Life Satisfaction Set Point Stability and Change

נקודת האיזון של שביעות רצון מהחיים: יציבות ושינוי

באמצעות נתונים של מחקר פאנל גדול ומייצג לאומית שארך 17 שנה בגרמניה, החוקרים בדקו האם קיימת נקודת איזון לשביעות רצון מהחיים  – יציבות במשך הזמן, אפילו אם היא מופרעת לתקופות קצרות על ידי אירועים שונים במהלך החיים. החוקרים מצאו כי 24% מהמגיבים השתנו באופן מובהק בשביעות רצונם מחמש השנים הראשונות לחמש השנים האחרונות, וכי היציבות ירדה בעוד שהתקופה בין המדידות התארכה. שביעות הרצון הממוצעת בחמש השנים הראשונות הייתה בעלת קורלציה של .51 עם שביעות הרצון הממוצעת של חמש השנים האחרונות. גובה, משקל, מאסת הגוף, לחץ הדם ותכונות אישיות היו כולם יותר יציבים מאשר שביעות הרצון, בעוד שהיציבות של ההכנסה הייתה זהה בקירוב. כמעט 9% מהדגימה השתנתה בממוצע של 3 נקודות או יותר על סולם 10 נקודות מחמש השנים הראשונות לחמש השנים האחרונות של המחקר.

מטרת מחקר זה היא לבדוק את מידת השינוי של שביעות הרצון מהחיים סביב נקודת איזון (set point) אינדיבידואלית, קו-בסיס אישי הנותר קבוע לאורך זמן. קונספט נקודת האיזון נלקח מהרעיון של נקודת איזון המשקל, ומצביע על קו-בסיס יציב של שביעות רצון, עם כוחות הומיאוסטזיס המחזירים אותו לרמה המקורית לאחר שהוא משתנה על ידי נסיבות החיים או אירועים שונים. בעזרת דגימת הסתברות גדולה, ניתחנו האם דיווחים שנתיים לגבי שביעות רצון מצייתים לדפוס של נקודת איזון על פני תקופה של 17 שנה.

הקונספט של נקודת האיזון הוא חיוני עבור התחום של רווחה סובייקטיבית, בשל סיבות יישומיות ותיאורטיות. במונחים תיאורטיים, רעיון נקודת האיזון משמש לתחזיות חזקות לגבי היחס בין מזג ואירועים המשפיע על הרווחה הסובייקטיבית. במונחים של חשיבות פרקטית, התערבויות לשינוי החברה או בכדי לסייע לאינדיבידואלים צריכות לקבל יחס שונה אם אין תקווה כי הן יוכלו לסייע לרווחה הסובייקטיבית של אנשים. לפיכך, השאלה האם נקודת איזון אישית אכן קיימת היא חשובה ביותר לתחום הפסיכולוגיה.

בשנים האחרונות, מחקרים רבים התמקדו בהבנה של הרווחה הסובייקטיבית, הדי ו-וורינג הציעו כי לרווחה הסובייקטיבית יש קו-בסיס עבור כל אדם וכי הוא חוזר לנקודת האיזון לאחר אירועים חריגים המזיזים אותו מהרמה היציבה הנקבעת על ידי אירועי חיים חוזרים הנובעים מהנטיות המוקדמות של אישיות האדם. בדומה, לייקן וטלגן הציעו כי יציבות סובייקטיבית ארוכת טווח נקבעת בעיקר על ידי הנטיות הגנטיות של האדם, אך הם הוסיפו כי אירועים יכולים להזיז את האדם באופן זמני מעל או מתחת קו-הבסיס שלו. גישת נקודת האיזון לרווחה הסובייקטיבית נובעת בחלקה מהממצא הדרמטי האומר כי לאורך זמן, אנשים מסתגלים לתנאים טובים וגרועים, רעיון שהוצע לראשונה על ידי בריקמן ועמיתיו וכונה “המרוץ ההדוני” (hedonic treadmill). באופן זה, אנשים מגיבים בתחילה באופן עז לאירועים, אך לאחר מכן חוזרים לקו-הבסיס של הרווחה הסובייקטיבית שלהם, הנקבע על ידי המזג המולד.

מספר קווי נתונים מלמדים כי מודל נקודת איזון מתאר במידת מה את הרווחה הסובייקטיבית. ראשית, התגלו מספר מקדמי יציבות מתונים עד משמעותיים ברווחה הסובייקטיבית. לדוגמא, איד ודינר מצאו יציבות משמעותית בשביעות הרצון על פני תקופה של 4 שבועות, כש- 74% מהשונות המהימנה נובעת מהבדלים אישיים יציבים, 16% נובעת מהשפעות ספציפיות-לאירוע, והשונות הנותרת נובעת מטעויות אקראיות. שנית, מחקר התורשתיות של קבוצת מינסוטה מראה כי הבדלים אישיים ברווחה הסובייקטיבית כוללים רכיב גנטי חזק וכי רמות יציבות ארוכות טווח של רווחה סובייקטיבית עשויות להיות בעיקר גנטיות.

למרות ראיות המצביעות על יציבות ותורשתיות, קיימים גם ממצאים המצביעים על כך ששביעות הרצון מהחיים מושפעת מאירועים, וקיימות ראיות כי גם רמות ארוכות טווח עשויות להיות מושפעות מנסיבות. קיימים הבדלים ברמה הלאומית בשביעות הרצון המתמידים לאורך זמן, כמו גם שינויי ממוצע ארוכי טווח בשביעות הרצון כאשר תנאי החיים בחברה משתנים. בנוסף, נמצא כי גם לאחר תקופה של מספר שנים, נראה כי אנשים אינם מסתגלים לחלוטין לאירועים משמעותיים כמו התאלמנות ואבטלה. בנוסף, שימאק, דינר ואוישי מצאו כי הרווחה הסובייקטיבית משתנה כאשר המידע הרלוונטי בו משתמשים המגיבים משתנה גם הוא. לפיכך, קיימת אמונה כי על אף ההשפעה של האישיות על הרווחה הסובייקטיבית, הנסיבות הן משמעותיות, אפילו בטווח הארוך. בספרו האחרון על אושר, ליקן, חבר מפתח בקבוצת מינסוטה, מציע דרכים בהן האדם יכול לשנות את נקודת האיזון שלו או שלה.

למרות שמחקרים קודמים מראים כי שביעות הרצון בחיים היא יציבה אך יכולה להשתנות במידה מועטה מתקופה לתקופה, רעיון נקודת האיזון טרם נחקר לעומק. לשם התחלה, רוב המחקרים בתחום כוללים חתך-רוחב, או מבוססים על מספר קטן של נקודות זמן. בתקופת זמן קצרה, כמו מספר קטן של שנים, האדם יכול לזוז מקו-הבסיס שלו בעקבות אירועים אינטנסיביים ולאחר מכן לשוב לנקודת האיזון. בנוסף, גורמים מצביים רגעיים כמו מצב הרוח והטרמה של מידע מסוים יכולים להשפיע באופן משמעותי על שביעות הרצון בזמני הבדיקה הספציפיים אך לא להשפיע על שביעות הרצון הממוצעת כאשר היא נדגמת על פני תקופות ארוכות. לפיכך, ללא דגימות חוזרות על פני תקופה ארוכה, קשה להבחין בין שינויים קצרי טווח לארוכי טווח ולאמוד את מידת היציבות ארוכת הטווח העשויה להיות מוסווית על ידי השפעות רגעיות. מגבלה נוספת של המחקרים הקודמים היא כי לעתים קרובות הם נערכו על סטודנטים או דגימות נוחות אחרות, ולכן היציבות של הרווחה הסובייקטיבית בקרה האוכלוסייה הכללית נותרת בלתי ידועה.

נעזרנו בנתונים של הפאנל הסוציו-אקונומי הגרמני (GSOEP), מחקר פאנל אורכי מייצג הנערך שנתית. על ידי שימוש בדגימה לאומית מייצגת, אנו מתגברים על אחת המגבלות של מחקרי העבר, שלעתים קרובות נעזר בסטודנטים או דגימות נוחות אחרות. על ידי שימוש במבנה פאנל שנתי לאיסוף הנתונים, היינו יכולים לבדל גורמים מצביים רגעיים, המופיעים במחקר שלנו כטעות מדידה, משינויים ארוכי טווח המציגים יציבות ביחס לגלי נתונים נוספים.

שיערנו כי למרות השפעות רגעיות על המדידות, תהיה יציבות משמעותית בשביעות הרצון (בגלל אישיות ובגלל היציבות של נסיבות חיים רבות). למרות שאנשים מושפעים מגורמים רגעיים באומדן שביעות הרצון שלהם, סביר להניח כי הם יסתמכו על אותו מידע לגבי חייהם כאשר הם מבצעים אומדני שביעות רצון בשתי הזדמנויות שונות, וסביר כי חלק מהמידע הזה יהיה יציב. עם זאת, על בסיס ממצאים קודמים, חזינו בנוסף כי חלק מהאנשים יציגו שינויים ארוכי טווח משמעותיים המתמשכים מעבר להזדמנות מדידה בודדת. במילים אחרות, צפינו כי קו-הבסיס יכול להשתנות. בדיוק כפי שאנשים מסוימים מציגים עלייה או ירידה ארוכת טווח במשקל, אפילו עם השפעות הומיאוסטזיס על מאסת הגוף, שיערנו כי חלק מהאנשים יציגו שינויים ארוכי טווח ברמות שביעות הרצון שלהם הנובעים משינויים חזקים בנסיבות החיים, כמו התאלמנות ואבטלה.

בנוסף לבדיקת היציבות של שביעות הרצון במשך שנים, בחנו מספר שאלות נוספות. ראשית, בדקנו האם היציבות גדולה יותר עבור אנשים שבעי רצון או עבור אלו שאינם שבעי רצון. ייתכן והאדם הממוצע בטווח שביעות הרצון הוא יציב, אך אנשים פחות שבעי רצון הם בלתי יציבים מכיוון שהם מגיבים יותר לאירועים. שאלה נוספת הייתה כיצד שביעות הרצון משתווה ביציבות לגובה, משקל, מאסת גוף, הכנסה, אישיות, ומדידות פיזיולוגיות כמו לחץ דם  סיסטולי ודיאסטולי.

דגימה

ה- GSOEP מהווה מחקר פאנל אורכי מייצג הנערך שנתית בגרמניה, והוא תואר על ידי הייסקן-דה ניו ופריק. 3608 המשתתפים, שנבחרו רק אם הם ענו על שאלון שביעות הרצון מהחיים כל שנה מ- 1984 עד 2000, כללו 1709 גברים ו- 1899 נשים. שנת הלידה של המשתתפים נעה בים 1902 עד 1968, עם ממוצע של 1944.8 (SD = 13.8).

מדידות

הנתונים מוצגים לגבי תת-הדגימה שענתה על השאלה, “עד כמה אתה מרוצה כרגע לגבי חייך באופן כללי?” על סולם של 0 (בלתי מרוצה לחלוטין) עד 10 (מרוצה לחלוטין) כל שנה, מ- 1984 עד 2000. אנו מכנים תשובה זו כ”שביעות רצון מהחיים” מכיוון שהיא נוגעת להסתכלות רפלקטיבית על החיים ככלל, בניגוד לחוויה של רגשות חיוביים. בנוסף, דיווחים-עצמיים לגבי ההכנסה החודשית הכללית של משק הבית נאספו באופן שנתי, במארקים גרמניים.

תוצאות

מכיוון שמטרת המחקר הייתה לקבוע את הדיוק של מודל נקודת האיזון של שביעות רצון מהחיים, המשתתפים האינדיבידואליים מוינו באמצעות סטיות תקן תוך-אישיות של שביעות הרצון שלהם על פני 17 השנים. טבלה 1 מציגה נתונים של 5 אנשים מהאחוזונים ה- 25, 50 ו- 75 של ההשתנות שביעות הרצון. ניקודים אישיים אלו מספקים לקורא תחושה לגבי עד כמה שביעות הרצון של האנשים השתנתה משנה לשנה ומושג לגבי מידת ההשתנות של האנשים השונים. סטיית התקן התוך-אישית הממוצעת הייתה 1.28; סטיות התקן התוך-אישיות עבור האחוזונים ה- 25, 50 ו- 75 היו 0.90, 1.22 ו- 1.59, בהתאמה. ראוי לציין כי סטיית התקן תוך-אישית הממוצעת של שביעות הרצון הייתה 1.78, נתון המלמד כי קיימת השתנות גדולה יותר בין האנשים מאשר עבור האינדיבידואל הממוצע עצמו. כפי שניתן לראות בטבלה 1, רבים מהאנשים השתנו באופן משמעותי משנה לשנה. הקבוצה היציבה ביותר משתנה בטווח מצומצם, עם תנועה של נקודה מעלה או מטה מהרמה הממוצעת שלהם. הקבוצה הפחות יציבה מראה תנודות גדולות, ונראה כי במקרים מסוימים קו-הבסיס שלהם השתנה.

שינויים שנתיים אינם מספקים תמונה מלאה של רעיון נקודת האיזון מכיוון שייתכנו תנודות קצרות טווח הנובעות מאירועי חיים שהתרחשו לאחרונה, אך עדיין תתקיים יציבות ארוכת טווח. לפיכך, בחנו את הרעיון של נקודת האיזון במונחים של תקופת קו-בסיס ארוכה יותר. הגדרנו את קו-הבסיס בתור אומדן שביעות הרצון במשך 5 שנים עוקבות. לאחר מכן בדקנו את קו-הבסיס ההתחלתי (1984-1988), והשוונו אותו לקו-הבסיס האחרון (1996-2000). תחת השערת קו-הבסיס היציב, צפינו כי 5% מהמשתתפים יציגו שינוי מובהק של קו-הבסיס תוך שימוש במבחן t תלוי עם אלפא של .05. מתוך 3608 המשתתפים, 852 (24%) הציגו שינוי מובהק של קו-הבסיס, כש- 219 (6%) חווים עלייה בקו-הבסיס ו- 633 (18%) חווים צניחה של קו-הבסיס. לפיכך, מספר המשתתפים שחוו שינוי משמעותי בקו-הבסיס היה גדול ביותר מפי 4 מהצפוי תחת השערת קו-הבסיס היציב.

יציבות המדדים הביולוגיים בהשוואה ליציבות שביעות הרצון מהחיים

ניתוח היציבות של מספר מדדים ביולוגיים, כמו משקל, לפי אותו מדד המשמש למדידות היציבות של שביעות הרצון, יספק יכולת השוואה משמעותית מכיוון שרעיון קו-הבסיס בנוגע לשביעות רצון מבוסס, בחלקו, על רעיון קו-הבסיס הנוגע למשקל. על מנת לספק השוואות של העקביות של מספר משתנים ביולוגיים, השתמשנו במשקל, גובה, ונותני לחץ דם מהמחקר של פראמינגהם. הנתונים כוללים 2336 גברים ו- 2873 נשים, למרות שהקורלציות מבוססות על מספר קטן יותר של משתתפים בשל התמותה. המשקל ולחץ הדם נמדדו דו-שנתית. לחץ הדם נמדד לפחות פעמיים, בדרך כלל שלוש פעמים, עד חמש פעמים לכל ביקור דו-שנתי. כל נתוני לחץ הדם עברו מיצוע בכדי ליצור מדידת לחץ דם סיסטולי ודיאסטולי יחידה לכל ביקור דו-שנתי. הגובה נמדד באופן בלתי קבוע בתחילת המחקר, אך דו-שנתית במחצית השנייה. כאשר גם נתוני המשקל וגם נתוני הגובה היו זמינים, חישבנו את מדד מאסת הגוף. עבור כל סוג משתנה, חישבנו את הקורלציות של משתנים שנמדדו בזמנים שונים, שוקללו סטטיסטיקות תיאוריות, קורלציות עם אותו אינטרוול זמן בין המדידות עברו מיצוע, והורץ ניתוח רגרסיות. התוצאות מוצגות באיור 1 וטבלה 2.

בחינה ויזואלית של מטריצות הקורלציות של לחץ הדם, גם סיסטולי וגם דיאסטולי, הראו כי יציבות לחץ הדם הייתה תלויה גם בכמות הזמן בין המדידות וגם בגיל הממוצע של הדגימה. לדוגמא, קורלציות היציבות הסיסטולית של 2 שנים התחילו ב- .84 בתחילת המחקר כאשר הדגימה הייתה יחסית צעירה וירדו ל- .54 בסופו, כשהדגימה הייתה זקנה יחסית. קורלציות היציבות הדיאסטולית של 2 שנים התחילו ב- .77 כאשר הדגימה הייתה צעירה וירדו ל- .56 בסוף המחקר כאשר הדגימה הייתה זקנה. אנו סבורים שממצאים אלו נובעים מעלייה בחשיבות השימוש (או אי-שימוש) בתרופות לחץ דם וירידה תואמת בחשיבות של גורמים גנטיים ככל שהדגימה של פראמינגהם הזדקנה. כמובן, ייתכן שפשוט מדובר בעובדה שלחץ הדם משתנה במשך השנים. השתמשנו בממוצע של כל הנתונים הזמינים כדי להתוות את הקווים באיור 1.

כפי שניתן לראות, המנבאים הפיזיים מציגים יציבות גבוהה בהרבה בבגרות מאשר המאפיינים האחרים. ניתן לטעון כי היציבות הגבוהה שלהם נובעת בחלקה מכך שהם מלכתחילה נמדדים בצורה מדויקת יותר. לכן, חישבנו קו רגרסיה ללא-ניחות עבור שביעות הרצון על בסיס ביצועי פריט דומה בסולם הסיפוק מהחיים (satisfaction with life). במילים אחרות, ביטלנו את הניחות של קו הרגרסיה עבור טעויות מדידה על בסיס האינטר-קורלציה של פריטי סיפוק ושביעות רצון של דגימות אחרות. קו זה אומד את ביצועי פריט שביעות הרצון הבודד אם הוא היה נטול טעויות. הקו מתחיל ב- .79, ומגיע ל- .34 לאחר 16 שנים, ושוב מציג יציבות מתונה בלבד בשביעות הרצון לאחר שנים רבות. הקורלציה של הממוצעים בחמש השנים הראשונות וחמש השנים האחרונות הייתה r(3606) – .51, p < .001, כלומר רמה מתונה של יציבות שביעות רצון ממוצעת ארוכת טווח.

דיון

הניתוחים שלנו מראים כי לאורך זמן, קיימת יציבות צנועה בשביעות הרצון וכי אנשים מסוימים אכן משתנים באופן מובהק ומשמעותי בשביעות הרצון. לפיכך, נראה כי קיים קו-בסיס “רך” של שביעות הרצון בחיים, עם תנודות סביב נקודת איזון יציבה שאינה משתנה עבור כרבע מהאוכלוסייה. כמעט 9% מהמשתתפים הציגו שינוי של 3 יחידות או יותר בסולם מהממוצע של חמש השנים הראשונות לחמש השנים האחרונות. כלומר, כמעט 10% מהדגימה הציגה שינוי בשביעות הרצון הממוצעת השווה ל- 3 נקודות או יותר על סולם 10 נקודות, שינוי גדול עבור ממוצע של 5 שנים. לפיכך, שביעות הרצון יכולה להשתנות, ואכן משתנה עבור חלק מהאנשים, אפילו בנוכחות גורמי יציבות מובהקים כמו נטיות תורשתיות. במחקר זה, לא יכולנו לנתח את יציבות נקודת האיזון הנוגעת להתנסות ברגשות נעימים ובלתי נעימים, העשויה להיות יציבה יותר מזו של שביעות הרצון בחיים, מכיוון שקונסטרקטים אלו לא נכללו ב- GSOEP. ייתכן ומרוץ הנהנתנות ונקודת איזון מבוססת-אישיות מתבטאים באופן בולט יותר במדידות של מצב רוח ורגשות, אך הנתונים שלנו בכל זאת חושפים כי חלק מהאנשים מציגים שינויים ארוכי טווח משמעותיים בשביעות הרצון.

מדוע המסקנות שלנו לגבי היציבות של הרווחה שונות מאלו לייקן וטלגן? אנחנו בחרנו לחקור יציבות של שביעות רצון, בעוד שהרעיון שלהם לגבי נקודת איזון יציבה התמקד בעיקר במצבי הרוח והרגשות של אנשים. ייתכן ורמות רגשיות ארוכות טווח תלויות יותר בתורשה מאשר שיפוט לגבי שביעות רצון, שהוא, אחרי הכול, אומדן המתבצע בזמן הסקר, וייתכן ומושפע לא רק על ידי רגשות אלא גם על ידי סטנדרטים משתנים של אומדן ומידע שנראה חשוב יותר באותו זמן. עובדה חשובה נוספת היא כי השפעות תורשתיות מציגות שינויים פנוטיפיים לאורך זמן, שחלק מהאנשים מציגים עלייה במאפיין מסוים וחלק מציגים ירידה בשל הגנטיקה. לפיכך, ייתכן והתאומים במחקר של לייקן וטלגן השתנו באותו כיוון במשך הזמן, אך במחקר שלנו אין לנו דרך לדעת האם חלק מהשינויים שחשפנו נבעו מההשפעה של גורמים תורשתיים. לבסוף, חשוב לציין כי במחקר התאומים של לייקן וטלגן, התקיימה שונות משמעותית ברווחה שלא ניתן להסבירה באמצעות גנטיקה. למרות שניתן לשייך כ- 80% מהיציבות ארוכת הטווח לתורשה, יציבות ארוכת טווח היוותה רק כרבע מהשונות הכוללת בתוצאות הרווחה. לפיכך, נראה שהתוצאות המוצגות כאן תואמות את הרעיון כי קיימת יציבות מסוימת ברווחה ארוכת טווח הנובעת מגנטיקה – למעשה, מצאנו כי 75% מהאנשים לא השתנו באופן מובהק ברווחה הממוצעת של 5 שנים, אפילו על פני תקופה של שנים רבות.

פסיכולוגים קליניים ואחרים המעוניינים להתערב בכדי לשפר את האדם והחברה אמורים למצוא עידוד בממצאים שלנו – נקודת האיזון של שביעות הרצון בחיים אכן משתנה עבור חלק מהאנשים. אף על פי כן, מרבית האנשים מציגים יציבות ארוכת טווח בשביעות הרצון, ממצא עקבי לרעיון כי המזג המולד של האדם משפיע על הרווחה הסובייקטיבית שלו. לבסוף, אנשים יציבים אף יותר מציגים שינויים בשביעות הרצון משנה לשנה, ממצא עקבי לרעיון כי גורמים מצביים רגעיים יכולים להשפיע על הדיווחים לגבי הרווחה הסובייקטיבית. בשילוב ממצאים קודמים, התוצאות שלנו מלמדות כי קיימות השפעות קצרות טווח, ארוכות טווח ולטווח בינוני על הרווחה הסובייקטיבית. לפיכך, התוצאות שלנו תואמות את הרעיון של “נקודת איזון רכה”, שבה קו-הבסיס אינו מקובע לחלוטין מכיוון שהוא משתנה באופן משמעותי עבור אנשים מסוימים.

איזה תפקיד ממלאת המהימנות של המדידות בממצאינו? כלומר, האם שביעות הרצון הייתה יציבה יותר אם היינו מבטלים את הניחות של המדידה בגלל חוסר המהימנות שלה? בחנו שאלה זו במספר דרכים, וכצפוי, היציבות אכן עלתה. למרות שהמהימנויות של שנה אחת עלו לעתים לרמות בטווח של .7 ו- .8, היציבות המתוקנת לאחר 16 שנים נותרה מתונה. חשוב לציין בנוסף כי השינוי המובהק בקו-הבסיס שמצאנו עבור 24% מהאנשים לא נבע מחוסר מהימנות של המדידות, מכיוון שהשינוי המובהק הוגדר ביחס להשתנות תוך-תקופתית במדידות. כלומר השינוי שהתרחש היה מובהק כאשר שוקלים את השינוי שעשוי להיות צפוי על בסיס השינויים משנה לשנה בתוך שתי התקופות של 5 השנים.

מדוע אומדני היציבות של כל המשתנים שבדקנו פוחתים באופן קבוע לאורך זמן? ביקום סיבתי, שבו משתנים נובעים באופן סיבתי ושיטתי מגורמים מקדימים אחרים, כמעט בלתי נמנע כי הערך של המשתנה יהיה קשור לערכים הקרובים של אותו משתנה יותר מאשר לערכים רחוקים, מכיוון שיותר סביר שהתנאים הגורמים לערכים הקרובים יהיו דומים. שינויים דורשים זמן, ושינויים בדרך כלל מצטברים לאורך זמן בשל הטבע המורכב של רוב המערכות הדינאמיות. העולם של ימינו דומה יותר לעולם של מחר מאשר לעולם של עוד 100 שנים. מכיוון שחלק גדול מהמשתנים הסיבתיים הקיימים היום יהיו קיימים גם מחר, העולם של מחר יהיה דומה במידה רבה. קלט המשנה מערכת שלמה, כמו פגיעה של אסטרואיד בכדור הארץ, הוא בדרך כלל אירוע נדיר ביותר; אחרת, המערכות אותן אנו חוקרים לא היו קיימות בצורתן הנוכחית. בנוסף, כאשר אירוע קטקליזמי מביא לשינוי במערכת, שינויים אלו נוטים להתמיד לאורך זמן (מוות לדוגמא). יוצא הדופן העיקרי של משתנים אשר לא מציגים את הדפוס שחשפנו הוא כאשר קיימת מגמה מחזורית שבה דפוס מסוים חוזר על עצמו במשך הזמן – לדוגמא עונות השנה, לפיהם מזג האוויר בעוד 6 חודשים יהיה ככל הנראה שונה יותר מזה של היום בהשוואה למזג האוויר של שנה מהיום. למרות שמחזוריות של שביעות הרצון היא אפשרית, טרם זוהו מחזורים ארוכי טווח בהקשר זה. לפיכך, לא מפתיע כי שביעות הרצון פועלת לפי אותו דפוס יציבות כמו שאר המשתנים אותם בחנו.

ניתן להעלות על הדעת מקרים ספציפיים שבהם אנשים יהיו יציבים יותר בטווח הארוך מאשר בטווח הקצר. לדוגמא, אם נבדוק את המדדים הרפואיים של אדם מסוים לפני מחלה קשה, סביר להניח כי הם יציגו יציבות גבוהה יותר שנה לאחר מכן, לאחר החלמה מלאה, מאשר מספר ימים לאחר הבדיקה. מקרה זה מהווה דוגמא למדידות הנערכות לגבי שינוי משמעותי החוזר לאחר מכן למצבו המקורי. עם זאת, אם נערוך מדידות חוזרות לאורך זמן, סביר כי אירועי שינוי משמעותי יהיו בעלי היתכנות גבוהה יותר על פני תקופות ארוכות וכי החזרה של אנשים לרמות המקוריות שלהם תתרחש רק אם נחפש באופן ספציפי אחר אנשים החווים סוגים מסוימים של אירועים הפיכים, כמו מחלות קצרות טווח. כאשר בוחנים אנשים באופן קיבוצי, סביר כי אירועים הפיכים כאלו ישפיעו על מספר קטן בלבד של בני אדם בהשוואה למספר האירועים הגורמים לשינוי בכיוון ספציפי. בנוסף, סביר כי אירועים סיבתיים בלתי-הפיכים יצטברו במשך הזמן.

הממצא שלנו המראה כי אנשים יותר יציבים במונחים של שביעות רצון הם גם בעלי רמה ממוצעת גבוהה יותר של שביעות רצון הוא עקבי לממצאים של מחקרים קודמים. מדוע חוסר יציבות מלווה בשביעות רצון ממוצעת נמוכה יותר? ראשית, רמות ממוצעות של שביעות רצון הם מעל נקודת האמצע של הסולם, ולאנשים עם רמה גבוהה של שביעות רצון יש פחות מקום לתנועה בגלל אפקט התקרה, בעוד שאנשים עם שביעות רצון נמוכה מתרכזים בעיקר בנקודת האמצע של הטווח שם יש מקום רב יותר לתזוזות. עם זאת, אנו סבורים כי עובדה סטטיסטית זו היא אינה האחראית הבלעדית ליחס בין הרמות הממוצעות לבין ההשתנות ברווחה. הפבורן ואייסנק מצאו כי אנשים נוירוטיים הם פחות יציבים במצבי הרוח שלהם, ונירוטיות גבוהה קשורה בשביעות רצון נמוכה. בנוסף, אנשים עם חיים יציבים יותר הם גם בעלי חיים צפויים יותר, ומצב זה עשוי לתרום לתחושה של ביטחון ושליטה. לבסוף, סביר כי אנשים עם נסיבות חיים יציבות יותר גם נהנים מתנאי חיים טובים בטווח הארוך. סט נסיבות אידיאלי אינו כולל אירועים הגורמים לתנועה של שביעות הרצון מעלה, מטה, ולאחר מכן שוב מעלה. לדוגמא, נישואין יציבים או רווקות יציבה שניהם קרוב לודאי מספקים יותר מאשר סיטואציה של נישואין, התאלמנות, נישואין חדשים, ולבסוף גירושין. בשל יכולת ההסתגלות, ייתכן ולהישארות במצב אחד לאורך זמן (לדוגמא אבטלה) יש השפעה מועטה יותר מאשר כניסה ויציאה לאותו מצב (לדוגמא מעגל חוזר של תעסוקה ואבטלה). בכל מקרה, השאלה מדוע חוסר יציבות קשורה ברמות ממוצעות נמוכות של רווחה היא סוגיה מעניינת אותה יש להמשיך ולחקור. ברמה המעשית, הממצאים שלנו מלמדים כי נסיבות חיים יציבות או מזג פחות תגובתי שניהם תורמים לשביעות רצון ארוכת טווח.

נקודה מעניינת נוספת היא כי היציבות של שביעות הרצון היא נמוכה יותר באופן משמעותי מאשר תכונות האישיות אותם בחנו רוברטס ודל-ווקיו. מכיוון שפסיכולוגים ואנשים רגילים מחזיקים בתפיסות אינטואיטיביות לגבי היציבות של מאפיינים פיזיים ותכונות אישיות, משתנים אלו מאפשרים לנו תחושה כללית לגבי היציבות של שביעות הרצון. הממצא כי תכונות אישיות הן יציבות יותר משביעות רצון מלמד כי למרות שהמזג משפיע על שני המשתנים, גורמים סביבתיים מלמטה-למעלה (bottom-up), שהם פחות יציבים בהשוואה לגורמים תורשתיים, משפיעים באופן רב יותר על שביעות הרצון מאשר תכונות אישיות. מכיוון ששביעות הרצון מושפעת מהאישיות, אך פחות יציבה ממנה, נראה כי גורמים סביבתיים ברי-שינוי משפיעים באופן משמעותי על הרווחה, ושוב, מצביעים על כך שנקודת האיזון של שביעות הרצון בחיים היא אינה מקובעת לחלוטין. בכל הנוגע לדיון לגבי השאלה האם רווחה היא תכונה או מצב (trait or state), הממצאים שלנו, לצד אלו של רוברטס ודל-ווקיו, מלמדים כי שביעות הרצון היא יציבה במידת מה, אך במידה פחותה מאשר תכונת האישיות הממוצעת.

מעניין בנוסף להשוות בין יציבות שביעות הרצון לבין היציבות של מדידות אחרות. גובה, כצפוי, הוא יציב ביותר. המשקל, מאסת הגוף, לחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי ותכונות אישיות הם כולם יציבים למדי. רק הכנסה מציגה את אותה יציבות מתונה של שביעות הרצון, וזוהי השוואה מועילה מכיוון שלכולנו יש תפיסות אינטואיטיביות לגבי הכנסה. אנחנו יודעים כי להכנסה יחסית יש יציבות מסוימת הנובעת מהשכלה, מקצוע, וגורמים אחרים. אך אנו יודעים בנוסף כי חלק מהאנשים מאבדים את מקום עבודתם ואת ההכנסה שלהם, בעוד שאחרים מוצאים הזדמנויות מכניסות אחרות. בדומה להכנסה יחסית, נראה כי שביעות הרצון היא יציבה למדי (עם שינויים שנתיים קלים) עבור רוב האנשים רוב הזמן, אך היא יכולה להשתנות במידה רבה במקרים מסוימים.