(08/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Assessing the impact of father absence from a psychoanalytic perspective

Key words: father-absence, father-image, psychoanalysis, transference/counter transference

Assessing the impact of father-absence from a psychoanalytic perspective

הערכת השפעת העדר-אב מנקודת מבט פסיכואנליטית

מאמר זה בוחן את תפקיד האב והשפעות היעדרותו במסגרת התיאוריה הפסיכואנליטית. המאמר פותח בסקירה של הכתבים הפסיכואנליטיים המוקדמים על האב ותפקידו בהתפתחות הילד. לאחר מכן, הספרות המתארת את השפעות אובדן/העדר אב מנקודת מבט התפתחותית תמוקם במסגרת ארבעת הפסיכולוגיות המרכזיות: תיאוריית הדחפים/מבנית, פסיכולוגיית האגו, תיאוריית יחסי אובייקט ופסיכולוגיית העצמי. נדון בהשלכות טיפוליות ביחס לחמישה אזורי הערכה: (1) איכות וטבע ההיקשרות אל האב; (2) תפקיד האב במהלך הפרדה-הפרטה ראשונית ומשנית; (3) סוגיות אדיפליות; (4) היכולת של האב לתפקד כאובייקט-אני חשוב; ו (5) טבע ואיכות הייצוג האבהי. לבסוף נציג מקרה ולאחריו דיון בהשלכות הקליניות בהערכת הדינמיקה בין אב וילד. המאמר מסכם בתיאור זרמים תרבותיים המאצילים את החשיבות בהבנת תפקיד האב בהתפתחות הילד וההכרח בקרב מטפלים להעריך באופן מושכל סוגיות אבהיות שמטופלים מביאים לטיפול.

הקדמה

 ב 1900 פרויד כתב שאובדן אב הוא האובדן הגדול ביותר שאדם יכול להתנסות בו. כמה מהכתבים הפסיכואנליטיים המוקדמים ביותר על השפעות העדר האב נבעו מעבודתן של אנה פרויד ודורותי ברלינגהאם במהלך מלחמת העולם השנייה במחלקת התינוקות בהמפסטד, אנגליה. הן הבחינו שבפנטזיות, הדימויים הנפשיים של ההורים, ובעיקר דימוי האב, כהורה שאינו נמצא רוב הזמן, “עוברים שינויים משמעותיים בהשוואה להורה האמתי בעברו של הילד” (Freud & Burlingham, 1943, p. 61). בפנטזיה הדימויים הנפשיים “נראו טובים יותרף גדולים יותר, עשירים יותר, נדיבים יותר וסבלניים יותר מאשר היו מעולם” (Freud & Burlingham, 1943, p. 61). רבים מהילדים שאחזו בדימוי אבהי אידאלי מסוג זה למעשה מעולם לא ראו את אביהם. פרויד וברלנגהאם חשדו שהם רכשו את הייצוג האבהי שלהם מילדים אחרים במחלקה שהלכו הביתה ותקשרו עם אביהם ואז חזרו “להפיץ את התפיסה של האב” בין שאר הילדים. (Freud & Burlingham, 1943, p. 658). בעוד שהאב הנעדר או המת עבר אידאליזציה במקרים רבים, פרויד וברלינגהאם הבחינו בהדחקה ספציפית של כל רגש שלילי כלפי האב. הן הבחינו שגם האידאליזציה וגם ההדחקה של רגשות שליליים “שימשו בעיקר להאדיר ולתחזק את הצד החיובי של יחסי הורה-ילד” (Freud & Burlingham, 1943, p. 73).

תפקיד האב    

ניתן להבין את ההשפעה של אובדן או העדר אב במסגרת תפקיד האב בהתפתחות הילד. תפקיד האב, מנקודת מבט פסיכואנליטית, תואר לראשונה על ידי זיגמונד פרויד. פרויד חשב שהאב מילה תפקיד חשוב גם בשלב הקד-אדיפלי וגם בשלב האדיפלי בהתפתחות הילד. פרויד הציע שהתפתחותם של רגשות אהבה כלפי האב, בעיקר מצדם של בנים, היא הכרחית עבור התפתחות בריאה ופתרונו של השלב האדיפלי. פרויד הניח שבנים רואים באב מתחרה האוסר על דחפים מיניים לגילוי עריות, אובייקט לקנאה ושנאה, כמו גם מישהו המעורר אשמה ופחד (Freud, 1921). כפי   Burlingham (1973) מדגישה, פרויד גם ראה את האב באור חיובי, כמגונן, כדמות “גדולה” ו”דמוית אל” עבור הילד הקטן.

עד שנות הארבעים המוקדמות תפיסות פוסט-פרוידיאניות של יחסי אב-ילד התמקדו בעיקר בתפקיד האב במהלך השלב האדיפלי. במהלך שנות השבעים והשמונים, מספר מאמרים וספרים על אבהות החלו להופיע בספרות, בעיקר מסופרים אמריקאים. ב 1979 Ross התייחס לאב כאל “הורה נשכח” בספרות הפסיכואנליטית. בעשורים האחרונים, תומכים של פסיכולוגיית האגו, תיאוריית יחסי אובייקט ופסיכולוגיית האני הרחיבו את תקפיד האב בהתפתחות הילד. בהקשרן של מסגרות תיאורטיות אלו האב מצטייר כדמות היקשרות העומדת בפני עצמה (Abelin, 1971, 1975; Lamb, 1997); כמאפשר את שלבי ההפרדה-הפרטה הראשוני והמשני (Blos, 1967, 1984, 1985, 1987; Mahler, 1968; Mahler & Goslinger, 1955; Mahler & McDevitt, 1968; Mahler, Pine, & Bergman, 1975); כאחר מופנם (Davids, 2002; Fairbairn, 1941, 1944, 1952, 1958, 1968); וכאובייקט-אני (Kohut, 1971, 1977, 1984). האב מצטייר גם כמסייע באפנון דחפים ליבידינליים ואגרסיביים (Herzog, 1980, 2001); בהרגעת האמביוולנטיות הנוצרת ביחסי אם-ילד (Winnicott, 1964); במכיל חרדה השלכתית הנובעת ביחסי אם-תינוק (Davids, 2002); וכיוזם של יכולות נפשיות משולשות (Abelin, 1971, 1975).

אובדן אב מנקודת מבט פסיכואנליטית    

במהלך 60 השנים האחרונות הספרות הפסיכואנליטית על העדר-אב נטתה לראות את השלכות האובדן בתוך מסגרת התפתחותית ומנקודת המבט של ארבעת הפסיכולוגיות המרכזיות: תיאוריית הדחף-המבני; פסיכולוגיית האגו; תיאוריית יחסי אובייקט; ופסיכולוגיית האני. מחקר נטה להתמקד ברמה ההתפתחותית אליה הגיע הילד בזמן האובדן ועל האופן בו האובדן השפיע על יכולות קוגניטיביות, אינטגרטיביות, מבניות והגנתיות (Krueger, 1983; Trunnell, 1968).

ינקות וילדות מוקדמת. אובדן או העדר האב הצטייר כבעל השלכות שליליות עבור הילד עוד מהתקופה הפרה-נטלית ונקשר עם בעיות התנהגות מאוחרות יותר (Huttunen & Niskanen, 1978). לאובדן אב בשנה הראשונה של החיים יש את הפוטנציאל להשפיע על האם ועל יכולתה להשקיע את עצמה בתינוק, מה שיכול להפריע בתורו את קצב הסיפוק/תסכול האופטימלי. עבור התינוק, שינוי כזה בהיקשרות יכול להוביל לפגמים בהתפתחות ההבדלה בין האני לאובייקטים, מבדקי מציאות, עמידות בתסכול ויכולת לבנות אמון בסיסי, וגם להפריע במטלות ההפרדה-הפרטה (Newman & Schwam, 1979; Santrock, 1970 ; Trunell, 1968). הדעה הייתה שאובדן האב לפני גיל שנתיים יכולה להוביל פוטנציאלית להשלכות עמוקות על התפתחות נרקיסיסטית (Burgner, 1985; Krueger, 1983).

חקירות פסיכואנליטיות שתיארו את ההופעות הרגשיות והנפשיות הקשורות לאובדן או העדר אב לפני גיל 5, הדגישו תמות כמו פחד מוגבר, המערב אובדן אובייקט ונטישה, בשילוב עם משאלה מועצמת לקרבה אימהית (Burgner, 1985). חשבו גם כי אובדן אב יכול לעורר פחדים ביחס לתהליך הרגרסיה הנורמטיבית שקורה בזמן שינה, כמו גם חרדות אינטנסיביות ביחס לפורקן הדחף (Herzog, 1980).

Eva Seligman (1982) עבדה עם מספר מטופלים מבוגרים שתיארו את עצמם כ”חצי חיים”. תמה נפוצה בקרב מטופלים אלו הייתה אובדן אב בילדות. סליגמן הניחה כי העדר אב הפריע בתהליך הנורמטיבי של הפרדה-הפרטה והשאיר אותם מקובעים בשלב הקדם-אדיפלי של ההתפתחות. תמה בולטת נוספת באנליזה של המטופלים של סליגמן הייתה רמת ועוצמת הנטישה וחרדת ההיבלעות שהשאירה אותם תלויים באימהותיהם. סליגמן חשבה שהאב שיחק תפקיד מהותי בתיווך המעבר “מהרחם אל העולם” (עמוד 10).

התקופה האדיפלית. מחקר פסיכואנליטי לגבי התקופה האדיפלית נטה להתמקד על השפעת אובדן אב על זכרים. ללא נוכחות האב הבן עשוי להתעכב בפיתוח תפיסות מסוימות, בדיקות מציאות והאצת פנטזיות מיניות. בהעדר אב אין דמות מציאותית אל מולה יכולות להימדד רגשות התחרות הנורמליות לגיל-ספציפי, פחדים, והשפלות, ולכן כל אל העשויים לעבור עיוותים (Neubauer, 19609). Ferenczi (1940) הדגיש את הפיקסציה על אובדן האב בהיסטוריה מוקדמת של גברים הומוסקסואלים. מצב זה, לפיו, נבע מהעדר קונפליקטים שללא האובדן לא כך לא היה ניתן להימנע מהם, בעוד ש Aichorn (1925) התרשם מאידאל האגו המופרז של ילד ללא אב.  

חביון בזמן ההתבגרות. אובדן אב בשלב החביון (latency) הובחן כסיבה לרגרסיה אל השלב האדיפלי בהתפתחות פסיכו-מינית (Gauthier, 1965), וכשולל מהילד כל תחושת שליטה ויצירתיות הקשורה בפיתוח כישורים באמצעות העתקת מודל לחיקוי והזדהות עם האב. כמו בשלבים מוקדמים של ההתפתחות, אובדן בשלב זה יכול גם להוביל לאידאליזציה מופרזת של ייצוג ההורה, המונעת דה-אידאליזציה מאוחרת יותר ונסיגה נורמטיבית הדרגתית למשוקעות הנרקיסיסטית הדרושה עבור רכישת הפנמות בונות, ויכולה להוביל לפיקסציה נרקיסיסטית בנוסף לכניסה מאוחרת אל קבוצת העמיתים (Kohut, 1971; Newman &Schwam, 1979). קוהוט הניח שדפוס אירועים זה אינו בהכרח פתולוגי, מכיוון ש “פנטזיות כאלה… יכולות להיווצר, לקבל הרחבה מודעת, ולהוות מתלה זמני בתגובה לחסך חיצוני הדורש בדחיית המטלה ההתפתחותית” (83-84).

העבודה המפורטת ביותר על השפעת אובדן אב במהלך תקופת ההתבגרות (latency) נעשתה על ידי וולרסטיין וקלי (Wallerstein & Kelly, 1974, 1976, 1979, 1980, 1984, 1987, 1989, 2000). מחקרם המקורי כלל שתי אוכלוסיות לא-קליניות של 60 משפחות גרושות, עם 131 ילדים בין הגילאים 2.5 ל- 18 שנים בזמן הגירושין. הילדים בקבוצת ההתבגרות הצעירה בין הגילאים 5.5 ל- 8,  התנסו ברמות רגילות של דיכאון, עיסוק באובדן האב, בשילוב עם אבל אינטנסיבי וכמיהה לחזרתו, כמו גם שקשרו את עזיבתו עם דחייה (Wallerstein, 1987). ילדים בקבוצת ההתבגרות המבוגרת יותר (9-12) הראו כעס אינטנסיבי כלפי אחד או שני ההורים. הסיכויים שלהם לסבול מתסמינים גופניים היו גבוהים יותר, ערעור בתחושת הזהות, ורגרסיה בבקרת הסופר-אגו (Wallerstein & Kelly, 1976, 1980). אצל קבוצת המתבגרים, וולרסטיין וקלי הבחינו כי מטלת ההתפתחות הנורמטיבית הפרדה-הפרטה עברה שינוי משמעותי בתגובה לגירושין, ושינויים עוקבים בחיי ומבנה המשפחה, כמו גם בתפיסת ההורים.

במעקב של 10 שנים הילדים הקטנים במחקר המקורי הגיעו לשלב ההתבגרות המוקדם. בזמן הגירושין, הם היו בני 2.5 עד 6. הם חוו את התפרקות הנישואים עם כאב רגשי גדולת הזדקקות, רמה גבוהה של הדחקה, חרדת היפרדות חריפה, ופחדי נטישה (Wallerstein, 1984). במעקב 18 החודשים, מצבם של הילדים, ובעיקר זה של הבנים, הדרדר אפילו יותר. וולרסטיין מעיר כי, ביחס לאב, “בין אם נעדר, מבקר באופן קבוע או לא קבוע, בין אם חיי כמה רחובות ליד או בארץ רחוקה, האב שאינו אפוטרופוס יותר נותר בעל נוכחות פסיכולוגית משמעותית בחיי הילדים” (Wallerstein, 1984, p. 454). כאשר חסר להם מידע לגבי האב, הילדים הרכיבו דימוי שלו, כזה שהתאים לצרכים ההתפתחותיים שלהם באותו זמן. תכיפות הביקורים לאורך השנים לא הראתה קשר ישיר להיקשרות הילד אל האב. למעשה, המקרים בהם ההיקשרות אל האב הייתה חזקה במיוחד, היו מקרים בהם הילדים כמעט ולא הכירו את האב בכלל. במעקב 10 השנים, תמה שחזרה על עצמה אצל הילדים בשלב החביון שוב הייתה אובדן האב. כמו בקבוצה הצעירה יותר, האב נותר דמו פסיכולוגית משמעותית בחייהם. במקרים רבים לא נמצא קשר גלוי בין האב אליו השתוקקו ולדמות האב האמתית.        

ממצאים אלו ואחרים, וולרסטיין הסיק כי “יש ראיות… לכך שהצורך באב כדמות מטיבה, אם לא נוכחת, מתגבר במהלך שנות ההתבגרות” (Wallerstein, 1987, p. 207). בנוסף, נבדק ואומת הקשר בין מערכת היחסים עם האב וההתאמה הפסיכולוגית הכללית עם בנים ובנות. למרות זאת, איכות מערכת היחסים בין האב לילד הייתה קשורה באופן משמעותי לתוצאות פסיכולוגיות טובות או לא טובות רק אצל בנים. וולרסטיין הוסיף כי “תפיסותיו של בן את רגשותיו של אביו כלפיו, והצורך שלו בהכרה ועידוד מאביו, הצטיירה כחיונית עבור צורך הבן להחזיק מרחק פסיכולוגי מהאם ופחדי היבלעות קשורים, כמו גם מהצורך בדמות להזדהות ותפקידה התומך בכניסה אל העולם החיצוני.

וולרסטיין ערך מעקב 25 שנים שכלל משתתפים מהניסוי המקורי. במעקב זה, וולרסטיין ושותפיה (2000) ראיינו כמה ילדים מבוגרים שהוריהם התגרשו ואכן מצאו את השפעות הגירושין כארוכות טווח. וולרסטיין העירה, “השפעת הגירושין פוגעת בהם בצורה הכי אכזרית כאר הם בעצמם יוצאים לחפש אהבה, אינטימיות מינית, ומחויבות” (עמוד 299). קבוצה זו נשאה אתה חרדה גדולה אל תוך הבגרות לגבי מערכות יחסים ואינטימיות בנוסף לכעס על ההורים, בעיקר על האבות, שהצטיירו כ”אנוכיים ולא נאמנים” (עמוד 300). עם מעט יצאים מן הכלל, וולרסטיין מצאה כי משפחות גרושות לא שמרו על קשר קרוב עם ילדיהם, במיוחד עם הבנים. היא הוסיפה כי דפוס זה “עמד בניגוד מובהק לאבות ובנים ממשפחות מתפקדות, שרק הלכו והתקרבו עם חלוף השנים” (עמוד 301).

היבטים טיפוליים

בעוד שגם תיאוריית הדחפים וגם פסיכולוגיית האגו נוטות להדגיש את תפקיד האב בהתפתחות הילד, התיאוריה המסורתית של י חסי אובייקט, הן בגרסתה האמריקאית והן בזו הבריטית, נוטה לשים דגש יתר על יחסי אם-ילד, מה שמוביל לדגש יתר על התרומה האימהית להתפתחות בריאה ופתולוגית. בנוף, הנטייה הרווחת במחקר ובפרקטיקה הייתה להאשים את האימהות בפסיכופתולוגיה אצל ילדים, ולמזער את תרומתם של האבות לכך (Phares, 1997).

גישה פרקטית אופטימלית היא זו המקיפה את הידע על תרומתם הן של אימהות והן של אבות להתפתחות והשלמת בנייתו של האופי. בעת הערכת סוגיות על בסיס אבהות, על המטפל להיות מודע לתרומה הייחודית של האב להתפתחות פסיכולוגית כללית. מעמדה זו ניתן לבצע הערכה האם המטופל נאבק עם הפרעות או מניפסטציות של העדר בהקשר האב והפונקציות שלו.

בהתבסס על הספרות הפסיכואנליטית, ישנם באופן כללי חמישה אזורים מרכזיים, או תחומים, שיש לקחת בחשבון בנוגע לאב; הם כוללים (1) את איכות וטבע ההיקשרות אל האב; (2) תפקיד האב במהלך ההפרדה-הפרטה הראשונית והמשנית; (3) סוגיות אדיפליות, הכוללות את טבע היחסים המשולשים של הילד עם אמו ואביו, בנוסף לאפנון דחפים ליבידינליים ואגרסיביים; (4) יכולת האב לתפקד כאובייקט-אני משמעותי; ו (5) טבע ואיכות הייצוג האבהי.

כל אחד מחמשת התחומים עומד התאמה לפונקציות אבהיות היכולות להביא לחסרים או הפרעות אשר לעיתים קרובות מפוצות בדרכים פתולוגיות ולא-תפקודיות. המודל המוצג כאן מציע שהמטפל יכיר מספיק טוב את הספרות סביב חמשת התחומים על מנת שיוכל להתמקד על האזור/ים הבולטים בשבילו על מנת לארגן את החומרים הקליניים.  

מקרה לדוגמה

המקרה נוגע לנער בן 14 ושמו סם, שגדל ללא הרבה קשר עם אביו. דוגמה לאופן שבו סם יכול לצאת מכלל שליטה קרתה ערב אחד כאשר הוא הרים אלת בייסבול והרס אתה כמעט לגמרי את החדר שלו. בגיל 7 האגרסיה של סם החמירה עוד יותר: הוא היכה ונשך את עצמו, ירק, קילל, והרס רהיטים בבית. סם גם איים להרוג את עצמו בלחתוך את ורידיו. למרות שהצדק היה עם אמו של סם בעוזבה את אביו ששתה באופן מופרז ולא הצליח לשמור על מקום עבודה, היא עדיין נותרה עם תחושת אשמה טוטאלית על האובדן שגרמה לסם.

בגיל 8 אימא של סם התחתנה עם גבר אחר והאלימות של סם החמירה עד לנקודה בה האם הרגישה את עצמה מאולצת להכניס אותו ליחידה פסיכיאטרית מקומית. בצומת הזאת, סם היכה ובעט באמו ובאב החורג שלו, ובשלב מסוים איים להרוג את שניהם. האיום של סם להרוג את עצמו גם כן היה מוטיב חוזר. סם מעולם לא הרגיש מחובר לאביו החורג למרות שהיו רגעים בהם האב החורג ניסה להתקרב אליו. ההתנהגות של סם בבית והאופן בו האם התייחסה אליו הציתו כמה ויכוחים בין האם והאב החורג ולאחר כבערך שנה מאז שהתחתנו, הם התגרשו.

מערכת היחסים של סם עם אמו נותרה בסימן של קונפליקט. סם עבר תקופות בהן דחק את אמו אל הצד, עם אמירות כמו שהוא “שונא” אותה, שהוא מקווה שהיא תמות, ולאחר מכן בניסיונות לקרב אותה אליו. הדרך היעילה ביותר של סם לקרב אליו את אמו הייתה לחתוך את עצמו, או לאיים לפגוע בעצמו בצורה כזו או אחרת. איומים כאלה לבטח גרמו לה להרגיש אשמה ובעקבותיה דאגה לסם. לאחר שהשניים התקרבו מערכת היחסים של סם עם אמו השתפרה בזריזות. למרות זאת, מידה קטנה של תסכול יכלה הייתה לזרוק בחזרה את הגלגל אל נקודת ההתחלה וסם שוב היה מכוון שנאה וכעס לעבר אמו.

כאשר סם היה בן 10 אמו החליטה לשלוח אותו לביקור אצל אביו, שעד אז הספיק לעבור למדינה אחרת. עד נקודה זו בזמן, סם דיבר או ראה את אביו רק לעיתים רחוקות ולא באופן קבוע. אביו היה מובטל, עם בעיות אלכוהוליזם ושימוש בסמים על בסיס יומי. בביקור סם ואביו בילו יחד שבוע בפעילות האהובה עליהם, לעבוד על מכוניות ישנות. מיד לאחר חזרתו של סם הביתה התנהגותו הידרדרה במהרה ושוב התאשפז על בסיס אובדן שליטה והתנהגות אגרסיבית. כשסם היה בן 11 אימא שלו נישאה שוב, בפעם השלישית. לאחר מכן התנהגותו של סם שוב החמירה: הוא התחיל להשמיד פריטים בבית, להתעלל בעצמו עם זכוכית שבורה, להתווכח ולהמיר את פיו של אביו החורג. סם שוב פעם אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. במהלך האשפוז, המטפל של סם העלה את סוגיית מערכת היחסים שלו עם אביו החורד ועם אביו הביולוגי. סם אמר למטפל שאביו החורג “ניסה לקחת את המקום שלי”,  למורת רוחו. הוא גם האשים את האב החורג בהתעללות, למרות שלא הייתה כל ראיה לכך. למעשה, האב החורג הנוכחי היה מאוד סבלני כלפי סם, וכמו האב החורג הראשון שלו, ניסה לתקשר אתו. האב החורג הפך להיות יותר ויותר מתוסכל מהקלות בה סם ביצע מניפולציות אשמה על אמו, והתווכח עם האם על דרכים טובות יותר להתנהל אתו. מערכת היחסים של האם עם האב החורג השני, בדיוק כמו במקרה הראשון, סבלה מעודף מתח בגלל המצב הכאוטי בבית. בפגישות מאוחרות יותר, סם סתר את הסיפור שלו על התעללות ואז הכחיש שהייתה התעללות.

סם לא רצה לראות את אביו הביולוגי באור שלילי, למרות שאמו ידעה שסם כועס עליו מאוד. במקום, סם דיבר על כמה שהוא נהנה לעבוד על המכוניות עם אבא שלו ועל כמה שהוא רצה להיות מכונאי יום אחד. האם סיפרה שכבר מגיל צעיר לסם הייתה אהבה למכוניות, ושלשחק עם מכוניות, או להסתכל על תמונות שלהן במגזינים, תמיד הרגיעו אותו. העונש הכי נורא בשביל סם היה כשאמו לקחה ממנו את המכוניות. ככל שהטיפול נמשך, סם יכול היה לחשוף את הכעס והאכזבה שלו מאביו בהדרגה. הוא אפילו כתב לאביו מכתב שהביע כמה הוא היה מאוכזב וכועס על מערכת היחסים שלהם. אולם, סם לא יכול היה לשלוח את המכתב: הוא פחד שאביו לא ידבר אתו יותר לעולם. כאשר הכעס של סם כלפי אביו עלה אל פני השטח, התנהגותו האגרסיבית נרגעה. הוא העביר את מספר המפגשים העוקבים במאבק מול החרדה פנימית שלו להפוך להיות בדיוק כמו אביו.

כשהטיפול המשיך להתקדם סם הרגיש נוח יותר לדבר על הכעס והאכזבה שלו ביחס לאביו. הוא כבר לא תירץ תירוצים לחסרונות של אביו והתחיל לקחת יותר אחריות על פעולותיו וללמוד דרכים יעילות יותר לנהל את הרגשות והדחפים שלו.

המקרה הזה מדגים את חשיבות הערכת ההשפעה של אב חסר או נעדר. ביחס לחמשת התחומים שהזכרנו קודם לכן, ברור כי הסוגיות החשובות ביותר הן היקשרות והפרדות-הפרטה, יחד עם ייצוג האובייקט הפנימי של אביו של סם אל מול ייצוגו הפנימי שלו עצמו. אבא של סם עזב את המשפחה כאשר הוא היה בן שנתיים, תקופה בה סוגיות היפרדות-הפרטה מגיעות לרמת משבר (Mahler, Pine & Bergman, 1975). לפי מאהלר, פיוס מסומן על ידי מודעות הולכת וגוברת של היפרדות המובילה אל רגשות פגיעות חזקים, חוסר אונים, ופחד מאובדן האובייקט. משבר הפיוס מערב קונפליקט בין המשאלה להיות נפרד לבין המשאלה לספק את הצורך על דרך קסם, מבלי להיות מודע לכך שעזרה מגיעה מבחוץ. הילד, במהלך השלב הזה, רועש בשביל השיג שליטה על הכול, חווה חרדת היפרדות אינטנסיבית, וקפוץ מצד לצד, בין הצורך בקרבה לצורך באוטונומיה. פיוס יכולה להיות שלב של מצבי רוח קיצוניים, חוסר סיפוק כללי, והתקפי זעם.

מחקרים הראו שבאופן טיפוסי, ילד פונה לאביו כדמות המועדפת להיקשרות במהלך התקופה הזו, בהינתן והאב נוכח וזמין (Abelin, 1975; Lamb, 1997). מאהלר ראה את החשיבות של האב כאובייקט במהלך תת-שלב הפיוס, בו התינוק יוצר דימוי פנימי של האב אשר לעיתים קרובות עובר אידאליזציה (Mahler, Pine & Bergman, 1975). אלביין הציע שבמהלך תקופה זו האב מייצג “אי יציב של מציאות חיצונית,” ונחווה כ “אלטרנטיבה פחות אמביוולנטית” אל מול האם (Abelin, 1975, pp. 243-244). גם מאהלר וגגם אבלין חשבו שדימוי יציב של האב הינו דרוש עבור החלטיות בריאה במקרה האמביוולנטי המיוחס לתת-שלב הפיוס.

במצבים אופטימליים, המניפסטציות הרגשיות וההתנהגותיות של פיוס ישקטו ככל והילד מוצא את המרחק האופטימלי מהאם ופותר את הקונפליקטים המיוחסים לשלב זה. למרות זאת, באם נשאר לא פתור, הנטיות המנוגדות של הפיוס לא יופנמו, מה שמשאיר את הילד חשוף לחרדת היפרדות יתרה, דיכאון, נזקקות, קנאה, רכושנות, והתפרצויות זעם. רבות מתוך מניפסטציות אלו מצביעות על חלוקת העולם האובייקטלי של הילד לעולם “טוב” ועולם “רע”, מה שמייצר הפרעה ביכולתו של הילד להשיג את מה שמאהלר מכנה “עקביות אובייקט ליבידינלי”. ייצוג עקביות האובייקט כוללת, באופן חלקי, את היכולת להחזיק את הייצוג הפנימי של האובייקט בהעדרו, בנוסף ליכולת לאחד את ההיבטים ה-“טובים” וה- “רעים” של האובייקט לכדי ייצוג אחד שלם. מרכיב מרכזי בתהליך זה הוא הרכבת ייצוג-עצמי מאוחד שהופך ונהיה “מודגש על ידי ערבוב ואינטגרציה של ייצוג אובייקטלי” (Mahler, Pine & Bergman, 1975, p. 108).

בהתבסס על מה שידוע לנו מהילדות המוקדמת של סם, סביר שהוא נקשר לאביו, ולראיה התייחסותה של אמו אליו כאל “ילד של אבא.” למרות זאת, הפנייה הנורמטיבית של סם לאביו כ”אלטרנטיבה פחות אמביוולנטית” (Abelin, 1975, p. 244) נקטעה לפני הזמן, כאשר האב עזב את המשפחה. בצומת זו בדיוק ההתנהגות שלו ויחסיו עם אמו החלו להידרדר והוא הפך להיות אלים ובלתי ניתן לשליטה. יתכן והיו כמה סיבות לרגרסיה של סם; אולם, לא ניתן לשלול את האופן בו אובדן האב שיחק תפקיד בהחמרת המצב הרגשי ובמניפסטציות ההתנהגות של משבר הפיוס—אביו, “אי חיצוני של יציבות”, נשלף תחת לרגליו. ניתן לראות ראיות נוספות לסוגיות הקשורות בפיוס לא פתור בדפוס התקשורת בין סם לאמו, כמו גם באופן בו הוא הגיב כל פעם לנישואיה החדשים: הוא איבד שליטה והפך להיות אלים, וברגע אחד אפילו אמר שאביו החורג “ניסה לקחת את מקומי.”

בעוד שלא היה ביכולתו של סם לתווך את משבר הפיוס ואת האפקטים החזקים הקשורים לשלב זה, הוא פנה כעת לחלוקה (Splitting) כעיקרון הגנה. Kernberg (1976) הניח כי חלוקה מכוונת כלפי שמירה על הפרדה בין כניסות אל העולם הפנימי (introjections) והזדהויות הסוג ההופכי: האידאל, האני הטוב, וייצוג האובייקט מוגנים מ”זיהום” האני הרע וייצוגי אובייקטים (עמוד 67). האגרסיה הקשורה לאני ה”רע” ולייצוגי האובייקט יכולה להיות מושלכת החוצה על אחרים שנהיים בתורם מאיימים, אובייקטים חיצוניים רעים שצריך להשתלט עליהם, ו/או מכוון כלפי האני (Kernberg, 1966; Mahler, 1966). סם הפנה את האגרסיה שלו גם פנימה לכיוון עצמו וגם החוצה לכיוון אמו וכל אחד מהאבות החורגים שנכנס אל חייו.

מחקרי התצפית של פרויד וברלינגהאם (1943, 1973) הראו יצירת אידאליזציה של אב נעדר יכולה לשרת מטרות התפתחותיות. באמצעות תהליך זה, ילדים יוצרים באופן אינטרה-נפשי את מה שחסר להם בחייהם האמתיים. באופן דומה, Nagera (1970)  ו Wolfenstein (1966) הניחו שהילד מחזיק או יוצר באופן אקטיבי בפנטזיה שלו את האובייקט החסר, אך הדרוש. Burgner (1985) קבע כי ייצוג האב האידאלי נוצרת מתוך אובדן ומתפקדת על מנת לשמור גם על האובייקט וגם על האני. לבסוף, Nunberg (1995) חשב שייצוג אבהי אידאלי פעל כמו גשר להיקשרות עם גבר אמתי שיכל להפוך לדמות אב.

מחברים פסיכואנליטים אחרים שפכו אור על הסכנות המעורבות ביצירת דימוי אב אידאלי. Krueger (1983) למשל חשב שפיקסציה על אובייקט שאינו אמתי עלולה לעכב את ההפנמה של מבנים נפשיים עמידים יותר, בעוד ש Alschul (1968) ראה בצורה זו של אידאליזציה את שוד האגו מהאנרגיות הדרושות לו עבור מטלות התפתחות ספציפיות-לגיל. Newman and Schwam (1979) הציבו את הרעיון לפיו אידאלים לא עוברים לעולם דרך שלב הדה-אידאליזציה הנורמלי, אשר מפריע להפנמה של מבנים נרקיסיסטים ומעכב את היכולת לווסת הערכה עצמית.

ברור כי סם מייצר דימוי אידאלי של אביו הנעדר. כאשר שוקלים יחד את הסקירות השונות של האידאליזציה הזו במסגרת התיאוריה הפסיכואנליטית, חשוב להעריך את ההשפעה שלה על התפקוד וההתפתחות הכללית של סם. יתכן וסם התמודד תחילה עם אובדן פתאומי של אב על ידי יצירת דימוי שהחליף את האב הנוכח. סם היה קשור לאביו ונזקק לו מאוד בשלב כה קריטי בחייו. לכן סביר שהאידאליזציה, לפחות תחילה, שירתה את ההתפתחות שלו. אולם, שימור האב האידאלי, בעיקר על ידי המכניזם של החלוקה, הוביל ל (1) הפרעות מתמשכות עקב הסיבות לחוסר היציבות האפקטיבית והיחסית; (2) חוסר היכולת שלו להיקשר לאבות החורגים (או גברים אחרים בחייו) עקב השימור הבו-זמני של האב הפנימי ה”טוב” וההשלכה של האב הפנימי ה”רע” על כל אחד מהאבות החורגים; ו (3) סם לא השיג עקביות באובייקט ולא הצליח לשלב בין דימויי אני ואובייקט ביחס לאב—לראיה, הפחד שלו להפוך להיות כמו אביו. אלו הובילו לבלבול בזהות.  

סוגיות העברה והעברת נגד      

בעבודה עם מטופלים חשוב לקחת בחשבון דינמיקות אימהיות ואבהיות משום ששניהם רלוונטיים למניפסטציות העברה והעברת נגד. מטופלים הנכנסים לטיפול עם חסכי הורות ו/או הפרעות עלולים להשליך את החסכים האלו באופן לא-מודע על המטפל. לכן חשוב עבור מטפלים להכיר ולזהות את שורשים האבהיים של מניפסטציות קליניות אלו. המטופל עלול, למשל, לראות במטפל (גבר או אישה) כדמות הורית אידאלית או ביקורתית יתר על המידה. במקרים אחרים, המטופל עלול לצפות שהמטפל יספק צרכים אבהיים לא מסופקים אצל המטופל. הבנת מקור ההפרעות והחסכים האלו חיונית עבור יצירת ברית עבודה בטוחה עם המטופל. באותה מידה, חשוב עבור מטפלים להבין ולהיות מודעים לסוגיות כשהם מתייחסים לאביהם שלהם ולאופן בו הן עולות כאשר עובדים עם לקוחות מסוימים.  

מסקנה

בין אם מטל עובד עם ילד, מתבגר, או מבוגר, הערכה מלאה של כל אחד מחמשת התחומים שהוזכרו קודם לכן יכולה להנחות את המטפל לקבוע את הדרגה לפיה דינמיקה אבהית, חסכים ו/או הפרעות השפיעו על הסיבות עבורן המטופל מחפש עזרה. מטופלים המגיעים לטיפול בשביל קשיים בכל אחד מהתחומים האלו עשויים להציג סוגיות ערך עצמי רבות, אינטימיות, שליטה התנהגותית ואפקטיבית, סוגיות זהות, עכבות—יתכן ולכל אלה נטועים או ישירות ביחסי אב-ילד או בהעדרם.

החשיבות בלעשות היכרות עם התרומה הייחודית של אבות בגדילה של ילדיהם נעשית ברורה יותר על ידי טרנדים חברתיים כיום ומהעבר. ידוע למשל שכמעט ומחצית מכל הזוגות הנשואים מתגרשים, ואולי פחות ידוע, ששליש מכל הילדים תחת הגיל 18 גרים בנפרד מהוריהם הביולוגים. ב 1995 שליש מכל הלידות היו לנשים לא נשואות ( Dudley & Stone, 2001). כתוצאה מהטרנדים האלו, אמריקה כונתה “אומה ללא אב” (Blankenhorn, 1995).

למרות טרנדים אלו, ולמרות מספר ראיות לעניין מחודש באבהות, אין בנמצא “גוף תיאורטי מקיף וברור על אבהות בספרות הפסיכואנליטית” (Trowell & Etchegoyen, 2002. P. 33). גורם אחד ההופך תיאוריה כזו לקשה היא התפקיד התמיד-משתנה שאבות מילאו לאורך המאות (ראו Abramovich, 1997). בגלל סיבות אלו, חשוב שנמשיך לפסוע לכיוון קידום התיאוריה ביחסה אל תפקיד האב, ולכיוון השימוש בידע זה ליידע את הפרקטיקה שלנו בעזרת אלו הבאים אלינו בבקשה לעזרה סביב קשיים הנובעים ממערכות היחסים שלהם עם אבותיהם.          

Key words: father-absence, father-image, psychoanalysis, transference/counter transference

Assessing the impact of father-absence from a psychoanalytic perspective

הערכת השפעת העדר-אב מנקודת מבט פסיכואנליטית

מאמר זה בוחן את תפקיד האב והשפעות היעדרותו במסגרת התיאוריה הפסיכואנליטית. המאמר פותח בסקירה של הכתבים הפסיכואנליטיים המוקדמים על האב ותפקידו בהתפתחות הילד. לאחר מכן, הספרות המתארת את השפעות אובדן/העדר אב מנקודת מבט התפתחותית תמוקם במסגרת ארבעת הפסיכולוגיות המרכזיות: תיאוריית הדחפים/מבנית, פסיכולוגיית האגו, תיאוריית יחסי אובייקט ופסיכולוגיית העצמי. נדון בהשלכות טיפוליות ביחס לחמישה אזורי הערכה: (1) איכות וטבע ההיקשרות אל האב; (2) תפקיד האב במהלך הפרדה-הפרטה ראשונית ומשנית; (3) סוגיות אדיפליות; (4) היכולת של האב לתפקד כאובייקט-אני חשוב; ו (5) טבע ואיכות הייצוג האבהי. לבסוף נציג מקרה ולאחריו דיון בהשלכות הקליניות בהערכת הדינמיקה בין אב וילד. המאמר מסכם בתיאור זרמים תרבותיים המאצילים את החשיבות בהבנת תפקיד האב בהתפתחות הילד וההכרח בקרב מטפלים להעריך באופן מושכל סוגיות אבהיות שמטופלים מביאים לטיפול.

הקדמה

 ב 1900 פרויד כתב שאובדן אב הוא האובדן הגדול ביותר שאדם יכול להתנסות בו. כמה מהכתבים הפסיכואנליטיים המוקדמים ביותר על השפעות העדר האב נבעו מעבודתן של אנה פרויד ודורותי ברלינגהאם במהלך מלחמת העולם השנייה במחלקת התינוקות בהמפסטד, אנגליה. הן הבחינו שבפנטזיות, הדימויים הנפשיים של ההורים, ובעיקר דימוי האב, כהורה שאינו נמצא רוב הזמן, "עוברים שינויים משמעותיים בהשוואה להורה האמתי בעברו של הילד" (Freud & Burlingham, 1943, p. 61). בפנטזיה הדימויים הנפשיים "נראו טובים יותרף גדולים יותר, עשירים יותר, נדיבים יותר וסבלניים יותר מאשר היו מעולם" (Freud & Burlingham, 1943, p. 61). רבים מהילדים שאחזו בדימוי אבהי אידאלי מסוג זה למעשה מעולם לא ראו את אביהם. פרויד וברלנגהאם חשדו שהם רכשו את הייצוג האבהי שלהם מילדים אחרים במחלקה שהלכו הביתה ותקשרו עם אביהם ואז חזרו "להפיץ את התפיסה של האב" בין שאר הילדים. (Freud & Burlingham, 1943, p. 658). בעוד שהאב הנעדר או המת עבר אידאליזציה במקרים רבים, פרויד וברלינגהאם הבחינו בהדחקה ספציפית של כל רגש שלילי כלפי האב. הן הבחינו שגם האידאליזציה וגם ההדחקה של רגשות שליליים "שימשו בעיקר להאדיר ולתחזק את הצד החיובי של יחסי הורה-ילד" (Freud & Burlingham, 1943, p. 73).