מבוא

בתנ”ך ניתן למצוא  תיאור מרתק של משא ומתן בין ישראל לאדום (במדבר, כ’) ומשא ומתן בין ישראל בני עמון בתקופת השופטים (שופטים, י”א).  תיאורים אלה מהווים דוגמאות לאופן שבו ניהלו בני ישראל משא ומתן ותהליכים דיפלומטיים בתקופה מקראית עם עמים אחרים החיים באזור. מבחינת הקונטקסט ההיסטורי, דוגמאות אלה למשא ומתן מתרחשות בעת כניסת עם ישראל לארצו ובתקופת השופטים על כן, בחרתי ב-2 מקרי בוחן אלה כעומדים במוקד של עבודתי.

משא ומתן בין ישראל לאדום, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר המדבר (במדבר, כ’), מתנהל בין שליחים (“מלאכים”) מטעם משה לבין מלך אדום במטרה להשיג את אישורו לעבור דרך ארץ אדום. זאת, למעשה, פרשה הנקראת “פרשת חוקת”. במהלך משא ומתן, משה מנסה לשכנע את מלך אדום באמצעות הדגשת היבטים משותפים ביניהם וזאת מתוך הניסיון להבין את צרכיו וחששותיו של המלך לצורך השגת רווחים מתוך משא ומתן: “נעברה נא בארצך. לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבר גבולך” (במדבר, י”ז).

משא ומתן, אשר התרחש בשלב מאוחר יותר בספר שופטים י”א, התנהל בין יפתח ושליחיו לבין מלך בני עמון. מדובר, למעשה, בהפטרה של פרשת חוקת (במדבר, כ’). שכן, הוזכרה בפרק זה השתלשלות האירועים שחזה באזור לאחר משא ומתן בין משה לבין מלך אדום. על מנת לברר את הסיבה לרצונו של מלך בני עמון לפתוח במלחמה, שולח יפתח את שליחיו. מלך הסביר לשליחה את הסיבה בטענה כי ישראל גזלו את אדמתו והוא דורש אותה בחזרה: “ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח: כי לקח ישראל את ארצי בבעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד ירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום” (שופטים י”א, פס’ י”ג). על מנת להשיב לטענותיו של מלך בני-עמון, מציג יפתח מספר טענות: א. הארץ נכבשה מסיחון, ולא ממואב ועמון; ב. מאותן סיבות בחרו בני האמרי לצאת למלחמה מול ישראל אך נוצחו והפסידו את ארצם; ג. תזכורת למלך על כך שכל הניצחונות של בני ישראל וירושת הארץ מהווים עניין אלוהי ורוחני ועל כן אין מקום לטענות ארציות; ו-ד. התיישנות הדרישה על אדמות הארץ (חלפו 300 שנה מאז והמלכים התחלפו ואף אחד מהם לא העלה דרישה שכזאת. מלך בני עמון אינו קיבל את דרישותיו של יפתח ונפתחה מלחמה בין הצדדים.

תוכן העניינים

מבוא 2
פרק א’: משא ומתן בתנ”ך ותיאוריות משא ומתן – 4
פרק ב’: אדום וישראל בכניסה לארץ – 9
פרק ג’: משא ומתן בין עמון וישראל בזמן שופטים – 15
דיון ומסקנות – 21
ביבליוגרפיה – 25