Genocide and the social production of immorality סיכום

רצח-עם והייצור החברתי של אי-מוסריות

סיכום מאמר:

תמצית המאמר: חקירה של שתי דוגמאות של רצח-עם בשנים המאוחרות של המאה ה-20 – אונס המוני של נשים בבוסניה והרצגובינה ב1992 ורצח העם של הטוטסי ברואנדה ב1994. מטרות המאמר הן, קודם – להתייחס לקשר בין רצח-עם בין צורות אחרות של הדרה חברתית. שנית, לחקור את הגבולות של כמה צורות של הגיון סביר קרימינלי, למשל בתחום הקורבנות (victimology- תחום מחקר) ושל דוגמאות עכשוויות אלו של רצח-עם. לאחר מכן המאמר מסכם בסיוע של גישה אנלטית אחרת הנקראת “הייצור החברתי של אי-מוסריות”.

רצח-עם

ועידת האו”ם בנושא מניעה וענישה של רצח-עם של שנת 1948 מגדירה רצח-עם כצורה ספציפית של פשע תחת חוק בינלאומי אשר תקפה הן בזמן מלחמה והן בזמן שלום. ועידת האו”ם מכילה שתי מרכיבי מפתח – ההגדרה של קבוצות מוגנות ושל פעולות אסורות. הועדה קובעת שרצח-עם משמעותו:

1. רציחה של חבריה של הקבוצה.
2. גרימת נזק חמור, גופנית או מנטלית לחבריה של הקבוצה.
3. גרימה מכוונת של תנאי חיים כאלו שיביאו להשמדה שלמה או חלקית של הקבוצה.
4. לכפות מצב המכוון למנוע לידות בתוך הקבוצה.
5. העברה בכח של ילדים מתוך הקבוצה לקבוצה אחרת.

 מה שמבדיל בין פעולות אלו או אחרות של רצח-עם זהו פחות אם מדובר ברמה מסוימת של אלימות אלא העובדה שמדובר בפשע שנועד ל”חיסולו” של קבוצה אליה מכוונים.

מעבר להדרה: חיסול

זהו ברור שהסוגים של “טיהור אתני” שנצפו לאחרונה בבוסניה ורואנדה לא יכולים להיות מובנים רק כמין היווצרות קיצונית של מצב ה”או שאתם איתנו או שאתם נגדנו” של שליטה בלעדית. אסטרטגיות “חיסול” חברתי או צבאי הללו כוללות עזיבה מוחלטת או ביטול של “חוקי הכניסה” לחברה השולטת.

בכל רצח-עם הקורבנות אינם נרצחים בגלל מעשיהם אלא בגלל מי שהם.

רצח-עם מהווה “גירוש חברתי” באופן סופי ובלתי הפיך.

המצבים הזהים של קיום השואה היו, קודם – קיומו של פרויקט אידיאולוגיה גזענית אשר התמקד בחיסול היהודים כמרכיב הכרחי ליצירת מרחב “ארי”. שנית, בניה של בירוקרטיה רציונלית ביותר עבור פרויקט זה של חיסול המוני.

השואה היא מקרה אשר דוחה את הפרשנות של רצח-עם כ”התפרצות ספונטנית של שנאה אתנית” או “דרדור לברבריות”. זהו פרויקט חיסול אשר כלל תכנון מעמיק, תיאום ויישום ע”י המונים. הטיעונים הציבוריים אשר הפכו דבר זה ללגיטימי היו שזהו עבור “טובת הציבור”.

המסוגלות לאלימות

הראיה משני הקונפליקטים בבוסניה ורואנדה אשר כרגע מוצגים מול בתי דין החוקרים שתי הטרגדיות העכשוויות הללו, מציעה שהמסוגלות לנצל או לחלל את “האחר” הייתה אוניברסלית בתוך אותן החברות. ראיה זו מכוונת גם כן תשומת לב למגבלות של לערוך אנליזה של אירועים כאלו דרך המשקפת של הגישה האורתודוקסית של תיאוריות הקורבנות (victomology) ופמיניזם.

לשונות נקיים כמו “טיהור אתני” אינן תואמות את האירועים בבוסניה ורואנדה בהגדרות של האו”ם של רצח-עם. למרות העובדה שלקונפליקטים אלו יש מקור שונה, הבחנה מקרוב מראה דמיון משמעותי בהתחשב במעבר לגירוש וקבלה של נהלי רצח-עם. הגיונות סבירים אלו מתפרשים במה שהוגדר כפשעים “עקיפים” כגון התעללות מינית, סחיטה וביזה של המת והגוסס והרס והחרמה של רכוש.

רצח העם הבוסני כלל גם שימוש נרחב ושיטתי של אונס ככלי מלחמה. ישנם ראיות של שימוש ברמה זהה של התעללות מינית ברואנדה.

המקרה של רואנדה חושף מימד נוסף משמעותי לקשר בין זהות חברתית למסוגלות לאלימות. העובדה שרצח העם של הטוטסי כלל את גיוס של כל אוכלסיית ההוטו. ההתערבות הישירה של נשים וילדים באלימות – אם מעורבותם הייתה ברצון או ע”י חמדנות, טרור או הפחדה – עניין זה קיבל התעלמות ע”י תיאורטיקנים פמיניסטים ופרשנים.

יישום הגיון רצח העם

ישנן ראיות מוצקות שרצח העם בבוסניה ורואנדה הלכו אחר הגיון דומה. הם תוכננו ברמה הגבוהה ביותר, מאורגן ומתואם ע”י תושבי המדינה והושמו מקומית ע”י קבוצות שעברו הכשרה צבאית. שניהם גילמו מניפולציה ועיצוב מחדש של שנאה אתנית ופחד לקדם את קבלתם ע”י מבצעים וחברה של ה”צורך” של “חיסול האחרים”.

בבוסניה וגם רואנדה, החלוקה של עבודה ושרשרת של אחריות  העריכו מבנה פירמידה זהה למדיי עם המתכננים בפסגה המתצפתים את “אנשי האמצע” של רצח העם – המתאמים וטקטיקנים אשר בתמורה הכווינו את אלו שיישמו את הנוהל בשטח.

הדפוס של “טיהור אתני” בבוסניה

הצעד הראשון היה לייסד שליטה על הערים ואז להרחיב את השליטה לפריפריה. אזורים בהם היה ריכוז גבוה של אוכלוסיה מוסלמית היה צריך ללקחם בכח מבחוץ. באזורים מקומיים איפה שהיה מספר מספק של סרבים, שליטה יכלה לקחת מקום מבפנים. ברגע שאזור היה מאובטח, הוא יכול היה “להיטהר”, לרוב ע”י ארגונים פרה-צבאיים. במקרים אחרים כמו בצפון בוסניה – מוסלמים נלקחו למחנות ריכוז בהם הרבה עונו ונרצחו.

עד כה ההיגיון של גירושחיסול בבוסניה ורואנדה היה מאוד דומה, למרות זאת, היוצא דופן היה השימוש האסטרטגי באונס המוני, לעיתים כולל מחזות התעללות ומוות בנשים מוסלמיות וקרואטיות כחלק מנוהל של טיהור אתני. המקרים הראשונים של אונס המוני התחוללו ע”י סרבים נגד נשים מוסלמיות באביב 1992. בשנה לאחר מכן גל נקמה נעשה ע”י בוסנים קרואטים נגד נשים סרביות, נעשה שימוש נרחב באמצעי זה ככלי מלחמה. כמו כן נשים וילדות טוטסי ברואנדה היו מטרות עבור אמצעי זה אך שם לא היה ברור אם זה בוצע תחת פקודות נקודתיות או נוהל שיטתי.

רצח העם הרואנדי כחלוקה מגדרית של עבודה

רצח העם הטוטסי ע”י ההוטו הקיצוניים ברואנדה התרחש מעל 100 ימים בין 7 לאפריל ל4 ביולי 1994 ועקב אחר היגיון דומה לטיהור האתני בבוסניה למרות שקנה המידה של רצח העם ברואנדה היה גדול יותר (מוערך כמיליון איש) – מפאת השימוש בכלי של לערב כמה שיותר אנשי קהילה ברציחה. רצח העם בוצע בעיקר ע”י כוחות החמושים הרואנדים, המשמר הנשיאותי ומיליציות. החלק הראשון כלל סימון של מנהיגים פוליטיים ואינטלקטואלים, הוגי דעות ופעילי זכויות אדם בבירה עבור חיסול מיידי ובמקביל הקמה של מחסומים סביב העיר כדי למנוע מנוסה. השלב השני כלל פשיטות מקומיות אשר כיוונו לאיסוף וריכוז והוצאה להורג של טוטסים במוסדות ציבוריים  ושל מורדים ואנשי הוטו “לא אמינים”. השלב השלישי כלל התשה של מבצעים להמשיך את הטבח עד שכל הקבוצות המוגדרות זוהו וחוסלו.

זהו ניתן לדיון שישנו שלב רביעי – פוסט-רצח עם, אשר בו הפרויקט של חיסול עדיין ממשיך במחנות פליטים במה שעכשיו קונגו ובורנודי. רצח של פליטים שבים ממשיכים ברואנדה ככוונה של חיסול עדי ראייה שסביר שייתנו עדות בבית דין של “ארושה” או התחמקות מהשבה של רכוש.

למרות שרוב האלימות ברצח-עם מבוצעות ע”י גברים, המיליציות המקומיות בהן נשים, ילדות ונשים מבוגרות לקחו חלק בחיסול הטוטסים, לא כולן ברצון אך רבים כן. זהו ע”פ דרישת אנשי הוטו קיצונים.

חלוקת העבודה כללה:

1. כל מי שיכל לזהות או להוקיע שכן טוטסי. למשל בנות בית ספר סיפקו רשימות של תלמידות טוטסי.
2. כל מנהיג וחבר של הממשל הכללי או המקומי יכל לנצל אחרים להכפיל את מאמצם לביצוע רצח העם. למשל שר המשפטים נזף באנשי הוטו בשל חוסר קנאות.
3. נשים בקהל היו כמעודדות והריעו בהתקהלויות של הרג ואף עודדו גברים לאנוס.
4. נשים שימשו כמשתפות פעולה. למשל, נזירה שהסגירה מבקשי מחסה בכנסיה אליה היא הייתה שייכת.

זהו בהחלט ובאופן עקבי המקרה שבמלחמה נשים הן הקורבנות לכל סוגי ההתעללות אך המקרה ברואנדה מראה שזהו לא הכל. במקרה של רואנדה נראה שלא נוכל להגיע להבנה מספקת של המסוגלות לאלימות אם נבחין רק בהיבט הגברי והאתני לעומת הנשי, אנושי וחברתי. ראיה בנוגע לתפקיד נשים במחנות ריכוז ברייך השלישי או ממשל ויצ’י בצרפת הייתה כבר צריכה לעורר אותנו. זהו חשוב עבורנו לשים לב לבעייתיות של לקחת מובן מאליו את ההבנה שלנו של מהי אלימות וכמו כן ההנחות שלנו לגביי מי מסוגל לבצע ולעודד מעשים כאלו. אם אנחנו מכירים בכך שנשים וילדים עלולים להגיע למצבים כגון הנ”ל עם אכזריות זהה לזו של גברים אז ההבחנה שלנו כלפי המסוגלות לאלימות צריכה להתרחב.

מסקנה:

בעת היסטורית כמו עתה בה מתחוללות מלחמות שבטיות במרכז אירופה ואפריקה, הדיון הוא בלתי נמנע עבור אזרחי “עולם מורלי”. בעת בה “חברות מפותחות” במערב מעורבות בגירוש שיטתי של מספר גדול של אנשים, מבעלי אזרחות עד מבקשי מקלט. המקרים אולי נראים כפחות דחופים אבל מחייבים התערבות. אנו יכולים להביט בצורות משתנות אלו של גירוש חברתי, המעבר בין צורה אחת של “סולידריות חברתית” (שיווקית) הנצפית מגירושם של העניים, המובטלים והמיותרים לשוק אשר מצריכים את חיסולם של ה”אחרים” המאיימים.