Teaching off-line – Connecting differently in the time of Corona

Waldorf, on-line teaching, corona, school, children, students, digital media

Teaching off-line: Connecting differently in the time of Corona

הוראה לא-מקוונת: להתחבר אחרת בעידן הקורונה

מאמר זה לא מנסה להציע הצעות לגבי מי שבוחר לא להצטרף ללימודים המקוונים של ולדורף בזמני הריחוק החברתי של הcovid 19. ישנן כמה הצעות טובות מאוד בעניין זה שהוצעו על ידי אחרים במאמרים שיצאו לאחרונה. מאמר זה מכוון להעלות שאלות על האם כדאי לגשת בצורה מקוונת להוראה ועל מדוע המורים בולדורף ובבתי ספר בוחרים ללמד ולשמור על קשר עם התלמידים שלהם בצורה לא-מקוונת.

עם הוראות “הישארו בבית” וסגרים מסביב לעולם בזמן זה של המאמץ העולמי לרסן את ההתפשטות של הcovid 19 (וירוס קורונה), ילדי בית-ספר רבים שאינם בבתי ספר של ולדורף מקבלים הנחיות בצורה דיגיטלית (ניגשים למורים שלהם ולומדים במגוון פלטפורמות מקוונות).

כיצד בית ספר של ולדורף יגיב, בהינתן שהילדים והצעירים “נטושים” בבית, כפי שאכן היה, ולא מסוגלים ללכת לבית הספר לתקופה ממושכת?

הרבה מורי ולדורף בולטים והורים זיהו בצדק ש”הפדגוגיה של ולדורף… תמיד מבוססת על שני גורמים מרכזיים: משימות פיתוח תלמידים דרך סיטואציה נתונה, וההבנה האנתרופוסופית של האדם המתפתח (מרטין רוסון, למידה מרחוק מפרספקטיבת תיאורית הלמידה של ולדורף, 02/04/2020, מדור פדגוגי, הוצאה מיוחדת 2: מחשבות על למידה בזמנים של קורונה, 03/04/2020). רבים המשיכו גם לתאר את התנאים שיפחיתו את ההשלכות הבריאותיות השליליות של לבלות זמן רב מול מסך כשבאים ללמד בצורה דיגיטלית. ביניהן כלולות הצעות כגון עשיית הפסקות קצרות להתמתחות כל 15 דקות, כוס מים זמינה, קביעת מרחק אחראי מהמסך ושמירה על החומר המוצג פשוט ונגיש. הם גם תיארו כיצד ניתן להקל על ניתוק רגשי עם הצעות יעילות כמו שיתוף של המיקום, שאלת שאלות אכפתיות ושילוב המשתתפים (תלמידים) במגוון של דרכים מעניינות. כל ההצעות והקוים המנחים המוצעים האלה שימושיים אם רוצים ללמד בצורה מקוונת (ויכולים להיות בעלי ערך אמיתי לכל אותם המורים מבתי ספר שאינם של ולדורף אשר מנווטים בכיתה הדיגיטלית).

אך מדוע לפנות לצורה המקוונת מלכתחילה? עמדה זו בדרך כלל מוסברת במושגים של הצורך לשמור על קשר עם התלמידים ולספק שגרה, ביחד עם הרגשת בטיחות וביטחון של אכפתיות ודאגה מהמורה (דמות חשובה ואהובה מאוד בחייו של ילד), וביטחון שתרגול ראוי ולמידה חדשה אכן יכולים להתרחש. נאמר כי הנושא לא מטופל בגלל לחץ מההורים, שמודעים לכך שתלמידים בבתי ספר אחרים מקבלים הוראה דיגיטלית ולכן מצפים לאותו דבר אצל ילדיהם, וגם בעקבות הלחץ החברתי להסתגל למה שכעת אנו נצרכים בעקבות המצב להתייחס אליו כ”טובה מבין 2 הרעות”: לא ללמד VS ללמד באינטרנט.

האם הגענו למצב שבו לראות מורה על מסך ולקבל הוראות בצורה דיגיטלית, זה, אחרי הכל, לא כל כך גרוע; ואם נעשה כראוי, לא מנוגד לעקרונות של הפדגוגיה של ולדורף?

בואו ונתבונן ברעיון של ביסוס הפדגוגיה של ולדורף על השלבים ההתפתחותיים של הילד והצעיר לאורם של ההבנות האנתרופוסופיות על בן/בת האדם והתפתחותו/ה.

במסמך שמבוסס בעיקר על עבודה שנעשתה על ידי המדור הפדגוגי בדורנאך: קוים מנחים ועקרונות בתכנית הלימודים של ולדורף בדרום אפריקה (פדרציית דרום אפריקה של בתי הספר של ולדורף, 2005), אנחנו קוראים את הדברים הבאים:

הבסיס של תכנית הלימודים של ולדורף היא ההתפתחות של האדם.

זה הכרחי בשבילנו להתחיל מהעקרונות הפדגוגיים שמושרשים במה שהחיים בהווה דורשים מאיתנו. ילדינו הולכים להתחנך להיות אנשים שמוכנים לחיים שמתכתבים עם הדרישות האלה, שהן כאלה שכל אחד יכול לתמוך בהן…

מוסכם שלבני נוער צריכה להיות תכנית לימודי מדיה כוללת ומאוזנת היטב. צעירים צריכים להיות מוכנים היטב לעולם כפי שהוא. מבוגרים מתמודדים עם המדיה ומנווטים בה כחלק מעבודתם וחיי החברה שלהם. כמבוגרים, ועידות וידאו ועבודות מבוססות מחשב, פלטפורמות של רשתות חברתיות, סרטים ותכניות טלוויזיה יוצרים חלק מחיי היומיום. כל אלו חייבים להיות מנוהלים ומכוונים על ידי מבוגרים, שיש להם את המשאבים לעשות זאת.

אנחנו גם יודעים שילדים צעירים מראים קליטה טבעית וסקרנות לצורות מודרניות של מדיה. עם זאת, נטיה זו צריכה הדרכה ודאגה זהירות, כדי שתתאים למודעות ולמידה ראויה של אחריות וערניות לכל ההשלכות של שימוש במדיה. על כן, שאלה טובה עשויה להיות: מתי ראוי להשתמש במדיה דיגיטלית בשביל ללמד, בלי להתחשב בדחיפות המסוימת של המצב?

המסמך של קוים מנחים ועקרונות בתכנית הלימודים של ולדורף בדרום אפריקה ממשיך:

המונח תכנית הלימודים של ולדורף מורה על תיאור של כל גישת ההוראה, מתודה ותוכן, מה אנו מלמדים וכיצד הוא נלמד. תכנית לימודים פירושה כלל הגישה החינוכית.

איך אנו בוחרים להעביר מידע, המדיום שבו אנו משתמשים כדי לתקשר עם ילדים וצעירים, הוא חשוב וצריך להיבחן באופן מלא לפני שבא לידי שימוש.

אנחנו לא מלמדים תוכן, אנחנו משתמשים בתוכן כדי ללמד ילדים: העיקרון הזה מעיד על כך שהנושא הנלמד נבחר בגלל שהוא מאפשר לילדים לקבל התנסות מסויימת שעוזרת להם בשלב מסויים של ההתפתחות שלהם. הנקודה החשובה היא, שאיזורי הלמידה עוזרים לעורר יכולות חדשות ושלבים חדשים של הכרה בילד שעוזרים להבנות תהליך התפתחות פנימית. תכנית הלימודים מתוכננת לאפשר צמיחה מתקדמת של הבנה ומיומנויות.

הלימוד הוא מונחה-תהליך ומחפש לחולל גם מטרה וגם התפתחות בכך שהמורים עובדים עם היצירתיות שבתוך הילדים שנוצרת, מתעצבת, ונותנת ביטוי למי שהם.

איך אנחנו מצליחים בצורה יעילה לטפח עקביות בסביבה דיגיטלית של למידה, במיוחד בשביל ילדים מתחת לגיל 12, למשל, לפני שהתנסות מדויקת יותר של למידה (עבודה עם מחוגה, למשל) כבר החלה להיחשף?

הרבה מהחינוך שלנו, מילדות מוקדמת כל הדרך ועד כיתה י”ב, מבוססת על אינטרקציה אנושית פנים מול פנים ומפגש מול מטלות עם מערכת 12 חושים מלאה. כמה מזה לא מתאפשר כשעובדים דיגיטלית? כמה טוב לנו להשתמש בצורה הדיגיטלית של תקשורת עם ילדים וצעירים שעוד לא פיתחו עדיין את המשאבים להתמודד ולנווט בכל חוסר העקביות של המדיה?

המחקר הקצר להלן בתחום על השימוש במדיה – קצר, בעיקר בגלל הדחיפות של לפרסם אותו בתקשורת – מבוסס על המאמר במקראה (ספרון): יכולת מדיה והחינוך של ולדורף, הוצאת Bund der Freien Waldorfschulen, אוגוסט 2015, נערך על ידי הנינג קולאק-אבליק. הפרשנות והפרספקטיבות שנשאבו מהמאמר הן של הכותב עצמו.

החינוך של ולדורף מדגיש את ערכם של ילדים ושל מתבגרים שיכולים להתפתח בתחומי נסיון אשר לוקחים בחשבון את רמת הבגרות הפיזית, הרגשית והאינטלקטואלית שלהם. למשל, איזון הפעולה בין לעשות דברים מוקדם מדי או מאוחר מדי דורש שמורים ישימו לב תדיר להתפתחות של כל ילד בפני עצמו וכמו כן לציבור הכיתתית. (הנינג קולאק-אבליק)

במאמר: חינוך למדיה לאור הבנתנו את האדם, קולאק-אבליק מצביע על החשיבות של חויה פיזית אמיתית בשביל שנות הילדות המוקדמות, כאשר הילדים מוצאים את עצמם בתוך גופם ו:

מפתחים אותו בהצלחה ככלי בשביל לחוות באמצעותו את העולם ודרכו הם יכולים לבסס מערכת יחסים ישירה וחושית (ההדגשה נתוספה) עם סביבתם.

נראה בבירור שמעט מאוד הציעו איזו שהיא צורה של נוכחות או שיתוף דיגיטליים עם ילדי גנים של ולדורף.

בהמשך המאמר נטענת הנקודה הבאה:

מאפיין זה של למידה דרך גילוי חייב להיות מונח ביסוד תכנית הלימודים… כאן המוטיב המרכזי של המפגש עם העולם, החיוני בשנה הראשונה ללימודים, הוא שהילדים חווים קשרים. לא חתיכות יחידניות של ידע אלא נוף קונספטואלי או תהליך כרונולוגי הם אלה שצריכים להיות נחווים ומובנים. כשילדים בשנתם השניה ללימודים מציירים מחשבות בתוך מעגל ובכיתה י”ב חוקרים מתמטית אינוורסיות במעגל, הם נפגשים עם אותה תופעה דרך פעילות מצד אחד וחשיבה מצד שני. אם ילדים בכיתה ג’ חווים במשך שנה שלמה מה זה אומר להכין לחמניה, מחרישה עד אפיה, יהיה להם קשר יסודי אמיתי עם שאלות כלכליות עולמיות, אקולוגיה, האפקט הכימי של האש ועוד הרבה יותר מאשר אם היו צריכים לעשות זאת בלי חויה בסיסית זו.

נשארת השאלה כיצד למידה דיגיטלית יכולה לספק כאלו חוויות זמינות ולפתח את האיכויות שקולאק-אבליק מתאר מבחינת מערכות היחסים החברתיות: היקשרות, מערכות יחסים ומפגש (עם המורה, קבוצת השווים, והעולם)? רוב מה שיכול להיות מושג דרך שיעור דיגיטלי הוא על ידי הדרכות על המסך לפעולות שיבוצעו מרחוק, וזה מאפשר לחתיכות פרטניות של ידע להיות מועברות. זה לגמרי הגיוני מבחינת גישת נשמה אינטלקטואלית לחינוך (שבה הילדים נראים כצריכים שיראו להם מידע שמוסבר בבהירות בשביל שהם יספגו אותו ויאחזו בו ואחר כך ישקפו אותו עם זיכרון טוב לצורך הערכה רשמית).

אם אנו מאמינים שאנו מקלים על תהליך הלמידה בגישת נשמה הכרתית (שבה למידה היא דרך של גילוי עצמי וגילוי העצמיות דרך הסיוע של המורה, ששיטת ההוראה שלו, והחומר הנלמד, הם משניים ביחס לדרך להיות אדם, שמוצגת דרך סמכותו, מומחיותו ועיבודו של המורה) כיצד זה מושג כראוי דיגיטלית? העמדה שכל הלמידה הדיגיטלית הזאת היא רק זמנית וכדי לשמור על הקשר חי, מתעלמת מחופש הקיץ הגדול הרגיל של ששה שבועות שבו מעודדים ילדים לשכוח ולנוח, ולחזור אחרי זמן זה ללמוד בתוך ההקשר של כיתה (בחלל סגור או פתוח) עם המורה ועם קבוצת השווים. ישנה גם הנחה שהחוויות ה”מקוונות” ינטשו כשהסגרים יבוטלו. זה לא בהכרח מה שתמיד יקרה.

כיצד אנו לוקחים בחשבון את כל המאפיינים העקרוניים של כל המדיה, שיכולה להיות מתוארת כ”פרגמנטציה” או “אטומיזציה”?

מאפיין האטומיזציה הטבוע בטכנולוגית המדיה הוא בעל השפעה גם על התוכן. מאפיין בסיסי לכל סוגי המדיה הוא שהם מפרידים החוצה ומחזיקים נתונים מהירים מהמציאות החיה, בעוד אלו מאבדים את הקשר שלהם עם הטוטאליות של החיים. עולם המדיה הסובב אותנו נותן לנו עולם מקוטע של חתיכות יחידניות של ידע אשר כשלעצמם כבר חסרי הקשר. מול זה ניצב האדם הפרטי שצריך למצוא את דרכו סביב העולם המוצג בצורה כזאת. הם צריכים את היכולת להתמצא ביקום פיסות המידע המקוטעות ולשבץ אותם שוב באיזה שהוא סוג של הקשר. הם יכולים לעשות זאת רק אם הם רכשו רמה מסויימת של רקע. בתחום זה החינוך צריך לתמוך בצעיר המתפתח. הוא חייב לתת לו את היכולת ליצור שוב הקשר בשבילו עצמו בעולם של חלקים מפורדים של מידע. (ד”ר אדווין הובנר, חינוך מדיה ישיר ועקיף).

במאמר מוקדם יותר (בירור מושגים) הובנר כותב:

אם ננסה להכריע פנומנולוגית עם מה בני אדם נפגשים בסביבתם, יש בהכרח שלושה היבטי מפתח:

• כתיבה
• דיבור מוסיקה משודרת או שמורה מראש
• תמונות זזות או קבועות

אותו התוכן יכול להיות מועבר דרך כל שלושת צורות המדיה אבל איכות הפעילות של האדם הנפגש עם כל מדיה היא שונה…

על כן אנחנו חייבים להבחין בין שני היבטים כאשר אנחנו מסתכלים על היחסים בין האדם למדיה: מצד אחד המסר המועבר (רעיונות ומחשבות) שאליו הפרט מכוון את תשומת לבו, ומצד שני ההיבט של הפעילות, מה אנשים עושים פיזית כשהם מתעסקים בכלי או מכשיר דיגיטלי. אנשים מגיבים בפעילות שונה על אותה התמונה בהתאם להאם הם ראו אותה בתמונה על נייר, על מסך מחשב או מוקרנת על קיר עם מקרן.

זה לא חסר חשיבות איך אנחנו בוחרים להציג תמונה לכיתה או לתלמיד יחיד. למה אנחנו מלמדים מורים לצייר על לוח כאשר פוסטרים מודפסים יכלו להעביר את אותה תמונה בצורה יעילה יותר? למה אנחנו לא משתמשים בספר לימוד מאויר-היטב בשנות הלימוד המוקדמות שלנו, ובמקרים מסוימים, בצורה מוצלחת, גם לאורך כל שנות הלימודים? האם שאלות אלו משחקות תפקיד בהערכתנו את המעבר להוראה בצורה דיגיטלית?

המאמר ממשיך:

אם כן הדרך שבה בני אדם יוצרים קשר עם מידע תופסת מקום בהקשר של המתח בין הדרך שבה הם מתחברים לרעיון ובין הפעילות שלהם באותה המדיה.

צריכה להיעשות הבחנה בין סוגי מדיה כפרצודורות, תהליך טכני, ובין ה”חומר” שבו התהליך הזה מתפקד. טקסט יכול להיכתב על אבן, על גליל נייר פפירוס, אך הוא גם יכול להיות מודפס בספרים, ספרים דיגיטליים, עיתונים, מגזינים, או על מסך של מחשב. כתיבה כסוג של מדיה עדיין קיימת בכל המקרים האלה, אבל המנשא שבאמצעותו היא נעשית נגישה לאנשים שונה בכל אחד מהמקרים, ולאנשים יש יחס שונה לכל אחד מהמנשאים, עם כל האורגניזם החושי שלהם, והוא גם משפיע בצורה עדינה על איך אנשים מתמודדים עם סוג המדיה של כתיבה.

על כן אנחנו צריכים להבחין בין שלוש שכבות כאשר אנחנו מתבוננים במדיה:

1. תוכן המדיה – מה שאנשים מקבלים כתוכן (לדוג’ – התוכן של רומן)
2. סוג המדיה – התהליך שבאמצעותו משהו מתוקשר או מוצג (טקסט וצליל)
3. מנשא המדיה – החומר שעליו או בו מתרחש התהליך המתוקשר או המוצג (ספר, ספר דיגיטלי, סמרטפון, נגן אם פי 3, וכו’)

…אבל חינוך לא יכול להיות מונחה ליכולות שאנשים צריכים כדי לבחור תוכן, להתעסק עם מכשירים ולהתמודד עם סוגי מדיה, אלא חייב גם לקחת בחשבון את ההתפתחות הפיזית והרגשית של ילדים ומתבגרים. לכן זה הכרחי שאת המחשבות על חינוך במדיה תקדים התחשבות בפסיכולוגיה המתפתחת ובהבנתנו את האדם.

האם את הגישה שלנו להוראה דיגיטלית לא צריכה להקדים גם הבנה של כיצד הפלטפורמות הדיגיטליות עובדות והדרך שבה בני אדם (וילדים במיוחד) מגיבים לפלטפורמות אלה?

אם ניקח את משימותינו ברצינות, האם ההתחשבות שלנו בכיצד אנו ניגשים לתלמידינו איננה משמעותית ביותר?

הרבה הצעות ורעיונות נפלאים עולים בימינו לגבי כיצד ליצור קשר עם ילדים ולהימנע מללכת על צורה מקוונת. כיצד אנחנו מלמדים לא-מקוון בזמנים אלו? אתגר זה מעלה שאלות רציניות על כיצד ניצור קשר עם ילדים. זה נראה די הגיוני בחלק השלישי של הספטניום השלישי (14-21), מאיזור גיל 18 ושמונה חודשים (כיתה י”ג, או שנת ההכנות לבחינות). בשלב זה אנו מתמקדים בהוראת חשיבה דרך חשיבה (לפני כן אנחנו מתמקדים בחשיבה דרך רצון, 14 שנים עד קצת אחרי 16 שנים, ואז חשיבה דרך רגש, מקצת אחרי 16 שנים עד 18 שנים), כך שלהציג בו מטלה בפורמט דיגיטלי יהיה די ראוי, כשם שיהיה בחינוך מבוגרים.

נראה שזה סביר שמכיתה ט’ או י’, חלק מההוראה הדיגיטלית תהיה אפשרית. זו תעקוב אחרי ראיית ההתפתחות מהפרספקטיבה האנתרופוסופית, אך מה אנו מרוויחים, באמת, בלעשות זאת מוקדם יותר? שאלות אלו קיימות אצל מורי ולדורף רבים שעבדו קשה בשביל לבסס קשר מסוג אחר עם הילדים שלהם – ועם העבודה שהם עושים. הקשר שאנחנו מחזיקים במערכת היחסים עם הילדים לאורך המדיטציות שלנו ולאורך התמיכה הנקיה והאוהבת שלנו בהם מתוך מחשבה טובה הוא בעל משמעות רצינית.

ישנה בעיה נוספת בלעבור לצורה מקוונת: זה לא אפשרי לבתי ספר מסויימים – אלו שנסיבות עוני לא מנעו מהם את חווית החינוך העשירה והמתגמלת באמת בידי מורי ולדורף מסורים ומחויבים – לעבור לדיגיטלי. בזמנים כאלה, כיצד הם אמורים להחזיק ולהוביל את הכיתות שלהם?

יתכן שחקירה זו של הבחירות האלו שאנו נצרכים לעשות כעת ביחס לאיך אנחנו יכולים להתחבר קוהרנטית עם התלמידים שלנו יכולות להיות תגובת-יתר לזהירות ולגישה האכפתית שהוצעו בשביל ההוראה והאינטרקציה הדיגיטלית של ולדורף. אנחנו חיים בעולם שהעמיד אותנו במצב של לשקול עבודה מהבית (על ידי שימוש במחשב) כנורמה חדשה. כמה אנחנו רחוקים מלשקול שכל ילד צריך מחשב (ובכך לחסוך כל כך הרבה על בנייני בית-ספר וארגון של חיי בית ספר) בשביל לקבל חינוך.

זה חשוב מאוד שאדגיש שלשמור על קשר עם תלמידים ולמצוא מטלות מעניינות, נגישות וראויות בשביל התלמידים זו לא שאלה. השאלה היא מהי דרך המדיה הראויה ביותר לשימוש בשביל סוג המדיה והתוכן שאנחנו רוצים לשתף?

פרספקטיבה זו איננה מושלמת ומוצעת בתום לב בשביל להעלות את השאלות שקיימות אצל רבים ושעשויות לחשוף את מהות ההבנה שלנו שוב, ועל ידי זה לחזק את הנחישות לישר קו עם גישה אנושית.

מאמר זה ניתן לשיתוף עם בתי ספר ומורים של ולדורף בזמן זה (אפריל 2020) בשביל להעלות שאלות ושיקולים ולאפשר קבלת החלטות מודעת.

מיכאל מרלה

(מנטור, מאמן מורים ומורה בבית ספר ולדורף רוזוואי, הילקרסט, קוואזולו-נטאל, דרום אפריקה)