תקציר

אופניים במדינת ישראל נחשבים ככלי רכב על פי חוק. אולם, כלי תחבורה זה לא זוכה למלוא תשומת הלב הראויה לו הן מבחינת יישום חוקים ותקנות קיימות שלמעשה אינן נאכפות והן מבחינת תשתיות. תכנית לאומית התואמת את צרכי הרכיבה על האופניים בת זמננו איננה בנמצא. רוכבי האופניים בישראל נמצאים בין הפטיש לסדן, מצד אחד המדינה שזונחת אותם ומקלה בזכותם להגנה מפני כלי רכב ממונעים והן מבחינת הנהגים עצמם שרוכב האופניים נחשב מבחינתם למטרד בכביש מכיוון שלראייתם אין לו מקום בכביש. מדינות מערב אירופה פועלות לעידוד הרכיבה על האופניים ונוקטות במדיניות להגברת בטיחותם של רוכבי האופניים מזה עשרות שנים. מדינות מובילות בתחום בעולם כדוגמת: הולנד, דנמרק וגרמניה. הן אף הגדילו לעשות בכך שנקטו בצעדים להגבלת הנסיעה ברכבים פרטיים למרות שאזרחיהם יכולים להרשות לעצמם לרכוש כלי תחבורה יקרים יותר.
עבודה זו מנסה לבחון את שאלת המחקר דרך שתי מתודולוגיות: האחת תבדוק האם ניתן ליישם את תקנות וחוקי התעבורה בישראל החלים על רכב מנועי גם על אופניים, והשנייה תעסוק באפשרות לאמץ תכניות של מדינות אחרות התומכות והמקנות לרוכבי האופניים תחושת בטחון.
בעזרת שימוש באותן מתודולוגיות נעשה ניסיון לברר מה הם השיקולים העומדים בפני מקבלי ההחלטות בישראל בהחלת או אי החלת רישוי על אופניים.
נראה כי, מקרים מסוימים יצריכו החלת רישוי על אופניים ואחרים עשויים להוות נטל גם על רוכב האופניים וגם על הרשויות. לעיתים ניתן יהיה להסתפק במתן הכשרה בעיקר כשמדובר בפעוטות וילדים.

תוכן העניינים
תקציר 2
פרק א: הקדמה 3-4
פרק ב: הוצאת רישיון נהיגה ורישוי רכב בישראל וההוצאות עליהם 4
פרק ג: מצב האופניים ככלי רכב בישראל בהיעדר רישוי 5-8
פרק ד: מדיניות תומכת רכיבה על אופניים בהולנד, דנמרק וגרמניה 8-11
פרק ה: דיון בעובדות 11-13
ביבליוגרפיה  14-15
נספחים 16-18