Bringing the study of warfare into theories of nationalism סיכום

שילוב לימודי הלוחמה בתיאוריות של לאומיות

מבוא

לימודי הלוחמה נותרים בגדר לקונה בתיאוריות לגבי לאומיות, כולל בעבודתו של ארנסט גלנר (Ernest Gellner), אחד החוקרים המרכזיים בתחום. גלנר ראה בלאומיות כבלתי מזיקה וכחלק נחוץ במעבר מחברה חקלאית לחברה התעשייתית המודרנית. כך גם לגבי הסדר הבין-לאומי הנובע מכך: המערכת של מדינות הלאום מבזרת כוח ופועלת כסדרה של מנעולים. כתוצאה מכך הופגו קונפליקטים אפשריים בין אוכלוסיות מגוונות אתנית המחזיקות בכוח בלתי-שוויוני, כך שכל קבוצה מוצאת את מקומה בעולם התחרותי. תוך הדגשת האספקטים האמנציפטוריים של הלאומיות והתאמתה למודרנה, גלנר תיקן את תפיסתו השלילית של קדאורי (Kedourie), הרואה בלאומיות אידיאולוגיה בלתי-רציונאלית המובילה לאלימות. אף על פי כן, בדומה לרוב התיאורטיקנים של הלאומיות, גם הוא הזניח את תפקידה של הלוחמה, אשר לצד הלאומיות, מהווה כוח ביצירת אומות, מדינות לאום, והמערכת הבין-לאומית.

ברצוני לבחון כישלון זה ולחקור גישה שונה לגבי העולם, העוסקת בקשר בין הלאומיות למודרניזציה. קיימות לפחות 4 סיבות לשילוב הלוחמה בהבנה התיאורטית שלנו לגבי הלאומיות. ראשית, הלוחמה היוותה מרכיב מרכזי בהיווצרותן של מרבית ממדינות הלאום. מייקל הווארד מזכיר כי מרבית מדינות הלאום שנוצרו לפני אמצע המאה ה- 20 נולדו כתוצאה ממלחמה או אלימות פנימית. ניתן לומר כי הלאומיות המודרנית, הן במובן האזרחי והן במובן האתני, התגבשה במלחמות. המובן האזרחי בא לביטוי בניצחון הצבא הצרפתי המהפכני בקרב ואלמי (1792), כאשר הצרפתים הסתערו על הפרוסים בקריאות “Vive la nation” ושירת המרסייז. התפיסה האתנית נוסחה על ידי פיכטה ב”נאומים לאומה הגרמנית” (1807) לאחר התבוסה של הפרוסים לנפוליאון בקרב ינה. כתוצאה מכך, הוגים לאומיים רבים ראו במוכנות של האוכלוסייה להקריב עצמה למען מדינת הלאום כהוכחה לתקפותה.

שנית, הלוחמה תרמה להיווצרותן של אומות. רבים מהמיתוסים של אומות שונות עוסקים במלחמות, המעצבות תפיסות לגבי הערכים הבסיסיים של האוכלוסייה ומקומה בזמן ובחלל. לפי הלאומיות, מלחמות מהוות צמתים קריטיים בהיסטוריה של האומות, לטוב ולרע. רוב החברות מציינות ניצחונות גדולים ותבוסות מחפירות, וזיכרונות סותרים אלו משמשים לביסוס עקרונות מוסריים. במילותיו של ארנסט רנאן:

“מורשת של תהילה וסירוב להיפרד, להגשים את אותן תוכניות בעתיד; לסבול, לעבוד, לקוות יחדיו; הדבר שווה יותר ממיסים וגבולות משותפים… למעשה, הסבל הלאומי משמעותי יותר מניצחונות מכיוון שהוא כופה מחויבות ודורש מאמץ משותף”

המודעות לסבל שכרוך במלחמה ולפגיעותה של המדינה העניקה תמיכה ללאומנים שיצאו כנגד השעבוד של עמם למדינות אימפריאליסטיות.

שלישית, הסדר העולמי החדש, המורכב ממדינות לאום, הינו תוצר של המלחמות הטוטאליות שליוו את קריסת האימפריות האירופאיות במאה ה- 20. קריסה זו הובילה למסה של יחידות טריטוריאליות פוסט-קולוניאליות בלתי מוגדרות. למרות הקמתם של מוסדות על-לאומיים כמו ליגת האומות והאו”ם, הם לא הצליחו לפתור באופן מוחלט את הבעיות הביטחוניות שנוצרו כתוצאה ממעברים אלו.

רביעית, המהפכות הצבאיות העכשוויות (כלומר, שימוש בנשק מדויק והתפתחות לוחמה א-סימטרית) מובילות לשינויים בניהול המלחמה עצמה וביצירת הזהות הקולקטיבית. מצד אחד, אנו עדים לירידה בלוחמה בין-מדינית לטובת קואליציות הנוקטות ביוזמות שלום המבוססות על מנדטים אוניברסאליים. מצד שני, קיימת עלייה במלחמות תוך-מדיניות מחוץ למערב. מצב זה משפיע על הגישה של האוכלוסיות כלפי מדינותיהן, במערב ומחוצה לו, ומוביל לויכוח לגבי השאלה האם אנו נעים לכיוון של עולם פוסט-לאומי.

מפתיע, אם כן, לראות כי תחום הלוחמה נזנח בקרב התיאוריות הלאומיות, הנוטות להסביר את עלייתן של מדינות ומדינות לאום כתוצר של המודרניזם. מיגל סנטנו מגדיר את המלחמה כ”קונפליקט חמוש משמעותי בין כוחות צבאיים מאורגנים של יחידות פוליטיות עצמאיות”. אני מרחיב הגדרה זו וכולל בה גם יוזמות מוסדיות בתקופות שלום הקשורות למוכנות צבאית. עלינו להכיר את הצורות השונות של פעילות צבאית. מלחמות יכולות להיות בין-מדיניות, תוך-מדיניות, אימפריאליסטיות ומשחררות באופיין. הן מגוונות ביותר מבחינת אופן הארגון הצבאי ובטווח הסקטורים המגויסים, שבמקרה של מלחמות טוטאליות עשוי לכלול את החברה כולה.

ההגדרה של אומות ולאומיות הינה שנויה במחלוקת. אני מסכים עם המודרניסטים הרואים בלאומיות כתנועה אידיאולוגית שבעיקרה היא תופעה המאוחרת למאה ה- 18, אם כי קיימות תפיסות לאומיות הקודמות לכך. אני מקבל גם את טיעוניה של סוזן ריינולדס לקיומן של אומות באירופה של ימי הביניים. אלו נתפסו על ידי חבריהן כקהילות טבעיות ואובייקטיביות, עם תכונות תרבותיות ייחודיות וזכות לריבונות עצמית. אומות אלו חסרות רבים מהאלמנטים של האומות המודרניות, כולל קונספטים של שלטון הרוב, כשהנאמנות הלאומית בתוכן באה לביטוי לסירוגין, ולעתים קרובות בכפיפות לנאמנויות דתיות, אימפריאליסטיות ושושלתיות. למרות זאת, אל לנו להתעלם מהחשיבות של שמירת אמונים לאומית כגורם קוזאלי.

מלחמות ומדינת הלאום

במבט ראשון, ביקורות אלו אינן נוגעות לעבודתם של צ’ארלס טילי ומייקל מאן, שטענו כי מדינת הלאום המודרנית היא תוצר לוואי של מאמצי המנהיגים לשלוט באמצעי הלחימה, וכי מלחמה היא תופעה ארגונית המעניקה למדינה את המנגנון האדמיניסטרטיבי שלה. טיעונים אלו תומכים זה בזה, וכפי שמתאר זאת טילי, “מלחמות מולידות מדינות ומדינות מולידות מלחמות”. אני מגדיר את “המדינה” על בסיס רעיונותיו של וובר, כישות פוליטית מובדלת המפעילה שליטה יציבה (וניתן לומר מונופול) באלימות הלגיטימית בתוך טריטוריה מסוימת. מסגרת הניתוח שלהם היא אירופה הפוסט-רומית, ציוויליזציה נוצרית מרובת-שחקנים של יחידות פוליטיות הטרוגניות (כולל אימפריות, ערי-מדינה וממלכות שושלתיות), שהעיקריות שבהן נלחמו להשיג הגמוניה אימפריאלית. שני החוקרים מסתמכים על ההיסטוריוגרפיה של “המהפכה הצבאית” באירופה של התקופה המודרנית המוקדמת, שנוסחה על ידי מייקל רוברטס, ג’פרי פארקר, ג’רמי בלאק ו- וו. ה. מקניל. מהפכה זו הובילה לטכנולוגיות, טקטיקות ואסטרטגיות חדשות, וצמיחה מהירה בגודל הצבאות ביחס לאוכלוסייה.

לפי טילי, מהפכה זו העדיפה מבנים פוליטיים ריכוזיים המסוגלים לשלב את כוחות הכפייה וההון בכדי להטיל מיסים, להקים צבאות קבע גדולים ולנצל רווחים מסחר ומחקלאות. ממלכות כמו אנגליה וצרפת צברו כוח בהשוואה לערי מדינה מסחריות (המסוגלות להסתמך על הון בכדי להעסיק שכירי חרב, אך חסרות יכולת כפייה מכיוון שסוחרים מסוגלים לעזוב) ובמשך הזמן, גם בהשוואה לאימפריות חקלאיות (בעלות כוח כפייה משמעותי דרכו ניתן לגייס איכרים, אך חסרות משאבי הון). שליטיהן יכלו לרכז כוח בטריטוריה על ידי שימוש בצבא כדי לדכא מרידות פנימיות. ממלכות אלו הפכו לאב-הטיפוס של מדינת הלאום. לחצים ריכוזיים מצד המדינה ומלחמות חוזרות ונשנות גרמו להזדהות גוברת עם הטריטוריה המדינית, בניגוד להזדהות לוקאלית, שהובילה ליצירת תודעה לאומית. כאשר אוכלוסיות התמרדו נגד המדינה, מרידות אלו התנהלו באופן לאומי יותר מאשר לוקאלי. אחד הרגעים המכריעים בהקשר זה היה המהפכה הצרפתית, שהפכה ישות שושלתית למדינת העם ויצרה את מודל מדינת הלאום. הכוח הצבאי של מדינת הלאום, הרותם את האנרגיה של כלל האוכלוסייה באמצעות צבאות קבע נאמנים, הבטיח את תפוצתה האוניברסאלית.

טילי רואה בלאומיות ובמדינת הלאום כנגזרות מאוחרות של התגבשות טריטוריאלית. מאן מכיר בנוסף בקיומן של נאמנויות פרוטו-לאומיות שהחלו ברפורמציה, אך טוען כי אין להן חשיבות ארגונית בפני עצמן: רק כאשר הן משתלבות בפוליטיקה האזרחית (בזמן המהפכה הצרפתית) אנו מקבלים את הלאומיות המודרנית. לפי מאן, מדינות הלאום נוצרו מלחצי הלוחמה של המאה ה- 18 (דרך מיסים וגיוס חובה) על המעמדות החברתיים החדשים שנולדו מהקפיטליזם התעשייתי. מצב זה מוביל להיווצרותן של מגוון תנועות פוליטיות הדורשות ייצוג במדינה, המתפקדת כמוסד הטריטוריאלי העיקרי. הלאומיות, במקורה, מבטאת שאיפה לדמוקרטיה. במהלך המאבק לייצוג פוליטי, גם הבורגנות וגם מעמד הפועלים הביעו הזדהות עם המדינה, בתור מדינתו של הלאום.

תפיסות אלו זכו לביקורת רבה. סנטנו רואה בהן כאירוצנטריות, מכיוון שמנגנון הצבא-ממון-כפייה אותו הם מתארים אינו תקף לאמריקה הלטינית או אפריקהה הפוסט-קולוניאלית, שבהן המדינות נלחמו זו בזו רק לעתים רחוקות. ביקורת נוספת היא כי אפילו באירופה, שניהם מתעלמים מתפיסות וקהילות לאומיות  בימי הביניים המוקדמים, שנוצרו ללא קשר למלחמות. דרושה לנו המשגה אינטראקטיבית וארוכת טווח יותר של היחסים בין לוחמה ויצירת מדינות ולוחמה ויצירת אומות באירופה.

אומות ימי הביניים המוקדמות, שנשאו אופי “קדוש” בשל הקשר שלהן למסעות הצלב, מילאו תפקיד מכריע בהתגבשות הטריטוריאלית של אומות ובעידוד מלחמות. מסעות צלב נגד טריטוריות מוסלמיות ונגד כופרים מבית (לדוגמא, הקתרים) שימשו כמשאב לבניית המדינה, כשהשליטים משתמשים בהם לצורך ריכוז כוח, הטלת מיסים על הכמורה ועל העם, והתרחבות טריטוריאלית. ארנסט קנטורוביץ טוען כי כתוצאה מכך, קונספט המרטיריות הצבאית התפתח לכלול מוות הרואי עבור המולדת. בסוף המאה ה- 13, הרעיון של החייל הנאמן הנהרג עבור המולדת הפך טעון במשמעות דתית בתעמולה של המדינה. נורמן האוסלי ממקם את התפתחות הפטריוטיות הקדושה שעיצבה את בניית-המדינות וגיוס ההמונים באנגליה וצרפת (במהלך מלחמת מאה השנים), בוהמיה (מרידות ההוסיטים), וספרד ההבסבורגית, במהלך המאה ה- 14. קונפליקטים אלו היו גדושים בדימויים נוצריים ואמונות בכך שהממלכות והעמים מהווים את ישראל החדשה.

בעיה נוספת היא כי חוקרים אלו לא בחנו את מקורות הלגיטימיות של מדינות ימי הביניים והמודרניות המוקדמת. דגש מוגזם על כוח הכפייה אינו מכיר במידה מספקת בכך שמלחמה מסוגלת להביא להשמדתן של מדינות, ולעורר מרידות בשם קהילת הלאום. למרות שהמונרכים בימי הביניים החזיקו בזכות לדרוש שירות צבאי ומיסים מנתיניהם, לא ניתן היה לכפות דרישות אלו ללא הסכמתם של בני אדם חופשיים. חלק גדול מסמכותם של השליטים נבע מחובותיהן השיפוטיות, האדמיניסטרטיביות והחקיקתיות, שכללו את רוב תקציב המדינה, ועשו זאת באופן שליו. למרות שמלחמות מרחיבות את הכוח האדמיניסטרטיבי והטריטוריאלי של המדינה, הן יכולות גם להוביל לקריסה של פונקציות חיוניות אלו, לצד מצוקה כלכלית.

במצבים אלו, מדי פעם התעוררו רגשות לאומיים כנגד השליטים בשם קהילת הלאום, שיוצגה על ידי האצולה, הכמורה ומעמד הביניים העירוני. בכדי לזכות בתמיכה, המונרכים פנו לרגשות לאומיים קסנופוביים במהלך המאה ה- 13: אדוארד הראשון ניסה להפיג מתחים פנימיים בטענה כי מלך צרפת מתכנן למחוק את השפה האנגלית, אך הכישלון המונרכי של הנרי השלישי הוביל להתנגדות מצד האצולה ומעמד הביניים, לצד דרישות כי המלך יסמוך על יועציו הטבעיים ולא על זרים.

דפוסים אלו המשיכו בתקופה המודרנית המוקדמת, כאשר השילוב של רגשות לאומיים ודתיים במהלך מלחמות הקונטרה-רפורמציה החלישו או חיזקו את שלמותן של מדינות. השליטים, שתמכו בפרוטסטנטים או בקתולים, ביקשו לגייס את העם כנגד כוחות שכנים ולדכא התנגדות פנימית מצד דיסידנטים דתיים. הניסיון של הקתולים בספרד ההבסבורגית לגבות מיסים מנתיניהם (הפרוטסטנטים ברובם) בפרובינציות המאוחדות, לצד הפחד מהאינקוויזיציה, הוביל למרד ב- 1572 (מלחמת שמונים השנים), במהלכו התעוררו רעיונות חדשים מצד ההולנדים נגד ה”אחר” הספרדי. מדובר היה באמונה קלוויניסטית-עברית (של נבחרות): מיתוס רפובליקני אתני (של מוצא בטאווי קדום), והמשגה מונרכית המבוססת על נסיכי האורנז’. הקלוויניסטים תמכו בממשל ריכוזי חזק הכופה דיסציפלינה כנסייתית וכיבוש מחדש של ארצות השפלה הדרומיות הקתוליות, וצידדו בחזון המונרכי-פטריארכי של בית אורנז’, שראו עצמם כגלגול של דויד או שלמה. יריביהם היו יורשי העצר של הולנד, המחוז החזק ביותר והבסיס העיקרי של המיתוסים הבטאוויאנים, שתמכו בהיפרדות מהדרום, שליטה מדינית על הכנסייה ומערכת פדראלית בשליטת הולנד. קונפליקטים פנימיים וחיצוניים אלו תרמו להיווצרות מדינת הלאום ההולנדית.

באנגליה הפרוטסטנטית של המאה ה- 17, פגיעות חוזרות בזכויות הפרלמנט מצד בית סטיוארט – שנתפס כדומה לשליטה הקתולית של צרפת וספרד – הובילו למלחמת אזרחים שכללה את אירלנד, סקוטלנד ואנגליה. קונפליקט זה הוביל ליצירת זהויות דתיות-לאומיות קשיחות. בצד של הפרלמנטרים והפוריטנים, התחושות הופנו לא רק נגד האירים הקתוליים, אלא גם כנגד זרים באופן כללי במהלך שנות ה- 40 של המאה ה- 17. אלו כללו גם את הוולשים, שראו בכתר כגורם המגן על זכויותיהם החוקתיות במדינה ה”בריטית”, ולבסוף גם את הסקוטים הפרסביטריאנים, שבתחילה עמדו לצד הפרלמנטרים. קרומוול רתם את הלאומיות האנגלית בצבא המודל החדש בכדי להקים קהילייה פרוטסטנטית (commonwealth).

בחלקים רבים של אירופה בתקופה המודרנית המוקדמת, זהויות לאומיות נוצרו והתגבשו ממלחמות נגד כוחות שכנים ומקונפליקטים אזרחיים. יש לסייג את טענתו של מאן כי הלאומיות נולדה מהמהפכה הצרפתית כשאיפה לדמוקרטיה ואזרחות. חלק גדול מהתפיסות הלאומיות שהתעוררו (מחדש) בתגובה למהפכה הצרפתית ופלישות בבריטניה, הולנד וספרד היו שמרניות ותמכו במוסדות הפוליטיים והדתיים הישנים.

לוחמה וקדושתן של קהילות לאומיות

אם כן, תפקידה של הלוחמה בבניית מדינות הינו מעורפל, כאשר לעתים היא מאיצה אותה ולעתים מאיימת על שלמותן של מדינות. כלומר, עלינו להפריד בין התהליכים שבאמצעותם המלחמה משפיעה על היווצרות מדינות לבין אלו המעצבים היווצרות אומות, לפני שנחקור את האינטראקציה ביניהם.

זהות לאומית עשויה לנבוע ממספר מקורות, כולל התבדלות דתית, אותה חוקר אנתוני סמית’ יחד עם היווצרות מדינות מוקדמות. עם זאת, אנו יכולים לזהות 4 מנגנונים שבאמצעותן הלוחמה תרמה להיווצרותן של אומות כקהילות קדושות של הקרבה. ראשית, מלחמות מציעות חומרי גלם עבור מיתוסים אתניים מכוננים, שהנרטיבים שלהם מעניקים לאוכלוסייה תחושת זהות ייחודית, בעיקר כאשר מלחמות נתפסות כנקודות מפנה משמעותיות בהיסטוריה של הקהילה. שנית, הם יוצרים סטריאוטיפים של “אנחנו מול הם” המובילים להתבדלות קולקטיבית דרך איום על אחרים. שלישית, מלחמות יוצרות טקסי הנצחה המעודדים שייכות קבוצתית. רביעית, הן מעודדות מיזמים פוליטיים המטמיעים סמלים ומיתוסים מלחמתיים בחיי היום-יום.

בנוגע למנגנון הראשון, מלחמה תורמת לנרטיבים של ניצחון, כמו מיתוס הרקונקיסטה של איחוד ספרד תחת המונרכים הקתוליים של קסטיליה ואראגון, ולאחר מכן הקמת האימפריה באמריקה. אסונות מספקים גם הם תחושת זהות בכך שהם “מסבירים” את קשיי ההווה. אסונות אלו משויכים לשעבוד אימפריאליסטי: היוונים מבכים את נפילת קונסטנטינופול והאימפריה הביזנטית ב- 1453 ואת הכיבוש על ידי האימפריה העותמאנית המוסלמית.  הסברים אלו כוללים לעתים מינוחים דתיים, כעונש על ידי האל או כמבחן אמונה, לצד הבטחה לגאולה עתידית. אך במשך הזמן, הם מקבלים גם אופי אתני. תפיסות אלו בולטות במיוחד בתקופה הקדם-מודרנית כאשר הן מתבטאות בדרכים שונות, כולל טקסטים דתיים, תיעודים רשמיים, סיפורי עם ושירים אפיים המנציחים גיבורים המשמשים כמודלים לחיקוי, ומזהים נבלים הבוגדים באומה.

בלאומיות המודרנית, מלחמות עשויות להיתפס כמבחן לחוזקה של האומה, הנמדד ביכולתה לעודד הקרבה הרואית. הז’אנרים הרומנטיים באמנות חוגגים תקופות של גאווה לאומית ומרטיריות הרואית. בחברות רבות קיימים מספר מיתוסים מכוננים, אפילו כאלו הסותרים זה את זה. הליברלים הספרדים של המאה ה- 19 דחו את מיתוס הרקונקיסטה והעדיפו את מלחמת הגרילה נגד נפוליאון בתור המקור לתולדת האומה הספרדית, וראו בניצחון המונרכיה הקתולית כגורם שהוביל להתדרדרותה של ספרד. ויכוחים כאלו מחזקים את החשיבות (השלילית או החיובית) של האירועים המכוננים.

שנית, כפי שמציין אנתוני סמית’, המלחמה עשויה לאחד קבוצות שונות אל מול איומים חיצוניים. סמית’ מציע כי במקרה של סכסוכים חוזרים ונשנים בין אוכלוסיות סמוכות המלחמה חיזקה את הדימוי העצמי הקבוצתי האתני, כאשר התעמולה של המדינות היריבות יוצרת סטריאוטיפים של אנחנו/הם. במשך הזמן, מצב זה יוצר תודעה לאומית משותפת.

התבדלות זו לא הייתה בהכרח שלילית: המגע בין היריבים עשוי לגרום להם להכיר בתכונות החיוביות של הצד השני. רוברט ואיזבלה טומבס תיעדו את יחסי אנגליה-צרפת בספרם “That Sweet Enemy” שהראה כיצד וולטר (Voltaire) מהלל את הסובלנות האנגלית, בעוד שהאריסטוקרטים הוויגים ביקשו לחקות את הגינונים הצרפתיים. השוואות כאלו, בין אם הן חיוביות או שליליות, נטו להדגיש את הייחודיות של האומה.

שלישית, האיום של מוות וכיבוש עשוי לאלץ אוכלוסיות להתמודד עם שאלות יסודיות לגבי זהותן ומטרותיהן. במצבים כאלו, מלחמות גורמות להתלהבות טקסית המבקשת לשלוט ברגשות העזים וליצור או לחזק זהויות קולקטיביות. קיימות דוגמאות רבות לטקסים מסוג זה, כמו המסורת של ימי ענווה (humility) בארצות הברית, הולנד ואנגליה. מסורת זו התחילה בתקופה המודרנית המוקדמת והמשיכה בתקופה המודרנית, כאשר, תחת ההשגחה של כנסיות ורשויות פוליטיות, האוכלוסייה התפללה למחילה מהאל על חטאיה באופן לאומי, בניגוד לתפילה אינדיבידואלית.

תהליכי החילון הובילו לכך שהאומה עצמה נתפסה כאלוהית, במיוחד בנוגע למותם של חיילים, כפי שניתן לראות במהפכה הצרפתית. ניתן לראות בהנצחה זו של חללי האומה, הבולטת בתקופות של קונפליקטים, כאמצעי להתמודדות עם האבל הכרוך במוות המוני. ג’ורג’ מוס ואנתוני סמית’ מציינים  כי הנצחה זו משמשת בנוסף לכבילת ניצולי המלחמה לערכים שבשמם לחמו הנופלים, ובכך תורמת ליצירת קהילה מלוכדת. טקסים אלו סימלו שינוי חד בגישה לגבי מוות, זמן ומעמד חברתי. בחברות קדם-מודרניות, המוות סימל מעבר אינדיבידואלי לתחום חוץ-עולמי, וכלל בידול מעמדי. באופן מנוגד, באידיאולוגיה הלאומית, הנצחת הרוגי המלחמות עברה דמוקרטיזציה. ההנצחה לא הייתה שמורה יותר רק לאצולה, אלא כללה את כל אלו שסבלו עבור האומה.

לבסוף, מלחמות מובילות לעתים קרובות לרה-אורגניזציה פוליטית מקיפה המטמיעה ערכים לאומיים בחיי החברה. ניצחון במלחמה גורם לחיזוק ההנהגה וחזונה הלאומי, במיוחד במדינות לאום חדשות הנולדות ממלחמות שחרור או איחוד, בהן המנהיגים הופכים ל”אבות האומה”: וושינגטון וג’פרסון בארצות הברית, אטאטורק בטורקיה, וקסטרו בקובה. ההיסטוריוגרפיה הלאומית הרשמית יוצרת טלאולוגיה של התקדמות קולקטיבית המוטמעת במערכת החינוך, בחגים ובאנדרטאות ציבוריות.

ניתן לטעון כי תבוסות יוצרות אנרגיה פופוליסטית במידה רבה אף יותר. ההשלכות של תבוסה בעידן הלאומיות היו אינטנסיביות יותר, בשל עוצמתן של המלחמות ומכיוון שהתבוסה נתפסה ככישלון מוסרי של העם עצמו, לא רק של המעמד השולט. מצב כזה עלול להוביל למרד נגד השלטונות, חיפוש אחר חזון היסטורי חלופי, רדיפת שעירים לעזאזל, ורפורמציה של המוסדות החברתיים והפוליטיים. התבוסה של גרמניה האימפריאלית במלחמת העולם הראשונה גרמה לעלייה של תנועות שמאל מהפכניות לצד רדיקליזם לאומני שכלל רגנרציה ואירדנטיזם. הקמפיינים הימניים הונהגו על ידי ארגונים של חיילים לשעבר שזעמו על אובדן היוקרה הצבאית ועל ידי אוכלוסיות שנעקרו ממולדתם.

ארבעת המנגנונים האלו תורמים להטמעה חברתית של מיתוסים, באמצעות שלל שחקנים חברתיים, כך שמיתוסים אלו הופכים למשאב ליציקת משמעות בחיי היום-יום. בתרבות הגבוהה, הדימויים של סכסוכי העבר שימשו להארת ההווה, כמו בספר “בין שתי ערים” של דיקנס, שהזהיר את המעמדות השליטים באנגליה הויקטוריאנית מפני הסכנות של פוליטיקה ריאקציונרית באמצעות תיאור התהום הפעורה בין עניי צרפת לבין האריסטוקרטיה. בתקופה של שינויים חברתיים קיצוניים, הרחובות והכיכרות של ערי המאה ה- 19 נקראו על שמם של גיבורים לאומיים וקרבות מפורסמים (לדוגמא, כיכר טרפלגר). הכריזמה של גיבורי העבר (כמו נפוליאון בצרפת) הוטמעה באמצעות אגדות, שירים, ספרים, ביגוד וחפצים יום-יומיים. מאוחר יותר במאה ה- 19, הז’אנרים החדשים של התרבות הפופולארית וספרי קומיקס יצרו מודלים צבאיים לאומיים ואימפריאליסטים של גבריות אצילית ששימשו  ל”תירבות” הדור הצעיר.

שילוב זה של מיתוסים ואגדות יצר שפה משותפת שאפשרה לאליטות הפוליטיות לפנות לקהל גדול יותר. האופן שבו הן עיצבו את השפה שבאמצעותה העם מנסח את יחסיו ואת טעמיו טרם נחקר באופן יסודי, אך אין ספק כי המיתוסים הלאומיים היו רלוונטיים ביותר עבור חיי היום-יום. תרבות פופולארית זו יצרה את הבסיס לטקסי הנצחה דידקטיים ופורמאליים יותר.

היחסים והמתחים בין מדינות ואומות

ניתן לחשוב כי בתקופה המודרנית, ההטמעה של מיתוסים וסמלים לאומיים תוביל לאינטגרציה הולכת וגוברת בין האומה למדינה. עם זאת, בתקופה המודרנית מלחמות הובילו לשחרור אוכלוסיות באמצעות מהפכות פוליטיות, שחרור מכיבוש זר, שרטוט מחודש של גבולות, ופיזור מחודש של אוכלוסיות בין מדינות. הניתוק בין אומות למדינות, הנגרם כתוצאה ממלחמות, היווה את אחד הגורמים המרכזיים בעלייתה של הלאומיות. ברגעים אלו, בהם הסדר הקיים מאוים על ידי אפשרות של פירוק, ניתן לראות ויכוחים סוערים לגבי מסורות לאומיות המגדירות מי נחשב חלק מהעם (חלוקה אתנית או לפי קריטריונים אזרחיים?), היכן בדיוק ממוקמת המולדת, ועל אילו יסודות ניתן להקים מחדש את מדינת הלאום. תהליך זה עשוי להיות ממושך ולכלול מעורבות של אינטלקטואלים יריבים מאומות שונות ופרוטגוניסטים מתחרים מקרב האומה.

אפילו שתי המדינות החזקות ביותר באירופה המודרנית, צרפת וגרמניה, חוו חוסר יציבות מסוג זה. צרפת נכבשה על ידי כוחות זרים מספר פעמים, ב- 1814, 1870, ובשתי מלחמות העולם. הסיפוח הגרמני של אלזס ולוריין ב- 1871 הוביל לויכוח בין אינטלקטואלים צרפתים וגרמנים (לדוגמא, בין תיאודור מומסן וארנסט רנאן) לגבי האופן שבו יש לקבוע חברות באומה, בין אם על ידי בחירה “סובייקטיבית” של התושבים או באמצעות קריטריונים “אובייקטיביים” כמו שפה. המלחמות יצרו בנוסף מאבק בין רעיונות מתחרים של לאומיות צרפתית, רפובליקניות, בונפרטיזם-אימפריאליסטי וקתוליות מסורתית, שקמו ונפלו לאחר תקופות של תבוסה. אחת הנקודות המעניינות בהקשר זה היא כי גם הרפובליקנים וגם האנטי-רפובליקנים עיגנו את המיזמים שלהם בהיסטוריה של ימי הביניים, ובמיוחד בדמותה של ז’אן ד’ארק, שהניסה את הפולשים האנגלים מאדמת צרפת. עבור הרפובליקנים, היא גילמה את הרוח הדמוקרטית של העם הצרפתי שנבגד על ידי המונרכיה והקתולים, ועבור האנטי-רפובליקנים היא היוותה ביטוי של הציוויליזציה האירופאית הקתולית שצרפת הייתה “בתה הבכורה”. הרפובליקה השלישית הנהיגה חג לאומי על שמה, ובמלחמת העולם הראשונה היא הפכה לסמל של אחדות בין הרפובליקנים ללאומנים ששימש לגיוס העם הצרפתי כנגד הפולשים הגרמנים. במלחמת העולם השנייה, גם דה גול וגם פטן השתמשו בדמותה בכדי לנסח את חזונם לגבי עתידה של צרפת.

העיסוק הגרמני העכשווי בעברה של גרמניה קשור במידה רבה לשואה, אך הוא עוצב בנוסף על ידי אי-יציבות פוליטית וטריטוריאלית ממושכת הנובעת ממלחמות. ההמשגה התרבותית של האומה הגרמנית קדמה למדינה הגרמנית (ועוצבה גם על ידי הזיכרונות של האימפריה הרומית הקדושה). לוחמה יצרה את מדינת הלאום הגרמנית ב- 1871 ואיימה עליה תכופות. לאחר האיחוד, גרמניה נתפסה על ידי תומכי ה”גרוסדויטשלנד” כמדינת לאום בלתי-שלמה, שלא הצליחה להקיף את כל הגרמנים וכללה במקומם מיעוטים גדולים של דנים, פולנים ו- וולונים. במאה ה- 20, גבולותיה של גרמניה התרחבו והצטמצמו 9 פעמים (1914, 1918, 1923, 1939, 1941, 1945, 1949, 1961 ו- 1990), בעיקר עקב מלחמות וקריסה מדינית. במשך זמן זה, היריבות עם צרפת, בריטניה ורוסיה, לצד הגיאוגרפיה המשתנה של גרמניה, הובילו לויכוח בין התומכים בדמוקרטיה “מערבית” ליברלית לבין התומכים בשלטון אוטוריטארי “מזרחי”. לפי ג’אראוש וגאייר, יחידות טריטוריאליות החוות חוסר יציבות מתאפיינות גם בחוסר יציבות הנוגע לזמן: היסטוריות מרובות ומתחרות שאינן מאפשרות לגבש המשכיות היסטורית פשוטה המבססת זהות יציבה. המאבק בין המורשת המזרחית-פרוסית לבין המחויבות לערכי הליברליזם הדמוקרטי המערבי התעורר שוב לאחר איחוד גרמניה, בויכוח לגבי מיקום הבירה החדשה בברלין או בבון. חוסר יציבות זו של הטריטוריה הגרמנית הובילה לחוסר יציבות גם אצל שכנותיה במזרח ובמערב.

לוחמה והמערכת הבין-לאומית

אם נקבל כי האמור מעלה מדגים את היחסים הדינאמיים בין מדינות לאומות הנובעים ממלחמות, נובע מכך כי הדפוס האירופאי המתמשך של לחימה בין-מדינית הוביל לחפיפה גסה בין גבולות אתנו-גראפיים לגבולות פוליטיים. עם זאת, ניתן לטעון כי אירופה היא דווקא יוצאת הדופן מבחינה גלובאלית. מרבית מדינות הלאום נוצרו באופן צבאי שונה לחלוטין, כתוצאה מהתפוררות אימפריאלית במהלך המאה ה- 20, בשלושה גלים עיקריים. הגל הראשון היה הקריסה של האימפריות השושלתיות באירופה המרכזית, המזרחית והדרומית בסופה של מלחמת העולם הראשונה; השני היה היווצרות של מדינות לאום כתוצאה מהתפוררות האימפריאליזם באסיה ובאפריקה לאחר מלחמת העולם השנייה; והשלישי התחיל בקריסת ברית המועצות לאחר המלחמה הקרה.

הלאומיות בקרב אימפריות אלו הייתה לרוב כוח חלש יחסית שכלל בעיקר אליטות משכילות, אך מצב זה השתנה בעקבות המלחמות הטוטאליות. בשתי מלחמות העולם, מיעוטים אימפריאליים התגבשו פוליטית בעקבות גיוסים המוניים ועבודות כפייה. להתגבשות זו תרמו בנוסף גירושים אתניים המוניים ורדיפת מיעוטים במלחמת העולם הראשונה, והניצחונות היפניים שריסקו את השליטה האירופאית באסיה במהלך מלחמת העולם השנייה.

לפי אביאל רושוואלד, ההשפעות של קריסה אימפריאלית זו הובילו לעלייה של אליטות לאומיות, השולטות ביחידות טריטוריאליות לא-מוגדרות החסרות מוסדות פוליטיים וכלכליים מפותחים. כמות עצומה של מדינות לאום, המונעות מתחושה של קורבנות ופגיעות פוליטית, מצאו עצמן כחלק מסדר מדיני היררכי שעדיין נשלט על ידי כוחות גדולים מהן. ההנחה המקובלת היא כי מלחמות העולם הביאו לסיום תקופת האימפריות. עם זאת, ההשפעות של היווצרות כמות כה גדולה של מדינות מגוונות אתנית – לעתים קרובות, כאלו עם סכסוכי גבולות בלתי פתורים – הובילו למיזמים של רה-אימפריאליזם ותוקפנות מצד המעצמות.

כמובן, מזה זמן רב קיימת היברידיזציה בין העקרונות האימפריאליסטיים והלאומיים. עלייתן של מדינות לאום רבות בימי הביניים לוותה בהתרחבות אימפריאלית, הן דרך קולוניזציה של אזורים סמוכים והן דרך כיבוש של טריטוריות מעבר לים. למרות שבעת המודרנית לאומנים ליברלים דוחים את רעיון האימפריאליזם, לאומני-גזע תמכו בזכותן של אומות האליטה לשלוט בעמים אחרים. לשיטתם, האימפריאליזם הוא חלק בלתי נפרד מהיוקרה הלאומית ומצדיק מיזמים של תירבות. בדומה למהפכות בתחומי התעשייה, התקשורת והמסחר שהוכיחו את התלות ההדדית הגלובאליות של המדינות, כך גם הלאומנים האימפריאליסטים בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 חלמו על יצירת גושים פאן-לאומיים או גזעיים (אנגלו-סקסוניים, סלאביים, גרמאניים ואסיאתיים), מתוך אמונה כי רק יחידות בסדר גודל יבשתי יכולות לספק ביטחון כלכלי וגאו-פוליטי.

התפוררות האימפריות במאה ה- 20 לוותה בניסיונות אימפריאליסטים מחודשים, שנבעו בחלקם מהבעיות הביטחוניות שנבעו מהואקום השלטוני. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הבולשביקים ניסו להקים מחדש את האימפריה הרוסית; היטלר חלם על הקמתה של “Mitteleuropa”; מוסוליני ביקש להקים אימפריה איטלקית באפריקה, והיפנים חתרו לבסס את מרחב השגשוג המשותף המזרח אסיאתי. כאשר האימפריה הנאצית התמוטטה ב -1945, ברית המועצות הרחיבה את גבולותיה לתוך מזרח אירופה.

האם ברית המועצות היא האימפריה האחרונה? מארק בייסינגר טוען שלא. לטענתו, ניתן כיום להגדיר מחדש אימפריאליזם בתור יחסים בלתי-לגיטימיים של שליטה מצד חברה פוליטית לאומית אחת על חברה אחרת. הגדרה זו אינה כוללת רק את ארצות הברית, רוסיה, סין וה- EU, אלא את כלל המערכת הבין-מדינית. הצהרת האומות המאוחדות ביקשה לרסן את עקרונות ההגדרה העצמית הלאומית על ידי הגדרת הפגיעה בשלמות הטריטוריאלית של מדינות קיימות כבלתי-לגיטימית. לפי איאן קלארק, הנורמות של הריבונות הלאומית ותיחום זכות ההגדרה העצמית ליחידות מדיניות טריטוריאליות מהווים צורה של שלטון אימפריאלי מצד המדינות הקיימות, השוללות את זכויותיהן של אומות נטולות מדינה. טיעון זה מערער את תפיסתו של טילי, לפיה לוחמה בין-מדינית יוצרת מדינות לאום הומוגניות והסכמים בין-לאומיים מבססים עולם של מדינות לאום. במקום זאת, המלחמות והמציאות הפוסט-מלחמתית האיצו את הניתוק בין עולמן של המדינות לעולמן של האומות.

הלוחמה העכשווית וויכוחים פוסט-לאומיים

רבים טוענים כי היחסים הישנים בין מלחמות לבין היווצרות מדינות אינם תקפים עוד. שתי מלחמות העולם, כך נטען, נבעו מיריבויות לאומיות. לצד התפתחות הנשק הגרעיני, מלחמות בין-מדיניות מהוות איום ישיר על עצם קיומם של לאומים, ורק צורות שלטון טרנס-לאומיות יכולות להושיע אותנו. במערב אירופה, התחולל מעבר מגיוס המוני לצבאות מקצועיים קטנים ודה-מיליטריזציה בקנה מידה גדול. בשאר העולם, סכסוכים בין-מדיניים בולטים בעיקר אצל מדינות חדשות ובלתי-יציבות, המערערים את האפשרות של בניית-אומות (nation-building).

בעולם המורכב מיחסי תלות הדדית, ההשלכות הביטחוניות של מדינות חלשות מובילות להתערבויות כמו-אימפריאליות מצד מדינות גדולות, תוך הסתמכות על מנדטים בין-לאומיים והומניטאריים. עם זאת, הפיחות הדמוגראפי מוביל לחוסר מוכנות מצד אזרחי אירופה לשלוח את ילדיהם למשימות צבאיות כאלו. העולם הפוסט-אימפריאלי מתרחק ממיתוסים של הקרבה הרואית המצדיקים את קיומן של מדינות הלאום ומחליף אותם בנרטיבים טראומטיים המתמקדים בסבלם של עמים.

ניתוח זה אינו בלתי-מבוסס. אך פרספקטיבה פוסט-לאומית זו מוגבלת בעיקר למערב אירופה ונובעת בעיקר מהזוועות של מלחמות העולם. הסלידה של המערב ממוות נוגעת בעיקר להתערבויות צבאיות זרות, אך זו נובעת מספקות לגבי הנימוקים הרשמיים למלחמות אלו, לאו דווקא לגבי עצם המלחמה. באסיה ובמזרח התיכון, המתחים הלאומיים בין המעצמות האזוריות הולכים וגוברים. חלק גדול מהמלחמות הבין-מדיניות אכן תורמות להיווצרות מדינות לאום; לדוגמא, המלחמות האחרונות בבלקנים ובסרי-לנקה. בנוסף, בעוד שהנורמות האוניברסאליות עשויות להצדיק התערבות בין-לאומית, קואליציות של מדינות לאום עדיין תופסות מקום מרכזי בהגנה על הסדר העולמי. על מנת לגייס תמיכה בהתערבויות צבאיות, האליטות חייבות להעלות טיעונים הנוגעים לביטחון הלאומי. האידיאה הרומנטית של המלחמה נראית מיושנת לעומת ההכרה באובדן אינדיבידואלי. אף על פי כן, מסגרות “הרואיות” נותרות רלוונטיות, כפי שניתן לראות בטקסי ההנצחה של מלחמת העולם הראשונה, בעוד שהתפיסה הרואה במלחמה כטראומטית עשויה כשלעצמה לתרום לסולידריות הלאומית.

מסקנות

שילוב הלוחמה בתיאוריות של לאומיות מהווה אתגר עבור הגישות הרואות בהיווצרות מדינות ואומות כתוצר של מודרניזציה, מכיוון שמלחמה היא תופעה בלתי צפויה החוצה את החלוקה הפוסט-מודרנית, לעתים קרובות עם השלכות מרחיקות לכת. מלחמות מטמיעות תחושה של היסטוריה (מיתית ככל שתהיה) במדינות חדשות, ויוצרות שרשרת של התפתחויות ארוכות טווח ואמונות המעצבות את תפיסת האוכלוסייה לגבי מקומה בחלל ובזמן. תפיסות אלו משפיעות על האופן שבו המדינה והאוכלוסייה מתמודדות עם האיומים וההזדמנויות של המודרניזציה. אחת הטענות של הלאומנים היא כי הם מסוגלים ליצוק משמעות באקראיות של ההיסטוריה, המתגבשת לעתים קרובות מזוועות המלחמה. בהתחשב בכך שלאומנים מגדירים את האומה כקהילה של נאמנות מוחלטת, המלחמה משמשת כמבחן לאיתנות הזהות הלאומית, כאשר תבוסה מובילה למשברים הנושאים השלכות תרבותיות ופוליטיות מרחיקות לכת – כפי שניתן לראות בארצות הברית לאחר מלחמת וייטנאם.

כאשר אנו בוחנים את יחסי הגומלין בין מלחמות ולאומיות עלינו לקחת בחשבון את סוג המלחמה ואת הקשרה. התפיסה שלנו לגבי מדינת הלאום מושפעת מהמלחמות באירופה, שהובילו לחפיפה גסה בין אומה ומדינה. בתור חלק מרכזי בהיווצרות מדינת הלאום, הלוחמה האירופאית מספקת את המסגרת של שלושת המהפכות (פוליטית, כלכלית ותרבותית) של המודרנה. אך מרבית הישויות המכונות מדינות לאום קמו כתוצאה מהתמוטטות אימפריאליסטית, ואינן מתאימות ל”נורמה” האירופאית. בשל האופי הבלתי יציב והפגיעות הכלכלית של מדינות לאום אלו, קשה לתארן ככלי ממוסד של המודרניות התעשייתית. המערכת הבין-לאומית המודרנית עצמה נראית רחוקה מאוד מהמערכת ההרמונית אותה מתאר גלנר. אמנם אימפריות רשמיות אינן קיימות עוד, אך המדינות החדשות ניצבות בפני עולם כלכלי ופוליטי הנשלט על ידי מעצמות מערביות, הנושא בעצמו אופי אימפריאלי. בעיות הביטחון של העולם הפוסט-קולוניאלי כשלעצמן מזמינות רה-אימפריאליזציה מצד מעצמות מתחרות, כולל רוסיה וסין. אתגרים אלו מהווים את המקור לחוסר היציבות העולמית של ימינו ומניעים סבב נוסף של לאומיות.