פרק 4 – שלבים בהתפתחות הדמוקרטיה הישראלית

בשנים 1920-1948 היישוב היהודי בארץ נהנה מאוטונומיה ניכרת. זו הייתה התקופה העוברית של הדמוקרטיה הישראלית. היה פלורליזם פוליטי, נערכו בחירות גם ביישובים קטנים, התפתחה עיתונות, והוקמו ארגונים חוץ פרלמנטריים חזקים. עם זאת, היו גם פנים פחות דמוקרטיים ליישוב: נוצר מתח רב בין הרוב הציוני למיעוט החרדי, היחסים בין השמאל הפועלי לימין הרביזיוניסטי הגיעו לשפל, והמשבר בין ההגנה לאצ”ל והלח”י כמעט והוביל למלחמת אזרחים. שנות המעבר מיישוב למדינה (החל מ1948) אופיינו בכמה שינויים מהותיים: כינון רשות שיפוטית בלתי תלויה, פירוק ושילוב המחתרות בצה”ל, הקמתה של מפלגת חירות מתוך שורות האצ”ל וישיבתה באופוזיציה הפרלמנטרית. לא חסרו גם מגמות אוטוריטריות במדינת ישראל בין השנים 1948-1965: החלת משטר צבאי על “אזורי ביטחון” בהם ישבו בני המיעוטים ואשר נשלטו על ידי מושל צבאי, איסור יציאה מן הארץ ללא אישור רשמי, מעקב אחר מנהיגי האופוזיציה, הכללת קול ישראל ברדיו תחת משרדי הממשלה והגבלת גישת האופוזיציה אליו, וכן צנזורה פוליטית על העיתונות. תקופת בן גוריון התאפיינה בתערובת של דמוקרטיה ואוטוריטריות. שנות ה60 וה70 הצעידו את ישראל לעבר דמוקרטיות מערבית במלואה. הניגודים הפוליטיים התמתנו. חירות החלה להשתתף בבחירות למוסדות המדינה, ולבסוף צורפה לממשלת הליכוד הלאומי של לוי אשכול. בוטל הממשל הצבאי, והרדיו והטלוויזיה הוכפפו לרשות שידור ממלכתית הפתוחה לייצוג כל המפלגות הפוליטיות, מה שהוביל לעיתונות חופשית וביקורתית כלפי הממשלות השונות. הורחבו סמכויות מבקר המדינה, עלתה המודעות לזכויות האזרח לפרטיות, והתהדק הפיקוח האזרחי על מערכת הביטחון עם חקיקת חוק יסוד ב1975 שקבע כי צה”ל כפוף לממשלה דרך שר הביטחון. הסברים אפשריים לתהליכי הדמוקרטיזציה בשנות ה60 וה70: קשר מתחזק עם המערב הליברלי-דמוקרטי, האכזבה מהאידאולוגיות הקלסיות, התרחקות מתקופת היישוב וחיזוק האמונה בשלטון החוק, התחזקות המודרניזציה והתיעוש המעודדים את הגישה המעשית וממתנים את קיטוב האידאולוגי, וכן צמיחתה של מנהיגות ליברלית ופרגמטית. לאחר המהפך של 1977 נמשכה מגמת הליברליזציה והדה-פוליטיזציה של השירות הציבורי באמצעות חקיקות שונות. עף על פי כן, באופנים אחרים ניתן היה לראות נסיגה בתהליך הליברליזציה, כמו למשל בחקיקה דתית ובפיקוח שלטוני על הרדיו והטלוויזיה. בשנות ה80, מגמות אלו הובילה את הדמוקרטיה הישראלית לסף משבר. בשנות ה80 וה90 נשמעו קולות תיגר על הדמוקרטיה הישראלית, לדוגמא במסמך העקרונות של גוש אמונים ובדבריו של הרב בני אלון, שקרא להטיל ספק בממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ובמשתמע להביא לדה-לגיטימציה של קבוצות מסוימות באוכלוסייה. שנים אלו אופיינו שוב בחוסר סובלנות פוליטית, ובנסיגה אחורה מתהליכי הדמוקרטיזציה של שנות ה60 ו ה70, ובעלייתם של דמגוגים אנטי-דמוקרטיים. ישראל משתייכת לקבוצה של דמוקרטיות צעירות בעולם, פחות יציבות מקבוצת הדמוקרטיות הוותיקות והיציבות, בהן המצב החברתי והתרבות הפוליטית לא מהוות קרקע נוחה לגידול של דמוקרטיה יציבה. האיום החמור ביותר על הדמוקרטיה הישראלית הוא המשך שליטתה על שטחי יהודה ושומרון, בהם רבע מהאוכלוסייה אינה נהנית מהזכות לבחור ולהיבחר.