The Attachment Paradox How Can So Many of Us (the Insecure Ones) Have No Adaptive Advantages

פרדוקס ההתקשרות: כיצד ייתכן שרבים כל כך מאיתנו (חסרי הביטחון) חסרים יתרונות הסתגלותיים?

ראיות ראשוניות התומכות ב- SDT

על סמך הרעיונות הבסיסיים של SDT, ניסחנו 3 תחזיות עיקריות אותן החלנו לבחון באופן אמפירי. ראשית, ברמה הקוגניטיבית, אנשים בעלי התקשרות חרדתית ואנשים בעלי התקשרות נמנעת יתאפיינו בנגישות קוגניטיבית גבוהה יותר לתסריטי זקיף ותסריטי תגובת הילחם-או-ברח מהירה. בנוסף, לאנשים חרדתיים תהיה גישה מהירה יותר לתסריטי זקיף (בשל הסף הנמוך יותר לזיהוי סכנות ונטייה גבוהה יותר להזהיר אחרים), בעוד שאנשים נמנעים יאופיינו בנגישות גבוהה יותר של תסריטי הילחם-או-ברח (בשל הנטייה לחשוב מיידית על דרכים להימלט ממצבים מסוכנים, בעיקר במטרה להציל את עצמם). שנית, ברמה ההתנהגותית, אנשים חרדתיים ונמנעים יפגינו התנהגות שונה בזמן מצבים מסוכנים. בעוד שאנשים חרדתיים יזהו איומים במהירות ויתריעו אחרים, אנשים נמנעים יפגינו תגובות הילחם-או-ברח מהירות מבלי לדון עם חברים אחרים בקבוצה או להמתין להחלטותיהם. שלישית, קבוצות עם הטרוגניות רבה יותר של סגנונות התקשרות יתמודדו עם איומים ביעילות רבה יותר (לדוגמא, יפתרו מצבי חירום מהר יותר מאשר קבוצות פחות הטרוגניות).

ראיות קוגניטיביות

בסדרה של 5 מחקרים, עין-דור, מיקולינסר ושייבר בחנו וריאציות התקשרות בנגישות הקוגניטיבית של תסריטי זקיף והילחם-או-ברח. במחקר הראשון, החוקרים ביקשו מהמשתתפים להתבונן בתמונה של קבוצה קטנה של אנשים הנמצאים בסיטואציה מאיימת ולכתוב סיפור קצר לגבי מה לדעתם יתרחש בהמשך. השופטים, שלא ראו את ציוני ההתקשרות של המשתתפים, קיבלו הסבר לגבי תסריטי זקיף והילחם-או-ברח ואומנו לקודד כל סיפור לפי קריטריונים ברורים ומוגדרים היטב (לדוגמא, זיהוי איום לפני אחרים, הזהרת אחרים מפני האיום, פעולה ללא קבלת עזרה מאחרים, תגובה מהירה ללא תלות בפעולות של אחרים). כפי שציפינו, המשתתפים בעלי ציון גבוה בהתקשרות חרדתית היו בסבירות גבוהה יותר לכתוב סיפורים שתאמו את תסריט הזקיף. בדומה, משתתפים בעלי ציון התקשרות נמנעת גבוה היו בסבירות גבוהה יותר לכתוב סיפורים שכללו את הרכיבים העיקריים של תסריט הילחם-או-ברח. חשוב לציין כי קשרים אלו היו בעלי מובהקות סטטיסטית גם לאחר לאחר בקרה עבור תכונות אישיות כלליות, הטיית רציה חברתית, ויכולת מילולית.

במחקר השני והשלישי, עין-דור ועמיתיו בחנו וריאציות התקשרות בזיכרון עבור רכיבי הליבה של תסריט הזקיף (מחקר 2) או תסריטי הילחם-או-ברח (מחקר 3). מחקרים קודמים בתחום הראו כי סכמה מפותחת היטב ונגישה עבור תחום מסוים מאיצה את הזיהוי של מידע רלוונטי-לסכמה שהוצג במטלת למידה מוקדמת ומגבירה זיהוי-כוזב של מידע רלוונטי-לסכמה שלא הופיע בפועל במטלת הלמידה. שני דפוסים אלו מהווים אינדיקציה להטיית-סכמה בעת עיבוד המידע. ההשערה שלנו הייתה כי החזקה בתסריט זקיף מפותח היטב ונגיש ביותר תגרום לאינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית לזהות במהירות מידע אמיתי הרלוונטי לתסריט וליצור יותר זיכרונות כוזבים עבור פריטים שנדמה שהופיעו במטלת הלמידה, אך למעשה לא הופיעו בה. בדומה, החזקה בתסריט הילחם-או-ברח מפותח היטב ונגיש ביותר תגרום לאנשים נמנעים לזהות במהירות ולזכור באופן כוזב מידע רלוונטי-לתסריט.

המשתתפים צפו בסרטון המציג אישה צעירה העונה על שאלות רלוונטיות ובלתי רלוונטיות לאיום. לאחר מכן, הם ביצעו מטלת זיהוי הקשורה לתשובות של האישה. עבור חצי מהמשתתפים, התשובות של אשת המטרה לשאלות רלוונטיות-לאיום תאמו את תסריט הזקיף (מחקר 2) או את תסריט הילחם-ברח (מחקר 3). עבור שאר המשתתפים, התשובות של אשת המטרה לא תאמו אף אחד מתסריטים אלו. במטלת הזיהוי, המשתתפים קיבלו הצהרות שנכללו בין התשובות של אשת המטרה (פריטים ישנים) והצהרות שהיו דומות מבחינה סמנטית לתשובות של אשת המטרה אך לא נכללו בפועל בתשובות שלה (פריטים חדשים). במטלה זו, המשתתפים התבקשו להחליט האם כל אחת מההצהרות הופיעה או לא הופיעה בפועל בסרטון. עבור כל משתתף וכל קטגוריית משפט (ניטראלי, איום), חישבנו שני ציונים: שיעור המבחנים שבהם משפטים ישנים זוהו באופן נכון (“פגיעות”), ושיעור המבחנים שבהם המשפטים החדשים זוהו באופן שגוי ככאלו שהופיעו בסרטון (“זיכרונות כוזבים”). בנוסף, חישבנו את זמני התגובה הממוצעים (RTs) של ה”פגיעות” וה”זיכרונות הכוזבים”.

בהתאם לציפיות, ההתקשרות החרדתית (אך לא התקשרות נמנעת) נמצאה קשורה באופן מובהק ליותר זיכרונות מוטי-סכמה וזיהוי מהיר יותר של מידע שהתאימו לתסריט הזקיף. בדומה, כפי שציפינו, ההתקשרות הנמנעת (אך לא התקשרות חרדתית) נמצאה קשורה באופן מובהק ליותר זיכרונות מוטי-סכמה וזיהוי מהיר של מידע שתאמו את תסריט הילחם-ברח. כאשר המידע בסרטון לא תאם את תסריט הילחם-ברח, יותר משתתפים נמנעים הגיבו עם פחות זיכרונות מוטי-סכמה.

במחקר הרביעי והחמישי, עין-דור ועמיתיו בחנו וריאציות התקשרות בעיבוד מידע הרלוונטי לתסריט הזקיף (מחקר 4) או תסריט הילחם-ברח (מחקר 5). מרקוס, סמית’ ומורלנד הראו כי סכמה מפותחת היטב מספקת מסגרת קוגניטיבית התומכת בחריגה מעבר למידע הרלוונטי-לסכמה המוצג. ספציפית, הם מצאו כי החזקה בסכמה מפותחת עבור תחום מסוים מאפשרת לאנשים לחולל יותר רשמים והתאמות לגבי המחשבות, התחושות, הכוונות והתכונות של גיבור הסיפור – מידע שלא הוצג באופן מפורש בסיפור. באופן דומה, ההשערה שלנו היא כי תסריט הזקיף המפותח היטב של אנשים חרדתיים יאפשר להם לעבד מידע רלוונטי לתסריט הזקיף באופן עמוק יותר, בעוד שתסריט הילחם-ברח מפותח של אנשים נמנעים יאפשר להם לעבר מידע הקשור לתסריט זה באופן עמוק יותר.

המשתתפים התבקשו לקרוא סיפור שכלל את הרכיבים העיקריים של תסריט הזקיף (מחקר 4), או תסריט הילחם-ברח (מחקר 5). לאחר מכן הם חוללו זיכרונות (עובדות ממשיות שהוצגו בסיפור) ורשמים (מסקנות, תחושות, דעות) לגבי הסיפור. שני שופטים בלתי תלויים סיווגו את תגובות המשתתפים לאחת מהקטגוריות הבאות: זיכרונות רלוונטיים-לתסריט, רשמים רלוונטיים-לתסריט, זיכרונות ניטראליים (אינם רלוונטיים-לתסריט) ורשמים ניטראליים. התוצאות הראו כי התקשרות חרדתית, אך לא התקשרות נמנעת, הייתה קשורה ביצירת יותר מסקנות הקשורות לתסריט הזקיף. עם זאת, היא לא הסבירה הבדלים אינדיבידואליים במספר זיכרונות תסריט הזקיף או מספר המסקנות לגבי הצהרות שאינן רלוונטיות-לתסריט. בדומה, כצפוי, התקשרות נמנעת נמצאה קשורה ליצירת יותר מסקנות לגבי תסריט הילחם-ברח. עם זאת, היא לא הסבירה הבדלים אינדיבידואליים במספר הזיכרונות הילחם-ברח או מספר הזיכרונות או מסקנות לגבי סוגיות שאינן רלוונטיות-לתסריט. בנוסף, נמצא כי התקשרות חרדתית פוגעת בזכירת מידע התואם את תסריט הילחם-ברח.

בסך הכול, הממצאים של עין-דור מלמדים כי אנשים המאופיינים בהתקשרות חרדתית מחזיקים בידע משתמע מאורגן ונגיש ביותר לגבי רצף אירועים המתחיל בניטור ותגובה מהירה למקורות איום אפשריים, ומסתיים בהזהרת אחרים לגבי הסכנה המיידית וצמצום מרחק מאחרים. מבנה ידע נגיש זה תורם ככל הנראה לנטייה המתועדת היטב של אנשים בעלי התקשרות חרדתית לגלות מצוקה רבה בנוכחות איומים ולהתמודד עם סוגים שונים של קשיים באמצעות הקצנת המצב, משיכת תשומת לב למידע הקשור באיום, הבעת צרכים ופגיעות באופן נמרץ, וחיפוש נואש אחר קירבה לאחרים ושאיבת תמיכה ונחמה מהם.

הממצאים מלמדים בנוסף כי אנשים נמנעים מחזיקים בידע משתמע נגיש ביותר ומאורגן היטב לגבי רצף התנהגויות המתחיל במאמצים מהירים לשימור עצמי – תגובת הילחם-או-ברח – ללא דיונים או תיאום תגובות עם אנשים אחרים וללא ציפייה לעזרה מהם. תסריט הילחם-ברח נגיש זה עשוי לעמוד בבסיס ממצאים מחקריים המראים כי אינדיבידואלים נמנעים אינם מבקשים תמיכה בזמנים קשים, שומרים על מרחק ועצמאות מאנשים אחרים, מדחיקים מחשבות הקשורות במצוקה, ומדגישים אוטונומיה ומסוגלות-עצמית.

ראיות התנהגותיות

במבחן מוקדם של התחזיות ההתנהגותיות של STD הנוגעות להתנהגות בקבוצה, עין-דור, מיקולינסר ושייבר ביקשו מסטודנטים ישראליים למלא את סולם ה- ECR בתחילת הסמסטר ולאחר מכן אמדו את התנהגותם הממשית במהלך מצב מאיים בתוך קבוצה קטנה, בניסוי מעבדה. המשתתפים הוזמנו למעבדה בקבוצות של שלוש (46 קבוצות סה”כ). החוקר לקח את 3 המשתתפים לחדר גדול, הושיב אותם ליד שולחן ארוך, וביקש מהם למלא מערך של שאלונים בזמן שהוא מכין את המחשבים עבור הניסוי. החוקר יצא לאחר מכן מהחדר וסגר את הדלתות. המשתתפים תועדו באמצעות מצלמות סמויות. מספר מטרים מאחורי שולחן המשתתפים, נמצא שולחן נוסף שעליו מוניטור SVGA שהציג גרפיקת דסקטופ שגרתית; ברצפה ליד נמצא מחשב קשור לכאורה, שלמעשה היה מכונת עשן בלתי-רעיל למסיבות. בדיוק דקה אחת לאחר שהחוקר יצא מהחדר, המכונה החלה לפלוט עשן דרך מחשב הדמה, כך שנראה למשתתפים כאילו המחשב עולה באש. הניסוי הסתיים ברגע שהמשתתפים עזבו את החדר או ניסו לטפל במחשב.

שני שופטים, שלא נחשפו לציוני ההתקשרות של המשתתפים והשערת ה- SDT, תיעדו את המידע הבא: א) זהותו של המשתתף שהיה הראשון לזהות נוכחות של עשן בחדר; ב) זהותו של המשתתף שהיה הראשון להגיב, בין אם על ידי יציאה מהחדר או על ידי ניסיון לטפל בבעיה (הראשון מביניהם); ג) משך הזמן (בשניות) שחלף מרגע הפעלת מכונת העשן ועד זיהוי העשן בחדר על ידי המשתתפים; ו- ד) משך הזמן (בשניות) שחלף מרגע הופעת העשן ועד סיום המפגש. בנוסף, השופטים דירגו את היעילות של כל קבוצה בטיפול במצב, על סולם של 1 (כלל לא) עד 7 (במידה רבה).

באופן עקבי לתחזיות ה- SDT, הסבירות של זיהוי נוכחות העשן בחדר הייתה גבוהה בהרבה אצל אינדיבידואלים בעלי דירוג גבוה יחסית של התקשרות חרדתית. בנוסף, הסבירות של תגובה ראשונה לסכנה הייתה גבוהה בהרבה אצל אינדיבידואלים בעלי דירוג גבוה יחסית של התקשרות נמנעת. קשרים אלו נותרו מובהקים גם לאחר בקרה עבור רמת המוחצנות והנוירוטיות של המשתתפים. בנוסף, קבוצות הטרוגניות יותר במונחים של אוריינטציות התקשרות דורגו על ידי השופטים כיעילות יותר בטיפול במצב המסוכן ונדרש להן פחות זמן לזהות את הסכנה ולהתמודד איתה. באופן כללי, הממצאים מעניקים תמיכה מרשימה להשערת ה- SDT – השערה שלא הייתה מוצעת או נבחנת ללא SDT.

סיכום

במהלך 20 השנים האחרונות, נערכו מחקרים רבים שהדגימו את הרלוונטיות של תיאוריית ההתקשרות לתהליכים פסיכולוגיים וחברתיים רבים בחייו של האדם הבוגר. אחד הממצאים העקביים הינו כי אינדיבידואלים המאופיינים בהתקשרות בטוחה הם מאושרים יותר ומתמודדים טוב יותר בכמעט כל תחום של חיי היום-יום. ממצא זה גרם לנו לתהות מדוע כחצי מהאוכלוסייה האנושית הינה חסרת ביטחון בנוגע להתקשרות. נראה כי מדובר בפרדוקס אבולוציוני. ה- SDT תוכנן כדי להסביר פרדוקס זה. הוא מבוסס על האפשרות כי דפוסי התקשרות הנראים בעייתיים ובלתי-תפקודיים ברמה האישית והזוגית הם הגיוניים כאשר בוחנים אותם ברמה הקבוצתית, השבטית והחברתית. ברמת ניתוח גבוהה זו, נראה אפשרי כי הטרוגניות של סגנון התקשרות תורמת להישרדות כאשר הקבוצה נתקלת באיומים מסכני-חיים. ה- SDT מבצע תחזיות הניתנות לבחינה אמפירית, וכבר מצאנו בשני המחקרים הראשוניים שסוכמו כאן בקצרה כי שתיים מהתחזיות של ה- SDT נתמכות על ידי נתונים ניסויים. לפיכך, נראה כי ראוי להמשיך ולבחון את התיאוריה.

אם ה- SDT יוסיף לקבל תמיכה אמפירית, חשוב לקבוע את ההסבר הטוב ביותר מנקודת מבט אבולוציונית. אם תערובת של דפוסי התקשרות הינה שימושית ברמה הקבוצתית, ניתן להצביע על אחד או שני הסברים אבולוציוניים. ראשית, רעיון זה מרמז על כך כי דפוסי התקשרות שונים קשורים לאללים גנטיים שונים, כלומר ייתכן וכשירות אינקלוסיבית או תהליכי סלקציה ברמה הקבוצתית קבעו את התדירות היחסית של דפוסי ההתקשרות השונים הנוכחים באוכלוסייה האנושית. עד היום, לעומת זאת, נמצאו ראיות מעטות בלבד לדטרמינציה גנטית חזקה וישירה של דפוסי התקשרות, ואף קיימות מספר ראיות השוללות זאת. האפשרות השנייה היא כי האבולוציה יצרה יכולת להתפתחות פקולטטיבית של דפוסי התקשרות כתגובה ללחצים סביבתיים. זהו ההסבר המוצע על ידי בלסקי, למרות שהוא ביסס את גרסתו על תהליכי הזדווגות, בניגוד להישרדות.

בכל מקרה, חשוב יהיה לבחון מדוע התדירויות היחסיות של דפוסי ההתקשרות העיקריים הן דומות ברחבי העולם. אם אכן קיים דמיון מוכלל כל כך, מצב זה מצביע על דמיון בסוגים וברמות הממוצעות של איומים על קבוצות או סלקציה מבוססת-תדירות. אחד הטיעונים נגד עקביות פרופורציונאלית זו הוא כי התקשרות בלתי-בטוחה היא נפוצה יותר בקבוצות במעמד סוציו-אקונומי נמוך, וכפי שהזכרנו קודם, באזורים מאתגרים מבחינה סביבתית באפריקה. שיקולים אלו מלמדים כי אם ה- SDT ימצא תמיכה במחקרים עתידיים, יש להמשיך ולפתחו באופן מלא יותר ביחס להסברים ביולוגיים ואבולוציוניים חלופיים.