד התמודדו חז”ל עם הספקות הללו לגבי המסורת? בפרק א’ נעסוק בשאלה כיצד התמודדו חז”ל עם שאלות אלו. אמנם, חז”ל לא מתייחסים לשאלה בצורה מקיפה וישירה ונאלץ לדלות את דעתם מתוך קטעים שונים. לנוכח דברי חז”ל ננסה להתוות כיווני התמודדות אפשריים עם הקשיים שמעוררת מסירתה של התורה שבעל פה.  דיון שיטתי ומסודר בשאלות אלו נמצא רק בתקופת הראשןנים. בפרק ב’ אעסוק במשנת החכם החשוב ביותר שעסק בשאלות אלו – הרמב”ם, ובגישתו החד משמעית לגבי מה נחשב תורה שבעל פה, ובפרט, לאיזה מדברי החכמים הוא נותן תוקף אלוהי, דברים מסיני, ואילו דברים הוא רואה כחידושים אנושיים של חכמים, “דרבנן”. גישתו של הרמב”ם מאירה מה בעיניו נחשב “מסורת”. בפרק ב’ אעסוק בבעל הפלוגתא היודע ביותר של הרמב”ם ביחס לשאלות אלו, הלוא הוא הרמב”ן. נראה שהרמב”ן בוחר מגישה מחמירה פחות וגמישה יותר בהגדירו את התורה שבעל פה.

מתוך שאלות אלו ננסה לענות על שאלות רחבות יותר על טבעה של המסורת. באיזו מידה יכול הלומד לעמוד באופן עצמאי אל מול הטקסט ובאיזו מידה הוא מקבל את הטקסט ופרשנויותיו מהדור שלפניו. שאלה נוספת היא באיזו מידה יכול הלומד לחדש מכוח לימודו פירושים והלכות חדשות ובמידה והוא מחדש אותן איזה תוקף יש להן, וממילא האם מסירתה של התורה שבעל פה היא באמת מסירה גרידא או שכל דור מוסיף מוף וגוונים משלו לתורה שבעל פה.

תוכן עניינים.

מבוא 3
פרק א – תורה שבעל פה במשנת חז”ל
פרק ב – תורה שבעל פה במשנת הרמב”ם ומסירתה 7
פרק ג – תפיסתו של הרמב”ן את התורה שבעל פה 14
סיכום ומסקנות 18
ביבליוגרפיה 20