(17/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Construct State: Modern Hebrew

G. Khan (2013)

מורפולוגיה נומינלית של עברית מודרנית משמרת קטגוריות מורפולוגיות קדומות יותר, ובהתאם שמות עצם מותאמות לקטגוריה של תצורה (כמו גם כן קטגוריות נומינליות אחרות כגון מגדר ומספר). הצורה הלא מסומנת נקראת צורה אבסולוטית, ומצב זה מובחן מסמיכות (סמיכות = צירוף של שתי שמות עצם, נסמך וסומך).

  • צורה אבסולוטית: גלימה
  • סמיכות: גלימת

סמיכות זה למעשה צירוף של שתי שמות עצם, סמיכות חבורה (או נסמך) ומיד אחריו סומך. מבנה זה מצביע על קשר, כגון קשר של שייכות, מצב בו הנסמך הוא בעל התפקיד והסומך הוא הבעלים.

  • (2) גלימת המלך. (הגלימה של המלך).

שמות עצם בצורה האבסולוטית בהכרח נעדר מהם נספח. בניגוד לכך, שמות עצם בתצורת סמיכות תמיד יש להם נספח, כפי שניתן לראות בחוסר הדקדוקיות של דוגמה ‘3ב’ בה נעדר נספח.

(3א) המלך התעטף בגלימה (3ב) המלך התעטף בגלימת.

המבנה בעברית מודרנית שומר חלק ממאפייני התקופות הקדומות יותר, אך המבנה גם מציג נטיות חדשות, הנוגעות הן בתצורה ובפונקציה. חקר המבנה בעברית מודרנית נערך במסגרות תיאורטיות שונות, מהן עלו מגוון סוגיות הקשורות למאפייני המבנה. סוגיות אלו כוללות את האבסולוטיות של המבנה, את ההבחנה בין מבנים פרסליים ומורכבים, ואת המשמעות של המבנה (שבראשם מובילים לא נומינליים). בנוסף, בעבר כבר הצביעו על כך שהמבנה הוא בסך הכל אחד מתוך שלושה מבנים המבטאים קשרים גניטיבים (genitive) בעברית מודרנית, והקשר בין מבנים נחקר שוב ושוב.

התצורה של המבנה:

בתקופות קודמות של העברית, הנמסך בעברית מודרנית יחד עם המילה הראשונה של הנספח שלה מהווה מילה פרוזודית. למילה זו יש דגש עיקרי אחד, הנופל על הנספח. כתוצאה מכך, הנסמך עשוי לעבור מגוון פעולות פונולוגיות הרגישות לחוסר דגש, כגון מחיקת תנועה (גָדול > גְדול), מונוסילאביזציה, ושינוי מבנה פנימי. אולם הפעולה האחרונה נפוצה פחות בעברית מודרנית, ודוברי השפה לרוב משתמשים באחת משתי התצורות במבנה וגם בשמות עצם אבסולוטיים (Rosén 1957: 140). כך גם חֶבְרוֹת וגם חֲבָרוֹת – את שניהם ניתן למצוא כנסמכים, כמו גם חֲבָרותחֶברות תעופה. שתי התצורות גם נמצאות בביטויים חברי מבנה, כגון חֲבָרותחֶברות עסקיות. הצורה הפונולוגית של הנסמך שונה גם היא בהתאם לאופי הנספח; נספחים פרונומינליים ונספחי NP מלאים עשויים במקרים מסוימים לעורר פעולות פונולוגיות בנסמך, למשל מְלָאכָה: מְלֶאכֶת אל מול מְלַאכְתוֹ. במקרים מסוימים רק מבנה הסיומת משתנה: סרט ומנגד סרטו (גלינרט 1989).

בנוסף, הסיומת היחידה -נקבה – ‘ה’ והסיומת הרבים הגברית –’ים’ מציגים צורה מסוימת במצב המבנה: -‘ת’ (at) ו-‘י’ (e), בהתאמה (Rosén 1957; Berman 1978; Coffin and Bolozky 2005; Faust 2011; ועוד) .

הנסמך: הנסמך יכול להיות שם עצם, כמו ‘שמלת כלה’, ‘חלון הבית’, כולל נומינליזציה מופשטת של פועל (יציאת המוזמנים, הספקת הדיון); שם תואר (‘טוב לב’, ‘שחור תלתלים’); מספר או כימות (‘כל הילדים’, ‘שבעת הכוכבים’); משתתף, או פעיל (‘עורך עיתונים’, ‘מנהל החברה’) או פסיבי (‘מוצף במים’, ‘נטול קפאין’); ומילת יחס (‘לפני הצהריים’, ‘אחרי הצומת’).

מנקודת מבט נורמטיבית, הנסמך לא יכול להיות מתואם. עם זאת ישנם מבנים עם נסמכים מותאמים, לא רק בשימוש בדיבור אלא גם ברשמים רשמיים יותר: ‘מורי ותלמידי המכללה’,    ‘מדינת ועם ישראל’, ‘תחילת וסוף השיעור (גלינרט, 1989).

במקרים נדירים ביותר, הנסמך יכול בעצמו להיות מבנה: ‘בית משפט השלום’, ‘בית ספר שדה’.

הנספח. הנספח בעברית מודרנית חייב להיות שם עצם, כולל ביטויי עצם המורכבים מאחיזת פרונומינלית (זכותו או ‘זכותו’). עם זאת, בדרך כלל נמנעים משמות מתאימים כנספחים כאשר מתייחסים לבעלים. הדוברים שופטים מבנים כמו ‘משקפי מוטי’ כבלתי מתמטיים, ומתקשים להקצות להם החזקה (כלומר, שייכות; רביד ובר און, 2012). הנספח אינו יכול להיות שם תואר; תרכובת כגון ‘הנדסה אזרחית’ אינה קונסטרוקציה, כפי שעולה מצורת הנסמך (הנדסה, הנמצאת במצב האבסולוטי ולא במצב הסמיכות). הנספח יכול גם הוא בעצמו להיות קונסטרוקציה, ובכך ליצור שרשראות קונסטרוקציה שהן עקרוניות בלתי מוגבלות: הביטוי ‘עקרון חופש הביטוי’, ‘תצהיר מזכירת דובר ראש הממשלה’.

נטיה. הטייה ברבים ומגדר מסומנת על הנסמך: ‘ראשי ממשלות’, ‘עורכת העיתון’. פלורליזציה של הנספח שונה במבנים מורכבים ומשונים, ונדון להלן. סימון אבסולוטיות המבנה היה נושא החקירה של מחקרים רבים, והוא נדון בהמשך.

מבנים קשורים:

המבנה כרוך בסמיכות של שני אלמנטים נומינליים: ראש הקונסטרוקציה והנספח (הביטוי של שם העצם). הקונסטרוקציה מסמלת יחס גניטיבי (שייכות), כאשר הנסמך הוא בעל התפקיד, ומשפט העצם של נספח הוא הבעלים, אם כי גם יחסים סמנטיים רבים אחרים באים לידי ביטוי (ראו, למשל, אזר 1977; גלינרט 1989; שלזינגר ורביד 1998; ו- Coffin and Bolozky 2005). במבנה, הנספח חשוף, כלומר, אינו מסומן באותיות. יחסים גניטיביים (של שייכות) יכולים להתבטא גם עם מבנה אחר, הבנייה הרכושנית הפריפרסטית, כאשר הבעלים הוא ביטוי – שם עצם – מלא. במקרה זה המחזיק אינו יכול להיות חשוף, אך חייב להיות מסומן כגניטיבי (כלומר כשייך) על ידי מילת המפתח הגניטיבית: ‘ספר של המורה’, ‘המטריה החדשה של רותי’. יש גם מבנה ביניים לביטוי של יחסים גניטיביים, כאשר הנסמך נמצא במצב הקונסטרוקציה, והנספח שלו הוא סיומת רכושנית המתאימה. קונסטרוקציה זו נקראת המבנה הכפול הקליטי, או פשוט המבנה הכפול. יש לקונסטרוקציה זו דבר במשותף עם הבעלים הפריפרסטי: את סימון המקרה של באמצעות מילת יחס גנטיבית: ‘אשת הצייר’, ‘הספר החדש של המורה’ (Rosén 1957; Azar 1977; Berman 1978; Borer 1984; Engelhardt 1998; 2000).

המבנה והמבנה הכפול מראים קווי דמיון והבדלים מבניים ופונקציונליים ביחס לבנייה הפריפרסטית, כאשר הנסמך אינו מסכים ואינו נמצא ביחס המבנה עם המחזיק. למרות שחלק מהחוקרים טוענים כי שלושת המבנים הם שם נרדף בעיקרו (ברמן 1978; לנדאו 1980; רוזנהאוס 1989; גלינרט 1989; ארונית ובולוצקי 2005 בין היתר), אחרים הצביעו על הבדלים מעניינים במשמעות המבנה (כולל המבנה הכפול) לעומת המבנה הפריפרסטית. לדוגמה, המבנה מתפרש רק כקשר, בניגוד לאסוציאציה ההקשרית הרופפת יותר המותרת במבנה הפריפרסטית (הרכושנית). (Rosén 1957):

( 4 א): ‘בנות המורה’ , ‘בנותיה של המורה’, ‘הבנות של המורה’

(4 ב): ‘אשת האמן’, ‘אשתו של הצייר’, ‘האשה של הצייר’

(4 ג): ‘צבע הסתיו’, ‘צבעו של הסתיו’, ‘הצבע של הסתיו’.  

שמות עצם המתפרשים רק כקשרים הנוטים להופיע במבנה. זה תואם את הנטייה הרב-לשונית ל’לכידות מבנית’ יותר במבנים יחסיים מאשר במבנים רכושניים. תצורת המבנה הוא הצורה האידיומטית של שמות עצם יחסיים המאפשרת להם להופיע בקשר הדוק עם הטיעון שלהם. המבנה הפריפראסטי, לעומת זאת, שבו המחזיק אינו טיעון, אלא קשור בהקשר לנסמך, הנו מצב פחות מתאים לביטוי של יחסים כאלה, כפי שמראים דוגמאות (5 א) – (5 ד):

(5 א)  הדרום של הארץ: דרומה של הארץ; דרום הארץ

(5 ב) ‘דרום המדינה’; מדינה בדרום הארץ

(5 ג)  ראשו של המגדל; ראש המגדל

(5 ד) תחילת השיעור: תחילתו של השיעור/ *התחילה של השיעור

טובת המדע / טובתו של המדע / *אוכל של המדע

המבנה הכפול שונה מהמבנה בכך שהוא מפחית עמימות נושאית בתפקיד הנספח (כטיעון של הנסמך). אמנם ניתן לפרש ‘אהבת האם’ כאהבת האם לילדיה (אם כנושא), כמו גם אהבת הילד לאם (האם כאובייקט אהבה), אך למבנה הכפול המקביל יכולה להיות הפרשנות הראשונה בלבד. כלומר, ניתן לפרש את הנספח רק כטיעון הנושא של הראש, לא כאובייקט. כאשר פרשנות הנושא אינה אפשרית, הבנייה אינה מתמטית: ‘תחזית מזג האוויר’ (לעומת ‘תחזיתו של החזאי’). (Englehardt 1998; 2000). חלק מהנמינליזציות מאפשרות פסיביזציה, כמו ‘הריגת הנמר’, שם ‘הנמר’ הוא הנושא של הנומינליזציה הפסיבית (Hazout 1991; 1995; Borer 1999).

הקשר בין שלושת המבנים הגניטיביים נחקר גם במסגרת פונקציונלית-פרגמטית. שלזינגר ורביד (1998) מציינים כי הדעה כי שלושת המבנים שווים מבחינה סמנטית אינה מביאה בחשבון את העובדה שלא כל הביטויים אפשריים באותה מידה בשלושת המבנים. יתר על כן, כאשר קיימים מספר מבנים, אחד מהם נחשב בסיסי יותר ופחות מסומן מהאחרים. מחקריהם של שלזינגר ורביד (1995; 1998) בחנו את המופעים והתפקודים של שלושת הקונסטרוקציות בקורפוס רחב (35,000) של טקסטים כתובים ומדוברים. הם גילו שלכל בנייה יש פונקציות בסיסיות מובחנות.

הפונקציה העיקרית של המבנה הכפול היא תפקידו של סיווג, כלומר יצירת היפונים (hyponym) של הנסמך. ב -96 אחוזים מהמבנה הכפול היחסים בין הנסמך והנספח הם של סיווג, כמו ב’בובת עץ’, ‘שולחן קפה’, ‘מחלת נפש’. עוד שני קשרים סמנטיים, גם מעידים על כך, אך המבנה הכפול הוא המבנה המסומן לביטויו. במקום זאת, הבנייה הפריפרסטית היא המבנה הבסיסי לביטוי יחסים אלה בעברית מודרנית. המבנה הכפול הוא המבנה המצומצם ביותר, ומופיע כמעט אך ורק בטקסטים כתובים. הוא מבטא יחסי הצעה ספציפיים: הנספח הוא טיעון הנושא של הנסמך, או בעלו. שמות ושמות עצם המתאימים לישויות אנושיות נפוצים מאוד; הם הופיעו בשמונים אחוזים מההתרחשויות בגזרה שנחקרו כנספח של מבנים כפולים: ‘אשתו של דני’, ‘ביתו של המזכיר’, ‘חריצותם של תושבי האי’ .

מבנים היוצרים משפט מול תרכובות:

מבנים עם נספחים שלא יוצרים מפשט הם אחד ממכשירי יצירת המילים היצרניים בעברית מודרנית (בדומה לשפות אחרות; ברמן 1987; 1988; בורר 1988; רביד ושלזינגר 1995; אורנן 2001). ככזה, הם מהווים חלק מהלקסיקון. הם נבדלים ממבנים היוצרים משפט, שהם פרודוקטיביים ונוצרים בתחביר השפה. תרכובות ומבנים משפטיים מציגים קווי דמיון על פני השטח אך עם זאת תכונות תחביריות וסמנטיות מובחנות, מה שמותח את הגבול ביניהם.

בורר (1988; 2009) מצביע על כך כי שני סוגי המבנים מראים את אותו סוג של הפחתה פונולוגית של הנסמך. מבחינה תחבירית, המאמר המוגדר מצורף רק פעם אחת, לספח, הן בתרכובות (“בית החולים”) והן במבנים שיוצרים משפט (“בית המורה”). הנסמך לא יכול להיות שונה ישירות; במקום זאת, כל משתני הנסמך צריכים לעקוב אחר הנספח במבנים, בין אם הם תרכובות (‘בית חולים חדש’) או משפט (‘בית חדש של מורה’).

הבדל אחד בין תרכובות למבנים משפטיים הוא זמינותו של המבנה הכפול למבנים משפטיים אך לעולם לא לתרכובות: ‘סופו של פסוק’ יכול להיות רק הכפלת מבנה הנסחיות ‘סוף משפט’, אך לא של התרכובת ‘סוף פסוק’. הבדל נוסף בין מתחמים למבנים משפטיים מתבטא באופן גלוי בעברית מודרנית (Berman 1978; Agmon-Fruchtman 1982; Coffin and Bolozky 2005; מאיר ודורון, בקרוב). עברית מודרנית מאפשרת לפריט המובהק לצרף לנסמך, אך היא עושה זאת אך ורק במקרה של תרכובות, ולא במקרה של מבנים משפטיים: ‘התמונת מצב’ – דו”ח המצב, ‘התמונת מורה’ – תמונת המורה.

בורר (1988; 2009) מפרט מגוון פעולות ותכונות תחביריות וסמנטיות בתוך העברית המודרנית המבדילות בין שני המבנים. מבחינה סמנטית, בורר רואה תרכובות כאטומות, בכך שהמשמעות שלהן איננה מהותית ואינה ניתנת לחיזוי מרכיביהן, כמו ‘עורך דין’, ‘בית ספר’). מבנים משפטיים נחשבים בעיני בורר (1988; 2009) כשקופים מבחינה סמנטית, מכיוון שמשמעותם ניתנת לחיזוי מוחלט ממרכיביהם: ‘עורך המאמר’, ‘בית השר’).

ההבדלים התחביריים שהוזכרו על ידי בורר (בין שני סוגי המבנים) קשורים בעיקר לאופי המשפטי ולרפרנציאליות של הנספח: בתרכובת הנספח אינו התייחסותי, כיוון שהוא אפילו לא ביטוי, בעוד שבמבנה המפשטי הוא הוא ניסוח המתייחס. מכאן שבתרכובת, אך לא במבנים משפטים, לא ניתן לשנות את הנספח (6), לא יכול להיות ביטוי קואורדינטות (7), אין להתייחס אליו באופן פרונומינלי (8), ולא ניתן לפרש באופן מובהק (9):

(6א): בית התלמידים החדשים

6ב): בית החולים החדשים

7א): בית תלמידים ותלמידות

7ב): בית חולים וחולות

(7ג): גן ילדים וחיות

(8): בית חולים ומיטותיהם

(9): בן המלך

(9) מתחת לתרכובת ‘נסיך’, למרות שהבנייה כולה היא מובהקת, נספח ‘המלך’ אינו מתפרש כמלך מסוים.

הבדלים נוספים בין שני המבנים הם כדלקמן: במבנים משפטיים, ניתן לספח את הנספח עם שינוי המשמעות הקשור: ‘בית השר’, ‘בית השרים’. בתרכובות, הנספח הוא ביחיד או ברבים, אך הוא אינו יכול להשתנות במספרו: ‘מיץ גזר’ (גזר ביחיד, הרבים אינו דקדוקי), ‘מיץ תפוחים’ (תפוח בלשון רבים, היחיד אינו דקדוקי).

דפוסי המתח של שני המבנים עשוי גם להיות שונה. בתרכובות עשוי להיות הפצה מחדש של מתח כך שייווצר רצף של מתח, כדוגמת: ‘כדורגל’, ‘מצב רוח ‘, ‘כאב ראש’, ‘מדריך’. לעומת זאת, מבנים משפטיים אינם מראים חלוקה כזו של מתח.

בורר מצביע על סוג של מבנים שקשה לסווג, מכיוון שיש להם שילוב של מאפיינים סמנטיים של שני המעמדות. בדומה לתרכובות, יש להן נספח שאינו מתייחס, אך בדומה למבנים משפטיים, הפרשנות שלהן היא קומפוזיציונית: הנספח מתפרש כמשנה של הנסמך, כמו ‘בית אבן’, ‘מגבת מטבח’, ‘גלגל הצלה’. סוג זה של מבנים מוביל את בורר לסיווג תלת-מפלסי של מבנים, בעוד מאיר ודורון (טרם פורסם) שומרים על סיווג דו-מפלתי, ומתייחסים למבנים משתנים כאל תרכובות. בדומה לתרכובות, המבנה הכפול לעולם אינו זמין למבנים משתנים, אם כי הוא נמצא עם מבנים פרסאליים: ‘בית החולים’ (שניתן לפרש אותו רק כמשפט, כלומר ‘הבית’ של החולים ‘), ‘בית האבן’ (הבית מאבן), לעומת ‘בית השרים’ (ביתם של השרים. בדומה לתרכובות, מבנים משתנים בעברית מודרנית (בדיבור) מאפשרים לצרף הנספח לנסמך: ‘מגבת המטבח’, ‘שמלת המשי’, ‘בית האבן’.

מבנה תואר:

שם תואר במצב הקונסטרוקציה מציג את השינויים הפונולוגיים האופייניים לשמות עצם ומתנהג כמבנה ביחס למיקום הפריט המוגדר.

ישנם שני סוגים של מבנים שבראשם תואר. האחד הוא מה שנקרא סופרלטיב גניטיבי, שבו המבנה מבטא את היחס הסופרלטיבי, כמו ב’מיטב האמנים’ (גלינרט 1989). שימוש זה במבנה מוגבל לשימוש פורמלי, והתואר חייב להיות פשוט (תארים נגזרים וכן צורות השתתפות, כגון ‘מוצלח’, אינם מתרחשים בבנייה זו).

הסוג השני של מבנה התואר, שזכה לתשומת לב רבה בספרות, מורכב מתואר של מצב קונסטרוקטיבי היוצר יחס סמנטי מורכב עם נספח שלו, מצד אחד ועם שם העצם שהוא משנה, מצד שני, כמו ‘ילדה ארוכת צוואר’, ‘מרפסת עגולת פינות’, חדרים גבוהי תקרה’. ראש התואר מוגבל לתארים שאינם מוספים, כלומר תארים נגזרים, כגון ‘יהיר’ ו-‘אביבי’, אינם יכולים להתרחש בעמדה זו (גלינרט, 1989).

הנספחים במבני תואר הם בדרך כלל שמות יחסיים (Glinert 1989; Hazout 2000; Siloni 2002), כגון חלקי גוף, תכונות מופשטות, חלקים מרחביים (כמו ‘תקרה’ ל’חדר’, בדוגמאות שלעיל), אך לא מונחי קרבה. (סילוני 2002). (ראש) התואר במבנה זה אינו מתפרש ישירות כתכונה של שם העצם שהוא משנה, אלא רק בעקיפין, באמצעות היותו תכונה של הנספח שלו, שהוא בעצמו יחס שלוקח את שם העצם שהשתנה כטיעון. לדוגמה, ‘ארוך’ אינו תכונה של ‘ילדה’ במבנה ‘ילדה ארוכת צוואר’, אלא של צוואר (הנספח). הקשר בין ‘ארוך’ ל’ילדה’ מתווך על ידי צוואר, שלוקח ‘ארוך’ מצד אחד, ו’ילדה’ כטיעון מאידך (קים 2002). אף כי שם התואר של מצב הקונסטרוקציה מתפקד כראש המבנה, גם לנספח שלו יש מאפיינים דמויי ראש, וזאת מכיוון שהוא לוקח את שם העצם שהשתנה כטיעון. בהתאם לכך, הנספח אינו רקורסיבי במבנה, ואינו מאפשר שינוי והשלמה נוספת (Hazout 2000):

(10): ילדה אדומת שמלה קצרה

(11): הילדה אדומת שרוולי חולצתה

בחלק מהמקרים (למשל, Kremers 2005) בכל זאת מנתחים תארים של מבנים כמיוחסים לשם העצם שהם משנים. בדוגמאות שלעיל ניתן לשכתב זאת כ: ‘ילדה שארוכות (צוואר)‘, מרפסת עגולת (פינות), ’או‘ חדרים גבוהי (תִקרָה)’. פרפראזה כזו תהיה בעייתי עבור דוגמה כמו (12): ילד קרוע חולצה.

בין מבני תואר, כמו במקרה של מבנים נומינליים אחרים, ניתן להבחין בין מבני משפטיים, שהם פרודוקטיביים לחלוטין ובעלי משמעות שקופה, כגון הדוגמאות לעיל (סילוני 2002; Hazout 2000), לבין תרכובות תואר, כגון ‘קל רגליים’ שמשמעותן ‘מהר’, ‘כבד משקל’ שפירושו ‘רציני/ חשוב’, ו’גבה לב’ שמשמעותו ‘יהיר’.

אבסולוטיות המבנה:

הקצאת האבסולוטיות למבנה מראה כמה מוזרויות שמעוררות אתגרים תיאורטיים רבים. כפי שכבר צוין, הדרך הקאנונית להפוך מבנה מוגדר היא לצרף את הפריט המוגדר לנספח. זה מעורר כמה שאלות תיאורטיות:(א) מדוע אי אפשר לסמן נסמך ישירות עם הפריט המוגדר ועד כמה זה השתנה בעברית המודרנית?

ב) האם הנספח עצמו מקבל ערך מוגדר מהפריט המוגדר שמסמן אותו?

(ג) כיצד מבנה מקבל את ערך ההחלטיות שלו מן הפריט המוגדר המסמן את הנספח?

ההשקפה הרווחת בספרות היא שנחישות הנספח קובע את אבסולוטיות המבנה. ב (13) התמונה מתפרשת כמובהקת בגלל סימון הנחישות של נזיר הנספ

תמונת הנזיר

קיימת חילוקי דעות אם הנספח עצמו מובהק בנוסף למבנה, או שתרגום נוסף של (13) יכול להיות ‘תמונתו של נזיר’, כפי שהציע דנון (2008). פרשנות בלתי מוגבלת של הנספח המוגדר מצויה בתרכובות, למשל, ‘גלימת הכוהנים שלו’, אך דנון מציע זאת גם למבנים משפטיים.

לשיטתו של הלר (2002), המבנה מובהק ללא תלות בנחישות הנספח שלו, אשר נקבע על ידי הפרשנות היחסית (או, ליתר דיוק, פונקציונלית) של הנסמך. הלר טוען כי (14) הוא מובהק כמו גם (13), אם כי הנספח ב (14) אינו מוגדר:

תמונת נזיר אחד

מנגד, דנון (2001) טוען כי מבנים עשויים להיות בלתי מוגבלים גם במקרים בהם הנספח הוא מובהק. בדוגמאות הבאות, המבנה אינו מתפרש בהכרח כייחודי, למרות סימון המובהק של הנספח:

רגל השולחן

חלון המכונית

עובדת השגרירות

תושב האיזור

  תלמיד החוג

  דוד הכלה

סוגיות שונות אלה הנוגעות להחלטות טופלו במספר מחקרים: בורר (1984; 1996; 1999), ריטר (1988), אנגלהארדט (1998; 2000), דנון (2001; 2008; 2010), הלר (2002), סילוני (2001; 2003), שלונסקי (2004), רוטשטיין (2009), דורון ומאיר (בקרוב), מאיר ודורון (בקרוב), ואחרים.

G. Khan (2013)

מורפולוגיה נומינלית של עברית מודרנית משמרת קטגוריות מורפולוגיות קדומות יותר, ובהתאם שמות עצם מותאמות לקטגוריה של תצורה (כמו גם כן קטגוריות נומינליות אחרות כגון מגדר ומספר). הצורה הלא מסומנת נקראת צורה אבסולוטית, ומצב זה מובחן מסמיכות (סמיכות = צירוף של שתי שמות עצם, נסמך וסומך).

  • צורה אבסולוטית: גלימה
  • סמיכות: גלימת

סמיכות זה למעשה צירוף של שתי שמות עצם, סמיכות חבורה (או נסמך) ומיד אחריו סומך. מבנה זה מצביע על קשר, כגון קשר של שייכות, מצב בו הנסמך הוא בעל התפקיד והסומך הוא הבעלים.

  • (2) גלימת המלך. (הגלימה של המלך).

שמות עצם בצורה האבסולוטית בהכרח נעדר מהם נספח. בניגוד לכך, שמות עצם בתצורת סמיכות תמיד יש להם נספח, כפי שניתן לראות בחוסר הדקדוקיות של דוגמה '3ב' בה נעדר נספח.

(3א) המלך התעטף בגלימה (3ב) המלך התעטף בגלימת.

המבנה בעברית מודרנית שומר חלק ממאפייני התקופות הקדומות יותר, אך המבנה גם מציג נטיות חדשות, הנוגעות הן בתצורה ובפונקציה. חקר המבנה בעברית מודרנית נערך במסגרות תיאורטיות שונות, מהן עלו מגוון סוגיות הקשורות למאפייני המבנה. סוגיות אלו כוללות את האבסולוטיות של המבנה, את ההבחנה בין מבנים פרסליים ומורכבים, ואת המשמעות של המבנה (שבראשם מובילים לא נומינליים). בנוסף, בעבר כבר הצביעו על כך שהמבנה הוא בסך הכל אחד מתוך שלושה מבנים המבטאים קשרים גניטיבים (genitive) בעברית מודרנית, והקשר בין מבנים נחקר שוב ושוב.

התצורה של המבנה:

בתקופות קודמות של העברית, הנמסך בעברית מודרנית יחד עם המילה הראשונה של הנספח שלה מהווה מילה פרוזודית. למילה זו יש דגש עיקרי אחד, הנופל על הנספח. כתוצאה מכך, הנסמך עשוי לעבור מגוון פעולות פונולוגיות הרגישות לחוסר דגש, כגון מחיקת תנועה (גָדול > גְדול), מונוסילאביזציה, ושינוי מבנה פנימי. אולם הפעולה האחרונה נפוצה פחות בעברית מודרנית, ודוברי השפה לרוב משתמשים באחת משתי התצורות במבנה וגם בשמות עצם אבסולוטיים (Rosén 1957: 140). כך גם חֶבְרוֹת וגם חֲבָרוֹת - את שניהם...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.