Attachment avoidance and commitment aversion- A script for relationship failureaver2009

התקשרות נמנעת וסלידה ממחויבות: תסריט לכישלון במערכות יחסים

כללי

האם אנשים הנמנעים מהתקשרות, המפחדים מקרבה ותלות, מצפים כי מערכות היחסים שלהם יכשלו? יותר מכך, האם הם צופים אירועים ספציפיים שיובילו לכישלון? סטודנטים קנדיים תיארו את ציפיותיהם לגבי מערכת יחסים רומנטית חדשה דרך סדרה של אירועים המתרחשים במהלך דייט, באמצעות שימוש בכרטיסי מיון. נמצא כי הימנעות קשורה לציפייה לכישלון במערכת היחסים ולסלידה ממחויבות (היעדרות של אירועים חיוביים מעודדי-מחויבות ונוכחות של אירועים שליליים מערערי-מחויבות). סלידה ממחויבות מיתנה את היחסים בין הימנעות לכישלון צפוי, ומודל רב-תיווכי הראה דרכים ייחודיות עבור התרחשות אירועים שליליים וחיוביים. תוצאה זו מלמדת כי אנשים הנמנעים מהתקשרות נכנסים למערכות יחסים חדשות עם תסריטים מפורטים לסלידה ממחויבות, המובילים אותם לצפות לכישלון במערכת היחסים.

מערכות יחסים רומנטיות בין בוגרים אינן מתחילות כדף חלק. אם ניקח לדוגמא אדם בעל היסטוריה של כישלונות ביחסים שמוצא אחרים כאנשים שלא ניתן לבטוח בהם או כחסרי אמינות; למרות הצורך הבסיסי בקרבה, עבר אישי כזה יכול ליצור ציפייה לכישלון. האם אנשים מסוימים, ובפרט כאלו עם נטייה להתקשרות נמנעת, הם בעלי ציפייה לכישלון במערכות יחסים? בנוסף לגישה פסימית כללית זו, האם אנשים בעלי התקשרות נמנעת מחזיקים בתסריטים מפורטים המאופיינים בסלידה ממחויבות, המפרטים כיצד חששות מקרבה ותלות מחבלים במערכות היחסים שלהם?

ציפיות לכישלון במערכות יחסים הן חשובות מפני שהן משמשות כעדשה דרכה האדם תופס את פעולות בן הזוג, והן מכוונות את הרגולציה של מחשבותיו, תחושותיו ופעולותיו של אותו אדם. בשנים האחרונות, מחקרים רבים ומפורטים הראו כי הציפייה לדחייה מצד בני זוג פוטנציאליים מובילה לדחייה בפועל. מחקר זה בודק את הציפיות של אנשים המעוניינים בקרבה אך מאמינים כי הם אינם ראויים לאהבה וקבלה; יחד עם זאת, יש בידינו מידע מועט לגבי הציפיות של אנשים החוששים מקרבה ותלות אשר מרחיקים עצמם בפועל מאינטימיות.

בתיאוריית ההתקשרות, חששות וריחוק מסוג זה הם מאפיינים של אנשים בעלי התקשרות נמנעת. בהתבסס של מחקרם של באולבי (Bowlby) ואיינסוורת’ (Ainsworth) העוסק בהתקשרות של תינוקות, תיאוריית ההתקשרות אצל בוגרים (חזן ושייבר, Hazan and Shaver) טוענת כי חוויות העבר שלנו עם בני זוג מסתכמות ומשולבות במודלים מנטאליים המכוונים מערכות יחסים חדשות, באופן מוכתב-מראש. באופן תיאורטי, מודלים אלו אמורים להוביל לציפיות שונות לגבי ההצלחה של מערכת יחסים חדשה. יותר מכך, מכיוון שתיאוריית ההתקשרות מושתתת על עבר של אינטראקציות בין-אישיות מעשיות, תסריטים בין-אישיים מפורטים ביותר אמורים לחזק ציפיות כלליות כאלו.

בהתחשב בחששות הכרוניים מפני תלות וקרבה, אנו משערים כי אנשים בעלי התקשרות נמנעת יחזיקו לא רק בציפיות כלליות לכישלון במערכת היחסים, אלא גם בתסריטים מפורטים המאופיינים בסלידה ממחויבות, המתארים באופן מפורט כיצד כישלון כזה עלול להתרחש. סלידה ממחויבות כוללת היעדרות של אקטים חיוביים הקשורים במחויבות, כמו מגורים משותפים, וכמו גם נוכחות של אקטים שליליים המערערים מחויבות, כמו הבעת עניין באדם אחר. במאמר זה, אנו משתמשים בתסריטים המתארים מערכות יחסים על מנת לבדוק האם יש קשר בין התקשרות נמנעת לבין ציפיות לכישלון במערכות יחסים, והאם תסריטים של סלידה ממחויבות יכולים להסביר קשר זה.

תיקוף ערכיות האירוע

ייתכן ומספר גבוה של NCE (negative commitment-undermining event, אירוע מערער-מחויבות שלילי) בתסריט יחסים פירושו רק ציפיות שליליות לגבי מערכת היחסים באופן כולל, אם כוללים גם מספר גבוה של אירועים שליליים שאינן קשורים למחויבות (לדוגמא ריבים וויכוחים). באופן דומה, מספר גבוה של PCE (positive commitment-enhancing event, אירוע מעודד-מחויבות חיובי) יחד עם אירועים חיוביים שאינן קשורים למחויבות כנראה מלמד על ציפיות חיוביות לגבי מערכת היחסים באופן כולל. כלומר, חישבנו גם את מספר האירועים החיוביים והשליליים שאינן קשורים למחויבות שנכללו בתסריטי הנבדקים. השתמשנו בשני משתנים אלו כבקרה על החיוביות והשליליות הכללית של תסריטי המשתתפים בניתוח התוצאות. על מנת לתת תוקף למשתנים אלו, ביקשנו מהמשתתפים במחקר פיילוט 3 (כלומר המחקר שבדק את עצמת הדירוג) לדרג את כל 54 אירועי הדייטים לצורך תיקוף, בסולם של 7 נקודות ( -3 “שלילי ביותר”, +3 “חיובי ביותר”). לאחר מכן חישבנו את דירוגי התיקוף הממוצעים עבור כל אירוע. כל האירועים החיוביים שאינם קשורים למחויבות (אלו מהמחקר של הולמברג וקמרון) היו בעלי תיקוף ממוצע חיובי, וכל האירועים השליליים שאינם קשורים למחויבות (אלו ממחקר פיילוט 1) היו בעלי תיקוף ממוצע שלילי. בנוסף, כל ה-PCE היו בעלי תיקוף ממוצע חיובי (M = 1.80; range = 1.08 to 2.48), בעוד שכל ה-NCE היו בעלי תיקוף ממוצע שלילי (M = -2.01; range = -1.55 to -2.55).

המחקר העיקרי

המשתתפים

המשתתפים במחקר כללו 106 נשים ו-56 גברים (טווח גילאים = 16 עד 34; גיל ממוצע = 17.80). 58%  היו תלמידים בבית ספר כפרי ברובו (56 נשים, 38 גברים; גיל ממוצע = 16.45), והשאר למדו באוניברסיטה קטנה בקנדה האטלנטית (50 נשים, 18 גברים; גיל ממוצע = 19.69). רוב המשתתפים היו הטרוסקסואלים ( 96%; n = 156). בממוצע, המשתתפים היו בערך בחמש מערכות יחסים רומנטיות (M = 5.96, SD = 4.88, range = 1 to 38), והגדירו בערך שתיים מהן כ”רציניות” (M = 1.83, SD = 1.20, range = 0 to 7). הסטודנטים גויסו דרך מאגר של נושאי מבוא לפסיכולוגיה, שקיבלו נקודות זכות עבור השתתפותם במחקר. תלמידי התיכון גויסו משיעורי אנגלית של כיתות י”א, ניתן להם חטיף שוקולד, ונכללו בהגרלה של 100$ עבור ההשתתפות.

דמוגרפיה

שאלון הדמוגרפיה שבו השתמשנו כלל שאלות דמוגרפיות כלליות, ובנוסף שאלות הנוגעות להיסטוריית מערכות היחסים של הנבדק (לדוגמא, מספר מערכות היחסים ה”רציניות”). המשתתפים התבקשו בנוסף לספק פרטים לגבי משך הזמן, המצב והאיכות של מערכת היחסים “הרצינית ביותר” בה השתתפו (לדוגמא, “בזמן יחסים אלו, כיצד היית מדרג את מידת שביעות הרצון שלך”?)

התקשרות

מאגר החוויות במערכות יחסים קרובות (ברנן 1998, Brennen) הוא מאגר של 36 פריטים המודד את סגנון ההתקשרות הרומנטי של בוגרים. המשתתפים דירגו עד כמה הם מסכימים עם כל פריט בסולם של 7 נקודות (1 – “איני מסכים באופן נחרץ”, 7 – “מסכים באופן נחרץ”). דוגמאות לפריטים כוללות “אני חושש מפני נטישה” , “אני חש אי-נוחות כאשר בן הזוג רוצה בקרבה רבה”, ו”אני מספר לבן הזוג שלי הכול”. חישבנו את תוצאות המשתתפים באמצעות שני סולמות בני 18 פריטים, סולם הימנעות וסולם וחרדה. העקביות הפנימית בשני סולמות ההתקשרות הינה גבוהה, עם אלפות קרונבך של .94 עבור סולם ההימנעות ו-.91 עבור סולם החרדה (ברנן, 1998). במחקר הנוכחי, אלפות קרונבך היו .84 עבור סולם ההימנעות ו-.90 עבור סולם החרדה.

מטלת מיון הכרטיסים

אמדנו את ציפיות המשתתפים ממערכות היחסים שלהם באמצעות 54 אירועי דייטים חיוביים ושליליים, שתוארו מעלה. הבוחן נתן למשתתפים חפיסה של 54 כרטיסים שנבחרו אקראית, שכל אחד מהם כולל אירוע אחד, וביקש מהם לתאר כיצד הם מצפים שמערכת היחסים החדשה תתפתח, כאשר הם מתחילים אותה. הבוחן ביקש מהמשתתפים לקרוא כל אחד מהאירועים ולשים אותו באחת משתי ערימות. הערימה הראשונה כללה אירועים שהמשתתפים האמינו כי סביר שיתרחשו במהלך מערכת היחסים החדשה. הבוחן הדגיש עבור המשתתפים כי האירועים בערימה זו אינם בהכרח כאלה שהמשתתפים רוצים שיתרחשו, אלא כאלה שהם מאמינים שסביר שיתרחשו. הבוחן אמר למשתתפים “אתם יכולים להסתמך על חוויות העבר שלכם, של משפחה או חברים, או מה שראיתם בתקשורת; כל דבר שיעזור לכם להחליט למה אתם מצפים כאשר אתם מתחילים מערכת יחסים חדשה”. אם אירוע מסוים לא התאים לציפיות של המשתתפים ממערכת יחסים חדשה, הבוחן הורה להם להניח את הכרטיס בערימה השנייה, ולשים ערימה זו בצד. לבסוף, הבוחן הורה למשתתפים לסדר את הכרטיסים בערימה הראשונה לפי הסדר שבו הם מצפים שיתרחשו במציאות.

התהליך

בחנו את הסטודנטים בקבוצות קטנות של לא יותר משישה משתתפים, שישבו ליד שולחן גדול עם מספיק מקום עבור תהליך בחירת הכרטיסים. את תלמידי התיכון בדקנו במהלך שיעורי האנגלית שלהם, כשכל תלמיד ישב בשולחן נפרד. הבדיקה נמשכה כ-30 דקות. לאחר שהמשתתפים הסכימו למחקר, הם מילאו את מטלת מיון הכרטיסים, ולאחר מכן ענו על השאלון הדמוגרפי ושאלון ההתקשרות (התלמידים שהיו מתחת לגיל 18 סיפקו אישור מההורים). כל המשתתפים קיבלו טופס הדרכה בסיום הבדיקה, ובנוסף תדרכנו את תלמידי התיכון בעל פה.

תוצאות

המודל המתווך המוצע, המתואר באיור 1, כולל שלושה משתנים עיקריים – הימנעות, סלידה ממחויבות, ותוצאה צפויה. על מנת לאשש את התנאים של ברון וקני (Barron and Kenny, 1986), ביצענו סדרה של רגרסיות לוגיסטיות וליניאריות. תחילה, בחנו את השערת התיווך-מראש, ובדקנו כיצד הימנעות חוזה את התוצאה הצפויה (השערה 1), כיצד הימנעות חוזה סלידה ממחויבות (השערה 2), וכיצד סלידה ממחויבות חוזה את התוצאה הצפויה (השערה 3). לאחר מכן ביצענו רגרסיה לוגיסטית תוך בחינת הקשר בין הימנעות ותוצאה, עם בקרה על המתווך המוצע, סלידה ממחויבות. לאחר שאוששנו את התנאים עבור התיווך, בדקנו את החשיבות של ההשפעה הבלתי-ישירה של הימנעות על התוצאה הצפויה, דרך סלידה ממחויבות, באמצעות שני מבחני סובל (Sobel) והליכי bootstrapping (השערה 5). לבסוף, בדקנו מודל רב-תיווכי כאשר סלידה ממחויבות מחולקת להעדר PCE ונוכחות NCE.

בדקנו את המתווך המוצע, סלידה ממחויבות, במונחים של מספר אירועי המחויבות שנכללו בתסריט וסכום העוצמה של אירועים אלו. שחזרנו את כל התוצאות המשמעותיות מבחינה סטטיסטית עבור מספר אירועי הסלידה ממחויבות ועבור עוצמת הסלידה ממחויבות; לכן, בשל קוצר היריעה, אנו כוללים כאן רק את התוצאות המפורטות לגבי מספר האירועים. כפי שציינו קודם, ניתן לחלק סלידה ממחויבות על בסיס תיקוף האירועים. בשל כך, בחנו בנוסף את המודל רק באמצעות PCE או NCE. PCE ו-NCE היו בעלי קורלציה שלילית גבוהה גם עבור המספר,

r(160) = -.27, p < .001, וגם עבור העוצמה, r(160) = -.30, p < .001.

הימנעות, סלידה ממחויבות והתוצאה הצפויה היו כולם בעלי קורלציה משמעותית, כפי שמתואר בטבלה 2. קורלציות נוספות כללו שלושה משתני מערכות יחסים קודמות (מספר מערכות היחסים הרציניות, איכות מערכת היחסים, והמצב של מערכת היחסים הרצינית ביותר) והתיקוף של אירועים שאינן קשורים למחויבות בתסריט (חושב כמספר האירועים החיוביים ומספר האירועים השליליים שנכללו). מכיוון שההשערות שלנו נגעו להשפעה של סלידה ממחויבות מעבר להשפעה הפשוטה של מערכות יחסים קודמות או פסימיזם כללי, ביצענו בקרה על משתנים אלו בשלבים הראשונים של הרגרסיות. שילבנו את הפרדיקטורים המשוערים שלנו בשלבים שבאו לאחר מכן. למרות שלא נמצאה קורלציה עם משתני המחויבות או עם התוצאה הצפויה, ביצענו בקרה על התקשרות חרדה בניתוח הרגרסיות; הוספנו חרדה למודל באותו שלב של ההימנעות. כל הקורלציות נכללות בטבלה 2.

לא נמצאו הבדלים מגדריים בהתקשרות נמנעת או התקשרות חרדה, או בצפיית התוצאה, אם כי מבחן t הראה כי גברים כללו יותר אירועי סלידה ממחויבות בתסריטים שלהם מאשר נשים (-7.84 vs -9.12) t(160) = 2.02, p = .04. ההבדל בעוצמת הסלידה ממחויבות היה דומה אם כי שולי. ההכללה של מגדר כמשתנה בקרה בשלבים הראשונים של הרגרסיה לא שינה את התוצאה באופן משמעותי; המגדר לא נמצא כקשור להתקשרות כחוזה סלידה ממחויבות או את התוצאה הצפויה, או לסלידה ממחויבות כחוזה תוצאה. בנוסף, הקשר בין התקשרות נמנעת והתקשרות חרדה היה בלתי משמעותי בכל התוצאות עליהן נדווח בהמשך.

השערה 1: הימנעות כגורם החוזה תוצאה צפויה

ביצענו רגרסיה לוגיסטית על מנת לבחון האם הימנעות חוזה את התוצאה הצפויה של תסריט מערכת היחסים. על ידי הוספה של משתני ההתקשרות בשלב באחרון הצלחנו להסביר את השונות המשמעותית הנבדלת ממשתני מערכות יחסים קודמות ותיקוף הגורמים שאינם קשורים למחויבות, x2 = 6.51, p = .04, עבור שלב זה. הימנעות חזתה את התוצאה הצפויה באופן משמעותי, עם יחס סיכויים (OR) של .57 (z = 5.76, p = .02); חרדה לא הניבה תוצאה דומה (z = .02, p = .88).

טבלה 2 – קורלציה בין כל המשתנים

משתנה

1. התקשרות נמנעת; 2. התקשרות חרדה; 3. סלידה ממחויבות (מספר); 4. סלידה ממחויבות (עוצמה); 5. תוצאה צפויה; 6. מספר מערכות יחסים רציניות; 7. מצב מערכת היחסים הרצינית ביותר; 8. איכות מערכת היחסים הרצינית ביותר; 9. תיקוף גורמים חיוביים שאינם קשורים למחויבות; 10. תיקוף גורמים שליליים שאינם קשורים למחויבות.

השערה 2: הימנעות כגורם החוזה סלידה ממחויבות

ביצענו רגרסיה ליניארית של הימנעות החוזה סלידה ממחויבות כפי שנמדדה על ידי מספר אירועי המחויבות שנכללו בתסריט. הוספת משתני ההתקשרות תרמה באופן משמעותי למודל באופן נפרד ממשתני מערכות יחסים קודמות ותיקוף גורמים שאינן קשורים למחויבות, f(2, 154) change = 4.48, R change = .19, p = .01. הימנעות חזתה באופן משמעותי את מספר אירועי הסלידה ממחויבות, עם מקדם רגרסיה מתוקנן (β) של .18 (p = .01); חרדה לא הניבה תוצאה דומה (β = .06, p = .32).

השערה 3: סלידה ממחויבות כגורם החוזה תוצאה צפויה

ביצענו רגרסיה לוגיסטית לבחון האם מספר אירועי הסלידה ממחויבות חזה את התוצאה הצפויה. סלידה ממחויבות הייתה אחראית לשונות משמעותית מעבר למה שנמדד על ידי משתני מערכות היחסים הקודמות  ועל ידי תיקוף הגורמים שאינם קשורים למחויבות, x2 = 39.02, p < .001 עבור שלב זה (OR = .66, z = 27.93, p < .001).

השערה 4: מודל התיווך

הניתוח הקודם הראה את ההשפעה של הימנעות על סלידה ממחויבות וההשפעה של סלידה ממחויבות על התוצאה הצפויה; תוצאות אלה מייצגות את השלב הראשון והשלב האחרון של מודל התיווך (איור 1). על מנת לבחון את מודל התיווך, חזרנו על הרגרסיה הבודקת הימנעות כחוזה תוצאה צפויה, אך הפעם הוספנו את משתנה התיווך המוצע, סלידה ממחויבות. לפי ברון וקני, אם סלידה ממחויבות ממתנת באופן מלא את ההשפעה של הימנעות על התוצאה הצפויה, יהיה זה גורם מנבא משמעותי של התוצאה הצפויה והימנעות תרד מתחת לרמה משמעותית לאחר שנוסיף אותה למודל; אם הימנעות תישאר משמעותית, סלידה ממחויבות תמתן את ההשפעה של הימנעות באופן חלקי.

הוספה של מספר אירועי הסלידה ממחויבות לרגרסיה שתוארה מעלה (השערה 1) תרמה משמעותית למודל, x2 = 34.45, p < .001, עבור שלב זה. יותר מכך, מספר אירועי הסלידה ממחויבות היווה גורם מנבא ייחודי ומשמעותי של התוצאה הצפויה (OR = .67, z = 25.35) והימנעות הפכה לבלתי משמעותית (OR = .71, z = 1.91, p = .17).

ערכנו מבחני סובל והרצנו הליכי bootstrapping עם 5,000 דגימות (פריצ’ר והייז 2008, Preacher and Hayes) על מנת לבדוק את החשיבות של ההשפעות הבלתי-ישירות של הימנעות על התוצאה הצפויה דרך סלידה ממחויבות. המספר של אירועי סלידה ממחויבות מיתן באופן משמעותי את היחס בין הימנעות לבין התוצאה הצפויה, sobel z = -2.30, p = .02; נקודת אומדן bootstrapping של -.0520 עם תיקון הטיה של 95%; ואינטרוול קונפידנס מואץ (BCa CI) של -0.1027 עד -0.0098, כפי שמוצג באיור 2.

השערה 5:חלוקה של סלידה ממחויבות ומודל רב-תיווכי

בהתבסס על השיטה של ברון וקני, תחילה בחנו האם הימנעות חוזה את המרכיבים של סלידה ממחויבות, PCEs ו-NCEs, והאם מרכיבים אלו חוזים את התוצאה הצפויה. בדומה לניתוחים הקודמים, ביצענו בקרה עבור משתני מערכות יחסים קודמות, תיקוף שלילי או חיובי של אירועים שאינם קשורים למחויבות שתואמים למרכיב, ועבור התקשרות חרדה. השימוש בהליכים של פריצ’ר והייז אפשר לנו לבחון מודלים עם מתווכים מרובים ולבחון את הניגוד בעוצמה של השפעות בלתי ישירות ספציפיות דרך מתווך אחד עם אלו ממתווך אחר, כדי שנוכל לבחון את ההשפעות הייחודיות של PCEs ו-NCEs.

הימנעות חזתה גם את מספר ה-PCE (β = -.15, p = .04) וגם את מספר ה-NCE (β = .14, p = .02); אלו, בתורם, חזו את התוצאה הצפויה (PCEs: OR = 1.49, z = 23.09, p < .001; NCE: OR = .50, z = 17.07, p < .001). על ידי שימוש ב-bootstrapping כדי לבדוק את המודל הרב-תיווכי שמוצג בתחתית איור 2, מצאנו כי מספר ה-PCE וה-NCE מיתן חלק ייחודי של ההשפעה של הימנעות (אומדן נקודות של -0.292 ו – -0.0254, עם 95% BCa CIs של -0.0711 עד -0.021 ו – -0.0620 עד

-0.0043, בהתאמה), וכי שתי השפעות בלתי ישירות ספציפיות אלו לא היו שונות אחת מהשנייה בגודלן באופן משמעותי (BCa CI  של -0.0482 עד -0.0321). מקדמי הנתיב מהליך ה-bootstrapping עבור מודל רב-תיווכי זה מוצג בתחתית איור 2.

דיון

באופן כללי, תוצאות מחקר זה תומכות בהשערותינו: התקשרות נמנעת הייתה קשורה לציפיות של כישלון מערכת היחסים (השערה 1) וסלידה ממחויבות (השערה 2); סלידה ממחויבות נמצאה קשורה לציפייה של כישלון מערכת היחסים (השערה 3), היוותה גורם מנבא ייחודי ומשמעותי של כישלון מערכת היחסים אפילו לאחר שמחשבים הימנעות (השערה 4), ומיתנה את הקשר בין הימנעות ובין ציפייה לכישלון מערכת היחסים (השערה 5). תוצאות אלו נותרות בעינן בלי קשר למדידה של סלידה ממחויבות באמצעות מספר אירועים ( כלומר יותר או פחות מקרים של סלידה ממחויבות) או מדידת העוצמה (כלומר סלידה חזקה או חלשה ממחויבות).

יתרה על כך, תוצאות אלו היו משמעותיות למרות הוספה של מספר משתני בקרה בכל ניתוח. מערך הבקרה הראשון היה משתני מערכות יחסים קודמות, כולל איכות כללית ומידת ה”רצינות” (כפי שנמדדו באמצעות מצב מערכת היחסים) של מערכת היחסים הרצינית ביותר שבה נטלו המשתתפים חלק. כפי שניתן לראות בטבלה 2, גם התקשרות נמנעת וגם הציפייה לתוצאה שלילית היו בעלי קורלציה שלילית עם האיכות והמצב של מערכת היחסים הרצינית ביותר של המשתתפים. חוויות ממערכות יחסים קודמות, בין אם הן חיוביות או שליליות, בהחלט יכולות להשפיע על הציפיות של מערכת יחסים חדשה, אך הימנעות וסלידה ממחויבות היו בעלות אסוציאציות שאינן קשורות למערכות יחסים קודמות. ביצענו בנוסף בקרה עבור התקשרות חרדה בכל הניתוחים, בהנחה שסגנון ההתקשרות הכללי של אדם מסוים מורכב גם מהימנעות וגם מחרדה. הבקרה על חרדה, אם כן, אפשרה לנו להתמקד רק בהימנעות.

ייתכן ומשתני הבקרה החשובים יותר, לעומת זאת, היו התיקופים של אירועים שאינם קשורים למחויבות בתסריט. בכל הניתוחים שכללו PCE ו-NCE, ביצענו בקרה עבור אירועים שליליים וחיוביים נוספים (כלומר אירועים חיוביים שלא הוגדרו כ-PCE, ואירועים שליליים שלא הוגדרו כ-NCE) שנכללו בתסריטי המשתתפים. באופן זה, יכולנו לבצע בקרה עבור החיוביות והשליליות הכוללת של תסריטי המשתתפים, ללא קשר לסלידה שלהם ממחויבות. לפיכך, אנחנו יכולים להיות בטוחים כי הציפייה לכישלון מערכת היחסים אצל אנשים בעלי התקשרות נמנעת אינה תוצר רק של ציפיות שליליות באופן כללי (כלומר על ידי הוספה של אירועים שליליים נוספים והפחתה של אירועים חיוביים נוספים). אלא, הסיבה היא כי אותם אנשים נמנעים מצפים לסוג ספציפי של אירוע שלילי (כלומר NCE) והעדר של סוג ספציפי של אירוע חיובי (כלומר PCE) שיגרמו לסיום מערכת היחסים.

הניתוח הרב-תיווכי מראה כי שני סוגי אירועי המחויבות נכללים באופן בולט בתסריטי הדייטים של אנשים בעלי התקשרות נמנעת. הכללת הציפייה לאירועים מערערי-מחויבות בתסריט מצביעה, ככל הנראה, על סיום שלילי של מערכת היחסים. מסקנה זו נראית נכונה במיוחד בהעדרה של מחויבות חיובית חזקה. לדוגמא, על אף שאנשים שציפו כי מערכת היחסים שלהם תשרוד כללו NCEs מעטים יותר וחלשים יותר ו-PCEs רבים וחזקים יותר, הם עדיין ציפו לאירועי מחויבות שליליים. אנו מציעים, לעומת זאת, כי החוויות התכופות והחזקות יותר המעודדות מחויבות במערכת היחסים של אדם מסוים (לדוגמא “ביטחון מלא בבן הזוג”) יוצרות הפרדה בין התוצאות השליליות האפשריות של החוויות המעטות והחלשות יותר המערערות את המחויבות (לדוגמא “התקלות בבעיות הנובעות ממערכות יחסים קודמות”). לעומת זאת, כאשר אירועים מערערי-מחויבות הם תכופים וחזקים (לדוגמא “עניין של בן הזוג באדם אחר”), כמו במקרה של אנשים בעלי התקשרות נמנעת, המספר המוגבל של אירועי מחויבות חלשים שהם צופים (לדוגמא “לבלות יותר זמן יחד”) אינו יכול לסתור את ההשפעה של NCE. שוב,כפי שאפשר לראות במודל הרב-תיווכי, גם PCEs וגם NCEs ממתנים חלק ייחודי של היחס בין הימנעות לבין תוצאה צפויה. שני קשרים בלתי-ישירים ספציפיים אלה היו שניהם משמעותיים, למרות שגם PCEs וגם NCEs היו בעלי קורלציה שלילית משמעותית זה עם זה. אנו סבורים כי חשוב לבחון את התרומה הייחודית גם של העדר ציפייה למחויבות חיובית וגם של הנוכחות של ציפייה למחויבות שלילית כאשר שוקלים את התהליך לפיו הסלידה ממחויבות של אנשים נמנעים מובילה לציפייה של כישלון.

תוצאות התיווך מלמדות על התהליך לפיו התקשרות נמנעת מובילה לציפייה כי מערכת היחסים תיכשל. כאשר אנשים נמנעים מתחילים מערכת יחסים רומנטית חדשה, עם פועלים לפי תסריט של סלידה ממחויבות; הם מצפים גם להיעדרות וגם לערעור של המחויבות כמאפיינים של היחסים. סלידה זו ממחויבות משאירה אותם ללא “דבק” שיחזיק את מערכת היחסים במהלך תקופות קשות, שאותן הם רואים כבלתי נמנעות, בהתחשב בכך שהם מראש תופסים את בן הזוג ככזה שלא ניתן לסמוך עליו וכבלתי אמין. ללא היתרונות שמעניקה מחויבות למערכת היחסים ולבני הזוג, ובתוספת הציפייה כי אירועי הקשורים למחויבות יהיו שליליים באופן חזק, אין זה מפתיע כי אנשים בעלי התקשרות נמנעת מצפים כי מערכת היחסים שלהם תכשל.

הסתייגויות

שאלה אפשרית אחת לגבי תוצאות מחקר זה עוסקת בסוג היחסים שאנשים נמנעים מעוניינים בהם. אנשים נמנעים לרוב אינם מעוניינים במערכות יחסים מחייבות וארוכות-טווח; לכן, אין זה מפתיע כי הם מחזיקים בתסריט יחסים המשקף מערכת יחסים עם מחויבות מועטה או ללא מחויבות כלל, שנגמרת לרוב בפרידה. האם התסריטים שבהם מחזיקים אנשים נמנעים משקפים אידיאליזציה זו? אנו טוענים כי אין זה המקרה. בנוסף לתיאור תסריטי דייטים צפויים, משתתפי מחקר פיילוט 4 יצרו תסריטים עבור מערכת יחסים אידיאלית. למרות שמחצית מהמשתתפים במחקר זה ציפו כי מערכות היחסים העתידיות שלהם יסתיימו בפרידה, אף אחד מהם לא יצר תסריט דומה עבור מערכת היחסים האידיאלית. למרות שמחקר זה לא כלל מדידה של התקשרות, התוצאות מלמדות כי אפילו אם אדם מסוים ציפה שמערכת היחסים שלו תיכשל – ציפייה שבה החזיקו אנשים בעלי התקשרות נמנעת שהשתתפו במחקר זה – הוא עדיין האמין כי דייטים צריכים להוביל למחויבות ארוכת-טווח.

הסתייגות נוספת היא כי כמה מאירועי הדייטים שמוינו על ידי המשתתפים לא ציינו את הסוכן. רוב אירועי הדייטים ציינו כי המשתתף הוא הסוכן (לדוגמא “ביטוי ראשון של התחייבות ברורה לאדם”, “פגישה עם משפחתו של בן הזוג”) או כי שני בני הזוג מעורבים במידה שווה (לדוגמא “דונו בציפיות שלכם ממערכת היחסים”, “חוויות של ויכוחים וריבים”). קיימים מספר אירועים, לעומת זאת, בהם העובדה כי לא צוין סוכן ברור יכולה להיות בעייתית. לדוגמא, באירוע בו “אחד מבני הזוג מתייחס לשני בחוסר כבוד” לא ברור האם המשתתף הוא הצד המפגין חוסר כבוד או הצד שמתנהגים כלפיו בחוסר כבוד. לכן, לעתים זה בלתי אפשרי לדעת האם אותו אדם מצפה להיות הגורם או הנפגע באירוע יחסים שלילי.

למרות ערפול זה של חלק מאירועי הדייטים, אנחנו מאמינים כי הבנה של טבע ההתקשרות הנמנעת מאפשרת לנו להגיע למסקנות ברורות. אנשים המתאפיינים בהתקשרות נמנעת בדרך כלל מחזיקים בדעות חיוביות לגבי עצמם ובדעות שליליות לגבי אחרים, המובילות אותם לתפוס את בני הזוג שלהם באופן יותר שלילי מאנשים בעלי התקשרות בטוחה. באופן זה, כאשר אנשים נמנעים כוללים אירועים כמו “חוויה של קנאה/חוסר אמון” או “חוסר כנות במערכת היחסים”, אנחנו יכולים להיות בטוחים למדי כי הם צופים שבן הזוג הוא בלתי אמין או חסר כנות, ולא הם עצמם.

ישנה גם מגבלה פוטנציאלית בהליכים הסטטיסטיים בהם השתמשנו לבחון את מודלי התיווך שלנו. המחקר הסטטיסטי בוחן כיום את השיטות הטובות ביותר לבחינת מודלים עם משתנים תלויים בינאריים, כמו לדוגמא התוצאה הצפויה שבמחקרנו, אך עדיין אין קונצנזוס בנושא זה.  Bootstrapping היא השיטה המומלצת כיום לבדיקה של תיווך, ומכיוון ששיטה זו אינה מניחה דבר לגבי הנורמאליות של הנתונים, החלטנו לבחור בה במחקר זה.

לבסוף, היישום הכללי של הנתונים הוא מוגבל מכיוון שהדגימה נלקחה מתלמידי תיכון וסטודנטים ממזרח קנדה. תיאורטית, אנחנו מצפים כי התקשרות נמנעת תהיה קשורה לתסריטי סלידה ממחויבות וציפיות של כישלון מערכת היחסים כאשר יבוצע מחקר עם משתתפים מבוגרים יותר, אך סביר להניח כי גודל ההשפעות יהיה מגוון יותר בשל ניסיון רב יותר במערכות יחסים. יש לבחון שאלה אמפירית זו במחקרים בעתיד.

כיווני מחקר לעתיד

בהינתן כי לאנשים נמנעים יש ציפיות שליליות יותר מיחסי הדייטים שלהם, האם למעשה מדובר בנבואה המגשימה את עצמה? ציפיות, בין אם הן חיוביות או שליליות, יכולות להיות בעלות השפעה נכבדה על מערכות היחסים בפועל. כך, אין זה מפתיע כי ההשקפה הפסימית של אנשים נמנעים בנוגע למערכות היחסים שלהם היא האחראית לכישלון היחסים בפועל. יחד עם זאת, ייתכן גם כי אם אדם נמנע מתחיל מערכת יחסים עם אדם המאופיין בהתקשרות בטוחה, הוא יתנגד פחות למחויבות. מורגן ושייבר (1999) מציעים כי מערכת יחסים עם בן זוג בטוח יכולה לשמש ככלי עזר ל”מחיקה” של הצורך בניתוק מצד השותף הנמנע, באמצעות יחס חיובי ואמון. כתוצאה מכך, למרות הציפיות השליליות שלהם, חלק מהאנשים הנמנעים יכולים לנהל בסופו של דבר מערכות יחסים עם מחויבות ארוכת טווח, תודות לבחירה שלהם בשותף ליחסים. אנחנו סבורים כי מחיקה כזו מתרחשת בשני שלבים. ראשית, כאשר האדם הנמנע חווה את התגובות החיוביות והאמון של השותף הבטוח, הדבר מוביל לפחות ציפיות לאירועים מערערי-מחויבות במערכת היחסים. ברגע שהם כבר לא חשים ציפייה לערעור משמעותי של המחויבות, אנשים נמנעים יהיו פתוחים יותר לחוויות של מחויבות חזקה יותר במערכות היחסים שלהם. כך, היחסים עם אדם בטוח מאפשרים לאנשים נמנעים להוריד תחילה את הציפייה שלהם ל-NCE, ולאחר מכן להגביר את הציפייה שלהם ל-PCE, דבר המוביל לתסריט הכולל סלידה מועטה יותר ממחויבות.

תמיכה במסקנה זו ניתן למצוא במחקר של ויקארי ופריילי (Vicary and Fraley, 2007), בו השתמשו בנרטיב מערכות יחסים מתוחכם בסגנון ספרי “Choose Your Own Adventure”, שהראה כי לאורך זמן, אנשים בעלי התקשרות נמנעת גבוהה ביצעו מספר מועט יותר של בחירות שחיבלו במערכת היחסים כאשר השותף שלהם במערכת היחסים הבדיונית התנהג באופן תומך. למרות שהאנשים הנמנעים במחקר זה עדיין ביצעו מספר מועט יותר של בחירות חיוביות לגבי מערכת היחסים שלהם בהשוואה לאנשים בעלי התקשרות בטוחה, החוקרים סברו כי אינטראקציה ממושכת עם אדם חם ותומך באופן עקבי יכולה לסיים את המעגל השלילי שעלול לתרום לחשש של אנשים נמנעים מפני תלות ואמון באחרים.

אפשרות מעניינת למחקר עתידי תהיה מעקב אורך אחר הציפיות והחוויות הקשורות במערכות יחסים של אנשים המאופיינים בהימנעות. על ידי מדידה של ציפיותיהם לפני מערכת היחסים, ולאחר מכן ניהול מעקב אחר התקדמות (או התפרקות) מערכת היחסים, ניתן יהיה לקבוע עד כמה הציפיות השליליות אכן השפיעו על היחסים. בנוסף, ניתן יהיה לחקור את הקשר בין ציפייה לסלידה ממחויבות לבין החוויה בפועל של העדר או ערעור המחויבות, וכיצד שתיהן קשורות לחוסר ההצלחה התכוף של אנשים נמנעים בכל הנוגע למערכות יחסים. לפי ויקארי ופריילי, ייתכן והמחקרים הקודמים בנושא זה הגזימו בהערכותיהם לגבי האפשרות שאנשים נמנעים “נידונו” לחזור שוב ושוב על הנבואה המגשימה עצמה, בגלל שאותם אנשים לא חוקרים את תהליך היחסים באופן דינאמי ואיטרטיבי.

אפשרות מעניינת נוספת למחקר עתידי, הכוללת השלכות מעשיות וטיפוליות חשובות, תהיה לבדוק כיצד אפשר לשנות את ציפיותיהן השליליות של אנשים נמנעים עוד לפני שהם מתחילים מערכת יחסים חדשה. מחקר שערכו ראו וקרנלי (Rowe and Carnelley, 2003) הראה כי הדרכה של אנשים נמנעים על ידי דמות התקשרות בטוחה יכולה “לעקוף” את סגנון ההתקשרות הכולל שלהם ולהוביל לאימוץ נרחב של ציפיות חיוביות יותר לגבי מערכות יחסים (לדוגמא “אם אני אבטח בבן הזוג שלי, הוא ידאג לי”). התמקדות רציפה בדמות התקשרות בטוחה יכולה לשפר את הציפיות השליליות של אנשים נמנעים, ובסופו של דבר לשנות את תסריטי הסלידה ממחויבות שלהם. מחקרים לגבי הערכה עצמית הראו כי ניתן להפחית את ההטיה כלפי תפיסת פעולה מסוימת כדחייה במקום כקבלה, על ידי הכוונה של המשתתפים לזהות פרצוף מחייך (כלומר קבלה) בתוך מאגר של פרצופים זועפים (כלומר דחייה). ייתכן ואנשים נמנעים יכולים להרוויח מכך שילמדו למתן את תשומת הלב לדחייה חברתית ולהגביר את תשומת הלב שלהם לסימנים של קבלה חברתית. אפשרות זו חשובה במיוחד כאשר מתחילים מערכת יחסים חדשה; בהתחשב בכך שאנשים נמנעים לרוב מפגינים חוסר אמון כלפי אחרים, סביר להניח כי הם מתחילים מערכת יחסים חדשה כאשר הם חסרי אמון כלפי השותף. מכיוון שאמון בין בני זוג רומנטיים מתפתח במשך זמן, אם אחד מבני הזוג מתחיל את היחסים עם חוסר אמון משמעותי (במקום לנקוט בעמדה ניטראלית יותר), ניתן לשער כי התפתחות האמון תדרוש זמן רב יותר ומאמץ גדול יותר, אם בכלל תתרחש. מחקרים עתידיים צריכים אם כן לבדוק אם הכנה על ידי דמות בטוחה או “משחקי הערכה עצמית” יכולים לסייע לאנשים נמנעים להתחיל מערכות יחסים חדשות ללא ציפיות לאכזבה, מכיוון שאפשרות זו יכולה לשפר משמעותית את סיכוייהם לקחת חלק במערכת יחסים תומכת במשך מספיק זמן ליצור השפעה חיובית.

תוצאות המחקר הנוכחי מלמדות כי אנשים נמנעים מתחילים מערכות דייטים חדשות עם תסריט הכולל סלידה ממחויבות, שבסופו של דבר מוביל אותם לצפות לכישלון של מערכת היחסים. אנשים נמנעים אינם מצפים לחוות מספר גדול של אירועי מחויבות חיוביים, כמו מגורים משותפים; בו-זמנית, הם מצפים להיתקל במספר רב של אירועי מחיבות שליליים, כמו ציפיות סותרות לגבי התקדמות מערכת היחסים. למרות זאת, תסריטי סלידה ממחויבות אלו, כמו כל ציפייה בין-אישית, אינם בלתי ניתנים לשינוי. ייתכן ויהיה זה אפשרי לשכתב תסריטים אלה על ידי לימוד אנשים נמנעים לזהות חוויות יחסים חיוביות כאשר הן מתרחשות ולאתגר אותם להפנים את המשמעות של חוויות אלו: לעתים ניתן לסמוך על אחרים שלא יאכזבו אותך. ייתכן ואנשים נמנעים יכולים ללמוד כיצד להיות אופטימיים לגבי מערכות היחסים הרומנטיות שלהם.