מבוא

במשך שנים רבות, נהנו חברי האגודות השיתופיות להתיישבות בעיקר במושבים, מהזכות לאקסקלוסיביות ביכולת סינון חברים חדשים אשר ביקשו להצטרף ליישובם. מכיוון שאגודה שיתופית היא תאגיד פרטי המתנהל על פי נורמות המשפט הפרטי, כך גם שמורה לה הזכות להחליט את מי לצרף לשורותיה, ואף מעבר לכך, את הזכות לשלול את חברותו למפרע. במהלך השנים בית המשפט כמעט ולא נהג לבקר את החלטות האגודות השיתופיות. ההנחה המרכזית של השופטים הייתה, שהאגודות השיתופיות מבוססות על קשרים בין אישיים הדוקים, שלא ראוי להתערב בבחירת השותפים למערכות יחסים קרובות מסוג זה.[1]

מאז הקמתה, אימצה המדינה מדיניות המאפשרת התבדלות מרחבית של קהילות (בעיקר בקיבוצים והמושבים). מדיניות זו התבססה בתחילה על החלטות של מועצת מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל), מאוחר יותר אף עוגנה בחקיקה. ניסיונות חוזרים לתקוף את המדיניות הממשלתית בנושא, בעיקר ככל שהדברים נוגעים להפקדת מנגנוני הדרה בידי יישובים קהילתיים בישראל, נהדפו בידי המחוקק ובידי בתי המשפט. אבן הדרך במאבק בהדרה המרחבית בישראל היה פסק הדין בעניין קעדאן.[2] בפסק-דין זה שלל בית המשפט את החלת דוקטרינת “נפרד אבל שווה” במרחב הישראלי, וקבע שאין להתיר הדרה במרחב אלא במקרים מיוחדים. עם זאת, נדמה שהשפעת הלכת קעדאן על הליכי ההדרה במרחב הישראלי היא מצומצמת.[3] במטרה להסדיר את הסוגיה ובעיקר לנסות להפחית את הביקורת כלפי ועדות הקבלה בישובים, תוקנה פקודת האגודות השיתופיות (להלן: “הפקודה”).

עד לתיקון מס’ 8 לפקודה (להלן: “התיקון), לא עברו ועדות הקבלה היישוביות, שהיו נוהג רווח מראשית ימיה של האגודה השיתופית להתיישבות (להלן: “האגודה”), את שבט ביקורתו של המחוקק. מראשית הדרך פעלו ועדות הקבלה בישובים לפי תקנון האגודה וזאת ללא כל ביקורת, ומאוחר יותר נקבעה סמכותן בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל שהתקבלו במהלך השנים ונבעו ממניעים שונים. התיקון, שהתקבל בחודש מרץ 2011, הסדיר בפעם הראשונה, את סמכותן של ועדות הקבלה היישוביות, פירט את חבריהן, את הליכי הקבלה או הדחייה ואת זכות הערעור. בכך ניתנה גושפנקה חוקית לנוהג הרווח ולתקנות של מנהל מקרקעי ישראל.[4]

אחת השאלות העקרוניות שמעלה התיקון, היא האם מדינה דמוקרטית רשאית להקים חומה משפטית בין קבוצות שונות במדינה, כמו ועדות קבלה בישובים, המנוגדים לערכים הדמוקרטיים של המדינה. למעשה, התיקון מאפשר לישובים קטנים לבחור באמצעות ועדת הקבלה את המתיישבים המתאימים ביותר לצביונם, אולם הוא גם מייתר את וועדות הקבלה ביישובים גדולים יותר וכך מצמצם פגיעה בלתי מידתית בשוויון.

בנוסף, התיקון קובע כללים ברורים לסמכות ועדות הקבלה לישובים ואמור למנוע אפליה או אי-שוויון מסיבות שאינן בהכרח מוצדקות. עם זאת, האם התיקון הוביל לשוויון והסיר את עננת האפליה בקבלה לישובים?

עבודתי תבחן את השלכות התיקון לחוק ואת מימוש תכליתו – האם למרות חקיקת חוק ועדות הקבלה עדיין קיימים מנגנוני הדרה סמויים לקבלה לישובים?

בנוסף, תבחן את דוקטרינת הבשלות כעילת סף המובילה לאפליה פסולה.

[1] עדיאל זימרן, חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס’ 8), התשע”א-2011. חוקים בקצרה – הערות קצרות ביחס לעדכוני חקיקה. מכון סאקר האוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת נבו (2015). כאן.

[2] בג”ץ 6698/95 קעדאן נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד נד(1) 258, 272-269 (להלן: עניין קעדאן). כאן.

[3] שי שטרן ומרים מרקוביץ-ביטון, חומות של ייאוש: על הליכי מיון של מועמדים ליישובים קהילתיים. אוניברסיטת בר אילן (2019). כאן.

[4] עדיאל זימרן, חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס’ 8), התשע”א-2011. חוקים בקצרה – הערות קצרות ביחס לעדכוני חקיקה. מכון סאקר האוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת נבו (2015). כאן

תוכן עניינים

1. מבוא 2
2. בג״ץ 2311/11 סבח נ׳ הכנסת 3
2.1. דוקטרינת הבשלות 3
2.2. הדוקטרינה בהקשר לפסק הדין סבח 4
3. רקע תיאורטי 5
3.1. עקרון השוויון 5
3.2. הזכות למגורים 6
3.3. יישובים קהילתיים 7
4. ועדות קבלה לישובים קהילתיים 8
4.1. חוק ועדות קבלה 8
4.2. ועדות קבלה לישובים קהילתיים – רקע 8
4.3. אפליית בקבלה לישובים 10
4.4. תיקון מס’ 8 לפקודת האגודות השיתופיות 11
5. ביקורת 12
6. דיון ומסקנות 13
7. ביבליוגרפיה 15