מבוא

אין בעולם חברה דמוקרטית, מתקדמת ומכבדת זכויות אדם, שמאפשרת שימוש בכוח ובאלימות כדרך ליישוב סכסוכים, ככלי לעיצוב התנהגות, או כאמצעי לפריקת כעסים או תסכולים. אין זה אומר שאין בחברות כאלה ביטויים קשים של אלימות ביחסים בין בני-אדם. אך הם זוכים לגינוי ולתגובה עונשית ובוודאי שלא להסכמה או ללגיטימציה. גם כשמדובר בילדים יש כיום הסכמה מלאה, לפחות בחברות דמוקרטיות, שאין לקבל, להשלים, או להסכים עם ניצול, פגיעה או התעללות בהם, גם לא כאשר אלה מתרחשים בתוך המשפחה. טובת הילד, הגנה על שלום הילד ואף זכויות הילד, הפכו למושגי יסוד מקובלים מבחינה משפטית וחברתית כאחד. עם זאת, מתברר, שגם היום, וגם בחברות מתקדמות, יש עדיין בידול של הילדים משאר הקבוצות בחברה, וכבודם כאדם וזכותם לשלמות גופם אינם מובנים מאליהם. באמצעות שימוש בשמות שונים כמו “ענישה גופנית”, “מכה חינוכית”, “שימוש בכוח סביר”, מקבלת הפגיעה בילד לגיטימציה ונימוקים שונים לחשיבותה, לנחיצותה, ליעילותה ולכשרותה.

התעללות בילדים בתוך המשפחה לסוגיה השונים- פיזית, מינית ונפשית- הייתה קיימת מאז ומעולם ובשנים האחרונות עלתה על סדר היום הציבורי, במלוא בולטותה וחריפותה. לאורך השנים, חל שינוי רציני בהתייחסותם של המחוקק ושל בתי-המשפט לנפגעי עבירה ככלל, ובפרט כשמדובר בעבירות המבוצעות בתוך המשפחה וביתר שאת כשמדובר בפגיעה בקטינים.

בשנת 1989 נחקקה חובת הדיווח על עבירות אלימות, הזנחה והתעללות בילדים וסיימה במידה מסוימת, תקופה ארוכה של התכחשות לקיומה של תופעת התעללות בילדים בישראל. חובה זו נחקקה בקול תרועה גדול בעקבות אירוע טראגי שטלטל את המדינה.הוחלט להטיל את החובה לא רק על אנשי מקצוע (כמו בהרבה מדינות בעולם) אלא גם על כלל הציבור. כל הנוגעים בדבר היו אופטימיים וצפנו לחובת הדיווח עתיד מזהיר. האומנם?

כיום, כ- 23 שנים לאחר שנחקקה חובת הדיווח, אנסה לבחון האם חובת הדיווח במתכונתה הנוכחית אכן מגשימה את תכליתה, האם החובה אכן נאכפת והאם היא בכלל ניתנת לאכיפה או שמא חובת הדיווח הינה אות מתה בספר החוקים של מדינת ישראל?

הפרק הראשון יעסוק בתא המשפחתי תוך שימת דגש על הילדים כפרטים המרכיבים אותו, כיצד המחוקק והמשפט ראו את היחידה המשפחתית בעבר ומהן התמורות שחלו עם השנים בנושא. הפרק השני יעסוק באבחנה שבין חובות “עשה” לחובות “לא-תעשה” אשר מטיל החוק על הציבור ונפקות השוני ביניהם. הפרק השלישי יעסוק בלידתה של חובת הדיווח. בפרק אתן כרקע את יחסו של המשפט העברי לחובת הדיווח, אסקור את המצב המשפטי ששרר לפני התיקון לחוק העונשין ואביא את הזרז ללידתה של חובה זו. הפרק הרביעי יעסוק בלשון סעיף 368ד(א) כעבירה המבוצעת במחדל והמוטלת על כלל הציבור, אביא עבירות דומות המבוצעות גם הן במחדל וזאת כדי להמחיש את השוני בדרישות החוק במקרים השונים ואסכם את תת-סעיף זה תוך שימת דגש על הבעייתיות בהטלת חובה כגון דא על כלל הציבור.

הפרק החמישי יעסוק בלשון סעיף 368ד(ב) המטיל חובת דיווח על אנשי מקצוע, הקשיים בהטלת חובת דיווח כזאת בפרט במקרים בהם ישנם הבדלים תרבותיים בגישה להורות. הפרק השישי יעסוק בערוצי הדיווח השונים אותם מציע החוק והבעיות שהם יוצרים וכמענה לכך אביא הצעות לשינוי. הפרק השביעי יעסוק בסוגיית אכיפתה של החובה והקשיים הגלומים בה. הפרק השמיני יביא נתונים אודות אכיפת החובה  ואודות כמות הדיווחים דה-פקטו. הפרק התשיעי יביא את המצב המשפטי מבחינת חובת דיווח כזאת או דומה לה בארה”ב. הפרק העשירי יעסוק בביקורת מבית ובביקורת מחוץ על חובת הדיווח.

הפרק האחד-עשר יעסוק בהצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת ממש בימים אלו בהקשר של חובת הדיווח וכן, הצעות לשינוי. ולבסוף- אסיק מסקנות, אסכם, ואחווה את דעתי לאור השאלות והקשיים שעלו בפרקים השונים.

תוכן עניינים

מבוא 2
פרק ראשון: התא המשפחתי 3
פרק שני: חובות “עשה” וחובות “לא-תעשה” 5
פרק שלישי: לידתה של חובת הדיווח בישראל 6
א. חובת הדיווח על-פי המשפט העברי 6
ב. “במותה ציוותה לילדים רבים את החיים”- הזרז ללידתה של חובת הדיווח 6
ג. מאחורי הקלעים 7
פרק רביעי:סעיף 368ד(א) לחוק העונשין 7
א. לשון הסעיף 7
ב. עבירות דומות המבוצעות במחדל 8
1. אי מניעת פשע 8
2. לא תעמוד על דם רעך 9
ג. סעיף 368ד(א)- סיכום ומסקנות 9
פרק חמישי: סעיף 368ד(ב) לחוק העונשין 10
א. לשון הסעיף 10
ב. הקשיים בהטלת חובת דיווח על בעלי מקצוע 10
ג. הבדלים תרבותיים בגישה להורות והשפעתם על אנשי המקצוע 11
פרק שישי: ערוצי הדיווח והצעות לשינוי 12
פרק שביעי: אכיפת החובה 13
א. קשיים ראייתיים 14
ב. התיאוריה הכלכלית 14
פרק שמיני: חובת הדיווח- נתונים 15
פרק תשיעי: משפט משווה 16
פרק עשירי: הביקורת על חובת הדיווח 16
פרק אחד-עשר: הצעות חוק והצעות לשינוי 17
סיכום 19
ביבליוגרפיה 21