שינויי תנועות בעברית המדוברת בהשראת חוק החיטוף

הקדמה:

בעברית הקלאסית הקמץ בהברה פתוחה בשם העצם משתנה ברגיל לתנועה חטופה כאשר ההברה איננה סמוכה לטעם. לחוק זה, המכונה “חוק החיטוף”, חריגים לא מעטים, חלקם בתנועת a שמקורה בתנועה ארוכה. העמדת מערכת הנטייה של התנועה e סבוכה יותר, שכן בתנאים שווים יש שהצירי משתמר ויש שהוא משתנה לשווא. ואולם המציאות הנוהגת היום מגוונת מאוד וסוטה במקומות רבים מן הדקדוק הנורמטיבי.

במאמר זה ניסתה הכותבת לסרטט תמונת-על הסוקרת את מידת חלותם של שינויי התנועות בהשראת חוק החיטוף .

רקע תאורטי

הפונולוגיה של העברית החדשה
המורפולוגיה של העברית החדשה יסודה במורפולוגיה המקראית, אך הפונולוגיה שלה נבדלת מהפונולוגיה הקלאסית. יש כאלה שרואים בפונולוגיה של העברית החדשה חטיבה חדשה, שקשה להצביע על קשר ישיר בינה לבין שלב קודם כלשהו של העברית. בעברית הקדומה התאימו רוב החוקים המורפו-פונולוגיים למערכת ההגייה הטבעית דאז, ואילו בעברית החדשה ניכר פער בין מציאות פונולוגית חדשה לבין חוקי לשון מוּרָשים שיסודם במערכת פונולוגית אחרת. מצב זה מוליד בדיבור החופשי סטיות לא מעטות מכללי הלשון שירשנו מן המקרא. סטיות אלה מתבטאות היטב במימושו של חוק החיטוף הקלאסי בעברית המדוברת הכללית, והן מושפעות משינויים פונולוגיים אחדים שעברו על העברית ממצבה המוכר לנו במסורת הטברנית ועד היום. השינויים הם:
 א. מבנה ההברה ההיסטורי אינו משפיע על אורך התנועה: אין הבחנה בין קמץ שמקורו בתנועה ארוכה, שנשמר בנטייה, לבין קמץ שמקורו בתנועה קצרה, שנחטף;

ב. אין ניכרת עוד הבחנה בין הפתח לקמץ במבטא שבפינו;

ג. המכפל אינו מבוצע כלל בעברית הכללית; מכפל בעיצורי בכ”פ משפיע על אופן הגיית העיצור כפוצץ ולא כחוכך, אולם אינו גורם ל”הכפלת” העיצור, וספק אם נתפס כך בעיני הדוברים;

ד. במקרא נתייחדה לשווא הנע תנועה מיוחדת, קצרה מן התנועות האחרות, ואילו בעברית החדשה יש לשווא הנע שני ביצועים עיקריים: בלא תנועה (בדומה לרוב הביצועים של השווא הנח) ובתנועת e.

השינויים הללו מצמצמים מאוד את ההניעה לחיטוף לשם הקיצור.

המחקר הנוכחי הוא חדשני מסוגו משום שלפניו לא נערך מחקר מקיף על התנאים שבהם חל חוק החיטוף כיום בשילוב עם מחקר שדה .

שיטת המחקר וגיבוש מסד הנתונים

הנתונים המוצגים במחקר זה מבוססים על שני שאלונים שבשניהם יחד נכתבו סך הכל 3459 תיבות בטקסט רציף, כל שאלון התפרש על פני 14 עמודים וזמן הקריאה הממוצע של כל שאלון הוא כ-22 דקות . העובדה שמדובר במחקר לשוני טושטשה . כל שאלון ניתן ל40 אינפורמנטים שונים – 80 נבדקים בסך הכל, שהקליטו את קריאת השאלונים . לשאלון הראשון נוספה קבוצת ביקורת שכללה 4 עובדי האקדמיה ללשון העברית וקריין רדיו אחד. הנבדקים היו בעלי קריטריונים שונים של גיל, מיקום גאוגרפי, מוצא אתני, רקע תרבותי ונוהגי תפילה . כולם היו בוגרי תיכון, רובם בעלי השכלה אקדמית וחלקם תלמידי תיכון . סך זמן ההקלטות היה כ1870 דקות שהן כ-31 שעות, מתוך  3459 התיבות בשאלונים נרשמה הגייתן של למעלה מ־1110 צורות שמוינו על פי קטגוריות שונות כדי לאפשר ניתוח ממוקד, ומתוכן ב569 צורות נבדקה ישירות שאלת החיטוף .כל שאלון מוקלט הועבר בדיגיטיזציה למחשב. באמצעות תכנת מחשב הוא נשמע שמיעה מוקפדת, שבה נשמעת ההברה המבוקשת בלולאה חוזרת עד להכרעה על התנועה המבוטאת בה.

לדברי הכותבת לשיטה זו יש חסרונות אך כל עוד לא יתגבש מאגר מקיף של עברית מדוברת טבעית, יהיה קשה להעמיד מורפולוגיה סדורה על פי טקסטים נשמעים מזדמנים. החוקרת מדגישה שזהו אינו מחקר מייצג ומטרתו היא להעמיד סל של שפה, לנתחו באופן מקיף ולתאר את הדקדוק העולה ממנו .

הצגת הממצאים

מידת הנורמטיביות של כל דובר – מתארת את שיעור הקריאה הנורמטיבית בשאלות הנוגעות לשינויי תנועות בהשפעת חוק החיטוף. מן הנתונים עולה כי: א. הנבדקים הצליחו להגיע לשיעור נורמטיביות של כ-53% בלבד בשאלות הנוגעות לשינויי תנועה בהשפעת חוק החיטוף. הקורא ה”טוב” ביותר הגיע לשיעור ממוצע של 68 אחוזים צורות נורמטיביות – בהיבט שינויי התנועות.
ב. גם הקוראים המיומנים ביותר מגיעים לשיעור נורמטיביות ממוצע של 87%, מה שתורם להבנה שהחוקיות של שינויי התנועה מעורפלת, וגם מי שמכיר את הכללים מתקשה ליישם אותם .
יש לזכור שהצורות שהובאו בשאלון היו מוקשות ובריכוז גבוה יותר מאשר בטקסט רגיל .

התפלגות הנטייה

בעבודה זו החולט להתמקד בצורות שבמובהק אפשריים בהן שינויי תנועות בהשפעת חוק החיטוף הקלאסי, והוצאו מכלל הצורות הנסקרות קבוצות קטגוריאליות של שמות שעשויות היו לפעול בהן הניעות מובהקות אחרות, לכן לא נכללו כאן השמות הסגוליים .מהנתונים עולה מגמה ברורה לקיום התנועה בנטייה: 61 אחוזים מהצורות משמרות בפועל את התנועה, ואילו לפי התקן רק ב־33 אחוזים מהצורות הייתה אמורה התנועה להשתמר, כמעט הכפלה של שיעור השמות בשימור התנועה. בהיבט הנורמטיבי, 56 אחוזים מהצורות בשימור התנועה ובשינויה כאחד הן נורמטיביות, ואילו 44 אחוזים אינן נורמטיביות.

שינויי תנועה על פי הקטגוריה

הנתונים שהוצגו כאן מעמידים תמונה כללית של התפלגות שינויי התנועה. כדי לנתח את התופעה לעומקה נבחנו נתונים נוספים על פי החלוקה הקטגוריאלית של השמות הנידונים: צורת נסמך יחיד, רבים ונטייה, נסמך רבים וגזירה.

הטבלה שלהלן מציגה את שיעור החיטופים על פי התפלגות הצורות הנבדקות (100 אחוזים פירושם סך ההתפלגות בכל קטגוריה למשל בנסמך יחיד, בנטייה וכו’. בטבלה הופרדו נתוני התנועה a (שהם 94 אחוזים מהצורות הרלוונטיות לחיטוף) מנתוני התנועה e (שהם 6 אחוזים מהצורות). בכל קבוצה נבדק אם התנועה משתנה בנטייה, ואם שינוי התנועה או שימורה הם תקניים. כך למשל בצורת הנסמך סנדליי משקפת ההגייה -sandeley שינוי תנועה תקני לעומת -sandaley, שבה משתמרת התנועה a שלא על פי הנורמה. בהגיית הנסמך גמלי־ [המדבָּר] מבטאת הצורה -gmaley שימור תנועה כדין, ואילו ההגייה -gimley מייצגת שינוי תנועה שלא כדין (=חיטוף יתר).

ניתוח

התנועה e
עיון בממצאי השאלונים מעלה שברוב המוחלט של השמות בתנועת e התנועה מתנהגת על פי התקן, ורק בנסיבות מובחנות מאוד, שבהן הצירי שבצורת היסוד בא בעיצור גרוני והוא אמור להשתנות לחטף פתח, בולט הערעור בחוק החיטוף הקלאסי. כך למשל רווח מאוד אזורי־ -ezorey או עצת־ -etsat, שניהם שלא על פי התקן.

מכיוון שבשאלון רוכזו בעיקר צורות מוקשות, הצביעו הממצאים על שיעור גבוה של שימור תנועה שלא כדין: 30 אחוזים בצורת הנסמך יחיד (כגון -etsat) ו־40 אחוזים בנטיית הרבים (כגון ezorim). שמות אלה נדירים יחסית במערכת השם, ובנטייתם גובר הרצון לשמר את צורת היסוד ולא להטות על פי התקן, שבו מתבקש שינוי שאינו כלכלי (שינוי a< e , שאין בו חיסכון במספר ההברות). כמה גורמים עומדים ביסוד השתמרות כללי הנטייה הקלאסית של התנועה e בעברית המדוברת:

א. שיעור ניכר מן השמות הצרויים נוטים מלכתחילה לקיים את התנועה (ובכללי נטיית השם של האקדמיה לא נקבעה דרך ראשית לנטיית השמות הצרויים, אלא תוארו שתי מערכות).
 ב. שינויי התנועה מתבטאים על פי רוב בהתאפסות או בתנועת e, מכאן שתנועת היסוד עשויה להשתמר בהגייה מעין מסמרים masmerim .
ג. צירי – בשונה מקמץ – עשוי להשתנות פעמים רבות בסמיכות לטעם. מכאן שחלק גדול מן השינויים הנורמטיביים מתרחשים כבר בצורת הרבים (כגון רוֹפֵארוֹפְאִים, ולא רק בנסמך או בנטייה), ולשמות יש נטייה לשמר את שינויי התנועה בצורת הרבים הרווחת יותר (וראה להלן נטיית השמות בתנועה a).

התנועה a

שלא כתנועה e, תיאור התנהגותה של התנועה a בעברית המדוברת סבוך ומושפע מאוד מהקטגוריה הנידונה.

בצורת הרבים, כאשר הטעם מתרחק, מבוססים בעברית המדוברת שינויי התנועה: ב־51 אחוזים מהצורות שהובאו בשאלון, הנורמה מחייבת שינויי תנועה. ב-41 אחוזים מהצורות שינוי התנועה חל (כדין), לעומת ב־10 אחוזים מהצורות שלא חל בהן שינוי תנועה (שלא כדין). זהו יחס של 80 אחוזים (תקני) לעומת 20 אחוזים (לא תקני) – הבדל מבוסס מאוד. מעניין לראות שחיטופי יתר רבים עולים מפי הדוברים, ושיעור שינויי התנועה בפועל (53 אחוזים) גבוה אפילו מהמצופה (51 אחוזים).

שיעור זה אינו דומה בצורות הנסמך. בצורת הנסמך צפויים בעברית הקלאסית שינויי תנועה, שכן צירוף הסמיכות נחשב בה יחידה אחת שהטעם הדקדוקי בה מצוי בסומך. בעברית החדשה משתנה מעמדה של הסמיכות, ואנו עדים לנהגים הסוטים מאלה של העברית הקלאסית, למשל יידוע הנסמך בצירוף ושימור התנועה בהברה פתוחה בנסמך.

ואכן כך עולה גם מממצאי המחקר. בנסמך יחיד שיעור המקרים שלא חלו בהם שינויי תנועות צפויים גבוה יחסית (45 אחוזים), אף על פי שעדיין אפשר לדבר על שיעור של 52 אחוזים בנטייה נורמטיבית.

ב־83 אחוזים מהצורות אמורים לחול שינויי תנועה בנסמך יחיד; מתוכם ב־38 אחוזים התנועה משתנה, ואילו ב־45 אחוזים התנועה משתמרת (דהיינו רק 46 אחוזים תחולה כדין), נתון הנופל משמעותית מתחולת שינויי התנועה ברבים. מכיוון שעדיין אפשר לראות שינוי תנועה רב יחסית בצורות הנסמך יחיד, נראה שבטקסט נקרא הדוברים מקשרים בין צורת הנסמך לבין שינויי התנועות, גם אם בשיעור פחות מאשר בצורת הנסמך רבים.28

מגמת הירידה בשיעור הצורות שחלו בהן שינויי תנועה כדין מתחזקת בצורת הנסמך רבים: ב־74 אחוזים מהצורות שהובאו בשאלון אמורים לחול שינויי תנועה. ואולם בפועל חלו שינויי תנועות כדין רק ב־18 אחוזים (שהם 23 אחוזים צורות תקניות מתוך הצורות המועדות לשינויי תנועות) – ירידה משמעותית לעומת צורת הנסמך יחיד.

דיון

המחברת מסבירה את ההבדל בנתונים בין צורת הנסמך יחיד לנסמך רבים על ידי שני גורמים :

א. התגבשות מערכת פונולוגית חדשה, ולפיה נרקמת זיקה בין נטיית צורת הרבים לנטיית צורת הנסמך: תנועה המשתמרת ברבים סביר שתשתמר גם בנטייה ובנסמך, ואילו תנועה המשתנה ברבים, עתידה להשתנות גם בנסמך. מאחר שהשינויים הנבדקים בצורת הנסמך יחיד הם לרוב בפ’ הפועל, וזאת עתידה להשתנות גם ברבים – שיעור השינוי בצורות הנסמך יחיד יהיה גבוה בהרבה מזה של צורת הנסמך רבים.

ב. מקום ההברה המועדת לשינוי – בצורת הנפרד יחיד ההברה המועדת לשינוי תהיה לרוב ההברה הראשונה, ובעיצורים רבים שינוי התנועה יהיה מהתנועה a לאפס תנועה, כגון גָדוֹל-גְּדוֹל־. שינוי זה מגדיל את ההניעה לשינויי תנועה בהיותו “משתלם” לדובר: מספר ההברות יורד והמילה מתקצרת.

בצורת הנסמך רבים, לעומת זה, שינויי התנועות (שלא חלו כבר בנפרד רבים) יחולו לרוב באמצע המילה ויתבטאו בשינוי מתנועת a לתנועת e. בשינוי זה אין חיסכון במספר ההברות, ומכאן שההניעה לשינוי, הכרוכה בהתרחקות מצורת הנפרד ובשינוי לא אוטומטי בשל ההכרה שצורת נסמך לפנינו, אינה רבה כל כך.

ומה באשר לצורות הגזורות כגון משפטן או שנתונים? האם חשים בהן הדוברים בהתרחקות הטעם כבצורות הרבים, התרחקות שלגבי דידם מחייבת שינויי תנועה?

מן הנתונים עולה שבצורות הגזורות ששינויי תנועה מצופים בהן קיים כמעט שוויון בשיעור הצורות שנוטות בשינויי תנועה כדין, כגון משפטן (52 אחוזים), לעומת הצורות המשמרות את התנועה שלא כדין, כגון שְׁנָתונים (48 אחוזים). הנתונים האלה דומים לצורות הנסמך יחיד, אולם בהשוואה לצורות הנסמך רבים, ניכרות כאן יותר צורות נורמטיביות. נראה שבצורות הנגזרות פעלו גורמים נוספים.

צורות הרבים הן צורות נוטות, המחייבות על פי רוב שימוש בדגמים דקדוקיים המופעלים על השם היסודי (להוציא מקרים שצורת היחיד אינה רווחת בהם). לעומת זה, הצורות הגזורות הן התקבעות של צורה לקסיקלית שאינה מחייבת בהכרח שימוש בכללי הדקדוק בכל פעם שהיא ננקטת. כך למשל כשמופיעה הצורה כובען, אין הדובר מטה בהכרח את המילה כובע ומחיל עליה את כללי הנטייה והגזירה שהוא מכיר, אלא סביר שהוא משתמש בצורה קפואה המוכרת לו. מכאן עשויים להיגזר שינויים בהשוואה לצורות הרבים והנטייה.

כמו כן גם על פי התקן, צורני גזירה רבים המוספים לגזע אינם משנים את התנועה הבאה לפני הצורן למרות התרחקות הטעם, וייתכן שדרך התנהגות זו מחזקת אצל הדובר את התחושה שהוספת צורן גזירה אינה מחייבת שינויי תנועה.

גורם אחר נוגע למבנה העברית: חלק לא מבוטל מהצורות הגזורות שהובאו בשאלון הן צורות בסיומת ֹ-ָן או -ַאי, כגון מִשְׁפְּטָן, שעל פי כללי הנורמה מחייבות (בתנאים מסוימים) “חיטוף” בהברה a שלפני צורן הגזירה. מהנתונים עולה בבירור שהדוברים מהססים במקצת הצורות הללו, ומעדיפים פעמים רבות לשמור על תנועת היסוד הסמוכה לטעם. שימור זה עולה בקנה אחד עם הדרך הרגילה של העברית הקלאסית. מכאן שצורות אלה משפיעות על סטטיסטיקת הצורות הגזורות הנורמטיביות, אולם אין הן מעידות בהכרח על מפנה בתחולתם של שינויי התנועות בנסיבות הדומות לאלה של העברית הקלאסית.