Donald Trump and the Return of the Paranoid

דונלד טראמפ וחזרתו של הסגנון הפרנואידי

רודריק פ. הארט

כאן, אני אבחן את השימוש של דונלד טראמפ במה שההיסטוריון ריצ’רד הופסטאדר כינה “הסגנון הפרנואידי בפוליטיקה האמריקאית”, סגנון שמעורר את ההמון באמצעות התיאור של הדרך שבה כוחות זדוניים פועלים מאחורי הקלעים כדי לחתור תחת רצונם. למרות שאלו הצופים מהצד רואים את הסגנון הזה כשל טראמפ עצמו, המלומדים עדיין לא איתרו את ביטויו באופן אמפירי ושיטתי. באמצעות תוכנת דיקציה, בחנתי מספר רב של מסמכים פוליטיים כדי לעקוב אחר השימוש של טראמפ בסגנון הזה. אני מוצא כי (1) טראמפ השתמש בסגנון פרנואיד לעתים קרובות יותר מאשר מועמדים קודמים לנשיאות בין 1948 להווה; (2) בעשותו כן, הוא טפח לתוך שיח שכבר קיים בקרב אזרחים-אקטיביסטים; ו (3) מפגשים עם העיתונות היו סבירים במיוחד שיוציאו אמירות כאלה מהנשיא ה-45 של האומה. העובדה שטראמפ נתלה מאוד בסגנון הפרנואידי ושהוא מצליח בכך מעלה שאלות כואבות לעם האמריקאי, במיוחד כאשר נטיות לאומניות צפות אל פני השטח בתדירות גבוהה יותר בארצות הברית ובדמוקרטיות מערביות אחרות גם כן.

מילות מפתח: דונלד טראמפ, רטוריקה נשיאותית, סגנון פרנואידי, תוכנת דיקציה, מסיבות עיתונאים, מכתבים לעורך

על פי כל הדיווחים, מוחו של דונלד טראמפ נמשך לקונספירציות, והרשימה של הקונספירציות היא ארוכה: ברק אובמה עורך האזנות סתר ב׳טראמפ טאוורס׳; אמריקאים מוסלמים חוגגים את פיגועי ה11 בספטמבר; התחממות גלובלית כתרמית סינית; חיסונים שגורמים לאוטיזם וחוות רוח שגורמות לסרטן; משפחת קלינטון כאחראית על התאבדותו של ג׳פרי אפשטיין; אביו של טד קרוז כעוזר ברצח של ג’ון פ. קנדי; מותו של השופט אנטוין סקאליה מבית המשפט העליון בנסיבות מסתוריות. מה מחבר את בין כל האירועים השפלים האלה? קונספירציה כה מרושעת שמציאת ראיות אליה היא קשה בצורה מתסכלת, ובכך מבססת, מעצם העובדה, את קיומה האפל.

דונלד טראמפ טס לבית הלבן על כנפי קונספירציה והשתמש בהם כדי להישאר באוויר במהלך נשיאותו. ככל שהטענות שלו מגוחכות יותר והתחזיות שלו מאיימות יותר, כך הוא שלט יותר בסצנה הפוליטית. הוא לא לבד.

רודריק פ. הארט המחזיק בכיסא התקשורת ב׳שיברס סנטניאל׳, הוא פרופסור לממשל באוניברסיטת טקסס באוסטין והמנהל והמייסד של ׳מכון אנט שטראוס׳ לחיים אזרחיים. ספרו האחרון הוא “׳תקווה אזרחית׳: איך אמריקאים מן השורה שומרים על הדמוקרטיה בחיים״.

Presidential Studies Quarterly

348

DOI: 10.1111/psq.12637

Vol. 50, No. 2, June 2020, 348–365 © 2020 Center for the Study of the Presidency and Congress

הרטוריקה של טראמפ מצאה בית שמח בין תומכיו, וכעת גם הם יכולים לאתר את אויבי האומה – אויבים מרחוק (סין, גואטמלה, גואטמלה, ארגון הברית הצפון אטלנטית [נאט” ו], השותפות הטרנס-פסיפית) ואויבים בלב  המדינה—ערוצי התקשורת של האומה, אבל גם אקטיביסטים למען הסביבה, פמיניסטיות, מקבלי קצבת סעד וחברים בסגל אקדמי. על פי טראמפ, האומה מתרוקנת מבפנים (כלומר, מטאפורות ההתפשטות שלו) גם כאשר היא מותקפת חיצונית (כלומר, מטאפורות הפלישה שלו). דונלד טראמפ גרם לאנשים לפחד בקלות יותר.

הקונספירציות של מר טראמפ מנצלות סוציולוגיה מורכבת. על הפרט להיזהר  Jardina (2019), מלהניח כי הגזענות לבדה מסבירה איך הרטוריקה של טראמפ עובדת. פוליטיקה של זהות לבנה, ג’רדינה טוענת, חייבת להיות מובנת מפוליטיקה של טינה גזעית. למרות שזהות לבנה מעלה באוב תמונות של גברים לבנים ממעמד הפועלים אשר כועסים על שאיבדו את מקום עבודתם, המזדהים כלבנים הם הרבה יותר מגוונים. הם נוטים להיות מבוגרים יותר, בעלי הכנסה בינונית, ויש להם רמות צנועות של השכלה, אבל, ביחד, הם מאמצים ״נטייה דומיננטית חברתית”, עם טעם סמכותני, וחשש שהזהות האנגלו-אמריקאית שלהם הולכת ומתרוקנת. במילים אחרות, חלק מאלו הנמשכים לקונספירציות של דונלד טראמפ מונעים יותר ע”י “הגנת זהות” מאשר שנאה כלפי מיעוטים. בשונה מאלה שמונעים על ידי רגשות טינה גזעניים, למשל, המזדהים כלבנים נוטים לתמוך ברווחה, ביטוח לאומי, וזכאויות ארוכות טווח אחרות.

גאונותו של טראמפ, אומרת ג’רדינה (2019), טמונה ביכולתו לפנות בו זמנית למזדהים הלבנים ולאלה המונעים על ידי טינה גזעית. הוא עשה זאת על ידי חוסר התפשרות בנושאי הגירה. שואב מרעיונות שנהיו פופולאריים בספרים כגון ׳אדיוס אמריקה׳ (2015) של אן קולטר ו׳פלישה׳ (2004) של מישל מלקין, טראמפ כתב מחדש את ספר ההוראות על פלורליזם אמריקאי, ובכך יצר חלקים שווים של נייטיביזם, פופוליזם ומדיניות הגנה על המולדת, עם תוספת של רוויזיוניזם ואתנוצנטריות. בשילוב הקריאות האלו, טראמפ נכנס לקינה מערבית רחבה יותר על זהות. על פי קאופמן (2019), שינויים דמוגרפיים המונעים על ידי נדידה ערערו את האורתודוקסיות הליברליות של המדינות האירופאיות המתקדמות ביותר. מסיבות כגון אלה, קל לראות כיצד מנטרת הקמפיין של מר טראמפ ב2016 “הפוך את אמריקה לנהדרת שוב (Make America Great Again)” יכולה להשתנות בקלות, במחוז הקונגרס השלישי של טנסי,  ל״הפוך את אמריקה ללבנה שוב” במהלך הקמפיינים הפוליטיים של 2020.

אבל האם כל זה נכון? האם אנחנו באמת יודעים, באופן אמפירי, שדונלד טראמפ הוא חריג? האם אנחנו מציגים את המציאות כפי שהיא כאשר אנו רואים ברטוריקה של טראמפ כדבר חדש ומסוכן? אולי טראמפ פשוט משלב את הג ‘ינגואיזם של בארי גולדווטר עם הליברטריאניזם של רונלד רייגן, ובכך שואב מאמריקאים אמידים בפני שינויים וקשוחים. אולי העיתונאים מדווחים יותר מדי על ההשמצות האתניות של טראמפ. אולי, כאשר שינה את מדיניות ההגירה של ארה”ב, טראמפ פשוט ממשיך עבודה שהחלה בממשל אובמה. אולי טראמפ הוא מציאותי, לא בדיוני; אולי הוא בדיוק כמו רוב הפוליטיקאים האחרים, רק רועש ותיאטרלי יותר. אולי הדבר החדש היחיד בנשיאותו של טראמפ הוא המערבולת הייחודית של שיערו המוזהב.

מאמר זה בוחן את השימוש של טראמפ במה שההיסטוריון ריצ’רד הופסטאדר (1964) תיאר בתחילת שנות ה-60 כ׳הסגנון הפרנואידי של הויכוח׳, סגנון שהתמקדו בו

דמויות מסתוריות שמתעטפות בערעור על כל מה שטוב. רובנו, מפעם לפעם, משתעשעים במחשבות כאלה, משתמשים באנטגוניסטים דמיוניים כדי להסביר מדוע החיים שלנו השתבשו. דונלד טראמפ מבין רגשות כאלה, ובמהלך הקמפיין של 2016, הוא ניצל אותם, וסיפר לבוחרים, מצויד ראיות קלושות, איך מהגרים, ביורוקרטים ואיך סין, במיוחד, הם מסוכנים ומנעו מהם את זכותם מלידה. כאשר נאמר בצורה גסה כזו, רטוריקה כזו נראית מטופשת, אבל, כאשר משורבב על ידי טראמפ, זה צלצל נכון עבור אלו המרגישים נצורים.

אבחן את הרטוריקה של טראמפ בכך שאשווה אותה לזו של אחרים שניהלו קמפיין לנשיאות בין השנים 1948 עד להווה. לאחר מכן, אנבור עמוק יותר לתוך יצירתו של טראמפ, ואשאל (1) כמה פעמים טראמפ השתמש בסגנון הפרנואידי, (2) מתי ואיפה הוא עשה זאת, ו-3) איך זה נשמע. אבל שיית עבודה כזו דורשת בניית מנגנון אמין ללכידת הרעיון של הופסטאדר, וזה לא היה לגמרי קל. הופסטאדר, אחרי הכל, היה היסטוריון קונבנציונלי שידע מה שידע וראה מה שראה אבל מעולם לא ציין את הפרמטרים המדויקים של הסגנון הפרנואידי. הוא דיבר רבות על השיח המדאיג בשנות ה-50 וה-60, אך הוא הוריש לאחרים לנתח את המבנה שלו לצורך עבודה מדעית חברתית מחמירה יותר. אני לוקח את המשימה הזאת כאן.

המשגת הסגנון הפרנואידי

כאשר הוא כתב את מאמרו בעל התיאור הרב ביותר ב-1964, הופסטאדר הרהר על שיח שהיה פופולרי בארצות הברית מההתחלה, שיח שהיה גם אגרסיבי וגם פרוטקציוניסטי. אלו שהשתמשו בסגנון הפרנואידי כללו את התנועה האנטי-בונים החופשיים של סוף שנות ה-20, אנטי-קתולים בשלהי המאה ה-19, מתנגדי הדיאליזם החדש של פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנות ה-30, חסידיו של אגודת ג’ון בירץ’ ומקרתיזם בשנות ה-50, וחברי המועצה של האזרחים הלבנים והתנועות המוסלמיות השחורות בשנות ה-60. “אני קורא לזה הסגנון הפרנואידי”, אמר הופסטאדר, “פשוט כי אף מילה אחרת לא מעוררת במידה מספקת את התחושה של הגזמה, חשדות, ופנטזיה מזימתית שיש לי בראש.” בארצות הברית בפרט, אומר הופשטטר (1964, 86), “עימות אתני ודתי היה בבירור מוקד מרכזי למוחות מיליטנטים וחשדניים מסוג זה, אבל עימותים מסוג זה גם יכולים להניע אנרגיות כאלה.”

חשדות לגבי הקומפלקס הצבאי–תעשייתי עוררו את התנועה האנטי – מלחמתית בסוף שנות ה-60, ואז לפעילים למען עובדי צ׳יקאנו; פמיניזם; זכויות הומוסקסואלים; פעילים סביבתיים; ולאחרונה, כיבוש וול סטריט והתנועה למען שמירה על חיי השחורים (Black Lives Matter). המטרה של הפרנויה השתנתה מקבוצה אחת לאחרת אבל תמיד כלל דאגות לגבי ריכוזי כוח סודיים. מהצד הימני, קבוצות הנוגעות בדבר תפילה בבתי הספר, חירויות התיקון השני, הגבלת הפלות, ובתי ספר לשכר גם הפיקו רטוריקה של חוסר אמון.

לפי הודג’ס (2015), לסגנון הפרנואידי יש מספר אלמנטים סגנוניים. ביניהם מתמקדים במזימות נסתרות, דיאלקטיקה של אנחנו-נגדם, כבוד ל

1. גרסה מפותחת יותר של מאמר זה משולבת בהארט (2020).

טוהר לאומי, וציווי לפעול במהירות. בעוד אלמנטים כאלה נראים ברורים מספיק כאשר מתוארים  בהרחבה, הסברם הוא עניין אחר לגמרי. אולם, מבחינה רעיונית, נראה שהסגנון הפרנואידי מצביע על שלושה אלמנטים שונים:

1. בידוד. באומה גדולה כמו ארצות הברית, קל להרגיש לבד. ככל שאדם פוגש יותר זרים בחיי היום-יום, כך התחושה נעשית חדה יותר. כפי שכל תלמיד כיתה ב’ שמחפש שותף לארוחת צהריים יעיד, החיים יכולים להיות אכזריים בדרכים כאלו.  דברים נעשים אכזריים יותר כאשר כסף וכוח נמצאים על כף המאזניים. ללאמי (2018) מציין כי שבטים מודרניים, כמו הקדמונים, מפתחים שפות נפרדות כדי להגן על עצמם: “סיעה אחת עשויה לדבר על ‘בלתי חוקיים’, ‘משפחות מסורתיות’, ‘ו ‘החיים של אלו שטרם נולדו’, בעוד שסיעה אחרת מדברת על ׳עובדים לא מתועדים’, ‘שוויון נישואים’ ו ‘הגוף שלי, הבחירה שלי׳.שבטים כאלה, אומר ללאמי, שולטים בשטחים נפרדים ומקשיבים לנביאים שונים, ובכך אוטמים את עצמם מאלו עם השקפות מנוגדות.

הבחירות לנשיאות של 2016 הביאו רגשות כאלה לכותרות. השיחות של טראמפ על “החומה” הפכו למליצה דומיננטית, סימן שהאומה הפתוחה ביותר בעולם כעת מפקפקת בעצמה. קונפליקט של פלישות אסלאמיות, הגנה על מסחר חופשי, קשיים עם הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) וחששות לגבי האדישות של הגבול הדרומי פתחו את הדלת לטראמפיזם. באופן לא מפתיע, אמרו קרפוביץ’, פופ ופטרסון (2018),  כי מצביעים רבים של טראמפ היו מנותקים מבני משפחה וחברים (לעתים קרובות מסיבות גאוגרפיות) ופחות קשורים להטבות בחסות הממשלה (תלושי מזון, אשראי הכנסה (EITC) וכו’) גם כן. טראמפ דיבר ישירות לאנשים אלו, אמר טריל (2017, 501); במקום לפתוח אותם לדיאלוג, טראמפ פיקח על “גבולות הקהילה המדומיינת שלהם”.

2. מכאוב. תחושה של בידוד היא מרכזית לסגנון הפרנואידי, אבל קהילות שמורות יכולות גם להעניק חיים. המשפחה הגרעינית, הקהילה המקומית והקבוצות האזרחיות מושכות במיוחד כי הן קטנות ומבודדות. כאשר מיקרו-קהילות מקבלות כוח, עם זאת, כוח שממנו אחרים מרגישים מודרים, דברים משתנים. לפתע, הקבוצה הקטנה הופכת למענה שלנו – הם גרים בקהילות מגודרות בזמן שאני גר בבניין דירות בן 10 קומות בשכונה של בניינים בני 10 קומות. כשזה קורה, דמיונם של אנשים נכנס להילוך גבוה וקוסמופוליטניות הופכת לקללה.

מתוך 241 מדינות העולם, ארצות הברית מדורגת במקום השלישי באוכלוסייה. איך אומה כה גדולה יכולה להרגיש קטנה? דרך רטוריקה. ״עלינו לעצור את הזרם האדיר של פליטים אלינו,״ דונאלד טראמפ הכריז בלי סוף: “פגשתי משפחה באוהיו שהיבול שלה נאכל על ידי מהגרים לא חוקיים” (Trump 2017b). “אמריקה גוססת, חברים, בדיוק כמו שהילרי גוססת. העבודות נעלמו. מקומות עבודה הוחלפו בתקנות, תאמין לי. ליצנים בכל מקום. הילרי רוצה גבולות פתוחים ” (trump 2016b). אף עובדות אמיתיות אינן מוצגות כאן ובכל זאת העולם מרגיש פתאום קלסטרופובי. הרטוריקה של טראמפ לקורבנות היא לעתים קרובות לא ברורה, אומרת ג’ונסון (2017), אבל הבאג הזה הפך לתכונה כאשר טראמפ השתמש בו כדי לצמצם את האפשרויות של האנשים.

3. התמרמרות. פחות מקום, יותר עוני. זה מספיק כדי להפוך כל אחד לממורמר. וזה הופך. הסגנון הפרנואידי מונע על ידי רשימה של תלונות אינסופיות. זה היה סגנון טבעי עבור דונלד טראמפ, בחור עם עור דק ידוע לשמצה. “בכל יום יש שקרים עליי בתקשורת המאוד לא ישרה”, אמר טראמפ: “הניו יורק טיימס, אשר נכשל, פרץ ל׳טראמפ טאוואר׳ וגנב מסמכים מזויפים מהמשרד שלי. יש לי את קלטת המעקב, אבל אתם לא יכולים לראות את זה כי אני תחת ביקורת של מס הכנסה” (Trump 2016a). מעט אמריקנים ידעו על מה טראמפ מדבר כאן, ולא היה להם אכפת מהפרטים של מצוקתו המסתורית. אבל הם ידעו איך זה מרגיש שנטפלים אליהם, וכך גם הם, הפכו ממורמרים.

״טראמפ פשוט לא יכול היה להשלים עם הידיעה שמישהו מקבל יתרון על חשבונו,״ אומר וולף (2018, 248). “המערכת האקולוגית שלו הייתה שווה לאפס. בעולם של טראמפ, כל דבר שנחשב לבעל ערך או שנצבר לו או נשדד ממנו.” התמרמרות-התחושה שמישהו נפגע שלא בצדק-הוא מטבעו דיון סובייקיטיבי, מחובר להוויותו של האדם-נגרם לי עוול; אני אומר שוב: נגרם לי עוול. חוסר הרשמיות והספונטניות של טראמפ, אומר תומפסון (2017, 20), לעתים קרובות יצר בלבול, אבל גם גרמו לו להישמע אותנטי למי, שכמו טראמפ, לא יכלו להוציא את התלונות שלהם באופן ליניארי בלבד. מיליארדר ופורקי מטען היו קשורים רגשית.

אופרציונליזציה של הסגנון הפרנואידי

הנוסחה בעלת שלושת השלבים המתקדמת של הסגנון הפרנואידי מסתכמת בזה: נסחפתי בזרם, הותקפתי על ידי כוחות אפלים ומרושעים, ואני זועם שזה קרה לי. כדי לנתח את המבנים האלו ולחקור את הטקסטים שנאספו במהלך הקמפיין של 2016 ולאחר מכן, השתמשתי בתוכנת DICTION (הארט וקרול 2014). DICTION נכתבת ב-Java (עבור ה-PCs ו-MACs) ומשתמשת בעשרת אלפים מילות חיפוש מחולקות על פני 33 רשימות או מילונים. הוא כולל גם מספר משתנים מחושבים.² אף אחד מתנאי החיפוש לא שוכפלו ברשימות אלו, מה שנותן למשתמש הבנה עשירה במיוחד של הטקסט. התוכנית גם מייצרת חמישה משתנים ראשיים על ידי שילוב (לאחר תקנון) של המשתנים. משתנים ראשיים אלו כוללים ודאות – המצביעים על החלטיות של טקסט; אופטימיות—התמיכה של אדם מסוים, קבוצה, או ניסיון; פעילות-תנועה, שינוי, או יישום רעיונות; ריאליזם-מילים המתארות עניינים יומיומיים מוחשיים; ושפה משותפת –  שמדגישה את ערכי הקבוצה והתחייבויותיה.

בעיקרון, DICTION משתמשת בשכבות לשוניות כדי להסביר את הטון, משהו שהופך יותר בר-זיהוי כאשר משפחות מילים מתערבבות. על ידי “התרחקות” מטקסט ומעקב רק אחר משפחות מילים, DICTION “הופכת את הטקסט למוזר,” כפי שאומר הפנומנולוג, ובכך מפנה תשומת הלב לאלמנטים שהתעלמו מהם אפילו הצופים הסבלניים ביותר. DICTION גם משווה פסקה שנבדקה לכ-70 אלף טקסטים שנותחו בעבר, ובכך עוזרת לחוקר לזהות את המאפיינים הייחודיים ביותר שלה.

כאן, שוב השתמשתי בשכבות לשוניות על ידי שילוב כמה מרשימות החיפוש הסטנדרטיות של DICTION ויצירת רשימות אחרות כדי למלא את הסגנון הפרנואידי. טבלה 1 מזהה את המילונים שנפרסו כך. מכיוון שרשימות המילים שונות בגודלן, ספירתן הוגדרה לפני ששולבו על מנת ליצור את שלושת המרכיבים השונים, ולאחר מכן, את הציון הכולל. עבור רוב הדוברים, שלושת רכיבי הבת אינם מתואמים היטב; כלומר, אלה שמרגישים זועמים לא מרגישים מבודדים במיוחד.³ עם זאת, כאשר אנשים אוהבים

2. DICTION מאפשרת גם למלומדים לבנות מילונים משלהם למטרות מיוחדות. משתמש יכול לבנות עד 30 מילונים כאלה (עד 200 מילים לכל אורך), אשר DICTION תשתמש בהם בשגרת החיפוש שלה.
3. עבור 56,711 פסקאות שעובדו על ידי DICTION, בידוד והתמרמרות יצרו קשר של מתאם דו משתני של .165, בידוד ומכאוב של .172, וסבל ומרמור של .091.

טבלה 1

רכיבים של סגנון פרנואידי

מתחם	רכיבים (תנאי חיפוש)	# מילות חיפוש	מגדילים	מקטינים
בידוד	חתרנות (חבלה, קיצוניים, בלתי חוקיים, לוביסטים וכו’)	50	x
	הדרה (התנתקות, יציאה, התעלמות, חרם וכו׳.)	375	x
	קולקטיבים (עמותות, מועצה, ארגון, ציבור וכו’)	114		x
	מונחים חברתיים (חקלאים, בית ספר, בעלי בתים, שכונה, וכו’.)	165		x
	מונחים משפחתיים (ילדים, נשים, משק בית, משפחות, וכו’).	23		x
	מקומות בינלאומיים (וינה, טורקיה, האוקיינוס השקט, מעבר לים, וכו’.)	652	x
	מקומות מקומיים (אוסטין, וושינגטון הבירה, המערב התיכון, סקרמנטו, וכו’.)	178		x
מכאוב	אשמה (מסוכן, מטעה, משוגע, מפלצתי, וכו’.)	346	x
	תוקפנות (קונפליקט, הרס, אש צולבת, בריון, וכו’.)	581	x
	קשיים (מייסר, גירעון, מבוכה, כישלון, וכו’.)	470	x
	הכחשה (לא יכול, לא אוכל, שום דבר, בלי וכו’)	39	x
התמרמרות	התייחסות עצמית (אני, עצמי, שלי, שייך לי, וכו׳)	7	x
	מונחים מוסריים (צדק, אכזריות, זכויות, הגינות וכו’.)	173	x

דונלד טראמפ השתמש בהם יחד (ובכך ביטא את הסגנון הפרנואידי), מתגלה בשיח מובהק.

מחקר זה הוא הנביעה האחרונה של פרויקט מיפוי הקמפיין (הארט וג’רוויס 2019), מאמץ מחקרי שמומן לראשונה על ידי קרן פורד והתאגיד קרנגי ועוצב כדי ללכוד את השפה הייחודית של הבחירות לנשיאות ארצות הברית. עד היום, כ-10 ספרים, יותר ממאה פרקים ומאמרים, וסדרת עבודות כאלו יצאה מהפרויקט. כיום קיים מסד נתונים של כמה מסכי כ-70 אלף טקסטים, כולל נאומי בחירות, דיונים, פרסומות, סיקורים מודפסים, ושידורי חדשות שהופקו במהלך מסעות הבחירות לנשיאות ארצות הברית בין 1948 עד להווה (ראו הארט, צ’ילדרס ולינד 2013). כדי ללכוד את קולו של העם, 11,500 מכתבים לעורך מ-12 ערים אמריקניות בגודל בינוני שנכתבו במהלך אותה תקופה, נאספו גם הם ונותחו⁴ (ראו את הארט 2018).

שאבתי מאוסף החומרים הזה (שעודכן עד 2018) כדי לעקוב אחר השימוש של הסגנון הפרנואידי לאורך זמן ואחר הנסיבות. כיוון רטוריקה היא לעתים קרובות תוצר של האישיות הייחודית של הדובר, עיבוד של DICTION יכול לעזור לשקול גורמים כאלה, ומאפשרת לחוקר להבחין את הנורמטיבי מן הייחודי, הגנרי מן הנסיבתי. זה אפשרי, אחרי הכל, שהסגנון הפרנואידי הוא הלינגואה פרנקה של הפוליטיקה האמריקאית, שיח המדובר על ידי כל הפוליטיקאים המתמודדים לנשיאות, שיח שנמשך במיוחד כאשר המרוץ מתהדק או כאשר הקהל הופך להיות פזיז או מיואש. ייתכן גם שהסגנון הפרנואידי מודה בשינויים מחזוריים, שהבוחרים מודאגים יותר, לעתים קרובות יותר כאשר המגמות ההיסטוריות, התרבותיות והכלכליות מתחילות להשתנות. שימוש בדונלד טראמפ כנקודת המוקד שלי, אני בוחן את כל אפשרויות אלה בממצאים המוצגים להלן.

4. הערים הללו (ומספר האותיות שנאמרו ב-2016) הן כדלקמן: Fall River, MA (118); Trenton, NJ (51); Utica, Ny (130); Roanoke, VA (150); Lake Charles, LA (94); Springfield, OH (107); Duluth, MN (135); St. Joseph, MO (93); Wichita Falls, TX (113); Billings, MT (92); Salinas, CA (72); and Provo, UT (55).

טראמפ והסגנון הפרנואידי

כפי שאנו רואים בטבלה 2, טראמפ קיבל ציון גבוה בשלושת הרכיבים האינדיבידואליים, וכפי שאנו רואים באיור מס’ 1, הוא גם השתמש בסגנון הפרנואידי בצורה אגרסיבית יותר מכל אחד מהמועמדים למפלגה הגדולה בין 1948 ל-2016. ציונים לסגנון הפרנואידי נסחפו כלפי מעלה במשך השנים עבור שני הדמוקרטים והרפובליקנים, למרות שהאחרון השתמש בהם בצורה מרשימה יותר. השימוש הגבוה בסגנון של מקיין וטראמפ שנראה באיור 1 הוא ראוי לציון במיוחד, אולי משקף דאגה הולכת וגוברת כי (1) האומה הופכת לאומה בעלת רוב של מיעוטים במהירות רבה מדי (2) העולם שבחוץ לוחץ בכוח רב מדי. זה יכול להיות גם נכון כי התעוזה של השנים שלאחר המלחמה (מחקר

טבלה 2

טראמפ כפרנואידי (לעומת מועמדים לנשיאות מ-1948 עד 2016)

סוג סימן דרגת טראמפ (מתוך 26) הגבוה ביותר הנמוך ביותר

סגנון פרנואידי	ציוני מכאוב	4	גולדוואטר	טרומן
	ציוני התמרמרות	8	GHW בוש	רייגן
	ציוני התבודדות	1	טראמפ	Kennedy
	סך הכל	1	טראמפ	טרומן

איור 1. סגנון פרנואידי על ידי מועמד ומפלגה, 1948-2016.

מדעי, האומות המאוחדות, צמיחת ההשכלה הגבוהה, השווקים הגלובליים החדשים) נתנו מקום לדאגה בנוגע לאתגרים הכלכליים, הצבאיים והתרבותיים שהאומה מתמודדת איתם כעת.

זו בהחלט הייתה הדעה של דונלד טראמפ. טראמפ הכפיל את השימוש של הילארי קלינטון בסגנון פרנואידי, התעלה על כל יריביו הרפובליקנים במהלך הבחירות המקדימות, וקיבל ציון גבוה באותה מידה בנאומיו, במודעות ובעימותים הפוליטיים.פרנויה ⁵ באה לטראמפ באופן טבעי: כאשר נאומי השליפה מהמותן שלו הושוו לאמירותיו המוכנות, לא ניתן היה להבחין בהבדלים ביניהם. הוא מצא כוחות מרושעים שמאיימים על האומה במהלך הבחירות המקדימות, כמו גם במהלך הבחירות הכלליות, כאשר הם פונים לקהל מפלגתי או לציבור הרחב, וכאשר ערך סיבוב של הקמפיין הפוליטי שלו בדרום או בצפון מזרח. באיזה כיוון החץ הסיבתי מצביע? האם ציבור הבוחרים קרא לדונלד טראמפ בגלל תלונותיו או שטראמפ הגיע לזירה ללא הכרעה, כעס על מגמות כלכליות וחברתיות מסוימות ונחוש להפוך אותן? בכל מקרה, נאומו מצא אוזניים שהקשיבו לו בקלות.

להילרי קלינטון לא היה כל כך מזל, למרות שגם היא עשתה שימוש גדול יותר בסגנון הפרנואידי מאשר רוב הדמוקרטים בעבר. גם היא התייחסה לתחושה של אנשים שהתעלמו מהם או פוטרו. גם היא הרגישה את הכאב שלהם. אבל הכאב שהיא הרגישה באופן החמור ביותר היה דונלד טראמפ. כאשר נאומי קלינטון מקבלים את הציון הגבוה ביותר על הסגנון הפרנואידי ונבחנו מקרוב, כולם היו מוכווני-טראמפ. במילים אחרות, ההתמקדות של קלינטון בטראמפ גרמה לה לרוץ מירוץ צמוד מידי אליו. מרגיש לבד ושמתעלמים ממך? היא שאלה את הקהל שלה. זה בגלל שדונלד טראמפ חושב שאתה לא רלוונטי. קשה לך? היא שאלה. לדונלד טראמפ לא אכפת. אתה כועס על גזענות וסקסיזם? דונלד טראמפ הוא הסופר שלהם. לאן שלא קלינטון פנתה, היא מצאה את טראמפ:

• בואו לא נסיח את דעתנו מהבחירה האמיתית בבחירות האלה. דונלד טראמפ הוכיח את עצמו כבלתי כשיר נפשית ולגמרי לא מוסמך להיות נשיא ומפקד.
• אני תוהה אם הוא בכלל יודע שראש נפץ גרעיני בודד יכול להרוג מיליוני אנשים? לכן עשרות קציני שיגור גרעיניים בדימוס עשו את הצעד חסר התקדים ואמרו שדונלד צריך, ואני מצטטת, ” שלא תהיה לו את האצבע על הכפתור.”
• דונלד אומר שאקדחים צריכים להיות מורשים במועדוני לילה שמגישים אלכוהול. הוא אפילו אמר, שביומו הראשון בתפקיד, הוא ידרוש מכל בית ספר באמריקה לתת לאנשים לשאת אקדחים לכיתות שלנו. איך מישהו יכול לחשוב שבתי הספר שלנו יהיו בטוחים יותר עם רובים נוספים?
• אסטרטגיית הקמפיין של דונלד טראמפ היא די פשוטה. הם הודיעו על כך. האסטרטגיה שלהם היא לגרום לנשים להישאר בבית, לגרום לצעירים להישאר בבית, ולגרום לאנשים צבעוניים (שצבעם הוא לא לבן) להישאר בבית. זה הכל חלק ממסע הבחירות שלו. (קלינטון 2016)

טראמפ תקף גם את קלינטון, אבל הקמפיין שלו היה יותר תרבותי מאשר אישי. טראמפ חש ברגשות של אנשים שנדחקו לשוליים, והוא לקח את הרגשות האלה ויצא איתם לדרך. הוא ראה את הנולד כשהוא עשה זאת. לקראת סוף שנתו השנייה בתפקיד, הניו יורק

5. דפוסים עבור סגנון פרנואיד במהלך נאומי בחירות כלליים ודיונים: הילרי קלינטון = 0.4015; דונלד טראמפ = 0.889; F [1, 2,423] = 231.490, p < .000. במהלך הדיונים הרפובליקניים: Trump 1.4245; Marco Rubio = 0.3701; Ted Cruz = 0.86543; Jeb Bush = 0.4566; John Kasich = 0.3100; Ben Carson = 0. 6788; F [5, 39.1733, p < .000.

טיימס הכריזו על סקר של 3,555 מצביעים סבירים בקליפורניה, אילינוי, קנטקי, מינסוטה ומערב וירג’יניה, שגילו ש—ללא קשר לאזור—47% מתומכי טראמפ הרגישו כמו זרים בארצם בעוד 44% מאלו שהתנגדו לטראמפ הרגישו אותו הדבר. למרות הכלכלה המשגשגת, למרות היעדר המלחמה, הרבה אמריקאים הרגישו מרוחקים ממרכז הפעולה. רגשות כאלה של התנכרות, אמר באדג׳ר (2018), נוגעים ב “משהו יותר בסיסי מהעדפות מדיניות, יותר אישי מאיך שאנשים רואים מנהיגים אינדיבידואליים.”

השימועים הסובבים את מינויו של השופט ברט קוואנו לבית המשפט הגבוה ביותר במדינה הביאו את הרגשות האלה לכותרות. “עם טראמפ בשלטון”, אומר באדג׳ר (2018), “פרטיזנים פשוט החליפו דעות על מי שמרגיש מנוכר.” זו תקופה מפחידה מאוד עבור גברים צעירים באמריקה”, הכריז הנשיא במהלך הדיונים, “כאשר אתה יכול להיות אשם במשהו שאולי אינך אשם בו “(כפי שצוטט בבאדג׳ר, 2018). במונולוג נלהב ולא מתוכנן, טרוור נוח מ“הדיילי שואו” ביקר את טראמפ בכך שהוא “מנסה לשכנע גברים שהם הקורבנות של תנועת ה#MeToo …  הוא יודע איך להציע התקרבנות לאנשים שיש להם הכי פחות ליגטימציה להיות קורבנות״, אמר נוח, ״שזה כלי חזק מאוד״ (כפי שצוטט בצ’יו, 2018).

לדברי אוליבר ווד (2014, 964), חשיבה על כשפים הייתה פופולרית בארצות הברית מזה זמן רב. כמחצית מהאזרחים מאמצים איזשהי תיאוריית קונספירציה, הם מדווחים, בחלקם משום שרעיונות כאלה “מספקים הסברים משכנעים לאירועים מעורפלים או מבלבלים” וחלק משום שכוחות סוציו-אקונומיים מסוימים (פחות השכלה, חברות בקבוצת מיעוט, או אמונה ב”סוף הזמנים”) מכוונים אותם לכיוון זה. אמונה ב “כוחות בלתי נראים, במכוון” מכופפת את ההיסטוריה כלפי “מאבק מאני בין טוב לרע”, טוענים הסופרים; בעוד אמונות כאלה לא גורמות לאנשים להרגיש טוב יותר, זה גורם להם להרגיש צודקים. חשוב מכך, אמר מויניהן (1985, 119), תמיד יש בסיס עובדתי לתיאוריות קונספירציה (למשל, עלייה במספר המהגרים המקסיקנים בארצות הברית), אף על פי שהתוצאות המיוחדות מהמידע הזה (למשל, מהגרים מבצעים פשעים אלימים יותר) לעתים קרובות חסרות בסיס.

הסגנון הפרנואידי מוזן גם על ידי חשיבה מוטיבציונית. דברים לא “פשוט קורים” עבור קושרי הקונספירציות. “אירועים מכריעים לא נלקחים כחלק מזרם ההיסטוריה”, אומר הופסטאדר (1964, 85), ״אלא כתוצאה מהרוע של מישהו. לאחר שלא הייתה להם גישה להתמקחות פוליטית או קבלת החלטות,״ הופסטאדר (1964, 86) ממשיך, ״אנשים מוצאים את התפיסה המקורית שלהם שעולם הכוח הוא מרושע מאושרת באופן מלא.” למה כל כך הרבה נשים האשימו את דונלד טראמפ בהטרדה מינית? “אני מאמין שהקמפיין של קלינטון עשה את זה”, אמר טראמפ. למה המספר שלו בסקרים התדרדר בפלורידה? כי מנהיגי המפלגה לא “שמו את משקלם מאחורי האנשים; יש עסקה מרושעת שלמה״ בתוך המפלגה. האם הונאת בחירות באמת אפשרית בארצות הברית? התקשורת “כה לא ישרה ומושחתת, “טראמפ ציין כי”הם הרעילו את מוחם של המצביעים” וכך הכל יכול לקרות (כפי שצוטט בסלטאן 2016).

חשיבה מבנית היא גם מרכזית לסגנון הפרנואידי. הכל מתחבר להכל, וכל ההשפעות יכולות להיות מיוחסות לאיזושהי סיבה סופית. שמו המוזר של ברק אובמה הפך אותו לזר, בעוד מקסיקו שולחת “את הרעים” לחדור לארצות הברית. עם טראמפ, אומר לינץ’ (2016), “לכל מזימה אפשרית וכל בעיה אפשרית-אם זה יהיה חברתי, כלכלי, או פוליטי – ניתן לייחס קבוצה ערמומית ומחושבת

 של קושרי קונספירציות״. דיטלה ורוטמברג (2016) מראים כי נרטיבים “מסובכים” כאלה מושכים במיוחד כפריים, פחות משכילים, משום שהם מראים כיצד האליטה דכאה אותם בקלות.

ההיבט הרביעי של הסגנון הפרנואידי הוא חשיבה מסלולית. מבנים מלוכדים דוחפים דברים בכיוון שנקבע מראש. דבר אחד מוביל למשנהו ואז משהו חשוב-משהו מסוכן-קורה. “עסקים גדולים, תקשורת עילית ותורמים גדולים עומדים בתור מאחורי הקמפיין של היריבה שלי״, טראמפ התלונן בספטמבר 2016, ״כי הם יודעים שהיא תשמור על המערכת המבוימת שלנו במקום. … אני מוביל בפלורידה, הסקרים מראים את זה. אם אפסיד את פלורידה, נדע שיש הונאת בחירות. אם יש הונאת בחירות, הבחירות יהיו לא חוקיות” (כפי שצוטט באדסל 2016). גם כאשר התוצאות דמיוניות האלו הן תוצאות לא שמחות, החשיבה המסלולית מוכיחה כי שיעורים ישנים עדיין מחזיקים, כי המשחק הוא מבוים, וכי אתה לא יכול להילחם בעירייה. הנחמה הזאת של חיזוי מראש משאירה טעם מר, אבל היא שומרת על השקפת העולם שלמה.

הסגנון הפרנואידי דורש אך מאמץ צנוע עבור הדובר ועבור המאזין. כאשר נתונים עובדתיים אינם זמינים, הדמיון שלנו ממלא את החסר. כאשר קשה להסביר את התוצאות, מניעים נסתרים באים להציל את היום. הפוליטיקה הייתה תלויה מזמן בחשיבה כל כך קלה, בין השאר משום שדברים משתנים כל כך מהר ומשום שהמדיניות הציבורית כל כך מסובכת. להיות מסוגל לסמוך על דעות קדומות ישנות, סיפורים ישנים, הופך למשביע רצון, במיוחד עבור טירונים פוליטיים כמו דונלד טראמפ. בגלל שהוא ידע כל כך מעט על העולם הלא-עסקי כאשר רץ לנשיאות בשנת 2015, טראמפ היה זקוק לנוסחה רטורית הנובעת מניסיון חייו ומהשקפה קשה על העולם. כתוצאה מכך, הסגנון הפרנואידי מצא אותו.

המצביעים והסגנון הפרנואידי

למרות שהסגנון הפרנואידי הופקע על ידי פוליטיקאים, שורשיו נמצאים עמוק בתוך האזרחים. מכיוון שהאומה נרדפה על ידי גודלה והמגוון שלה מאז תחילתה, האמריקנים תמיד הביטו מעבר לכתפיהם כאשר הם מעריכים את היתרון היחסי שלהם. זה היה נכון במיוחד עבור אלה שמתעניינים בפוליטיקה. כאשר משווים מכתבי אזרחים לעורך הנאומים של פוליטיקאים וסיקור קמפיינים, מצאתי הבדלים מסיביים בשימוש בסגנון פרנואידי, כאשר פוליטיקאים משתמשים בו פי שלוש יותר מאשר חברי העיתונות בעוד שמצביעים משתמשים בזה 50% יותר מאשר קמפיינרים. ⁶ יותר מזה, כפי שאנו רואים באיור 2, חלה עלייה צנועה בשימוש של כותבי מכתבים בסגנון הפרנואידי לאורך השנים, כאשר קמפיין 2016 ממתעלה על כל הבחירות הקודמות.⁷

6. דפוסים של סגנון פרנואידי בקרב מצביעים = 0.2121; בקרב פוליטיקאים = 0.1470; בקרב העיתונות

-0.2721; F[2, 43,295] = 1,178.133, p < .000.

7. דפוסים בקרב בכותבי מכתבים בזמן הבחירות של הארי טרומן/דווייט אייזנהאואר = 0.0698; הבחירות של ג ‘ון קנדי/לינדון ג’ונסון = 0.1661; ריצ’רד ניקסון/ג’ימי קרטר = 0. 1601; רייגן/ג’ורג’ בוש = 0. 1664; בחירות ביל קלינטון = 0. 3907; 

הבחירות של בוש = 0.3655; הבחירות של אובמה = 0.3819; בחירות טראמפ = 0.5390; F [7, 11,264] = 40.734],

p < .000.

איור 2. סגנון פרנואידי למכתבים של אזרחים ולסיקור תקשורתי לאורך הזמן.

ממצאים אלה משקפים באופן חלקי את אלו שכותבים מכתבים לעורך: אכפת להם מאוד מהכיוון של האומה. הם בעלי דמיון, כל הזמן על משקיפים על מבנים, מניעים ומכשולים שמעכבים ממשל נאור. הם גם אוהבים עודף רטורי. בין אם שמאל או ימין, בין אם דהוי בצורה מסיבית או רק דהוי, הם ממהרים לאתר את העלילה:

• מטעם קלינטון: אני לא יכול שלא לצחוק כשאני שומע מועמד גבר, עשיר ולבן מתלונן על איך המערכת הפוליטית ״מבוימת״ כנגדו.   המערכת הפוליטית במדינה זו כבר מבוימת מאז האומה שלנו הוקמה-מבוימת נגד נשים שנאסר עליהן להצביע על ידי האבות המייסדים הנצחיים שלנו ל130 השנים הראשונות של קיומה של האומה שלנו, במשך 175 שנים נגד אנשים עניים שלא יכלו להרשות לעצמם מס סקר, נגד אפרו-אמריקאים שהיו “מדוכאים” במגוון דרכים מלהצביע בדרום במשך 100 שנים לאחר  שהעבדות בוטלה באופן סמלי, מבוימת על ידי מערכת של שתי מפלגות של רפובליקנים ודמוקרטים, שהופכת את זה כמעט לבלתי אפשרי למועמד של מפלגה שלישית לנצח. (Beymer 2016)
• מטעם טראמפ: אני מפציר באלה שעדיין מתלבטים לגבי ההעדפה שלהם למועמד לנשיאות לבדוק את ההפגנות המקוממות בכמה מההפגנות והאירועים של המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ. המפגינים האלה מביכים את החברה; המחאות שלהם הן דוגמה פתטית לשיח פוליטי. אני מטיל ספק במניעים האמיתיים שלהם להתנהגויות המגעילות, ובמקרים מסוימים, להתנהגויות הפליליות שלהם. אולי הם חוששים שאם טראמפ ייבחר, הם יצטרכו למצוא עבודה אמיתית ולהרוויח משכורת. זה בטוח מפחיד חלק מהם, במיוחד מאחר שמעסיקים רבים דורשים

בדיקות סמים בימים אלה. שאל את עצמך: האם אתה רוצה להיות באותו הצד של המוחים האלה? (Bushnell 2016)

• מטעם אף אחד מהמועמדים: יש לנו שני אנשים מכובדים שרצים לנשיאות. מועמדים כמו שלא נראו מעולם. נראה שאחד מהם מדבר על “אני הגדול ואתה הקטן”, מאחר והוא בקביעות מזכיר את שמו ואת עושרו. ראה שלשנייה יש ערכים אפלים מעבר לים כיוון שהיא צוברת עושר במקומות רחוקים על ידי דיבורים והבטחות שווא. היא גם אחראית על הגברים שנהרגו בבנגאזי ואת הטיוחים של הפעילות הפוליטית בוושינגטון, שעכשיו שוב נמצאים על המבער. זה נהיה קשה לבחור אחד על פני השנייה כאשר העבר שלהם לא מציג אותם כבלתי מזוהמים ולא נראה שהם ניהלו חיים כנים. יש לנו את הפריביליגיה לבחור בין שקרים ישנים לבין שקרים חדשים. מה שלא תעשה, אל תשב בבית ולא תצביע. דרך אגב, שניהם לובשים מכנסיים. (Waltrip 2016)

העלייה הדרגתית בסגנון הפרנואידי בקרב הכותבים עשויה להצביע על משהו תרבותי – סלידה הולכת וגדלה מפוליטיקה? תחושה שאינטרסים זרים משפיעים באופן מוגזם על אמריקאים מן השורה? אמונה שלא ניתן לבטוח באנשים יותר? דונלד טראמפ מתחבר לרגשות אלה, אומר D ‘ Antonio (2013, 193), על ידי העדפה של “היגיון אנטי-אינטלקטואלי באופן עיקש, ששיחק לתלונות של סוג הגברים הלבנים המיוצגים על ידי דמות הטלוויזיה ארצ’י בונקר, שכמו טראמפ, הגיע מקווינס.״ קסלר (2018, 12) מציין כי, כמו רונלד רייגן, טראמפ, דיבר כאזרח לאזרחים, ללא שמץ של התנשאות של מומחה למדיניות, קוסמופוליטיות, או דמעות תנין.”

במקום להתייחס לטראמפ כאל אובייקט פסיכולוגי,  נראה שעדיף לחשוב עליו במונחים סוציולוגיים, כמישהו מההמולה המרושלת של התרבות האמריקאית. בשונה כמו ברק אובמה, שמנמק מהראש, טראמפ מנמק מהמעי, מחבר אותו לעולם של פוסט-אמת שעוצב מתוך אכזבות של אנשים. כשעיתונאי התעמת איתו בנוגע לשקרים ולהתחמקויות שלו, טראמפ הצדיק את טענותיו בפשטות: “אתה יודע מה חשוב, מיליוני אנשים מסכימים איתי; [אנשים ממשיכים לומר] ׳אנחנו מסכימים עם מר טראמפ. אנחנו מסכימים׳. הם אנשים חכמים מאוד” (כפי שצוטט בEdsall, 2018). למרות ש-59% מהאמריקאים חושבים שטראמפ טוען טענות כוזבות, 52% טוענים כי גם התקשורת עושה זאת (Edsall 2018). אז במי תוכל לבטוח? ולמה בכלל לתת אמון בהתחשב בקונספירציות שצפות?

אחד היתרונות של הסגנון הפרנואידי הוא שהוא פונה לאלו שיש להם “סלידה משינוי חברתי”. גרוסמן ותלר (2018) הראו כי גישות כאלה חוזות באופן גבוה תמיכה בטראמפ. זה היה נכון במיוחד עבור אנשים השאינם חלק מהאליטה, אלה שהם מאוד היררכיים, ואלו שמקיימים סטנדרטים מוסריים מסורתיים. אנשים כאלה נוטים גם להיות אינטואיציוניסטים, אומרים אוליבר ו-ווד (2018), להאמין בדברים שטותיים כמו אלוהים; רוחות רפאים; תפיסה על חושית; גלגול נשמות; ״חשיבה חיובית״; וכמובן, קונספירציות. אינטואיציוניסטים בדרך כלל פחות משכילים, עניים יותר, נמצאים תחת מצוקה כלכלית, הם מבקרים בכנסייה באופן קבוע, ומאמינים במשמעת קפדנית לילדיהם. רבים מהם, אבל לא כולם, תמכו בטראמפ בשנת 2016 בגלל אותן “אמונות שחורגות מנורמות מוסריות”. טראמפ גם בטח באינטואיציות שלו: “אני אדם מאוד אינסטינקטיבי, אבל האינסטינקטים שלי מתבררים כנכונים” (כפי שצוטט באוליבר ו-ווד, 2018, 106). כשהסגנון הפרנואידי הופך לפופולארי יותר בקרב פוליטיקאים ואזרחים,

אני תוהה לאן כל זה מוביל. בעוד העיתונות עצמה דוחה בדרך כלל אינטואיזם, ייתכן שגם לזה יש תקרה. כפי שאנו רואים באיור 2, למרות

שהדיווח המיינסטרימי מתחיל בבסיס הרבה יותר נמוך, הדיווח הופך יותר ויותר להיות בסגנון פרנואידי בשנים האחרונות.⁸ בחלקו, זה יכול להיות בגלל שדיווחי עיתונות לעתים קרובות מצטטים שחקנים פוליטיים (השפעה עקיפה), אבל “חשיבה קסומה” עשויה להשפיע גם על העיתונות כיוון שגם היא נתפסת לעתים קרובות על ידי עלילות של קונספירציה, וזה עשוי להסביר מדוע העיתונות נמצאת תחת מתקפה מתגברת בשנים האחרונות. אולי צרכני החדשות מתקשים יותר להבחין בין דיווחי חדשות לבין תעמולה פוליטית, בין ניתוח קר רוח לבין עריכה מגמתית. בכל מקרה, חובה עלינו לבחון מקרוב יותר את הדינמיקה הרטורית סביב יחסיו של טראמפ עם העיתונות.

התקשורת והסגנון הפרנואידי

אולי יותר מכל אדם אחר שהתעלה לנשיאות, לדונלד טראמפ יש סלידה מיוחדת מהתקשורת. עיתונאים רודפים אותו והוא רודף אותם בחזרה. זה נכון במיוחד במהלך מסיבות עיתונאים. בחרתי 19 מפגשים כאלה לניתוח, חצי מהקמפיין של 2016 וחצי לאחר יום הבחירות. לאחר שהראיונות חולקו לארבעה חלקים שווים (ראו איור 3), התפתחה התקדמות קבועה של הסגנון הפרנואידי. בעוד כמה מהתקדמויות היו לינארית יותר מאחרות, כל ראיונות העיתונות הראו שימוש הרבה יותר גבוה בסגנון הפרנואידי בנקודות הסיום שלהם מאשר בהתחלה. בעקביות מושלמת, טראמפ קיבל הסכמה ממצביעיו ככל שהמפגשים התקדמו, ככל הנראה משום שהתקשורת עצבנה אותו יותר ויותר. כשזה קרה, הדמיון של טראמפ המריא.

למשל, מסיבת העיתונאים הנשיאותית ב-16 בפברואר, 2017. זה היה אחד האירועים הרשמיים הראשונים של מר טראמפ בבית הלבן, וזה הראה את הסגנון הפרנואידי בפעולה:

• רבעון ראשון – הקנטה עדינה: הבוקר, בגלל שרבים מהכתבים ומהאנשים של האומה שלנו לא יגידו לכם את האמת, ולא יתייחסו לאנשים הנפלאים של המדינה שלנו בכבוד שמגיע להם. ואני מקווה שבהמשך אנחנו נוכל להשתנות, ואולי להסתדר קצת יותר טוב, אם זה אפשרי. ואולי לא, וגם זה בסדר.
• רבעון שני – מוסיף קצת נשכנות: הניו יורק טיימס הכושל פרסם אתמול כתבה גדולה וארוכה בעמוד הראשי. והיא הייתה מאוד מפוקפקת, כפי שאתם יודעים. היא הייתה בדיחה. והאנשים שהוזכרו בכתבה, שמתי לב שהם היו בטלוויזיה היום ואמרו שהם אפילו לא דיברו עם רוסיה. הם אפילו לא היו חלק, באמת … אני מתכוון, הם היו חלק כל כך קטן. לא דיברתי איתם.
• רבעון שלישי – מצייר קו בחול: לא אכפת לי מכתבות רעות. אני יכול להתמודד עם כתבה רעה יותר טוב מכל אחד אחר כל עוד היא אמיתית ו, אתם יודעים, לאורך הזמן, אני אעשה טעויות ואתם תכתבו בצורה גרועה ואני בסדר עם זה. אבל אני לא בסדר עם זה כשזה מזויף. אני מתכוון, אני צופה ב-CNN, ויש שם כל כך הרבה כעס ושנאה ורק השנאה … אתם לא היחידים, אז אל תרגישו רע. אבל אני חושב שזה צריך להיות ישר. אני חושב שזה צריך להיות …למען האמת, אני חושב שזה יהיה יותר מעניין. אני יודע כמה טוב הרייטינג של כולם

8. דפוסים לסגנון הפרנואידי בסיקור חדשותי במהלך הבחירות של טרומן / אייזנהאואר =

-0.5061; הבחירות של קנדי/ג’ונסון = – 0.441; הבחירות של ניקסון/קרטר = – 0.4228; הבחירות של רייגן/GHW בוש = – 0.2040, הבחירות של קלינטון = – 0.1622; הבחירות של GHW בוש = – 0.2219; הבחירות של אובמה = 

-0.2502; בחירות טראמפ = 0.0070; F [7, 26,707] = 105.501, p < .000.

איור 3. סגנון פרנואידי במהלך ראיונות של דונלד טראמפ עם העיתונות.

כרגע, אבל אני חושב שלמעשה … אני חושב שהם יהיו טובים יותר. אנשים, אני מתכוון, יש לכם שיעור אישור נמוך יותר מהקונגרס.

• רבעון רביעי – בפרצוף שלך:  האם אתה כתב ידידותי? תראו כמה הוא ידידותי. חכו. חכו. תראו כמה הוא ידידותי. לך על זה … הוא אמר שהוא הולך לשאול שאלה

קלה ופשוטה מאוד. וזה לא, זה לא, לא … לא שאלה פשוטה, לא שאלה הוגנת. טוב, שב, אני מבין את שאר השאלה שלך. אז הנה הסיפור, חברים. דבר ראשון, אני האדם הכי פחות אנטישמי שראית בחייך. מספר שתיים, גזענות, האדם הכי פחות גזעני. למעשה, פעלנו בצורה מאוד טובה ביחס לאנשים אחרים שרצים למפלגה הרפובליקנית … שקט, שקט, שקט— תראו, הוא שיקר לגבי … הוא הלך לקום ולשאול שאלה מאוד ישרה, פשוטה, רק שתדעו, ברוכה הבאה לעולם של התקשורת. אבל תן לי רק להגיד לך משהו, שאני שונא את ההאשמה הזו, היא דוחה בעיניי. אני שונא אפילו את השאלה כי אנשים שמכירים אותי, ואתה שמעת את ראש הממשלה, שמעת את בנימין נתניהו אתמול, שמעת אותו, את ביבי? הוא אמר, אני מכיר את דונלד טראמפ כבר הרבה זמן ואז הוא אמר, תשכח מזה. אז אתה צריך לקבל את זה במקום לקום ולשאול שאלה מאוד מעליבה שכזאת. (Trump 2017a)

אנחנו רואים כאן תערובת של כעס ורברבנות, לא רק תגובה לחוצפה של העיתונות אלא גם משחק לקהל. טראמפ תקף רבים אחרים במהלך השנים, אבל אף אחד לא העניק סיפוק כמו התקשורת. באופן לא מפתיע, אני מוצא כי (1) השימוש של טראמפ בסגנון הפרנואידי היה גבוה יותר במפגשי העיתונות שלו מאשר בנאומים והעימותים שלו (2) סגנונו הפרנואידי היה גבוה יותר במסיבות העיתונאים של טראמפ מאשר משל 12 קודמיו בתפקיד.⁹ העיתונות הוציאה את הפרנויה מטראמפ, ו, די מתקבל על הדעת, טראמפ עשה את חברי העיתונות יותר פרנואידים, כמו גם עם ההתקפות הבלתי פוסקות שלו על הדיווח שלהם ועל עצם קיומם.

מסקנה

באמצעות הסגנון הפרנואידי, דונלד טראמפ מספק סוג של טיפול לעם האמריקאי, במיוחד עבור אלו שמרגישים שנטפלים אליהם. כמטפל, טראמפ דיבר ללא מעצורים על מקסיקנים לא רצויים ועל דמוקרטים חשאיים כדי להסביר מדוע עובדים נתקעו בעבודות ללא מוצא. ככל שסיפר סיפורים כאלה יותר ויותר הוא קיבל חיזוקים על כך, והטיפול שלו הפך לטיפול עצמי. לפתע, הוא לא הפסיק לדבר על כוחות אפלים, וברגע שנבחר, הוא המשיך לעשות זאת. האם דונלד טראמפ באמת פרנואידי? במובנים רבים, זו שאלה לא רלוונטית. ההבחנה החשובה יותר היא שהוא מציג פרנויה בצורה מבריקה.

ברגע שהוא נכנס לתפקיד הנשיאותי, הסגנון הפרנואידי הפך לאדון של טראמפ יותר מאשר הוא עצמו. בדרך כלל, הוא שמר על המחסנית שלו זמן רב ככל האפשר ולאחר מכן-בום-פיצוץ נוסף. השימוע של הסנאט שחוקר את ההאשמות של ד”ר כריסטין בלייסי פורד על התנהגות מינית בלתי הולמת נגד שופט בית המשפט העליון, ברט קוואנו, מדגים את זה. טראמפ התאפק ככל שיכל, תיאר את עדותה של ד”ר פורד כ”משכנעת מאוד” ותיאר אותה כ”עדה אמינה מאוד” (כפי שצוטט בDawsey וSonmentz 2018). ואז הגיעה מיסיסיפי. ארבעה ימים לפני ההצבעה בסנאט, טראמפ לעג לד”ר פורד בעצרת בסאות’ הייבן, חיקה את תיאורה של התקיפה המינית בסגנון ווֹדְבִיל: “אני לא זוכרת!” ״אני לא זוכרת!” ״למעלה? למטה? איפה זה היה?” (כפי שצוטט ב

9. דפוסים של הסגנון הפרנואידי לנאומי הקמפיין של טראמפ = 3.6521; תקשורת בין-צפיות = 6.1499; מסעי בחירות = 4.6457; F [2, 779] = 51.020, p < .000. דפוסים של הסגנון הפרנואידי לנאומי הקמפיין של טראמפ = 3.4946; של נאומי הקמפיין של קודמיו = 0.3933; של נאומי המשרד הסגלגל של טראמפ = 0.3933; של נאומי המשרד הסגלגל = – 0.6097; F[3, 4,33] = 229.183, p <p = 03933

.000.

Baker 2018). לאחר שההצבעה לאישור קוואנו נחטפה, טראמפ שוב יצא לדרך (הפעם באורלנדו, פלורידה), ותיאר את כל התקרית של פורד-קוואנו כ”תרמית”, “מצב מביש שנגרם על ידי אנשים רעים” (כפי שצוטט בBaker 2018).

אומה אשר מתמכרת לסגנון הפרנואידי נמצאת ללא ספק בצרות. בספר מסקרן, סונדרס (2007, 11) מתאר את הטרפות של “איש המגפון”, כאדם שמפנק כל מסיבת קוקטייל עם תוכחותיו הצווחניות ש”מתנגדים אלינו, גורמים לנו להרגיש חרדים, לא יעילים ובודדים.” זלזול כזה של אדם, אומר סונדרס, מקשה על שינוי השיחה, מה שגורם לאנשים לחמוק משם, לנטוש את הדיון לגמרי. על פי אות, איש מגפון אמין אחד, ניוט גינגריץ’, זיהה את אסטרטגיית הקמפיין הרפובליקנית המושלמת שנתיים שלמות לפני הבחירות ב-2020: “ערי המקלט יכולות להיות העתיד. גם לך יכולה להיות חבורת MS-13 בשכונה שלך”. (כפי שצוטט ברוג׳רס והברמן 2018).

הסגנון הפרנואידי בסופו של דבר מתעתע באמון באנשים ובמוסדות, כאשר הפרנואיד חי במרחב קטן שגבולותיו הם האטרקציה העיקרית שלו. למרות שהוא אמן כשהוא מתאר סכנות בלתי נראות, דונלד טראמפ מכווץ את הקהל שלו, מגביל אותם למה שהם כבר יודעים, גורם להם לפחד מכל מה שחדש. הוא גם הופך אותם לחסרי עניין בזרים, תועלת מוזרה לאומה ששלחה בעבר מיסיונרים – דתיים וחילוניים, תאגידים ופילנתרופים – לכל פינה בעולם. יש משהו בלתי אמיץ בסגנון הפרנואידי, משהו עצוב במי שמוצא בזה מנוחה. זה יותר מאירוני שבחור כמו דונלד טראמפ, שעשה מיליונים, איבד מיליונים ועשה אותם שוב, שבילה את חייו כחול בר – יתמחה עכשיו בלגרום לאנשים לפחד. אולי זו הסיבה שהוא לא ישן טוב בלילה.

כמה זמן הסגנון הפרנואידי ימשוך קהל לטראמפ? הטענה שלו, אחרי הכל, היא כי (1) מספר קטן של אנשים (2) זומם בחשאי (3) לגרום לנזק משמעותי. הצורך לעדכן את הנוסחה שוב ושוב הוא מעמסה. בכל יום, חייבים למצוא זוממים טריים ומעילה חדשה באמון שמא הסיפור יחשוף את עצמו. כמה זמן אומה יכולה לשמוע דברים כאלה מבלי להתעייף? כמה זמן יכולה התקווה לתפוס מושב אחורי בארצות הברית, האופטימית בצורה המטופשת ביותר מכל האומות? יום אחד, אפילו שחקן מריר כמו דונלד טראמפ חייב למצוא מופע חדש. יום אחד, חסידיו יהיו חייבים למצוא משהו אחר שיניע אותם. יש לקוות ששני הימים יגיעו בקרוב.

References

Badger, Emily. 2018. “Estranged in America: Both Sides Feel Lost and Left Out.” New York Times, October 4. https://www.nytimes.com/2018/10/04/upshot/estranged-america-trump-polarizati on.html.

Baker, Peter. 2018. “Trump Bets Kavanaugh ‘Hoax’ Can Turn into Midterm Gains.” New York Times, October 8. https://www.nytimes.com/2018/10/08/us/politics/trump-kavanaugh-accusations-hoax. html.

Beymer, Robert. 2016. “‘Rigged Election’ Complaint Comes from the Candidate with All the Advantages.” Duluth News Tribune, October 24. https://moody.utexas.edu/centers/strauss/campa ign-mapping-project.

Bushnell, Jeff. 2016. “Protestors Make Trump Look Good by Comparison.” Duluth News Tribune, June 3. https://moody.utexas.edu/centers/strauss/campaign-mapping-project.

Chiu, Allyson. 2018. “Noah: Trump Convincing Men They Are the ‘True Victims’.” Washington Post, October 5. https://www.washingtonpost.com/news/morning-mix/wp/2018/10/05/trevor- noah-calls-out-trump-for-trying-to-convince-men-they-are-the-true-victims-of-the-metoo- movement/?utm_term=.0bda392b7257.

Clinton, Hillary R. 2016. “Remarks on Gun Control and National Security in Cincinnati, Ohio.” October 31. https://www.youtube.com/watch?v=_uqmcnwjHry.

Coulter, Ann. 2015. Adios America: The Left’s Plan to Turn Our Country into a Third World Hellhole.

Washington, DC: Regnery.

D’Antonio, Michael. 2013. Never Enough: Donald Trump and the Pursuit of Success. New york: Thomas Dunne Books.

Dawsey, Josh, and Felicia Sonmez. 2018. “Trump Mocks Kavanaugh Accuser Christine Blasey Ford.” Washington Post, October 2. https://www.washingtonpost.com/politics/trump-mocks-kavan augh-accuser-christine-blasey-ford/2018/10/02/25f6f8aa-c662-11e8-9b1c-a90f1daae309_story. html?noredirect=on&utm_term=.b9e42fc5fde2.

DiTella, Rafael, and Julio J. Rotemberg. 2016. “Populism and the Return of the ‘Paranoid Style’: Some Evidence and a Simple Model of Demand for Incompetence as Insurance against Elite Betrayal.” Working Paper. Cambridge, MA: National Bureau of Economic Research. https://www.nber.org/papers/ w22975.

Edsall, Thomas B. 2016. “The Paranoid Style in American Politics Is Back.” New York Times, September

8. https://www.nytimes.com/2016/09/08/opinion/campaign-stops/the-paranoid-style-in-ameri can-politics-is-back.html.

Edsall, Thomas B. 2018. “Is President Trump a Stealth Postmodernist or Just a Liar?” New York Times,

January 25. https://www.nytimes.com/2018/01/25/opinion/trump-postmodernism-lies.html.

Grossman, Matt, and Daniel Thaler. 2018. “Mass-Elite Divides in Aversion to Social Change and Support for Donald Trump.” American Politics Research 46 (5): 753–84.

Hart, Roderick P. 2018. Civic Hope: How Ordinary Americans Keep Democracy Alive. New york: Cambridge University Press.

Hart, Roderick P. 2020. Trump and Us: What He Says and Why People Listen. New york: Cambridge University Press.

Hart, Roderick P., and Craig C. Carroll. 2014. “DICTION: The Text Analysis Program.” https://www. dictionsoftware.com/.

Hart, Roderick P., Jay P. Childers, and Colene J. Lind. 2013. Political Tone: How Leaders Talk and Why.

Chicago: University of Chicago Press.

Hart, Roderick P., and Sharon E. Jarvis. 2019. “Campaign Mapping Project: Annette Strauss Institute for Civic Life.” https://moody.utexas.edu/centers/strauss/campaign-mapping-project.

Hodges, Adam. 2015. “The Paranoid Style in Politics: Ideological Underpinnings of the Discourse of Second Amendment Absolutism.” Journal of Language Aggression and Conflict 3 (1): 87–106.

Hofstadter, Richard. 1964. “The Paranoid Style in American Politics.” Harpers, November. https:// harpers.org/archive/1964/11/the-paranoid-style-in-american-politics/.

Jardina, Ashley. 2019. White Identity Politics. New york: Cambridge University Press.

Johnson, Paul Elliott. 2017. “The Art of Masculine Victimhood: Donald Trump’s Demagoguery.”

Women’s Studies in Communication 40 (3): 229–50.

Karpowitz, Christopher F., Jeremy Clayne Pope, and Kelly D. Patterson. 2018. “The Disconnected Trump Voter.” Paper presented at the annual convention of the American Political Science Association, Boston, MA, September.

Kaufmann, Eric. 2019. Whiteshift: Populism, Immigration, and the Future of White Majorities. London: Harry N. Abrams.

Kesler, Charles R. 2018. “Thinking about Trump.” Claremont Review of Books 18 (2). https://www.clare mont.org/crb/article/thinking-about-trump/.

Lalami, Laila. 2018. ““Does American ‘Tribalism’ End in a Compromise or a Fight?’” New York Times Magazine, June 26. https://www.nytimes.com/2018/06/26/magazine/does-american-tribalism- end-in-a-compromise-or-a-fight.html.

Lynch, Conor. 2016. “Paranoid Politics: Donald Trump’s Style Perfectly Embodies the Theories of Renowned Historian.” Salon, July 7. https://www.salon.com/2016/07/07/paranoid_politics_ donald_trumps_style_perfectly_embodies_the_theories_of_renowned_historian/.

Malkin, Michelle. 2004. Invasion: How America Still Welcomes Terrorists, Criminals, and Other Foreign Menaces to Our Shores. Washington, DC: Regnery.

Moynihan, Daniel Patrick. 1985. “The Paranoid Style in American Politics Revisited.” The Public Interest 81: 107–27.

Oliver, J. Eric, and Thomas J. Wood. 2014. “Conspiracy Theories and the Paranoid Style(s) of Mass Opinion.” American Journal of Political Science 58 (4): 952–66.

Oliver, J. Eric, and Thomas J. Wood. 2018. Enchanted America: How Intuition and Reason Divide Our Politics. Chicago: University of Chicago Press.

Rogers, Katie, and Maggie Haberman. 2018. “Trump Sees a ‘Red Wave’ Where His Party Sees a Red Alert.” New York Times, September 20. https://www.nytimes.com/2018/09/20/us/politics/ trump-republicans-midterms.html.

Saletan, William. 2016. “Trump Is a Madman—The Third Debate Settled It: He’s Not Just Cynical.

He’s Paranoid.” Slate, October 20. https://upload.democraticunderground.com/12512528990.

Saunders, George. 2007. The Braindead Megaphone. New york: Riverhead Books.

Terrill, Robert. 2017. “The Post-Racial and Post-Ethical Discourse of Donald J. Trump.” Rhetoric and Public Affairs 20 (3): 493–510.

Thompson, Mark. 2017. “Trump, Brexit, and the Broken Language of Politics.” John Donne Lecture, March 17. Oxford University.

Trump, Donald J. 2016a.“Campaign Remarks in Manheim, Pennsylvania.” October 1. https://moody. utexas.edu/centers/strauss/campaign-mapping-project.

Trump, Donald J. 2016b.“Campaign Remarks in Boynton Beach, Florida.” October 24. https://www. youtube.com/watch?v=Wuy1M05DM38.

Trump, Donald J. 2017a. “Full Transcript and Video: Trump News Conference.” New York Times, February 16. https://www.nytimes.com/2017/02/16/us/politics/donald-trump-press-conference- transcript.html.

Trump, Donald J. 2017b.“Remarks to the RNC in Cleveland, Ohio.” July 23. https://www.politico. com/story/2016/07/full-transcript-donald-trump-nomination-acceptance-speech-at-rnc-225974.

Waltrip, Dick. 2016. “Both Candidates Dishonest.” Lake Charles American Press, July 3. https://moody. utexas.edu/centers/strauss/campaign-mapping-project.

Wolff, Michael. 2018. Fire and Fury: Inside the Trump White House. New york: Henry Holt.

Keywords: Donald Trump, presidential rhetoric, paranoid style, DICTION software, press

conferences, letters to the editor