cathy caruth trauma narrative and history

Cathy Caruth – Unexplained Experience: Trauma, Narrative and History

קטי קארוט – חוויה בלתי מוסברת: טראומה, נרטיב והיסטוריה

הפציעה והקול – מבוא

בספרו “מעבר לעקרון העונג”, בפרק השלישי, פרויד מתאר דפוס של סבל המתמשך באופן בלתי מוסבר בחייהם של אנשים מסוימים. מבולבל מהסיוטים המילוליים המפחידים של השורדים את שדה הקרב, ושחזורים חוזרים ונשנים של אנשים שחוו אירועים כואבים, תוהה פרויד על הדרך המוזרה ולעתים העל-טבעית, שבה נדמה כי אירועים קטסטרופליים חוזרים על עצמם עבור מי שעבר אותם. במקרים מסוימים, פרויד מציין שחזרות אלה בולטות במיוחד מכיוון שנראה שהן אינן יזומות מהמעשים עצמם של אותו הפרט, אלא נראה שהן בבעלות אנשים מסוימים, מעין גורל, סדרה של אירועים כואבים בהם הם נתונים ושנראה שהם לגמרי מחוץ למשאלותיהם או שליטתם.

 “את התמונה הפואטית המרגשת ביותר של גורל כזה”, כותב פרויד, “אפשר למצוא בסיפור המסופר ע”י טאסו מתוך האפוס הרומנטי שלו Gerusalmm liberata”  “:

גיבורו, Tancred, הורג מבלי משים את Clorinda אהובתו בדו-קרב, בזמן שהיא מחופשת, לבושה בשריון של אביר אויב. אחרי קבורתה הוא עושה דרכו לתוך יער מוזר, זר וקסום, שזורה אימה בצבא הצלבנים. הוא חורץ בחרבו עץ גבוה, זרם דם פורץ מהחתך וקולה של Clorinda, שנשמתה כלואה בעץ, נשמע, כשהיא מתלוננת שהוא פצע את אהובתו פעם נוספת.

פעולותיו של Tancred, פציעתו את אהובתו בקרב ואז באופן לא מודע, לכאורה במקרה, פוצע אותה שוב, מייצגות בטקסט של פרויד באופן מעורר, את האופן שבו התנסות בחוויית טראומה חוזרת על עצמה באופן מדויק ובלתי-מושג באמצעות פעולות של השורד, ללא ידיעתו ובניגוד לרצונו/ה. כפי שסיפורו הדרמטי של טאסו ממחיש זאת, החזרה בלב הקטסטרופה  – החוויה שפרויד יקרא לה “נוירוזה טראומטית ” מתגלה כשחזור בלתי-מודע של אירוע שפשוט אי אפשר להשאיר מאחור.

יחד עם זאת, ברצוני להציע כאן, שהתהודה הספרותית של הדוגמא של פרויד חורגת מעבר להמחשה דרמטית זו של חזרתיות כפייתית וחורגת אולי, מגבולותיה של תיאוריית הטראומה הרעיונית או המודעת של פרויד. מה שנראה לי בולט במיוחד בדוגמה של טאסו, הוא לא רק המעשה הלא מודע של גרימת הפציעה והחזרה הלא רצונית על כך בשוגג או שלא במודע, אלא הקול הזועק מלא הצער, קול שמשוחרר באופן פרדוקסלי דרך הפציעה. Tancred לא רק חוזר על מעשיו אלא, שבחזרה עליו הוא שומע לראשונה קול שזועק אליו בבקשה לראות מה הוא עשה. קולה של אהובתו פונה אליו, ופנייתה זו היא עדות לעברו שחוזר על עצמו מבלי משים. סיפורו של Tancred מייצג חוויה טראומטית שאינה רק חידתית בזכות המעשים הלא יאומנו והחוזרים של בן אנוש, אלא חידתית גם בהיותו קול אנושי שזועק מהפצע, קול שמעיד על אמת ש Tancred עצמו לא יכול לדעת אותה לגמרי.

זוהי האיכות המרגשת של סיפור ספרותי זה שאני מציעה – ההנגדה המרשימה של הבלתי ידוע, החזרה של הפציעות והעדות של הקול הבוכה שמייצג בצורה הטובה ביותר את האינטואיציה של פרויד ואת הקסם הנלהב שלו לחוויות טראומטיות. אם פרויד פונה לספרות כדי לתאר חוויה טראומטית, זה בגלל שהספרות, כמו הפסיכואנליזה, מעוניינת ביחס המורכב שבין הידיעה ואי הידיעה. ואכן בדיוק בנקודה הספציפית בה הידיעה ואי הידיעה מצטלבים, שם בדיוק נפגשים שפת הספרות והתיאוריה הפסיכואנליטית של חוויה טראומטית. הדוגמה שמציעה שירת טאסו היא למעשה, בפרשנותי, יותר מדוגמה ספרותית לאמיתות פסיכואנליטית או חווייתית נרחבת יותר; את הסיפור השירי ניתן לקרוא, להצעתי, כמשל גדול יותר הכולל את שתי ההשלכות הבלתי מובהקות של תורת הטראומה בכתיבתו של פרויד ומעבר לכך, על הקשר הקריטי בין ספרות לתיאוריה שאעמוד עליהם בפרקים הבאים במחקרי.

פציעה כפולה

כמו זריקה חוזרת ונשנית של פצע, המעשה של Tancred קורא למשמעות המקורית של הטראומה עצמה (באנגלית ובגרמנית כאחד), “הטראומה היוונית”, או “הפצע”, פנייה במקור לפציעה שנגרמה לגוף. בשימוש מאוחר יותר, במיוחד בספרות הרפואית והפסיכיאטרית ולבטח בטקסט של פרויד, המונח ‘טראומה’ מובן כפצע שנגרם לא לגוף אלא לנפש. אבל מה שנראה שפרויד מציע ב”מעבר לעיקרון העונג” הוא, שפצע הנפש – הפריצה בחוויית הזמן, העצמי ושל העולם –  אינו כמו פצע בגוף, אירוע פשוט שניתן לריפוי, אלא אירוע שכמו בפעם הראשונה Tancred פצע אנושות את  Clorinda המחופשת בדו-קרב ושנחווה מוקדם מדי, באופן בלתי צפוי, יותר מכדי להיות ידוע במלואו ולכן אינו זמין לתודעה, עד שיכפה את עצמו שוב ושוב בסיוטים חוזרים ונשנים של השורד.

בדיוק כמו שTancred לא שומע את קולה של Clorinda עד לפציעה השנייה, כך היא הטראומה – אינה ניתנת לאיתור באירוע האלים או המקורי הפשוט בעברו של הפרט, אלא באופן שבו היא מצליחה לטפל בטבעו הבלתי מזוהה – באופן שבו דווקא היתה בלתי ידועה ברגע הראשון – היא חוזרת לרדוף אחר כך את השורד.

מה אומר לנו משל הפצע והקול, ומה עומד במרכז כתיבתו של פרויד על הטראומה, גם במשמעות וגם בסיפורים וגם בהיסח הדעת. נראה שטראומה זה הרבה מעבר לפתולוגיה או למחלה פשוטה של ​​הנפש פצועה: זהו תמיד הסיפור של הנפש שזועקת, שפונה אלינו בניסיון לספר לנו על מציאות או על אמת שאינה זמינה באופן אחר. אמת זו בהופעתה ובכתובתה המאוחרת, לא ניתנת לקישור רק לידוע אלא גם למה שנשאר בלתי ידוע במעשים שלנו ובשפה שלנו.

בספר זה אני בוחנת את הדרכים בהן טקסטים מתקופה מסוימת – טקסטים של פסיכואנליטיקנים, טקסטים של ספרות ושל תיאוריה של ספרות –מדברים על עומק החוויה הטראומטית.  במקום לתאר באופן ישיר מקרים אמיתיים של מחקר, מקרים של שורדי טראומה, הפרקים הבאים בוחנים את הדרכים המורכבות בהן הידיעה ואי הידיעה מתמזגים בשפת הטראומה ובסיפורים הקשורים אליה.

בין אם הטקסטים שקראתי נוגעים, כמו אצל פרויד, בתיאוריית הטראומה של היסטוריה פרטית או היסטוריה קולקטיבית, או, כמו בDuras and Resnais  , סיפורם של שני אנשים שנקשרו סביב חוויותיהם הקטסטרופליות בהתאמה, כל אחד מהטקסטים הללו עוסק באופן ספציפי משלו, בבעיה מרכזית של הקשבה, של ידיעה ושל ייצוג מה שעולה מתוך חווית המשבר בפועל. אם חוויה טראומטית, כפי שמצביע עליה פרויד במרומז, היא חוויה שאינה מוטמעת במלואה בזמן התרחשותה, הרי שבבדיקת טקסטים אלה, כל אחת שואלת בתורה מה פירוש להעביר ולכתוב תיאוריה סביב משבר מסומן, לא על ידי ידע פשוט אלא בדרכים שמתריסות ומבקשות את עדותינו באופן סימולטני. אני אטען ששאלה כזו, בין אם היא מתרחשת בתוך טקסט ספרותי מוקפד או בשאלה תיאורטית מכוונת יותר, לעולם אינה יכולה להישאל בצורה ישירה אלא היא חייבת לדבר גם בשפה שהיא תמיד איכשהו ספרותית: שפה שמתריסה גם כשהיא מבקשת את ההבנה שלנו.

באופן דומה, במאמץ הפרשני שלי, בפרקים בנושא כתיבה פסיכואנליטית ובפרקים של תיאור ספרותי, אני מנסה לא רק לעקוב אחר כל טיעון של כל מחבר בהתייחסו מפורשות לחוויה טראומטית (תורת הטראומה של פרויד כפי שתוארה ב ‘מעבר לעקרון העונג’ וב ‘משה והמונותאיזם’, המושג של התייחסות ודמותו של הגוף הנופל אצל Man, Kleist, Kant Paul de, הנרטיבים ההדדיים של קטסטרופות אישיות אצל Duras ו- Resnais ‘הירושימה אהובתי’ , כש Lukan חושב מחדש על הטראומה בפרשנותו לטקסטים של פרויד).

המאמץ העיקרי שלי, במקום זאת, הוא לעקוב בכל אחד מהטקסטים אחרי סיפור אחר, או אחרי המסלול הטקסטואלי של מילים או דמויות שחוזרות על עצמן. הדמויות המרכזיות שהניתוח שלי חושף ומדגיש – דמויות ה”עזיבה “, הנופלות,” “הבוערות” או “המתעוררות” – בהתעקשותן, כאן סיפורי מגדר מגיחים בהתעקשותם מתוך פוטנציאל ספרותי רטורי ומהדהד של דמויות אלה, ממד ספרותי שאינו ניתן לצמצום לתוכן הנושאי של הטקסט או למה שמקודדת התיאוריה, ומעבר למה שאנו יכולים לדעת או להניח עליו בתיאוריה, הוא ממשיך בעקשנות להעיד על איזה פצע נשכח.

בבסיסם של סיפורים אלה עומדת אפוא עדות אניגמטית לא רק לאופי אירועים אלימים אלא למה שהטראומה מתנגדת, להבנה פשוטה. וכך, באופן כזה, אנו יכולים גם לקרוא את אחד השיעורים המרכזיים בניסיונותיו החוזרים ונשנים של פרויד להיאבק בתיאור ובגיבוש הקונספציה של הטראומה. כפי שאני מדגישה בקריאתי את ‘מעבר לעיקרון העונג’ ואת ‘משה והמונותאיזם’ של פרויד, מה שחוזר לרדוף אחר קורבן טראומה בדוגמאות העיקריות האלה של פרויד לטראומה הוא, שלא מדובר בסתם אירוע אלא שבאופן משמעותי מדובר בהתרחשות מבהילה ובלתי צפויה של תאונה.

הדוגמא של תאונת הרכבת – התאונה ממנה אדם מתרחק כנראה ללא פגע רק כדי לסבול מתסמיני ההלם כעבור שבועות – ממחישה באופן ברור ביותר עבור פרויד את ההלם הטראומתי של אלימות פשוטה שמתרחשת. אולם הדימוי החוזר של התאונה אצל פרויד, כמו ההמחשה של הבלתי צפוי או המקרי, נראה משכנע במיוחד, ואכן היא מהווה את הסצנה הטראומטית המופתית, לא רק בגלל שהיא מתארת ​​את מה שאנחנו יכולים לדעת על אירועים טראומטיים אלא גם לעומק יותר, כי זה מספר גם על מה שלא נתפס בדיוק באירוע טראומטי.

 התאונה, כלומר, כפי שהיא מתרחשת אצל פרויד ומועברת דרך נרטיבים אחרים, אינה רק מייצגת את האלימות שבהתנגשות, אלא גם מעבירה את האימפקט של אי-המובן הרב. מה שחוזר לרדוף את הקורבן, מספרים לנו סיפורים אלה, הוא לא רק המציאות של האירוע האלים, אלא גם המציאות של הדרך בה טרם ידועה לנו לגמרי האלימות שבה.

סיפור התאונה מפנה אותנו, בעקיפין, אל המציאות הבלתי צפויה – המקום לייחוס – של הסיפור הטראומטי. את הקשר הזה בין הנרטיב למציאות אני חוקרת בפרק שלי על תפישת ההתייחסות של Paul de Man, מושג שאכן משייך התייחסות להשפעה, ובאופן ספציפי השפעה של נפילה. בניתוח שלי את עבודתו של De Man , במיוחד דרך הטקסטים הפילוסופיים של Immanuel  Kant והטקסטים הספרותיים של Heinrich von Kleist, אני מנסה להראות כיצד תיאוריית ההתייחסות של De Man הופכת בסופו של דבר לנרטיב, ונרטיב שקשור באופן בלתי נפרד לבעיה של מהי המשמעות של הנפילה (שהיא, אולי, התרגום משלו של De Man עצמו של המושג, של חוויית הטראומה).

הסיפור על נפילת הגוף אותו קראתי בטקסטים של De Man הוא סיפור של ההשפעה על ההתייחסות שנתקל, באופן בלתי צפוי, בסיפור הטראומה ובסיפור של טראומה, שקשור באופן בלתי נמנע לחזרה התייחסותית. לכן פרשנות זו של התייחסות באמצעות טראומה, הבנה זו של טראומה מבחינת הקשר העקיף שלה להתייחסות, אינה שוללת או מבטלת את האפשרות להתייחסות אלא מתעקשת, באופן מדויק, על היכולת הבלתי ניתנת לחשיפה של ההשפעה המאוחרת.

טראומה והיסטוריה

סיפור הטראומה אם כן, כנרטיב של חוויה מאוחרת, רחוק מלספר על בריחה מהמציאות – הבריחה ממוות, או מהכוח המיוחס לו, הוא מעיד על השפעתו האינסופית על החיים. ואכן בסיפורו של טאסו, כפי שקראנו אצל פרויד, Tancred אינו בורח ממציאות המוות – מתאונת הפציעה וממותה של Clorinda – אלא הוא צריך דווקא לחיות את זה פעמיים. המשבר שעומד בבסיסם של נרטיבים טראומטיים רבים שאני מציגה באופן קונקרטי בקריאתי את Freud,Duras, Lucan, מתגלה לעיתים קרובות כשאלה דחופה: האם הטראומה היא המפגש עם המוות, או החוויה המתמשכת של ההישרדות אחריה?

בבסיס הסיפורים האלה, כך אני מציעה, ישנו אם כך סיפור כפול – הטלטול בין משבר המוות והמתאם – משבר החיים: בין הסיפור של האופי הבלתי נסבל של אירוע, וסיפור טבע האופי הבלתי נסבל של השורד. שני הסיפורים הללו, שניהם מנוגדים ושניהם בלתי ניתנים להפרדה,  מגדירים בסופו של דבר את המורכבות של מה שאני מתייחסת אליו כהיסטוריה כמו בטקסט שאני קוראת ב’משה והמונותאיזם’, היחסים המורכבים בין הסיפור של היהודים וסיפור הנוצרים; בספר ‘מעבר לעקרון העונג’ העימות בין ההתמודדות עם המוות וההתמודדות עם החיים; ב’הירושימה אהובתי’ ובפרשנותו של Lacan את חלום הילד הבוער, הקשר העמוק בין מותו של האדם האהוב וחייו המתמשכים של השורד. הטקסטים אלה, כפי שאני מציעה, אינם ניתנים להפרדה כדוגמת הפרדת סיפור חיי אדם מסיפור המוות, זהו סיפור כפול בלתי אפשרי והכרחי המהווה את העדות ההיסטורית שלהם.

סיפורו של האחר

ניתן להמחיש את האופן התיאורטי והספרותי של הספר הנוכחי באופן אחר, גם דרך סיפורו של טאסו  ובאמצעות הדוגמא של פרויד – של הפצע הבוכה. בעוד סיפורו של Tancred, הדחפים החוזרים והבלתי מודעים של חרבו והסבל שהוא חווה דרך הקול שהוא שומע, מייצגים חוויה טראומטית של אדם שנפגע מעברו שלו, את החזרה שוב ושוב של הטראומה שלו המעצבת את חייו – הפצע שמדבר איננו בדיוק של Tancred זהו פצע, טראומה, של אחר. אפשר, כמובן, להבין את אותו קול אחר, קולה שלClorinda בתוך המשל שבדוגמה, ניסיון לייצג את האחר בתוך העצמי השומר על זיכרונו של ה’לא מודע’ הטראומטי של חוויות עברו. אבל אנחנו יכולים לקרוא כאן גם את הפנייה של הקול, לא כסיפור של הפרט ביחס לאירועי העבר שלו, אלא כסיפור על האופן שבו הטראומה של עצמו קשורה לטראומה של האחר, הדרך עליה טראומה עשויה להוביל לכן למפגש עם אחר באמצעות האפשרות וההפתעה שבהקשבה לפצעו של האחר.

אני מציעה שהאזנה כזו לקול ולנאום שנושא הפצע של האחר זה מה שמתרחש למעשה בטקסט של פרויד עצמו, שתאוריית הטראומה שלו נכתבת לא רק אודות טראומה אלא על המתרחש בעיצומה של טראומה. הסיפור של Tancred שווה לדעתי, לסיפור של הכתיבה הפסיכואנליטית עצמה. דמותה של Tancred  שהפצע המדבר מופנה אליה, מורכב ממילים אחרות, לא רק ממשל לטראומה ולחזרה המוזרה שלה, אלא, באופן כללי יותר, ממשל לתיאוריה הפסיכואנליטית שלה, כשזה מקשיב לקול שהוא לא מסוגל להכיר לגמרי אך ללא ספק הוא עד לו.

ההקשבה הזו לפניית האחר, פנייה שנשארת אניגמטית ועם זאת דורשת הקשבה ותגובה, היא מה שבמובנים אחרים עומדת גם בלב הטקסטים של Duras ושל Lacan. ב ‘הירושימה אהובתי’  זה בלב המפגש בין האישה ובין הגבר, בין האישה הצרפתייה שצפתה במות מאהבה הגרמני במלחמה ובגבר היפני שמשפחתו הושמדה על ידי הפצצה בהירושימה, ומה שמסתבר באופן משמעותי סמלי ועמוק, היותו של היחיד המסוגל לשמוע ולקבל, מעבר למרחק של תרבויותיהם ובאמצעות ההשפעה של הטראומות שלהם השונות מאוד, את פניית האישה.

כמו כן, ההקשבה הזו לאדם אחר שפונה אלינו, מהווה את מרכז הפרשנות המחודשת של Lacan את הנרטיב של פרויד על הילד הבוער, דרך הדגש שהוא שם על המפגש בין האב לילד: בין ילד שמת מקדחת וגופתו עולה באש בגלל נר שהתהפך בטעות; ואב ישן, שלא היה מודע לשריפה הזו בחדר הסמוך, אך שומע בחלומו את קולו של ילדו המת שמתחנן אליו לראות את האש, כשהוא לוחש את המילים, “אבא, אתה לא רואה שאני בוער?” זוהי תחינה של אחר שמבקש להיראות ולהישמע, קריאה שבאמצעותה האחר מצווה עלינו להתעורר (להתעורר אכן, לשריפה), שמהדהדת בדרכים שונות לאורך כל הטקסטים שספר זה מתייחס אליהם ומבקש לקרוא אותם, ואשר הבנת ספר זה מהווה את אופן הקריאה וההאזנה החדשים, ששפת הטראומה וגם החזרות האילמות של הסבל באופן עמוק דורשים.

מילות מפתח:

נרטיב –  narrative            פסיכואנליטי – psychoanalytical

טראומה – trauma            שורד – survivor 

אניגמה –  enigma