(13/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Public Administration Theory as a Discourse

תורת המנהל הציבורי כשיח

אינני רואה בעצמי במודע “תיאורטיקן שיח”. למעשה, משום מה המילה “שיח” גורמת לי לאי נחת במעורפל. עם זאת, אני אוהב לחשוב על עצמי כתיאורטיקן, והרעיון שאפשר לחשוב על תיאוריית הממשל הציבורי כשיח נשמע לי הגיוני. בהמשך, אפוא, אני מנסה להגיד תחילה, למה אני מתכוון כשאני אומר שאני תיאורטיקן; שנית, מה שלדעתי טומן בחובו מפעל התיאוריה של המנהל הציבורי, או לפחות חלק ממה שהוא כרוך בו; ולבסוף, אם אפשר לחשוב על זה כשיח, איזה סוג של שיח זה. במנהל הציבורי, “תיאוריה” יכולה להיות לפחות כמה דברים. כשאני מיישם את זה על העבודה שלי, אני לא רומז על סוג של סכימת הסבר שנבנית גוש אחר גוש מתוך בדיקת השערות אמפיריות. אני מתכוון במקום זאת למשהו שהוא בחלקו פרשנות וחלקו ביקורת. עבורי, פרשנות כרוכה במתן משמעות: לקיחת צרור פחות או יותר ראשוני של אירועים ותהליכים – מה שיכול להיחשב לסיטואציה או לקבוצת סיטואציות – וליצור מסגרת סביבם על סמך הנחות פחות או יותר מודעות על מה שצפוי להיות חשוב, משמעותי או בעל ערך. צלמים עושים משהו דומה בערך כשהם מכוונים מצלמה אל העולם, ומתוך אינספור קומפוזיציות אפשריות, ממסגרים אחת. אנלוגיה זו נראית רלוונטית במיוחד במינהל הציבורי, מכיוון שבדומה לצילום, הנושא הוא (במובן מסוים) החיים האמיתיים. אבל, חשוב אפילו יותר, הבחירה של מסגרת היא בעיקרה אסתטית, במובן זה שבעוד שאני יכול – אכן, כתיאורטיקן אני חייב – לתת את הדעת על הבחירה שלי, על ידי פנייה ליסודות שלדעתי הם הרבה יותר רחבים מהטעם והגחמות שלי, בסופו של דבר אני יכול רק לחזר אחרי אחרים להסכים להשקפתי, כפי שאמרה האנה ארנדט (1982). הפרשנות נותרת פתוחה (מבחינה מכוננת), ולכן ניתנת למחלוקת. התאוריה כפרשנות נראית לי מתאימה במיוחד לתחום כמו הממשל הציבורי, שבו מוקד התיאורטיות (מכל סוג שהוא) הוא עבודה מעשית מתמשכת בסוכנויות קיימות למעשה על ידי אנשים קיימים, בעלי “תפיסה” משלהם על מה שהם עושים. אכן, אני חושב שחלק חשוב בלהיות מנהל או עובד טוב כרוך ביכולת, כאשר המצב דורש זאת (כלומר, כאשר נראה שיש בעיה), למסגר את המצב בצורה משמעותית. במובן זה, מנהלים ועובדים עושים חשיבה רבה. אני אחזור לזה. להיות תיאורטיקן במנהל ציבורי כרוך בביקורת וגם בפרשנות. בכך אני מתכוון שיש מעט מאוד שאפשר להציע בדרך של פרשנות שאין בה גם ממד נורמטיבי או ביקורתי.

הרבה ממה שמניע אותי כתיאורטיקן הוא התחושה שבמנהל ציבורי כמו במקומות אחרים, הרבה מאוד שאלות לא נשאלות, ערכים לא מודעים והשלכות לא מוכרות מעצבות את הפרקטיקה הניהולית. במיוחד מכיוון שמה שאנחנו מדברים עליו הוא המנהל הציבורי, הכרוך בהפעלת כוח המשפיע על חייהם של אנשים רגילים, הצורך להעלות את הממדים הנסתרים הללו נראה לי אקוטי במיוחד. מנהלי מערכת רבים עושים זאת; אבל טבילה בעולם התרגול היומיומי פירושה לפעמים החמצת זוויות או היבטים שמישהו עם פרספקטיבה חדשה עשוי לראות בקלות. בהקשר זה, היות תיאורטיקן לוקח חלק בקונוטציה העתיקה של “צופה”, מישהו שהוא קצת מרוחק ולכן מסוגל לראות תמונה גדולה יותר, למקם אירועים ותהליכים בהקשר גדול יותר, כזה שמעוצב בחלקו על ידי תחושת התיאורטיקן לגבי מה אמור להיות, או עשוי להיות. כמו במקרה של פרשנות, כמובן, הקביעה הביקורתית היא כזו שיש להצדיק אותה על ידי ניסוח נימוקיה, לפיכך כזו שנותרה מעורערת ביסודה.

להיות תיאורטיקן, אם כן, לפחות עבורי, פירושו להעלות טיעונים שאני מקווה שאוכל לספק להם יסודות סבירים. אבל “להתווכח” לא אומר להרוס את עמדתו של מי שלא מסכים איתי. למעשה, פתיחותן של קביעות תיאורטיות מהסוג שאני מדבר עליו פירושה שניצחון אויב והשגת הסכמה הם שניהם לא העניין. מספיק לי, כתיאורטיקן, להרגיש שמה שאמרתי שינה איכשהו את השיחה (“השיח”, אם תרצו) לכיוון שנראה לי הגיוני. במילים אחרות, השיח ואיכותו הם הכל – לא בגלל שאני חושב שאין דבר מלבד דיבורים או בגלל שלא אכפת לי מהדילמות האמיתיות של אנשים, אלא בגלל שאני מאמין, עם הנס גאורג גדאמר (1976), שבאמצעות כל שיח משהו אחר נוצר. כשאני ניגש לשיחות תיאורטיות (בין אם בכתב ובין אם בדיאלוג פנים אל פנים), יש לי תחושה ברורה של מה אני מקווה ש”משהו שונה” יהיה, והתחושה הזו מחייה אותי ועוזרת לי למסגר את המתרחש ולהחליט מה לומר להבא. אבל אני גם יודע, עם מרי פארקר פולט (1918), שסביר שמשהו אחר יהיה כזה שאף אחד ממשתתפי השיחה לא יכול היה לצפות; ולמרות שלעיתים רחוקות אני אופטימי כמו פולט בדרך כלל, איתו אני ממשיך לקוות שהתוצאה תיחשב כמשהו טוב יותר, אם זו רק הבנה משותפת ברורה יותר של מה שעומד על הפרק בשאלה שעל הפרק. עם הרעיון של תיאוריה כמסגרת פרשנית המקרבת אלמנטים בסיטואציות יחד בצורה משמעותית ומזהירה אותנו לגבי מה שעוד יכול לקרות, המשימה השנייה שלי היא להתייחס לשאלה במה עוסק מפעל התיאוריה של הממשל הציבורי. כאן מקבלות חשיבות השאלות על היחסים בתוך קהילת תיאוריית המנהל הציבורי ובין הקהילה למחוזות בחירה אחרים. נראה לי חיוני במיוחד להתייחס לשאלות כאלה מתוך תחושה של ההקשר שבתוכו מתרחשת כעת תיאוריות של המינהל הציבורי.

לדעתי, תחום המינהל הציבורי מסומן מאז תחילת המאה העשרים בחיפוש עקר ברובו אחר אמת מדעית. אני אומר “עקר”, משום שהניסיון לזהות הכללות לגבי פרקטיקה ניהולית המתקיימת בכל המצבים או אפילו ברובם, נוגד בהכרח את מה שנראה לי כהיבט שאין להכחישו של הנושא שלנו – כלומר, כל מצב מסוים דומה ושונה בו זמנית מכל מצב אחר. לכן כל הכללה (לדוגמה, “עובדים מונעים בראש ובראשונה על ידי כסף”, או “מנהלים הם ממקסמים רציונליים של התועלת של עצמם”) לא ניתנת לאימוץ באופן פשטני על ידי אנשים במצב מסוים, אלא יש לשקול אותה לאור מה שכבר ידוע מניסיון על כך. הדבר המעניין הוא לא שהכללות אינן שימושיות – הן לעתים קרובות כן – אלא שהתועלת שלהן אינה טמונה במספר המצבים האחרים שמהם הן נגזרו אלא במה שמנהלים או עובדים עושים מהן במצב הנדון. אמירה שהגיעה מסיטואציה אחרת (כמו בחקר מקרה או אפילו “סיפור מלחמה” שאדם אחד מספר לאחר) עשויה להתברר כמועילה כמו אמירה שנגזרת ממחקר של מדגם אקראי של ארגונים. ביעילה אני מתכוון עוזרת להבין את המצב. מעניין גם שנראה שהתועלת של הכללה אינה תלויה בשאלה האם היא “מתאימה” למצב הנדון. כשהייתי מנהל גיליתי לעתים קרובות שתיאוריית ארגון או תיאוריית התנהגות עזרה בכך שהבהירה לי שמה שלא קורה במצבי, ברור שזה לא זה. מסיבות אלו, כמו גם מכיוון שאנשים במצבים משנים אותם על ידי יישום הכללות ממצבים אחרים, ובכך משנים לנצח את המציאות העומדת על הפרק, נראה שההתעקשות שתורת המנהל הציבורי תהיה גוף של הכללות דמויות חוק המתקיימות בכל הזמנים וסוגי המצבים נראית לי נדונה לתסכול.

החיפושים אחר מדע המנהל החלו עם אנשי לשכות המחקר העירוניות, שראו במדע זעקה ונשק להפעלה נגד פוליטיקה של מכונות. אנשי הלשכה ראו בעובדות אמיתות שאף אחד לא יוכל לסתור.

אבל אפילו יותר, העובדות היו אותו דבר כמו לדעת מה צריך לעשות. העובדות דיברו בעד עצמן, ואף אדם אינטליגנטי לא ירצה להתווכח עם מה שהן אמרו. לפיכך הם קיוו לסיים את מה שנראה בעיניהם כהתנצחות חסרת תועלת ובזבזנית על מה לעשות. ככל שהכשרתם של המנהלים הציבוריים התפתחה להשכלה אוניברסיטאית ולהקמת תחום, אם לא דיסציפלינה, ההתאהבות הטיפשית הזו בעובדה מדעית נמשכה. לאחר מיסוד בתוך ההשכלה הגבוהה, כאשר הידע הטוב והאמין ביותר הוא הצורה הטהורה הרחוקה ביותר מהישג ידם של החיים האמיתיים, המנהל הציבורי – כמו כל השדות ה”יישומיים”, כלומר אלה שנושא הדיון שלהם הוא תרגול מאורגן יותר או פחות – נועד לסבול מהשמצות של מעמד נמוך אך לעולם לא לנטוש את השאיפה להפוך למכובד, לבסוף, בעיני חבריו לאוניברסיטה, חברי סגל במחלקות אחרות. אני מציע שהחתירה של המנהל הציבורי למדע של מנהל קשורה יותר לרצון ללגיטימציה מאשר לתוצאות האינטלקטואליות שהשיג.

כתחום, אם כן, המנהל הציבורי נאבק בבעיה מבנית בלתי מוכרת במידה רבה, שואף לעבר המטרה של כבוד אקדמי, אך מטבעו של נושאו נועד לעולם לא להגיע אליה. עם זאת, ויתור על המאבק יגרום לנטישה – או לפחות להפחתה משמעותית של מרכזיותו של החיפוש אחר תיאוריות סיבתיות מוצקות (אמפירית), מהלך שיגרע אוטומטית את חוקרי המנהל הציבורי בעיני אחיהם ואחותם מדעני החברה. תיאוריית המינהל הציבורי מהסוג הפרשני והביקורתי קיימת בהקשר זה בצורה לא נוחה אף יותר מאשר החיפוש אחר הסבר סיבתי. אלה שהולכים בדרך הסיבתית עשויים להיות נמוכים בקוטב הטוטם האקדמי כי נראה שהם אינם טובים בזה, כפי ששפטו מדעני חברה אחרים, והם חשודים מלכתחילה באקדמיה כי לפחות חלקם דואגים לגבי האם וכיצד ייושמו הממצאים שלהם. אבל אלה שאינם מעורבים בחיפוש אחר האמת המדעית הם אכן שוליים. כאשר התחום בכללותו אינו יכול להצביע על ממצאים חד משמעיים, מה תועיל חבורה של חוקרים שנדמה כי מטרתם היא לסבך דברים על ידי העלאת שאלות לא פופולריות במקום מציאת “האמת?” כל מה שאפשר לומר על תורת המנהל הציבורי כמפעל, נראה לי, צריך לקחת בחשבון את ההקשר הזה. אמרתי במקומות אחרים שהדבר החשוב ביותר לגבי תיאורטיקנים של המינהל הציבורי הוא שאנחנו מסרבים לעשות את זה נכון, כי לעשות את זה נכון ימחק את ההיבטים הפוליטיים-כלומר, השנויים במחלוקת של המנהל הציבורי (סטיורס). אבל בתחום שבו יש אובססיה לעשות את זה נכון, זהו תפקיד שלא קל לשחק בו. אם יזלזלו בנו רבים מעמיתינו בעלי אוריינטציה של מדעי הטבע באקדמיה, תיאורטיקנים של המנהל הציבורי עלולים להיפגע אפילו יותר מביקורת מעולם העשייה, במיוחד כפי שהופנתה אלינו על ידי הסטודנטים שלנו ועל ידי כמה פלגים של האגודה האמריקאית למנהל ציבורי. בעוד שעבור כמה מתרגלים ווקאליים, כל ה”תיאוריות”, כולל הסוג הנפוץ יותר המבוסס על מדעי הטבע, נראות לא רלוונטיות, אחרים מוצאים אותן מעוררות. מישהו אמר לי לאחרונה שלמרות שמתרגלים נראים לעתים קרובות עוינים לתיאוריה, הם רק לעתים רחוקות עוינים לרעיונות. זו אולי הסיבה שבימים שלפני שרשת התיאוריה ביטלה את הסכמתה לפגישות ASPA, פאנלים תיאורטיים היו בדרך כלל עמוסים במתרגלים כמו גם באקדמאים. (אולי אם היינו קוראים לזה רשת הרעיונות הפרצה הזו עם ASPA לא הייתה מתרחשת.) חלק מהעוינות של המתרגלים לתיאוריה, אם זה באמת מה שזה, עשויה להיות התגוננות פרו-אקטיבית – היפטרות מאיתנו התיאורטיקנים לפני שתהיה לנו הזדמנות להפיל אותם (הם בטוחים שנעשה זאת). ואולי לפעמים אנו לא נותנים למתרגלים מספיק קרדיט על הפרשנות שהם עושים, פשוט כי היא לא לובשת את הצורה שלנו (מצגות כנסים ומאמרי כתב עת). הרבה תיאוריות של מתרגלים נעשות ארעיות ברגע, כדי להבין מצב מיידי, ואז נשארות מאחור, ככל שהמצב מתפתח.

לפיכך נראה לי שהיחס בין מתרגלים לתיאורטיקנים (להבדיל מהיחס שבין פרקטיקה לתיאוריה) הוא פחות פשוט ובולט ממה שאנו התיאורטיקנים מרבים לעשות ממנו. אבל עושים את זה כך שיש לנו, ומותירים אותנו בסוג של לימבו בין מחקר מוכוון מדעי הטבע מצד אחד לבין העולם שנכבש על ידי מתרגלים שנתפסים כעוינים למדי מצד שני.

לפני כמה שנים ניסיתי לאפיין את העמדה הזו לא רק כשולית, כי יש מובן שבו על תיאוריה פרשנית וביקורתית להיות בשוליים, אלא כסוג של נידוי שאנו התיאורטיקנים (לפחות אלה ברשת התיאוריה) אימצנו בצורה לא פרודוקטיבית. אמרתי אז שהחשש שלי הוא שחברי הרשת יאמצו את גירושם מהעולם הגדול יותר של המנהל הציבורי, ועל ידי כך יוותרו על האפשרות, כפי שכינה זאת ארנדט (1956), להופיע בפומבי, כלומר לומר דברים שיש להם משמעות פוליטית כי אחרים רואים אותם ושומעים אותם. הצעתי שהעמדה שתיאורטיקנים יכולים לאמץ היא זו של הנידוי המודע, כזה שאינו לגמרי בפנים ולא לגמרי בחוץ, אלא בוחר לדבר מהשוליים:

כמו הנידוי, הנידוי המודע הוא חסר בית, אך בניגוד לנידוי, הנידוי המודע אינו הופך את חסרות הבית לאות כבוד, אלא מקבל אותו כתנאי קיום….לא להיות בבית פירושו להיות חולה בנחת עם מה שנלקח כמובן מאליו. הנידוי המודע נמצא בבית רק בחברת חברי הנידוי המודעים, חברה המושתתת על השונה, על ריבוי הפותח מקום לדיבורים – לא להסכמה מנחמת, אלא לוויכוח. אבל נידויים מודעיים חייבים להיות גם בעיצומם של החיים, כי אחרת אין להן על מה להתווכח, אין מה לבקר. (Stivers 1998, עמ’ 8)

הצעתי כאן שתיאורטיקנים של המינהל הציבורי לא יאמצו את השוני בינינו עד כדי כך שננתק מגע עם ההקשר שבו, אם אנו אוהבים את זה או לא, אנו עושים את מה שאנחנו עושים. האם אנו לא מסתכנים, למשל, בלהפוך לסטריליים ולא רלוונטיים אם לא נשמור על קשרי עבודה (קוראים לזה “שיח” אם תרצו) עם מתרגלים? האם אין מטרת עבודתנו, במובן מסוים, להבין (לפרש ולבקר באופן משמעותי) את עולם החיים של סוכנויות ציבוריות ואת חוויות החיים של מנהלים, וכיצד אלה משתלבים בהקשר שלהם (אזרחים, מחוקקים, בתי משפט, קבוצות אינטרסים, מדיה וכו’)? ואם כן, האם נוכל לעשות את הפרשנות והביקורת הזו ללא מגע ממשי במסגרות אחרות מלבד הכיתה? (בכיתה, השיח – לא משנה כמה נרצה אחרת – בין פרופסור לסטודנטים, אינו אחד בין עמיתים.) אני מתכוון לזה בצורה הרחבה ביותר. “יחסי עבודה” יכולים ללבוש צורות רבות בהתאם לנושא ולנסיבות. אני לא רוצה להישמע כמי שדוחף אותנו לכל סוג של תבנית (כגון לדרוש מאיתנו לתת לתלמידים שלנו ערכת כלים במקום לעזור להם לשפר את החשיבה הביקורתית שלהם, או להפוך קבלה על ידי מתרגלים לסימן של תיאוריה “טובה”). אבל אני דואג שנוותר על הרעיון שיש לנו עוגן בדיוק בעולם שאליו אנו רוצים ליישם את המושגים והפרשנויות שלנו – על כך שאנו לא מופיעים יותר בציבור.

מנהלי ציבור, אזרחים ואחרים שכובשים את התחום הציבורי הם הציבור שלנו, אך התיאוריה שלנו מתרחשת רק לעתים רחוקות בקרבם. כשאני מתעמת ישירות עם שאלת תיאוריית המנהל הציבורי כשיח, אני רוצה לשאול איך אנחנו התיאורטיקנים יכולים אולי להתנתק קצת ממובלעת השיחה שנראה שיצרנו (או לפחות להפסיק לחשוב עליה כעל ההזדמנות היחידה שלנו לשיח) ולהתחיל במלאכת הבנייה של מה שמישל פוקו (1997a; 1997b) מכנה אונטולוגיה ביקורתית של עצמנו. כלומר, להתייחס – בצורה מכוונת יותר ופחות בסלחנות עצמית ממה שהתייחסנו – לשאלת מצבה של התיאוריה בעולם המנהל הציבורי וכיצד נוכל להפוך את השיח שלנו לפומבי שוב.

איזה סוג של שיח הוא, אם כן, תיאוריית המנהל הציבורי? למרות תחושתנו כמנודים, התיאוריה הפרשנית והביקורתית תמיד תפסה מקום מרכזי, אם כי ברובו לא מוכר, בשטח בכללותו. אני רואה שזה המסר של הקלאסיקה של דווייט וולדו, המדינה הניהולית (1948). ולדו אמר שלמרות שהמנהל הציבורי ניסה להציג את עצמו בפני העולם כמדע, זו הייתה למעשה פילוסופיה פוליטית, כזו שעסקה בשאלות עתיקות יומין כמו טיב החיים הטובים ומי צריך לשלוט. אז זה לא כאילו אנו מכניסים את עצמנו לתוך שיח שהציב אותנו מעבר לגבולותיו; במקום זאת, נדמה לי, אנו תופסים עמדה דומה במקצת לעמדה שתיאורטיקניות פמיניסטיות מסוימות אמרו שנשים תופסות מול גברים: “היעדר” מבני או “לא זה” – כזה שהכרחי מבחינה מכוננת לזהות של אותה קבוצה שדחתה את זה. וכמו נשים, תיאורטיקנים של המנהל הציבורי נאבקים להתחמק מהזהות שנבנתה עבורנו על ידי אחרים שיש להם אינטרס לוודא שהשאלות הקריטיות שאנו מבקשים להעלות נתפסות באופן נרחב כפריפריאליות לתחום. במובן זה תופסת תורת המנהל הציבורי עמדה שולית בשיח רחב יותר, כזה שאולי קל יותר לראות את ממדי הכוח שלו מאלה המסמנים את המובלעת הקטנה שלנו (אני אחזור לזה). במקביל לכך שהתיאוריה מתפקדת כהעדר או חוסר מכונן לתחום בכללותו, אנו התיאורטיקנים – כך נראה לי – התהפכנו והיוונו את מערכת היחסים שלנו לעולם התרגול באופן דומה, אך הפעם עם עצמנו בעמדה הנתפסת מובילה. במילים אחרות, ככל שרבים מאיתנו היו נמנעים באותה מידה מכל השאלה כיצד אנו פותחים את השיח שלנו בפני מתרגלים, הקוהרנטיות של המפעל שלנו תלויה בקיומם. אם לא היו מנהלים, על מה הייתה מדברת תיאוריית המנהל הציבורי? בשיח שלנו, הם אלה שאינם שם, ובכל זאת הם חייבים להיות שם.

זה מביא אותי לאחת משתי שאלות שפוקו העלה לגבי השיח שנראות חשובות לטיעון שאני מנסה להעלות: “כיצד ניתן לנתק את צמיחת היכולות מהתעצמות יחסי הכוחות?” (ל997ב, עמ’ 317). מיושם על תיאוריית המנהל הציבורי, הבעיה היא כיצד אנו התיאורטיקנים יכולים לפתח את היכולת הפרשנית והביקורתית של התחום מבלי לעשות זאת על חשבון אחרים מכוננים (כלומר, מתרגלים). פוקו האמין שכל הדיונים – משחקי האמת – כרוכים בדינמיקה כוחנית שאי אפשר להימנע ממנה; אבל אפשר לבחור ב”תרגול של העצמי” שממזער את ההסתמכות על דיכוים של אחרים. זה נושא שביחס למתרגלים עדיין לא עסקנו בו. אני לא רואה איך אנחנו יכולים לקחת את זה מבלי לדבר איתם ולא עליהם. ככל שאני מבין את הפיתוי להתקבץ בעצמנו בתגובה לדחייה שאנו חשים מהשטח בכללותו, נראה לי ששיח תיאורטי שאינו מטיל ספק בגבולותיו ומבקש לחרוג מהם (כפי שיעץ פוקו) נידון לחוסר רלוונטיות. השאלה השנייה של פוקו היא כדלקמן: “במה שניתן לנו כאוניברסלי, הכרחי, מחייב, איזה מקום תופס כל מה שהוא יחיד, קונטינגנטי ותוצר של אילוצים שרירותיים?” (1997ב, עמ’ 315).

השאלה השנייה של פוקו היא כדלקמן: “במה שניתן לנו כאוניברסלי, הכרחי, מחייב, איזה מקום תופס כל מה שהוא יחיד, קונטינגנטי ותוצר של אילוצים שרירותיים?” (1997ב, עמ’ 315). עשינו עבודה טובה מאוד בעשור האחרון בהתמודדות עם שאלה זו ביחס לתחום בכללותו, למשל הצבעה על האירוניה והפרדוקסים הנוגעים למאמצים להפוך את המנהל הציבורי, סוף סוף, למדע, או להראות את האופי המכונן של שיקול הדעת המנהלי (חופש) במערכת אחרת, כפוף על פי הכללים שנקבעו. הצלחנו פחות, להערכתי, בהחלת השאלה הזו על השיח שלנו, כלומר זה שמתרחש בתוך המובלעת התיאורטית. לדוגמה, התיאוריה הפמיניסטית נלחצת על החלון שלנו כבר זמן מה, ללא השפעה ניכרת. תיאוריות המשתמשות בעדשות אחרות כמו גזע ונטייה מינית הן אפילו יותר בלתי נראות, מתויגות במהירות כ-“תקינות פוליטית” כשהן צצות לרגע (מהלך שנראה לי לא ראוי במיוחד לאנשים המחשיבים את עצמם למתחשבים). וכמובן, בראש ובראשונה, התיאורטיות המתרחשת בעולם התרגול כמעט ולא מגיעה לשיח שלנו, למרות שנדמה שאין ספק שהמתרגלים, בעוד שהם אולי לא יודעים כל מה שצריך לדעת על פרקטיקה, יודעים מניסיון ישיר ורפלקציה עליה דברים שלתיאורטיקנים אין דרך אחרת לדעת מאשר לדבר איתם.

פוקו אמר שמגלים את מקומו של הקונטינגנט על ידי מעבר לגבולות המכוננים. נראה לי שתיאורטיקנים של המנהל הציבורי חייבים לעשות זאת. השאלה המרכזית שלנו היא לא זו הקאנטיאנית (כיצד אפשר לקבל ידע אמיתי על העולם?) אלא של ניטשה: איך נוכל להפוך למי שאנחנו (פוקו יוסיף, עם מינימום שליטה)? אנו יכולים לעשות זאת רק על ידי הכרה ב”קיום-אילם, אך מוכן לדבר, וספוג בסתר בשיח פוטנציאלי – של אותו לא-ידוע שממנו האדם נקרא ללא סוף לידע על העצמי” (מצוטט ב-Miller 1993, pp. 143-44). אנו עשויים להתקדם בכיוון זה תחילה על ידי הטלת ספק בגבולות המוטלים עלינו של השיח שלנו. כך נוכל להתחיל “ביקורת על מה שאנו אומרים, חושבים ועושים” – במילים אחרות, נוכל להפנות את הביקורת שלנו על עצמנו לרגע, כדי לנסח מחדש את השיח שלנו על סמך תחושה חדשה של מה שנדרש לו, לעומת מה מותנה, תחושה חדשה של עצמנו כ”נתינים של הידע שלנו” ש”מתאמנים או נכנעים ליחסי כוח (1997ב, עמ’ 315-16). כדי לסיים את החקירה הזו לעת עתה, אני נותן את עצתו של פוקו שאנו מתרחקים, לזמן מה, מחזיונות טוטאליים או רדיקליים ומעמידים את עצמנו במבחן המציאות העכשווית. המטרה שלנו לא צריכה להיות “האוטופיה של תקשורת שקופה לחלוטין” אלא טקטיקות ופרקטיקות המאפשרות לנו לשחק “משחקי כוח עם כמה שפחות שליטה” (1997a, עמ’ 298). האם חריגה כזו של הגבולות שלנו לא יכולה להיות הבסיס לשיח חדש לתיאוריית המנהל הציבורי?

תורת המנהל הציבורי כשיח

אינני רואה בעצמי במודע "תיאורטיקן שיח". למעשה, משום מה המילה "שיח" גורמת לי לאי נחת במעורפל. עם זאת, אני אוהב לחשוב על עצמי כתיאורטיקן, והרעיון שאפשר לחשוב על תיאוריית הממשל הציבורי כשיח נשמע לי הגיוני. בהמשך, אפוא, אני מנסה להגיד תחילה, למה אני מתכוון כשאני אומר שאני תיאורטיקן; שנית, מה שלדעתי טומן בחובו מפעל התיאוריה של המנהל הציבורי, או לפחות חלק ממה שהוא כרוך בו; ולבסוף, אם אפשר לחשוב על זה כשיח, איזה סוג של שיח זה. במנהל הציבורי, "תיאוריה" יכולה להיות לפחות כמה דברים. כשאני מיישם את זה על העבודה שלי, אני לא רומז על סוג של סכימת הסבר שנבנית גוש אחר גוש מתוך בדיקת השערות אמפיריות. אני מתכוון במקום זאת למשהו שהוא בחלקו פרשנות וחלקו ביקורת. עבורי, פרשנות כרוכה במתן משמעות: לקיחת צרור פחות או יותר ראשוני של אירועים ותהליכים – מה שיכול להיחשב לסיטואציה או לקבוצת סיטואציות - וליצור מסגרת סביבם על סמך הנחות פחות או יותר מודעות על מה שצפוי להיות חשוב, משמעותי או בעל ערך. צלמים עושים משהו דומה בערך כשהם מכוונים מצלמה אל העולם, ומתוך אינספור קומפוזיציות אפשריות, ממסגרים אחת. אנלוגיה זו נראית רלוונטית במיוחד במינהל הציבורי, מכיוון שבדומה לצילום, הנושא הוא (במובן מסוים) החיים האמיתיים. אבל, חשוב אפילו יותר, הבחירה של מסגרת היא בעיקרה אסתטית, במובן זה שבעוד שאני יכול – אכן, כתיאורטיקן אני חייב - לתת את הדעת על הבחירה שלי, על ידי פנייה ליסודות שלדעתי הם הרבה יותר רחבים מהטעם והגחמות שלי, בסופו של דבר אני יכול רק לחזר אחרי אחרים להסכים להשקפתי, כפי שאמרה האנה ארנדט (1982). הפרשנות נותרת פתוחה (מבחינה מכוננת), ולכן ניתנת למחלוקת. התאוריה כפרשנות נראית לי מתאימה במיוחד לתחום כמו הממשל הציבורי, שבו מוקד התיאורטיות (מכל סוג שהוא) הוא עבודה מעשית מתמשכת בסוכנויות קיימות למעשה על ידי אנשים קיימים, בעלי "תפיסה" משלהם על מה שהם עושים. אכן, אני חושב שחלק חשוב בלהיות מנהל או עובד טוב כרוך ביכולת, כאשר המצב דורש זאת (כלומר, כאשר נראה שיש בעיה), למסגר את המצב בצורה משמעותית. במובן זה, מנהלים ועובדים עושים חשיבה רבה. אני אחזור לזה. להיות תיאורטיקן במנהל ציבורי כרוך בביקורת וגם בפרשנות. בכך אני...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.