A New Look at attachment theory

בחינה מחודשת של תיאוריית ההתקשרות והתנהגות “מתקשרת” אצל מבוגרים

המחקר המקורי לגבי תיאוריית ההתקשרות התרחש בתקופה בה חקר ההתנהגות והפסיכולוגיה חלקו היסטוריה משותפת בתור שתי דיסציפלינות מובילות, תחת תווית משותפת – פסיכולוגיה. מאז, מרבית המאמצים ליישם את תיאוריית ההתקשרות התרחשו בקרב התחום המסורתי של הפסיכולוגיה, היכן שההתקדמות המדעית מוגבלת על ידי מחויבות אינסופית לדרישות המקורות המיסטיים, המיותרים והבלתי ניתנים לבדיקה של פעילויות בני האדם. מאמר זה טוען כי אם ברצוננו להתקדם בחקר תיאוריית ההתקשרות, סביר להניח כי התקדמות כזו תתרחש על ידי בחינה מחודשת באמצעות ניתוח ומחקר התנהגותי.

הקדמה

תיאוריית ההתקשרות זוכה לתומכים רבים. הפשטות שבה הופכת אותה למושכת עבור פסיכולוגים וחוקרי התנהגות חברתיים, התפתחותיים וקליניים. במהלך 20 השנים האחרונות, נעשו ניסיונות להרחיב את הנחות תיאוריית ההתקשרות לגבי מערכות יחסים בין בוגרים מכל הסוגים, כולל לדוגמא התנהגות במקום העבודה. רבות נכתב על התקשרות מוקדמת ותפקידה בפסיכו-פתולוגיה של ילדים ובוגרים. מאמר זה בוחן חלק מהיתרונות והחסרונות של תיאוריית ההתקשרות, ומציע כי ניתן לשפרה על ידי נטישה של מודלי עבודה פנימיים.

“תיאוריית ההתקשרות היא תוצר של עבודתם המשותפת של ג’ון באולבי ומרי איינסוורת’ (John Bowlby and Mary Ainsworth)” (ברת’רטון 1992, Bretherton). באולבי החל בחקר ההתקשרות כאשר הוא חקר את המקורות ההתפתחותיים המוקדמים ביותר של הילדות והפסיכו-פתולוגיה, בקליניקת טביסטוק בלונדון. תרומתה של איינסוורת’, כולל מתודולוגיית  “מצב הזר” (Strange Situation) ואוריינטציית ההתפתחות של ילדים, הביאו את תיאוריית ההתקשרות למיינסטרים של התפתחות הילד והפסיכולוגיה החברתית. שורשי עבודתם לגבי תיאוריית ההתקשרות מקורם בשנות ה-40 וה-50, אך ההצגה הרשמית של השערותיהם ומחקרם התחילה למעשה ב-1957 ונמשכה לאורך שנות ה-80. בחמישים השנים שחלפו מאז עבודתם הראשונית של באולבי ואיינסוורת’ בנוגע לתיאוריית ההתקשרות, הנחותיהם הבסיסיות התקבלו באופן נרחב בזרם המרכזי של הפסיכולוגיה, ובנוסף בתרבות הפופולארית. אינטרסים מחקריים ותיאורטיים עכשוויים יותר נטו לכיוון “היחסים בין התקשרות הורה-ילד לבין יחסים ופסיכו-פתולוגיה של בוגרים”.

אם קיים ספק כלשהו לגבי ההשפעה של תיאוריית ההתקשרות על הפסיכולוגיה בחמישים השנים האחרונות, ניתן בקלות לגשת לאינטרנט ולגלות את כמות הספרים, המאמרים והחיבורים הזמינים בנושא זה. לדוגמא, חיפוש של “תיאוריית ההתקשרות” בגוגל הניב 1,590,000 תוצאות. חיפוש דומה ב-Academic Search Premier הניב 4,667 תוצאות של מאמרים זמינים במאגר; 3,809 מתוכם פורסמו בעשר השנים האחרונות. בנוסף, האתר של Barnes and Noble מראה 193 כותרים הקשורים לתיאוריית ההתקשרות. תיאוריית ההתקשרות זוכה לסיקור תדיר בספרי לימוד העוסקים בפסיכולוגיה התפתחותית חברתית, של ילדים ובוגרים, וכזו העוסקת במשך-חיים מלא. למעשה, סימונלי, ריי ופינקוס (Simonelli, Ray and Pincus 2004) מציינים כי “תיאוריית ההתקשרות הפכה לגישה הדומיננטית בהבנת מערכות יחסים בין-אישיות”.

מספר חוקרים סבורים כי קיימת תועלת קלינית ביישום המסגרת של תיאוריית ההתקשרות כאשר מאבחנים ומטפלים בבעיות פסיכולוגיות של בני נוער ובוגרים (לדוגמא אדם (Adam) העוסק בהתקשרות והתאבדות; פארקר (Parker) העוסק בהתקשרות ודיכאון; ווסט וקלר (West and Keller) העוסקים בהתקשרות והפרעות אישיות; ספרלינג וליונס (Sperling and Lyons) העוסקים בייצוג של תיאוריית ההתקשרות בשינוי פסיכו-תראפיוטי; ורולס וסימפסון (Rholes and Simpson) העוסקים בנושאים כמו ההשפעה של התקשרות על התפקוד הקוגניטיבי, ההשלכות לגבי הדרך בה אנשים אינטימיות וקונפליקט במערכות יחסים בוגרות, וכיצד תיאוריית ההתקשרות יכולה לסייע למטפל להבין בעיות קליניות חמורות כמו דיכאון והפרעת דחק פוסט-טראומטית).

מכיוון שתיאוריית ההתקשרות, ולאחרונה, ההשלכות שלה לגבי התנהגות בוגרים במערכות יחסים, התקבלה באופן נרחב כל כך, חשוב כי תלמידי מדעי ההתנהגות לבחון בזהירות את הראיות המדעיות האובייקטיביות שתומכות או מטילות ספק בהנחות של תיאוריית ההתקשרות, ובנוסף לבחון הסברים חלופיים אפשריים לגבי הממצאים הקיימים בספרות העוסקת בהתקשרות.

תיאוריית ההתקשרות: ביקורת

לרוב התיאוריות יש תומכים ומבקרים. זה כמובן נכון לגבי תיאוריית ההתקשרות. עם זאת, במקרים רבים התומכים הופכים להיות אפולוגיסטים בלתי זהירים. נראה שזה המקרה בנוגע לתיאוריית ההתקשרות, כאשר תומכיה טוענים לעתים קרובות כי מבקרי התיאוריה אינם מבינים אותה ואת הראיות התומכות בה. בנקודה הזו בהיסטוריה של תיאוריית ההתקשרות, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לקרוא את כל המאמרים והספרים שנכתבו על נושא זה, לכן אני מוכן להודות כי חלק מהמבקרים, כולל כותב המאמר, אינם מכירים את כל המחקרים שנערכו בתחום. עם זאת, אין בכך כדי להניא מהביקורת העיקרית על תיאוריית ההתקשרות, המבוססת על מה שעשויים להיות פגמים בסיסיים בהנחות היסוד של התיאוריה. בנוסף, תומכים אלו פעמים רבות מצביעים על הפשטות הרבה של התיאוריה, וטוענים כי מדובר באחד היתרונות המשמעותיים שלה. אם התיאוריה היא אכן כה פשוטה (והיא בהחלט מורכבת יותר מהמתואר בהקדמה זו), יהיה זה בלתי סביר כי כל מבקריה פשוט לא הבינו את עקרונות היסוד שלה. ייתכן וחלקם אף הבינו אותה טוב מדי.

ישנם יתרונות מסוימים לתיאוריה. אחד מהם, כך נראה, הוא הפנייה להגיון הפשוט. בנוסף, רבים מהמחקרים המוקדמים שעסקו בהתקשרות פעלו לפי מודל שנוצר על ידי אתולוגים, שניסו לאסוף תצפיות אובייקטיביות של התנהגות אורגניזמים כפי שהתרחשו בסביבתם הטבעית.

רבים רואים בבאולבי כאחראי הבלעדי לשינוי הדרך שבה העולם המודרני תופס את תפקידי ההורים. באולבי כתב: “התינוק והילד הצעיר צריכים לחוות מערכת יחסים חמה, אינטימית וממושכת עם האם (או דמות האם החלופית) שבה שני הצדדים חווים סיפוק והנאה” (באולבי 1951). בנוסף, באולבי ציין כי: “בדיוק כפי שהילדים תלויים לחלוטין בהוריהם לצורך מחייתם, כך, להוציא את הקהילות הפרימיטיביות ביותר, ההורים, ובמיוחד האמהות, תלויים בכלל הקהילה בצרכיהם הכלכליים. אם הקהילה מעוניינת לתמוך בילדיה, היא חייבת לנצור את ההורים”. הצהרות מסוג זה עמדו בניגוד ברור לחשיבה וההמלצות של רוב המומחים באותה עת, שפעמים רבות המליצו על ריחוק ומגע מינימאלי מצד ההורים. אך כפי שניתן לראות, החברה נטתה שלא להקשיב לרעיונותיו של באולבי.

“מארי איינסוורת’ תרמה את הרעיון של דמות ההתקשרות כבסיס בטוח ממנו הילד יכול לצאת ולחקור את העולם. בנוסף, היא ניסחה את הרעיון של רגישות אימהית לסימנים מצד הילד והתפקיד של רגישות זו בהתפתחות דפוסי ההתקשרות בין האם והילד” (ברת’רטון 1992, Bretherton). חוקרים העוסקים בתחומים המרוחקים מתיאוריית ההתקשרות תמכו בממצאים של באולבי ואיינסוורת’. לדוגמא, הארט ורייזלי (Hart and Risely 1995, 1999) חקרו 42 משפחות במשך שנתיים וחצי ומצאו כי הכמות והאיכות של האינטראקציות החברתיות בין ההורים ובין ילדיהם הראו יחס חיובי וחזק להישגים התנהגותיים והתפתחותיים, התנהגות חברתית ויכולות שפה מאוחרים יותר. הממצאים שלהם הראו כי התנהגות הורית חיובית הניבה הרבה יותר מאשר התקשרות בטוחה.

הפסיכולוג מהרווארד ג’רום קייגן (Jerome Kagan) כתב: “רעיון ההתקשרות הוא בעל בסיס עובדתי ובלתי ניתן לערעור… יהיה זה סביר בהחלט להתייחס לרעיון של באולבי בנוגע לברית ההתקשרות, שהיא תוצר של אלפי שעות של אינטראקציה מזינה בין מבוגרים ותינוקות במהלך שנותיהם הראשונות, כבסיס רעיוני שימושי”. באולבי ואיינסוורת’ ניהלו מחקר ואיסוף נתונים קפדני ואובייקטיבי. הם ביססו את התיאוריות שלהם על עובדות מתועדות היטב מתחומי האתולוגיה, הסוציו-ביולוגיה, הפסיכו-ביולוגיה, קיברנטיקה ותיאוריות התנהגות כלליות, ובנוסף על מה שנתפס בעיניהם כעובדות מתחום הפסיכואנליזה והגישה המודרנית כלפי תיאוריות העוסקות במבני ההתפתחות הקוגניטיבית. עם זאת, באולבי ואיינסוורת’ התרחקו מהגישה המדעית הטבעית, וממשיכי דרכם נטו להתרחק ממנה אף יותר.

ג’רום קייגן, במאמרו “Three Pleasing Ideas” (1996), מתאר שלושה רעיונות מושכים אך בלתי נתמכים מדעית, הנפוצים בתיאוריות פסיכולוגיות. את הרעיון הראשון הוא מכנה “הכוח הבלתי מעורער של החוויה המוקדמת” (שני הרעיונות האחרים הם “תהליכים אבסטרקטיים” ו”תענוג חושי כמקדם הראשי של התנהגות” – ברעיון הראשון מביניהם נעסוק בהמשך). קייגן מציין שפסיכולוגים נוטים להאמין כי “החוויות של תינוקות יכולות ליצור תבניות, הרגלים ורגשות מתמשכים, ייתכן באופן בלתי מוגבל”. אמונה זו בולטת בעבודתם של ענקים מתחום הפסיכו-דינאמיקה כמו פרויד ואריקסון, ואצל חוקרים מתחום תיאוריית ההתקשרות, ביהביוריסטים מוקדמים, וכמעט בכל שאר תחומי הפסיכולוגיה. לדוגמא, קייגן מצטט את פוגל (Fogel 1991) שכתב על תיאוריית ההתקשרות: “אנשים רוכשים ציפיות מסוימות הנובעות מהיחסים החברתיים המוקדמים שלהם, הבאות לביטוי במערכות יחסים אחרות. מכיוון שמודלי העבודה הפנימיים הם יציבים יחסית ומשתנים באופן איטי, ייתכן והם אחראים לעקביות ארוכת הטווח המוצגת בהתקשרות לאורך זמן”. אמונה זו נוכחת גם אצל ברמן וספרלינג (Berman and Sperling 1994): “התקשרות אצל מבוגרים פירושה הנטייה היציבה של אדם מסוים להשקיע מאמצים ניכרים בחיפוש ושימור של קרבה ומגע עם מספר מצומצם של אנשים ספציפיים, המספקים את הפוטנציאל הסובייקטיבי לביטחון פסיכולוגי ופיזי. נטייה יציבה זו מווסתת על ידי מודלי עבודה פנימיים של התקשרות, המהווים סכמה קוגניטיבית-רגשית-מניעה הבנויה על חוויותיו של האינדיבידואל בעולמו הבין-אישי”.

פוגל, ברמן וספרלינג מתארים את האמונה הבסיסית עליה בנויה התקשרות של מבוגרים – כי מודלי עבודה פנימיים נוצרים בשלב מוקדם בחיי האדם ומשפיעים על התנהגותו בהמשך. אך הראיות המדעיות אינן תומכות באמונה זו. קייגן מציין כי: “מצב רוחו של התינוק, המושפע בחלקו מנתונים פיזיים תורשתיים, תורם אף הוא במידה מסוימת להתנהגות עתידית, כולל תגובות שלרוב משמשות לאומדן מידת הביטחון של התינוק בהתקשרות”.

אפילו כאשר תיאורטיקנים העוסקים בהתקשרות אצל מבוגרים מוכנים להודות כי סגנונות התקשרות לעתים אינם נותרים יציבים במהלך החיים הבוגרים, הם נוטים להתעלם מעובדה זו וממשיכים לתאר כיצד סגנון ההתקשרות הנוצר במהלך השנה הראשונה בחיי האדם משפיע על מערכות היחסים שלו כמבוגר. לא ברור כלל איזו השפעה יש לאינטראקציות התקשרות מוקדמות על מערכות יחסים של בוגרים, שסביר להניח כי חוו מגוון של מערכות יחסים שונות עם אחרים. בביוגרפיה של באולבי נכתב כי: “…חוקרים כיום עוסקים באופן כמעט בלעדי בכלי מחקר כמו שאלונים וראיונות עם מבוגרים. הם ויתרו כליל על תצפיות ישירות על ילדים, וחשוב מכך, הם ויתרו על אחד העקרונות החשובים בתיאוריית ההתקשרות: העדפה של תצפיות אובייקטיביות על פני הסתכלות פנימית. המצב כיום הוא שהפסיכולוגיה אותה עודד באולבי נסוגה לתקופתו של פרויד, ואפילו לתקופה הקודמת לו”.

הניסיון להשתמש בנתונים אובייקטיביים שנלקחו ממבוגרים, במיוחד כאשר מדובר בשחזור חוויות ילדות על בסיס השפעות בחיי האדם הבוגר, הינו ניסיון בלתי מדעי בעליל התלוי בהתבוננות פנימית וזיכרון מעורפל של חוויות קודמות. והחוקרים מודעים לכך שלא קיים כלל זיכרון אוטוביוגרפי של חוויות מוקדמות אלו, מכיוון שחוויות ההתקשרות המשפיעות ביותר מתרחשות, לפי המחקרים, במהלך השנה הראשונה בחיי האדם.

קייגן מציין אמונה נוספת הנפוצה אצל פסיכולוגים שאינה נתמכת על ידי נתונים מדעיים, והיא הקבלה הארעית כמעט של תהליכים אבסטרקטיים. קייגן כותב: “הרעיון הפופולארי השני היא הטענה לגבי קיומם של תהליכים פסיכולוגיים אבסטרקטיים, כמו קשב, למידה, ויסות, אנליזה, זיכרון ופחד, שאינם מסוגלים לתאר את סוג האדם אותו חוקרים, את ההקשר של התצפית, ואת הראיות בהם משתמשים כדי להסיק לגבי התהליך… תיאוריות מדעיות צריכות ליצור מבנים רעיוניים התומכים בראיות משותפות המתקיימות בין אירועים קשורים. אך אסור לחוקרים להניח, אלא אם כן הראיות תומכות בכך, כי מבנים מומצאים אלה, שרובם זמניים באופיים, ניתנים ליישום לגבי סוכנים והקשרים שלא היו חלק מהיסודות האמפיריים המקוריים של אותו רעיון”. יותר מכך, התמיכה המתמשכת בסוכנים פנימיים משוערים, שלפי התיאוריה יוזמים התנהגויות בכך שהם מורים לגוף כיצד לנהוג, מובילה לכך שנושא זה יתרחק אף יותר מתחום המדע הטבעי, מפני שהמדע הטבעי, בהגדרה, אינו מכיר ברעיונות מיסטיים מסוג זה.

תיאורטיקנים העוסקים בתיאוריית ההתקשרות נוטים פשוט להניח או לקבל את קיומם של מודלי עבודה פנימיים, וכי למודלי העבודה הפנימיים יש קשר סיבתי להתנהגות. זו דוגמא ל”פרדיגמת הטרנספורמציה” (פריילי ולה-דיו, Fraley and Ladoux 1997, 2002). לפי פרדיגמה זו, הקלט (במקרה של תיאוריית ההתקשרות, הקלט כולל תגובות הוריות במהלך החודשים הראשונים של חיי התינוק) הופך בצורה כלשהי למאגר של “מודלי עבודה פנימיים” (דוגמא לרעיון הראשון והשני של קייגן) המתקיים איפשהו ב”תודעה” (mind). ישויות אלו עוברות לאחר מכן טרנספורמציה נוספת והופכות להתנהגות. עם זאת, מכיוון שהתהליך האחראי לטרנספורמציות אלה אינו ניתן להגדרה או מדידה אובייקטיבית, ומכיוון שהמבנים בהם ישויות אלו מתקיימות הם היפותטיים לחלוטין, הדבקות בפרדיגמת הטרנספורמציה (וברעיונות אחרים) מונעת מהפסיכולוגיה להיכלל בתחום המדע הטבעי. מכיוון שכך, פסיכולוגיה נותרת כתחום פילוסופי בלבד (חוקרים מסוימים, כמו פארלי, אף מכנים זאת “אמונה טפלה”).

עם זאת, תיאוריית ההתקשרות אינה דורשת דווקא את פרדיגמת הטרנספורמציה על מנת להיות שימושית. כפי שדיווחה איינסוורת’ במהלך המחקר שערכה בבולטימור, ניתן למדוד קלט ופלט באופן אובייקטיבי. הארט ורייזלי ניהלו תצפיות ארוכות ורבות, אספו ופירשו נתונים, ופרסמו את התוצאות והמסקנות שלהם, הדומות במידה רבה לאלו של באולבי ואיינסוורת’, אך מעולם לא הסתמכו על רעיונות אבסטרקטיים וטרנספורמציות כדי להסביר את תוצאותיהם. העובדה שהתנהגות מושפעת מהסביבה היא מסקנה מבוססת היטב בתיאוריית הלמידה ובמדעי ההתנהגות. אין צורך בטרנספורמציות על מנת להסביר כיצד האינטראקציות של הורים עם ילדיהם משפיעות על התנהגות הילדים. אם באולבי ואיינסוורת’ לא היו שקועים כל כך בפסיכואנליזה, ייתכן והם היו מסוגלים להפריד בין הממצאים המדעיים אותם אספו לאמונות הפסאודו-מדעיות שלהם, והיו מציגים תיאוריה נטולת רעיונות מיסטיים והנחות בלתי מדעיות. אם ממשיכי דרכם היו נוטים יותר לכיוון המדעי מאשר להסברים מיסטיים של התנהגות, ייתכן והיו נמנעים מהנסיגה לתקופה שקדמה לפרויד.

סיכום

בספרה “Dark Age Ahead”, המבקרת החברתית ג’יין ג’ייקובס (Jane Jacobs) מתארת את הבעיות המתעוררות בחברות הנוטשות רעיונות מדעיים לטובת חשיבה פוסט-מודרנית ופסאודו-מדעית. היא הראתה כיצד חברות הבוחרות לנטוש את המדע התדרדרו לתקופות אפלות והתפוררות. ג’ייקובס תיארה בנוסף כיצד מעגלים חברתיים ואפילו מקצועות מסוימים נטשו את החשיבה המדעית והפכו לבלתי רלוונטיים. ג’ייקובס מספקת דוגמאות רבות לנטישת החשיבה המדעית בתחומים כמו הנדסת תחבורה, בקרת מחלות וכלכלה. בכל אחד מהמקרים האלו היא מראה כיצד אנשי מקצוע, למרות יומרתם המדעית, בחרו להתעלם מראיות מדעיות זמינות ולפעול על סמך אמונות בלתי מבוססות, וגרמו לטעויות איומות שהשפיעו על אלפי אנשים והובילו לסבל מיותר ומוות. דוגמאות אלה מהוות תמרור אזהרה החושף כיצד אנשים בעלי תפיסות פוסט-מודרניות מתיימרים להיות מומחים בתחומם, אך בפועל מתנהגים באופן בלתי מדעי בעליל. אם מדע הפסיכולוגיה מעוניין ברלוונטיות ארוכת טווח, מוטב כי ישים לב לאזהרות אלה במקום להיצמד לשורשיו המיסטיים ולקדם פוסט-מודרניזם על ידי התייחסות לדיסציפלינה שלו כ”מאגר אקלקטי” שבו כל הרעיונות הם מקובלים.

בעולם המדע, תיאוריות מוצלחות שורדות ותיאוריות גרועות נעלמות. חלק מהתיאוריות מוכיחות עצמן כטובות יותר מאחרות בשל יכולתן להסביר, לחזות ולשלוט בתופעות מסוימות. אך יותר מכך, תיאוריות מוצלחות חייבות להיות עקביות ותואמות עם תיאוריות מדעיות אחרות ולציית לחוקים הבסיסיים של היקום.

לתיאוריית ההתקשרות יש יתרונות ברורים, אך תומכיה המודרניים איבדו את דרכם. כאשר הם מנסים לחבר בין ההתקשרות לכל מה שבא אחריה, ולקדם את התיאוריה כמרכיב מרכזי בפסיכו-פתולוגיה, הם מתעלמים ממרבית הראיות המדעיות.

ייתכן, כפי שבני-זמנו של באולבי סברו, שתיאוריית ההתקשרות היא אכן פשוטה מדי בכדי להסביר מערכות יחסים של מבוגרים ופסיכו-פתולוגיה. ייתכן וצריך לבחון את מיליוני האינטראקציות המתרחשות בין ילדים וסביבתם, כולל היחסים שלהם עם אלו המטפלים בהם, על מנת להסביר התקשרות ובטחון, יחד עם כל שאר תהליכי ההתפתחות וההתנהגות שלהם.