(24/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Agnieszka Holland: Challenging Holocaust memory and Representation in Film Chapter 4: Europa Europa

להיות חצי פולני וחצי יהודי גורם לך להיות מאוד מבולבל וסכיזופרני, גם הגירה פותחת שאלות לגבי מי שאתה באמת …. השאלה המרכזית שמעניינת אותי היא, עד כמה אנו נוצרים על ידי הציפיות שלנו מאנשים, איך אנשים רוצים לראות אותנו או לדחוף אותנו. בהחלטות שלנו, בדעות שלנו, האם אנחנו אנו עצמנו ועד כמה אנו מושפעים מהנסיבות?[1]  

                                                                 אגנישקה הולנד

מבוא

בעקבות הצלחתו של קציר זועם, סרטה הבא של הולנד אירופה אירופה (1990) המשיך לאתגר את הייצוג המסורתי של השואה בסרטים. ריחוק מפולין, חופש אמנותי וההתנסות המיוחדת שלה כ’מהגרת’ יהודייה פולניה, יעניקו להולנד השראה לעצב מחדש את נרטיב השואה בדרך חדשה. בעוד שקציר זועם חוקר את מורכבות המלחמה במזרח אירופה ונמנע מתמונות קלישאתיות בהצגת השואה, אירופה אירופה שמה זרקור על הדימוי עצמו ומשתמש בו כדי ללהק אור ביקורתי על הטאבו של השואה כ”בלתי יציגה”.

באירופה אירופה, הולנד משתמשת באסטרטגיות אלטרנטיביות של הומור, מיניות וזהות טראומתית על מנת לסייע בפירוק הלם השואה ובהעברת הנרטיב אל מאחורי הדימויים העבשים. באשר לסרט אירופה אירופה, הולנד יוצרת קטגוריות חדשות לדמויות המתנגשות בהיסטוריה הרשמית ובכך מספקת קריאה מורכבת יותר של אירועים. הסרט נפרש בדומה לרומן פיקארסקי המעסיק קומדיה וסאטירה סביב הדמות הראשית אותם תיארה הולנד כקנדידה של המאה העשרים[2]. הסרט, המבוסס על האוטוביוגרפיה של שלמה פרל, יהודי-גרמני ששרד את השואה בזכות יכולתו לנקוט בזהויות שונות ובמיוחד בזכות זהותו כנאצי צעיר, אינו מתחמק מלהביך את הצופה. חוסר הכבוד הפוסט מודרניסטי כלפי סטריאוטיפים נרטיביים מסורתיים המתמקדים בפסיביות היהודית אל מול ההרס או הטוטאליות של טוב מול רוע.

הסרט

פתיחת הסרט מתפוגגת לאט לאט כדי להתמקד בסולומון פרל הצעיר (מרקו הופשניידר) שטובע, לבוש למחצה במדי היטלר-יונגרד (הנוער ההיטלראי), שמבשר על משבר הזהות בלב הסרט. לאחר מכן עוברת הסצנה לסצנת ברית המילה של התינוק פרל, כשאימו עומדת ומזמזמת את השיר העברי “הנה מה טוב”. לאחר מכן אנו רואים את סולומון הצעיר (המכונה “סולק” או “סולי”) העומד לחגוג בר מצווה עם משפחתו כאשר מתרחשות מאורעות ליל הבדולח. בתוהו ובוהו, סולי בורח ומתחבא, למרות שהוא מופתע כשהוא עירום באמבטיה, אבל הבית והחנות נפרצים ואחותו נהרגת.

הבנת הסכנה של להישאר בגרמניה, אביו של סולומון, (קלאוס אברמובסקי) מחליט להעביר את משפחתו מזרחה כדי להיות עם מכרים בעיר לודז’ (פיוטר קוזלובסקי). באופן טרגי, הגרמנים תוקפים עתה את פולין. אחיו של סולי, דויד, מחליט להצטרף לצבא הפולני, ואילו סולי ואחיו איזאק (רנה הופשניידר)  נשארים עם ההורים. בעוד הצבא הגרמני מתקרב, אביו של סולי מחליט לשלוח אותו ואת איזאק מזרחה יותר בתקווה שהם יוכלו להימנע מהמלכודת הנאצית.

בסצנה המסמלת את הבלגן והבלבול סביב הפלישה הכפולה של פולין כתוצאה מהפרוטוקול הסודי של הסכמי מולוטוב – ריבנטרופ, סולי ואיזאק הופרדו על נהר הבוג. בעוד אחרים, נמלטים פולנים, חותרים חזרה לתוך פולין הכבושה על ידי גרמניה וצועקים שהסובייטים פלשו, סולי הוברח לתוך סירה יחד עם עוד יהודים. הפולנים שהעדיפו את היטלר על פני סטאלין הולכים בדרך אחת, בעוד היהודים, שהעדיפו את הסובייטים, הולכים בדרך השנייה, כשנרטיב הרקע של פרל מתחזק. סולומון ניצל אז על ידי חייל סובייטי והוא נשלח לבית יתומים בגרודנו. במהלך השנתיים בבית היתומים הסובייטי הוא מצטרף לקומסונול (איחוד הליגה הקומוניסטית לניניסטית הצעירה) והוא נתון לתוכנית האינדוקטרינציה הפוליטית שלהם יחד עם יתומים פולנים, רוסים ויהודים אחרים. למרות שהשורשים הבורגנים שלו חשודים, יהדותו אינה רלבנטית למנהל בית הספר. בית היתומים מותקף בסופו של דבר על ידי הכוחות הגרמניים, מה שמסמן את פירוק ברית מולוטוב ריבנטרופ ותחילת מבצע ברברוסה. בעקבות המהומה שקמה, סולי שוב מופרד מחבריו ונלכד בסופו של דבר על ידי חיילים גרמנים.

בסיבוב אירוני של הגורל, סולי מצליח להתחמק ממנת חלקם של היהודים האחרים שהגרמנים תפסו והוציאו להורג במהירות. תוו פניו הנורדיים והגרמנית הרהוטה מעניקים לחיילים הפסקה מלחשוד. כשסולי מסביר כי שמו יוזף פיטרס ומשפחתו נהרגה על ידי הבולשביקים, הם מרחמים במהירות על מי שהם חושבים שהוא גרמני אתני, צעיר, מבולבל שאיבד את משפחתו לאויב והם מכנים אותו בשם חיבה “יופ”. הוא מפגין אז את הרוסית השוטפת שלו ומוכיח שהוא מוכן לעזור ולסייע לחיילים לזהות את הבן של סטאלין, יעקב דזוגשווילי, שנמצא בין האסירים. פעולותיו חצו את הקו – מהישרדות לשיתוף פעולה. לאחר שזכה באמונם, ניתן ליופ תפקיד של מתורגמן על ידי יחידת המפקד והוא מלווה את האנשים במשך מספר שבועות כשהוא עד ממקור ראשון למלחמה. במהלך שהותו עם היחידה, סולי חייב להימנע מלהתרחץ בגלוי או ללכת לחדר האמבטיה על מנת שלא יתגלה שהוא נימול. עם זאת, כשחייל הומוסקסואל בסתר רוברט (אנדרה ווילמס) מפתיע את יופ באמבט, סודו נחשף. אבל בשל קרבה עם סולי ובשל זהותם הנסתרת המשותפת, רוברט מבטיח שלעולם לא יגלה לאיש את סודו.

עד מהרה הם יוצרים קשר חזק. מאוחר יותר, סצנה חביבה של גברים משוחחים בתעלה משתנה לקרב סוער נגד הסובייטים בו נהרגים רוברט ושני חיילים נוכחים אחרים. סולי שהרוס מאובדן רוברט נותר לבדו, מבולבל, ואז הוא משדר שהוא נכנע לסובייטים בטענה שהוא קומסומול. עם זאת, הוא מתקרב בשוגג לעמדתם ברגע שהם מושגים ומשאירים את סולי כמאבטח היחידי לכאורה של כוח גרמני מתקדם. מהולל כגיבור צעיר נועז, הוא אומץ על ידי מפקד היחידה ונשלח חזרה לגרמניה כדי להירשם לאקדמיה יוקרתית להנוער ההיטלראי בברלין.

בסצינה הביזארית ביותר בסרט, סולי מצטרף ליחידת עילית בתוך הארגון של הנוער ההיטלראי, וגם נהיה חברו הטוב ביותר של הסטודנט הנלהב שולץ (קלאוס קוואטק) וגם מעורב רומנטית עם לני, האנטישמי העז ביותר באקדמיה (ג’ולי דלפי). בעוד יחסיהם מתקרבים, אי יכולתו לקיים יחסי מין מחשש לגילוי זהותו, מרחיקים ממנו את לני. במהלך התקופה שלו כנער היטלראי, סולי, באופן פרדוקסלי, נחשב כדוגמא להיותו ארי טיפוסי במהלך סמינר שכלל “מומחה” לתורת הגזע. כשלהסתיר את האמת על גופו נעשה קשה יותר ויותר, סולי נוקט מספר טקטיקות כדי למנוע חשדות. באחת הפעמים הוא מזייף כאב שיניים עד כדי כך שעקרו לו בכאב שן בריאה לחלוטין, בפעם אחרת הוא מושך את העור סביב איבר מינו וקושר אותו בניסיון חיקוי. שתי האסטרטגיות נכשלות. כשמאוחר יותר הוא לא מסוגל לספק את תעודת טוהר הגזע שלו למפקד תחנת המשטרה, הוא ניצל באורח פלא על ידי תקיפה אווירית שמשטחת את הבניין. בסצנה האחרונה של הסרט רואים את סולי מנסה בחוסר רצון להחזיק יחד עם חבריו את ברלין האבודה. ברגע של תשישות וחוסר תקווה, סולי נוטש את יחידתו ומסתער על הקו הסובייטי בתקווה להיכנע. תחת ברד של ירי מבני בריתו לשעבר בגבו, סולי נלכד בהצלחה על ידי הסובייטים ללא פגע.  

סולי מספר למפקד הסובייטי שהוא יהודי ושהסתיר את זהותו. המפקד עונה שאם הוא היה יהודי הוא כבר היה מת או במחנה ריכוז. לאחר מכן הוא מראה לסולי תמונות של יהודים שהסובייטים נתקלו בהם. בעוד סולי מביט בתצוגת התמונות הנוראיות המונחות לפניו, הוא אינו מאמין. המפקד מפקיד את גורלו של סולי בידיו של אסיר מחנה ריכוז קרוב, הוא מציע לאיש אקדח ואת סולומון עצמו. עוד לפני שהאיש מחליט, סולי מזוהה על ידי אחיו האבוד איזאק שגם הוא ניצל לאחרונה על ידי הסובייטים. הם מתחבקים ובוכים באושר וסולי ניצל מהוצאה להורג. לאחר מכן, סולי מגלה ששאר בני משפחתו נרצחו שבועיים אחרי שהאחים ברחו ללודז’. הוא ואחיו מחליטים לעבור לפלסטין שהפכה מאחר יותר לישראל. בסצנה האחרונה, סולומון פרל האמיתי עומד על שפת נהר כשהוא שר “הנה מה טוב”.

ניתוח

אירופה אירופה הוא סרט שניתן לראותו כהתחלה של דאגה אומנותית מוגברת של דילמת הייצוג הבלתי ניתן לייצוג. הולנד הייתה נחושה לאתגר את הטאבו של ייצוג השואה, והיא מצאה כי הומור ואירוניה הם דרך שימושית מכמה סיבות. ההומר בסרט מציע יתרונות ועמדת עליונות לבעיה, שאחרת קשה יהיה לטפל בה, וזו מאפשרת חתרנות חכמה תחת הנורמות. ההומור והאירוניה בסרט פועלים לעידוד פירוק קטגוריות הזהות המסורתיות של גזע, מעמד, מין ולאום. התאוריה של אנדרו הורטון על קומדיה בסרטים ברוח של פירוק מציעה תובנות שימושיות לתוך אסטרטגיית האפקטיביות הזו[3] .

הורטון מסביר, ש”לפירוק יש דחף חתרני בדומה לחתרנות של נורמות של קומדיות…גישה של משחק שחושפת כיצד טקסט חותר תחת הפילוסופיה שהוא טוען לה”.[4] גישה זו של “משחק” יכולה לייצר ביקורות מורכבות והערכה מוגברת של האקראי והשרירותי, מטרה ברורה להולנד. הורטון קובע עוד, כי בקומדיה, הקהל מוצב לעתים קרובות כגורם פנימי, כאשר הסרט איכשהו מכיר בנוכחותו[5]. טכניקה זו מאפשרת לקהל את המרחק ההכרחי כדי לראות את האירועים כמשחקים היתוליים או כקומדיות. הקריינות התקופתית לאורך הסרט, בשילוב עם הופעתו של סולומון האמיתי בסוף, מסייעת לריחוק זה, כמו גם העובדה שרק הקהל מודע לסודו של סולומון לאורך הסרט. לבסוף הורטון מסביר, שבעוד שטרגדיה שואפת להפחית את מספר האפשרויות ולחוש רגש בלתי נמנע של גורל, קומדיה חוגגת באימפרוביזציה, פוטנציאליות ופתיחות[6].

ואכן, זרימת הנרטיב של הסרט תלויה ברצף של בדיחות ואירוניות שמאתגרות, חושפות או מפרגנות לבינריות הכוח והסמכות האבסורדיים. כשהמשפחה בורחת מהאלימות ומהגזענות של ליל הבדולח לביטחון של פולין, שנאות אלה בכל זאת מובאות אליהם ישירות עם הפלישה הגרמנית. גם אם דייוויד מוכן להילחם להגנת פולין, עליו לחזור הביתה ללא נשק ומדוכא. מלכתחילה הוא אפילו אינו יכול למצוא את היחידה שלו בכאוס ויותר מכך, הצבא הפולני אינו מוכן לתת רובים ליהודים. למרות שסולי נשלח אל בית היתומים שהוא מקלט בטוח ליהודים, הוא בחזקת חשוד תודות למקורות הבורגניים של מעמדו וחייב להבטיח לעבוד קשה ולהתגבר על כך. יתירה מכך, כשחבר לכתה מתאר את סולי כ “יהודי מלוכלך שצלב את ישו” מנהל בית הספר המרוגז קופץ על רגליו וצועק לעבר הסטודנט “חשוכים! גזענים! פשיסט פולני! אצילים של אלוהים, אתם יודעים מה אמר לנין על אנטישמיות? שזהו פשע חמור כמו מרד!”. האירוניה של הולנד כאן בולטת בהתחשב באנטישמיות הסובייטית בעתיד.

הערכתו של סולי על ידי מספר גרמנים או נאצים, מתובלת גם כן בהומור ובאירוניה, וחושפת פעם נוספת את האבסורד הבינארי של גזע, מין, ולאום. הסיבה לקבלתו המיידית של סולי לחיק הקהל הגרמני לאחר נפילתו בשבי, היא תודות למבטא הגבוה של השפה הגרמנית שבפיו, הוכחה ל”טוהר” הגרמני שלו. מה שמצחיק אפילו עוד יותר הוא, שאישור גזעני הגיע מיד לאחר שמפקד המחלקה מודיע שהוא “מסוגל להריח יהודים”. בסצינה ביזארית אחרת, הולנד משחקת שוב עם אב טיפוס גזעני, כאשר סולי נוסע לברלין עם אישה נאצית קלישאית, בגיל העמידה, כמלווה שלו. כבעלת עודף משקל, שמעשנת ומשתמשת במצת מצופה זהב בצורת קליע, האישה נלהבת משיערו הכהה ושפעת הנעורים שלו והוא רואה בו פולקסדויטשר (גרמני עממי) למופת. כשהיא מבחינה שסולי משתתף ביום הולדתו של הפירר היא מתנפלת עליו ברגע שהם לבד. כשהיא מכניסה את ידה לתוך מכנסיו, היא לוחשת באוזנו ששערו הכהה הוא כמו זה של הפירר. בזמן שהם מקיימים יחסי מין, האישה קוראת בקול “הפירר שלי”! הסצנה אז מתערבבת לתוך זו שאחריה כשסולי צועק בשמחה מהחלק האחורי של הרכבת, מאושר שתחפושתו אושרה. העובדה שהאישה משוכנעת שסולי דומה להיטלר כשהיא תופסת בחלציו, הקשר היחידי לזהותו האמיתית של סולומון, מרשים. הסצנה של הולנד מצביעה על האבסורדיות שבלב האידיאולוגיה הגזענית הנאצית. כדי להתקדם הלאה עם התובנה החשובה הזאת, הולנד כוללת עוד סצנה מבדחת, כיתת בית ספר מתפרעת הכוללת את מנהל האקדמיה של הנוער ההיטלראי, הגזעני “המומחה” גויטק (אריק שוורץ). השיעור המתנהל בכיתה הוא בנושא “איך לזהות יהודי”. גויטק ממשיך להסביר שאת המדע אי אפשר לקלקל…אם אתה מבין הבדלי גזע שום יהודי לא יצליח לעבוד עליך”. והוא ממשיך “הרכב הדם שלהם (היהודים) שונה מזה שלנו…יש להם אף נשרי.. הליכה של קוף, עיניים פוזלות…אבל הגבר הנורדי הוא מלח הארץ ומוכשר מאד…הגוף שלו מושלם”. הפרופסור קורא אז לסולי לקדמת הכיתה במטרה לתת לו קטע קריאה פרנולוגית על ראשו וכדי להעריך את עיניו ושיערו. לאחר מכן הוא מורה לכיתה “הסתכלו על הגולגולת… הפרופיל… תכונות אריות נדירות…הוא ארי אוטנטי”. הסצנה הזאת מתמצתת את האבסורדיות המולדת באידאולוגיה הגזענית הגרמנית.

מלבד שימוש בהומור ובאירוניה על מנת להימלט משורות ישירות קלאסיות ברצף של בניית נרטיבים לשואה, הולנד גם עוברת על הנורמה על ידי הצגת טראומה וזהות באמצעות הגוף. כמו בסרטה הקודם, סרט זה כמעט נטול התייחסויות ישירות לזוועות של השואה. במקום זה היא מראה את גופו הערום או הלבוש של סולומון ומתמקדת על חציית הגבול התמידית שלו כדי להציג את הטראומה. “קטגוריות סמיוטיות” אלה, כפי שמוצגות על ידי מבקר הספרות Xueling Huang ושנדונו במבוא בקצרה, חשובות כאשר בוחנים ניתוח כלשהו של סרטי שואה. זה חשוב במיוחד כאשר אותן קטגוריות חזותיות או סיפוריות משמשות לבניית זיכרונות טראומטיים[7]. בעוד גופו העירום של סולי מייצג את יהדותו, גופו הלבוש מעיד על הזהויות האחרות. בין אם הוא לובש תלבושת של קומסומול, או את מדיו כצעיר היטלראי, המתח בין העירום שלו לזהותו היהודית מספרת את הטראומה הרחבה יותר של ניווט המספר הרב של “העצמי” שלו, בעוד הוא מחזיק בזהותו היהודית. בתחילת הסרט, כאשר סולי נאלץ ללבוש מעיל עור נאצי כדי לכסות את גופו העירום, המתח מהמם. זה היה רק במקרה שהוא קיבל את המעיל, “זהות זמנית”, ועדיין לראות את שאר החלקים העירומים של גופו מנבא את הטראומה של תמיד לשכוח ולזכור המתרחשת לאורך כל הסרט.

סולי מנסה כל הזמן להיטמע בזהותו החדשה רק כדי לחזור כל הזמן למקורותיו. הוא משכנע כל אדם שהוא נתקל בו במהלך הסרט, שהוא מי שהוא אומר שהוא, למעט כשגופו מפריע. בכל פעם שהוא משתין, רוחץ או מנסה אינטימיות, הוא נזכר לא רק בסכנת הגילוי, אלא בכאב האובדן. החרדה הגוברת הזו מגיעה לשיאה עם הסיוט בו סולומון אינו יכול לגרום למשפחתו לזהות אותו. כשהוא מוצא מקלט בארון הסמוך, הוא מוצא את היטלר שגם הוא מתחבא שם, מכסה את מפשעתו. אחותו של סולי מופיעה ואומרת : “גם הוא יהודי ולכן הוא מכסה את זה”. לאחר מכן היטלר הופך לדמותו של רוברט. רוברט נורה (כפי שנורה בסצנה קודמת) וסולי מתעורר מהסיוט בצרחות לאחר שהרטיב את המיטה. תמיד כשהזר מבפנים, הולנד בוחרת להשתמש בפרספקטיבה אחרת של טראומה כדי לייצג את פשעי השואה, טראומת ההדחקה והשכחה של העצמי.

בעוד המעשה של סולי המשנה את גופו מחצין את הטראומה של לזכור ולשכוח, שיקוף הסרט את גופו הוא האסטרטגיה של הולנד להעביר זאת לקהל[8] .

אם כי לא מרכזי כמו בקציר זועם, אירופה אירופה אינה חפה מתחקיר ופרשנות על יחסי יהודים פולנים ופולין בזמן המלחמה. במהלך סצנה בבית היתומים של הקומסומול, אנו רואים את סולומון מותאם היטב לדעותיו הקומוניסטיות החדשות. כשהוא קורא את הדו”ח שלו על רוע הקפיטליזם, הוא זוכה לשבחים ולמחיאות כפיים. בלי קשר לאמונותיו, זהותו החדשה העניקה לו מקום בו הוא לא צריך להסתתר. סצנה זו מדברת על הסטריאוטיפ האנטישמי של ה judeo commune”” – שמרמזת על יהודים ששיתפו פעולה עם הסובייטים בעת שליטתם בפולין ושמעמדם היה גבוה מעל הפולנים אז. נושא שנוי במחלוקת בין פולנים ליהודים שהיה אחראי להתפרצות עזה של אלימות אנטישמית ברגע שהנאצים פלשו לברית המועצות. היא שרדה את המלחמה והפכה לחלק קטן מהזיכרון הקולקטיבי. בכל מקרה, לסטריאוטיפ יש למעשה יסוד קטן. כפי שמחקרה של Jan Gross הזכיר, הניסיון הדומיננטי של היהודים במהלך המלחמה היה של הפחד[9].

יתירה מכך, יחסי יהודים פולניים נוספים במהלך המלחמה היו בתיווך הכוחות החיצוניים של הנאצים והסובייטים, שעודדו אמונות על שבריריות פולנית-יהודית. בסצנה, הצעיר הפולני זאנק (אנדריי מסטלרז) קופץ על רגליו ומצהיר: “אלוהים הוא אמיתי! כל זה הוא שקר!”. כשהמדריכה שואלת אם מישהו מסכים עם זאנק, הנערים הפולניים האחרים עומדים בסולידריות אתו. המדריכה אז לועגת לקתוליות הפולנית ומבקשת מזאנק להתפלל לאלוהים ולבקש סוכריות שנופלות מהתקרה. כאשר תפילתו נכשלת, היא נושאת תפילה משלה לסטאלין שפועלת באופן מיידי. (מרוב התלהבות הילדים לא שמו לב לידיים שמפילות סוכריות מהמאווררים שמעל ראשם). סולי מנסה להעיר ש”המדע מוכיח…” אבל הוא נחתך עם ההתפרצות האנטישמית של זאנק. כשזאנק נקרא אז על ידי מנהל בית הספר “פולני פשיסט”, הוא ספקני: “אבי נרצח על ידי הגרמנים! כשאחזור הביתה…” המנהל קוטע אותו: “הגהינום יקפא קודם לכן. פולין לא תהיה שוב פולין לעולם!”. כשזאנק זועק בדמעות: “זהו שקר!” אפשר לראות את עוצמת הטינה במשחק שהשתמשו בה שני הצדדים.

בהיפוך תפקידים מעניין, התקרבנות הפולנים היא הפוקוס כשסולומון משחק את תפקיד הכובש. הולנד לבטח מצביעה אל כך שהכיבוש של סולומון עצמו לא בהכרח מאציל אותו. במקום הזה סולי הוא האיש מבפנים וזאנק הוא הזר. יתירה מכך, אל הסטריאוטיפ של ה”Judeo – commune” פונים כתשובה בלתי מובנת להשפלות הפולנים  שסבלו תחת הכובש הסובייטי. האויב בסצינה זאת הוא המנגנון הסובייטי, לא סולי. ועדיין, מה שזאנק רואה הוא יהודי שבוגד בפולני.

כש”הנס” בצורת הפצצה אווירית על בית היתומים קורה בדיוק ברגע שהמדריכה ממלמלת “הקומוניזם יפה”, נראה שאלוהים בחר לצדד עם הצדק. אבל, מספר סצנות מאוחר יותר, כאשר סולי פוגש שוב את זאנק, הדברים מתנהלים אחרת. כשהוא נוסע עם בעלי בריתו הגרמנים החדשים, סולי מוקצה כיהודי על ידי זאנק הזועם שעמד בסמוך. בדיוק כמו שהולנד מצהירה בסצנת בית היתומים, המושגים של קדוש מעונה ופולשים אפופים לעתים קרובות בדו משמעויות. בעוד שהמגן על האמונה, הפולני האמיץ האמיתי, מדוכא, אין זה אומר שהוא לא יכול להיות גם מדכא. האויבים בסצינה זו הם החיילים הנאצים, אולם מה שסולי רואה זהו פולני המסגיר יהודי.

הולנד מצביעה עוד על התפקידים הנסיבתיים האבסורדים שלהם בעת חילופי הדברים: סולי: “למה לעשות זאת?” זאנק: “האם אינך גרמני יהודי ואני פולני פשיסט?”. מפחד שזאנק יצליח להסגיר אותו, זאנק נמלט אך ורק כדי שמשאית תדרוס ותהרוג אותו. עוד “נס”. אלא שהפעם לטובת סולי. ההתעקשות של הולנד על הנזילות של תפקידיהם והאופי השרירותי של הניסים מעידה רבות על הנרטיבים המתחרים, הפולנים והיהודים של המלחמה. במקום לייעד צד אחד כטוב והאחר כמרושע, הולנד מתארת יהודים ופולנים כעמים הנעולים בתוך מאבק בין שני משטרים טוטליטריים, שהמשותף ביניהם רב על השוני. רצף החלומות הצורם בכיכובם של סטאלין והיטלר רוקדים ולס יחדיו, מחזיר את הנקודה הביתה. בעוד השניים רוקדים, אביו של סולי אוסף סוכריות מהרצפה בעוד זאנק עומד בסמוך כישו הצלוב. בדיוק כפי שהישרדותו של סולי מבוסס על מזל וגחמה, כך גם הפעולות השונות של כל הצדדים שמותנות באופן בלתי נמנע בזמנים.

סיכום

אירופה אירופה הפכה לסרט מצליח להפליא באופן בינלאומי, אך יחד עם זאת הייתה לו התחלה בעייתית בגרמניה, וכישלון בקופות. Lawrence Baron  מציין, שמסר רב-תרבותי, מקורות רב-לאומיים וסינתזה לא נעימה של קומיקס, חושניות ואלמנטים אלימים, פגעו בהצלחתו בקופות[10]. המחלוקת סביב הסרט גברה לאחר בחירת חבר השופטים האחראים על מועמדויות הסרט הזר הטוב ביותר של גרמניה לאקדמיה של הסרטים האומנויות והמדעים, שהתעלמו מהסרט וטענו שהוא אינו הפקה גרמנית. להולנד כבר הובטח כי אירופה אירופה היא מועמדת חזקה לזכייה על ידי אחרים בתעשייה. לטענתה, לסרט קציר זועם יש מספר זהה של אנשי צוות ושחקנים גרמנים, והוא היה מועמד. הולנד עצמה מאמינה כי הניסויים שלה פגעו בקשיחות של הממשלה הגרמנית ובתעשיית הסרטים. “זו היתה קנאה וזעם למרות שהם הגישו את קציר זועם, שנעשה על ידי אותו מפיק ועל ידי. הם שונאים את המפיק שעשה אותו ואת אירופה אירופה … כמה מהם היו גם לאומנים, למרות שזה עמוק בתוכם והם החביאו אותה מעצמם – לא כולם כמותם אבל לחלק מאותם האנשים יש רגשות כאלה[11]. ואכן נציב הסרטים הגרמניים מצדיק את ההחלטות בטענה שהסרט הינו “טרשי” “מציצני” “ובלתי יאומן”[12]. ועדיין, החשדות של הולנד נשמעו אמיתיות בהתחשב בכך שחברים מאליטת הסרטים הגרמנית  כולל Armin Mueller-Stahl, Volker Schlöndorff, Michael Verhoeven, Wolfgang Petersen, and Anna Schygulla  פרסמו מודעות אישיות המהללות את הסרט והם מבקשים מהאקדמיה להגיש אותו כמועמד בקטגוריות אחרות[13] .

אירופה אירופה מכופפת את הקונספט של איך סרטה של הולנד צריך להיות. עבור הולנד, ניסוי זה חשוב ביותר להבנת והצגת הבלתי אפשרי[14]. בעוד קלוד לנצמן מבקר בחריפות את המנדט של הולנד להתרחק מהמקובל ומהמליצות מהצגתה של הולנד את השואה, מבנה הנרטיב שלה אינו שונה כלל מזה שלו במהותו. הולנד מסכימה לכך. לאחר שהצהירה בעבר שהיא מכבדת מאד את עבודתו, היא גם מסכימה לכך שהראיונות המבוימים שלו, הם בעצמם תוצר של מבנה תרבותי ונסיינות. הנעילה של הסרט, בה נראה סולומון פרל הקשיש שר על גדות הנהר השקט, מזכיר סצנה דומה ובלתי נשכחת של הסרט שואה של לנצמן בה הניצול סימון סרבניק חוזר לעירו בפולין במטרה לשיר באותו המקום בו הופיע בפני קציני אס אס במהלך המלחמה. הולנד, בדומה, טוענת שהאסטרטגיות של לקשור את השואה, הן יכולות לשרת באותה מידה כמו הגישה הקפדנית פורמליסטית של לנצמן. המטרות הקולנועיות של הולנד רצות נגד הצגה מסורתית של השואה, כשהיא שואפת לאתגר ישירות את הסטטוס קוו. כפי שציין מילן קונדרה: “אירופה אירופה אשמה בערעור המבנה המקודש בימינו של ייצוג שואה מציאותית… האובססיה הנועזת של הולנד ללכוד את המוסר הבלתי אפשרי של השואה ‘נוגד את רוח זמננו’, שבמקום זאת נוטה להיות ‘מוסריות פשטנית נטולת הכי פחות סקרנות להבין את המנגנונים הפסיכולוגיים שהציתו את האימה’[15].


[1]  Gordana P. Cr Quarterly Film, כרך 52, מספר 2 (חורף 1998-1999): טקסט מלא, ואז עמ’9 .

[2]  סולומון פרל, אירופה אירופה: זיכרון למלחמת העולם השנייה (ניו יורק, ג’ון ווילי ובניו, 1997); הולנד מתייחסת לדמות הראשית של וולטר בקנדיד (1759). הסיפור אינו צפוי, נע במהירות וחלומי. כסיפור של גיל ההתבגרות, הוא מפרגן בקלישאות רומנטיות אך מבסס את הנרטיב בהיסטוריה רצינית ומשתמש באופי ההומוריסטי והפנטסטי של הסיפור כדי להתמודד עם נושאים רציניים של דת, פילוסופיה מממשלה. בעיקרו של דבר, תקיפה מצועפת דקה על תפיסת העולם הדומיננטית עם קנדיד ככלי רכב. וולטייר, קנדיד, או, אופטימיות, טרנס. פיטר קונסטנטין (ניו יורק: הספרייה המודרנית, 2005).

[3]  Andrew S. Horton, Comedy/Cinema/Theory (Berkeley: University of California Press, c1991).

[4]  Ibid, p. 7-8

[5]  Ibid, p.9

[6]  Ibid, p.9-10.

[7]  Huang, Constructing Cultural Memories, p. 64-70.

[8]  Ibid, p.69.

[9] Jan Gross, Tony Judt and Istv n De k. The Politics of Retribution in Europe: World War II and its Aftermath (Princeton, N.J. : Princeton University Press, 2000), p. 107.

[10] Baron, Projecting the Holocaust, p. 87-88

[11]Crnkovic,” Interview”, p.7.

[12] 6 Robert C. Reimer and Carol J. Reimer, Nazi-Retro Film: How German Narrative Cinema Remembers the Past (New York: Maxwell Macmillan International, 1992), p. 146-147.

[13] Robert C. Reimer and Carol J. Reimer, Historical Dictionary of Holocaust Cinema (Lanham, MD.: Scarecrow Press, 2012), p.64.

[14]  Tibbets, p. 138.

[15]  Milan Kundra ,”L’infernale immoralite Agnieszka Holland cineaste de l’impossible,” in Le nouvel Observateur No. 1358, (15-21 November ,1991), p 68.

להיות חצי פולני וחצי יהודי גורם לך להיות מאוד מבולבל וסכיזופרני, גם הגירה פותחת שאלות לגבי מי שאתה באמת .... השאלה המרכזית שמעניינת אותי היא, עד כמה אנו נוצרים על ידי הציפיות שלנו מאנשים, איך אנשים רוצים לראות אותנו או לדחוף אותנו. בהחלטות שלנו, בדעות שלנו, האם אנחנו אנו עצמנו ועד כמה אנו מושפעים מהנסיבות?[1]  

                                                                 אגנישקה הולנד

מבוא

בעקבות הצלחתו של קציר זועם, סרטה הבא של הולנד אירופה אירופה (1990) המשיך לאתגר את הייצוג המסורתי של השואה בסרטים. ריחוק מפולין, חופש אמנותי וההתנסות המיוחדת שלה כ'מהגרת' יהודייה פולניה, יעניקו להולנד השראה לעצב מחדש את נרטיב השואה בדרך חדשה. בעוד שקציר זועם חוקר את מורכבות המלחמה במזרח אירופה ונמנע מתמונות קלישאתיות בהצגת השואה, אירופה אירופה שמה זרקור על הדימוי עצמו ומשתמש בו כדי ללהק אור ביקורתי על הטאבו של השואה כ"בלתי יציגה".

באירופה אירופה, הולנד משתמשת באסטרטגיות אלטרנטיביות של הומור, מיניות וזהות טראומתית על מנת לסייע בפירוק הלם השואה ובהעברת הנרטיב אל מאחורי הדימויים העבשים. באשר לסרט אירופה אירופה, הולנד יוצרת קטגוריות חדשות לדמויות המתנגשות בהיסטוריה הרשמית ובכך מספקת קריאה מורכבת יותר של אירועים. הסרט נפרש בדומה לרומן פיקארסקי המעסיק קומדיה וסאטירה סביב הדמות הראשית אותם תיארה הולנד כקנדידה של המאה העשרים[2]. הסרט, המבוסס על האוטוביוגרפיה של שלמה פרל, יהודי-גרמני ששרד את השואה בזכות יכולתו לנקוט בזהויות שונות ובמיוחד בזכות זהותו כנאצי צעיר, אינו מתחמק מלהביך את הצופה. חוסר הכבוד הפוסט מודרניסטי כלפי סטריאוטיפים נרטיביים מסורתיים המתמקדים בפסיביות היהודית אל מול ההרס או הטוטאליות של טוב מול רוע.

הסרט

פתיחת הסרט מתפוגגת לאט לאט כדי להתמקד בסולומון פרל הצעיר (מרקו הופשניידר) שטובע, לבוש למחצה במדי היטלר-יונגרד (הנוער ההיטלראי), שמבשר על משבר הזהות בלב הסרט. לאחר מכן עוברת הסצנה לסצנת ברית המילה של התינוק פרל, כשאימו עומדת ומזמזמת את השיר העברי "הנה מה טוב". לאחר מכן אנו...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.