The Attachment Paradox How Can So Many of Us (the Insecure Ones) Have No Adaptive Advantages

פרדוקס ההתקשרות: כיצד ייתכן שרבים כל כך מאיתנו (חסרי הביטחון) חסרים יתרונות הסתגלותיים?

תקציר

תיאוריית ההתקשרות של באולבי הובילה לגוף מחקרי עצום והרחבות מושגיות. למרות שתיאוריית ההתקשרות והחקר שלה מציעים כי התקשרות בטוחה מספקת לאדם יתרונות אדפטיביים רבים בכל שלבי חייו, קיימים מספר מחקרים המראים כי ניתן לסווג כמעט מחצית מבני האדם כבעלי התקשרות בלתי בטוחה או כחסרי ביטחון בנוגע להתקשרות. נראה תמוה כי האבולוציה הותירה את בני האדם בפוזיציה פגיעה זו אלא אם כן קיימים יתרונות מסוימים, תחת תנאים מסוימים, לסגנון ההתקשרות החרדתית וסגנון ההתקשרות הנמנעת. אנו טוענים כי קבוצה חברתית הכוללת חברים עם דפוסי התקשרות שונים עשויה לשרוד באופן מוצלח יותר מאשר קבוצה הומוגנית של אינדיבידואלים בעלי התקשרות בטוחה. דרך טיעון זה, אנו מרחיבים את ההיקף של תיאוריית ההתקשרות והחקר שלה על ידי בחינת מגוון רחב יותר של פונקציות אדפטיביות הקשורות באסטרטגיות של התקשרות בלתי בטוחה.

תיאוריית ההתקשרות של באולבי טוענת כי קיימת מערכת התנהגותית מולדת שהתפתחה באופן אדפטיבי במהלך האבולוציה של היונקים. מכיוון שהתינוקות של בני האדם נולדים בלתי-בוגרים וזקוקים לתקופה ארוכה של טיפול והגנה, הם מצוידים ברפרטואר של התנהגויות המגדילות את הסבירות כי הם יישארו קרובים לאלו התומכים בהם. כלומר, מערכת ההתקשרות ההתנהגותית התפתחה מכיוון שהיא הגדילה את סיכויי ההישרדות וההתרבות של אותם אינדיבידואלים שנולדו ללא יכולות הגנה, תנועה או הזנה מתאימות.

כמות עצומה של מחקרים נערכו מאז שאיינסוורת’ ותלמידיה זיהו לראשונה הבדלים אינדיבידואליים בקרב פעוטות בכל הנוגע לשימוש באסטרטגיות התקשרות שונות. דפוסי ההתקשרות הבלתי בטוחים העיקריים, המכונים לרוב התקשרות חרדתית והתקשרות נמנעת, קשורים להסתגלות גרועה יחסית, ובמקרים מסוימים, קשורים גם לפסיכופתולוגיה בשלבים שונים במהלך החיים. לדוגמא, מבוגרים חסרי ביטחון (הן חרדתיים והן נמנעים) מדווחים על שיעורים גבוהים יותר של פירוק מערכות יחסים ועל בעיות פסיכולוגיות רבות יותר, בהשוואה למבוגרים בעלי ביטחון. אף על פי כן, המחקרים מראים כי כמעט מחצית מבני האדם, בכל קבוצות הגיל, הם חסרי ביטחון ביחס להתקשרות, והשיעור הוא גבוה אף יותר בקרב אוכלוסיות פגיעות (כלומר עניות, או חסרות יציבות חברתית).

עובדות אלו מעלות מספר שאלות לגבי האופן שבו מידה גבוהה כל כך של חוסר ביטחון הצליחה לשרוד את הניפוי האבולוציוני במשך מילוני שנים. במאמר זה, אנו טוענים כי גם ההתקשרות הבטוחה וגם ההתקשרות הבלתי בטוחה עשויות לשאת יתרונות אדפטיביים ייחודיים (המגבירים את הכשירות הכוללת (inclusive fitness)) וחסרונות ייחודיים (המפחיתים את הכשירות הכוללת). כתוצאה מכך, מפרספקטיבה של כשירות כוללת או ברירה קבוצתית (group selection), קבוצות הכוללות אינדיבידואלים עם אסטרטגיות התקשרות שונות עשויות להיות בעלות יתרון על פני קבוצות הומוגניות של אינדיבידואלים בטוחים יחסית.

בפרט, אנו טוענים כי אינדיבידואלים בטוחים נוטים להישאר יציבים רגשית בפני איומים ומסוגלים לתאם את מאמצי פתרון הבעיות של חברי הקבוצה באופן רגוע ויעיל. אך ייתכן והתנהגות זו הינה קונטרה-פרודוקטיבית בנסיבות מסוימות. לדוגמא, כאשר מתעוררת סכנה רצינית, האופטימיות הקיימת בתסריט הבטוח, לצד הרצון של האדם הבטוח להישאר קרוב לשותפיו למערכות היחסים, עשויה לפגוע ביכולתו של האדם הבטוח לזהות את חומרת האיום או להגיב אליו באופן מהיר על מנת לאפשר הימלטות אפקטיבית. במקרים כאלו, ההיפר-ערנות של אינדיבידואלים חרדתיים לאיומים עשויה להועיל לחברי הקבוצה על ידי תגובה לסימנים מוקדמים או מעורפלים של סכנה ואזהרת הקבוצה מפני האיום. הדאגה של אינדיבידואלים נמנעים לשימור-עצמי עשויה להוביל לזיהוי דרך מילוט שגם אחרים יכולים להשתמש בה, אפילו ללא כוונה להועיל לאחרים בקבוצה. במילים אחרות, אסטרטגיות הנחשבות כפגומות מבחינה הסתגלותית, עשויות בתנאים מסוימים להועיל להישרדותו של האינדיבידואל ושל החברים בקבוצתו (שכולם, בסביבה של אדפטציה אבולוציונית, יהיו לעתים קרובות קשורים אליו גנטית).

בניגוד לבלסקי ועמיתיו, שניסו למצוא קשר בין דפוסי התקשרות בלתי בטוחה לבין אסטרטגיות הזדווגות ספציפיות, אנו מציעים כי היתרונות האדפטיביים של דפוסי התקשרות בלתי בטוחה למעשה מתבטאים בקידום הישרדותם של האינדיבידואלים בקבוצה, להבדיל מקידום של רבייה. מובן מאליו, כי אין רבייה ללא הישרדות. הניתוח שלנו אינו נועד להחליף את זה של בלסקי ועמיתיו; הוא מתווסף אליו. עם זאת, אנו מציגים מספר סיבות מדוע אנו רואים ביתרונות ההישרדות של ההתקשרות הבלתי בטוחה כחשובים יותר וסבירים יותר מאשר היתרונות הישירים הקשורים ברבייה.

תפקוד מערכת ההתקשרות

לפי באולבי, בני האדם, ופרימאטים רבים אחרים, נולדים עם מערכת פסיכו-ביולוגית מולדת (מערכת ההתקשרות ההתנהגותית) המניעה אותם לחפש קירבה לאחרים בעלי חשיבות (דמויות התקשרות) בעתות הצורך, כדרך להגן על עצמם מפני איומים ולהפיג מצוקה. מטרת המערכת הינה תמיכה או הגנה אובייקטיבית ותחושה סובייקטיבית בו-זמנית של ביטחון או בטיחות (“ביטחון מורגש”, לפי סראוף ו-ווטרס). מטרה כפולה זו (אובייקטיבית וסובייקטיבית) הופכת בולטת כאשר האדם נתקל באיומים אמיתיים או סימבוליים ומבחין בכך שדמות ההתקשרות אינה נמצאת בסביבה, אינה מביעה עניין, או אינה מגיבה. במקרים כאלו, מערכת ההתקשרות מופעלת והאינדיבידואל מונע לבסס מחדש קירבה ממשית או סימבולית לדמות התקשרות חיצונית או פנימית עד שהביטחון המורגש חוזר. באולבי הניח כי למרות שהגיל וההתפתחות מובילים ליכולת משופרת להשיג נחמה מייצוגים סימבוליים של דמויות התקשרות, אף אדם, באף גיל, אינו חופשי לחלוטין מהסתמכות על אחרים ממשיים. לפיכך, מערכת ההתקשרות נותרת אקטיבית במשך כל החיים, כפי שניתן ללמוד מנטייתם של מבוגרים לחפש קירבה ותמיכה כאשר הם מאוימים או חשים מצוקה.

מחקרים רבים מראים כי מערכת ההתקשרות אכן נותרת אקטיבית במהלך הבגרות וכי היא משפיעה על אספקטים רבים של התפקוד הפסיכולוגי והחברתי. לדוגמא, מיקולינסר ועמיתיו הראו כי איומים נתפסים גורמים למבוגרים להפעיל ייצוגים מנטאליים של דמויות התקשרות כאמצעי להתמודדות וויסות רגשות. המשתתפים במחקר הגיבו לאיומים בעזרת נגישות מנטאלית מוגברת של השמות של דמויות ההתקשרות התומכות שלהם, הן במטלות של קבלת החלטות לקיסקלית והן במטלות Stroop של זיהוי צבעים. בהשוואה להטרמה סבלימינלית ניטראלית, הטרמה סבלימינלית עם מילות איום (כמו כישלון, מוות, מחלה) הובילה לזיהוי מהיר יותר של שמותיהן של דמויות ההתקשרות במטלת החלטות לקסיקלית ולזמני זיהוי-צבעים איטיים יותר של שמותיהן של דמויות ההתקשרות במטלת Stroop. זמני החלטות לקסיקליות מהירים ותגובות זיהוי-צבעים איטיות התפרשו כאינדיקציות לאקטיבציה מוגברת של ייצוגים מנטאליים של דמויות ההתקשרות, בהקשרים מאיימים.

באולבי ציין מספר סיטואציות עיקריות או גירויים עיקריים המפעילים את מערכת ההתקשרות במהלך הילדות המוקדמת:

“הצפייה בילד כזה או אחר במהלך שנת החיים השנייה והשלישית שלו, כאשר התנהגות ההתקשרות הינה בולטת במיוחד, מראה כי התנהגות זו כוללת מגוון עצום בכל הנוגע לאקטיבציה, צורה, ואינטנסיביות. ברגע אחד הילד חוקר את סביבתו ברצון; ברגע שני הוא מחפש את אימו באופן נואש… כל אם יודעת כי כאשר הילד עייף, רעב, כאשר קר לו או כשהוא חולה, הוא נוטה יותר לחפש את קירבת אימו”

תחת נסיבות רגילות, אקטיבציה זו מתגשמת בחיפוש ממשי אחר קירבה לדמויות התקשרות. עם זאת, קיימים מצבים בהם התנהגויות אלו יעוכבו בשל היעדר דמויות התקשרות או על ידי גורמים אישיים וקונטקסטואליים אחרים. במקרים כאלו, מחשבות על קירבה לדמויות התקשרות עשויות להיות עדיין אקטיביות מנטאלית, והייצוג של דמויות אלו עדיין עשוי להשפיע על ההתנהגות.

לצד תיאור האקטיבציה והפעולה הנורמטיבית של מערכת ההתקשרות, באולבי ואיינסוורת’ התמקדו גם בהבדלים אינדיבידואליים בולטים. למרות שמערכת ההתקשרות היא אקטיבית אצל כל אינדיבידואל באשר הוא, עדיין קיימים הבדלים הנוגעים להיקף שבו התנהגויות ההתקשרות הן אפקטיביות במיתון מצוקה והשגת ביטחון מורגש. כאשר אנשים מצליחים להשיג תמיכה והגנה בעת הצורך, הם חשים ביטחון לגבי הערך שבחיפוש אחר קירבה בתור אסטרטגיית התמודדות, מסוגלים לבטוח בזמינות של אנשים אחרים ובמוכנות שלהם לספק עזרה ותמיכה, ומסוגלים לבנות משאבים וכישורים המאפשרים להם להתמודד עם דחק באופן אוטונומי. עם זאת, כאשר אנשים אינם מצליחים לקבל תמיכה והגנה מדמויות ההתקשרות, נוצרת דאגה וחוסר ביטחון לגבי חיפוש אחר קירבה ולגבי כוונותיהם של אחרים, המצוקה גוברת, ומתפתחות אסטרטגיות הגנה אחרות מלבד חיפוש בוטח אחר קירבה. מיין סיווג אסטרטגיות חלופיות אלו בתור אסטרטגיות התקשרות משניות, ותיאורטיקנים מאוחרים יותר מאמינים כי הן מערבות היפר-אקטיבציה או דה-אקטיבציה של מערכת ההתקשרות.

ניתוח זה של הבדלים אינדיבידואליים באסטרטגיות ההתקשרות השפיע על פסיכולוגים אישיותיים וחברתיים החוקרים התקשרות אצל בני נוער ומבוגרים תוך התמקדות בהבדלים אינדיבידואליים ב”סגנון ההתקשרות”. סגנונות ההתקשרות של מתבגרים ומבוגרים מומשגים באופן כללי כתחומים בתוך מרחב דו-ממדי. אחד הממדים, הימנעות הקשורה-בהתקשרות, משקף את המידה שבה האדם אינו בוטח בכוונותיו של שותף למערכת היחסים, שואף לשמור על עצמאות, ומסתמך על אסטרטגיות של דה-אקטיבציה לצורך התמודדות עם סכנות ואיומים. הממד השני, חרדה הקשורה-בהתקשרות, משקף את המידה שבה האדם דואג כי השותף ליחסים לא יהיה זמין בעת הצורך, ומסתמך על היפר-אקטיבציה של מערכת ההתקשרות בניסיון לקבל את תשומת הלב, הדאגה והאהבה של השותף ליחסים. התקשרות בטוחה נלמדת על ידי ציונים נמוכים במדידות של שני ממדי חוסר הביטחון. ציונים בתחומים האחרים של המרחב מצביעים על סוגים שונים של התקשרות בלתי בטוחה, שלכל אחד מהם קורלציות רגשיות והתנהגותיות שונות. במאמר זה, אנו מתייחסים לאנשים עם סגנונות התקשרות בטוחים, חרדתיים ונמנעים, או לאנשים חרדתיים או נמנעים באופן יחסי. למרות שהקיצור הקטגורי הנוח (בטוח, חרדתי, נמנע) עשוי להוביל לחשיבה טיפולוגית מוטעית, אנו תמיד מתייחסים לאזורים מעורפלים במרחב דו-ממדי – מרחב שבו משתתפי המחקר מתחלקים באופן רציף, במקום באופן קטגורי.

המחקרים תומכים בטענה כי סגנון ההתקשרות של האדם קשור בדרכים שבו הוא או היא מתמודדים עם איומים. לדוגמא, אנשים עם ציון נמוך גם בהתקשרות חרדתית וגם בהתקשרות נמנעת (כלומר, אלו המפגינים ביטחון יחסי בנוגע להתקשרות) בדרך כלל מתמודדים עם איומים באמצעות חיפוש אפקטיבי אחר תמיכה מאחרים, מתאפיינים בתחושה עזה של מסוגלות-עצמית, בוטחים באנשים אחרים באופן כללי, ותופסים את העולם כמקום בטוח יחסית.

אנשים עם ציון גבוה בהתקשרות חרדתית ו/או נמנעת (כלומר, אלו המפגינים חוסר ביטחון יחסי בנוגע להתקשרות) מפתחים דרכים חלופיות להתמודדות עם איומים ודחק. התקשרות נמנעת מאורגנת מסביב לאסטרטגיות דה-אקטיבציה של ויסות רגשי, המערבות הקטנת איומים וניסיון להתמודד עמם לבד, ללא חיפוש עזרה או תמיכה מאחרים. התקשרות חרדתית מאורגנת מסביב לאסטרטגיות היפר-אקטיבציה של ויסות רגשי, המערבות הדגשת-יתר של איומים והתנהגות רגשית, פולשנית או עקשנית בניסיון לקבל הגנה ותמיכה מאחרים. שתי האסטרטגיות העיקריות של התקשרות בלתי בטוחה נוטות לגרום לקשיים במערכות יחסים ולעתים קרובות מהוות את המוקד של פסיכותראפיה אישית או זוגית.

כיצד מתעוררים הבדלים אינדיבידואליים אלו בסגנון ההתקשרות? לפי באולבי, ואינסוורת’ ועמיתיה, הם מתהווים כתוצאה מאינטראקציות עם דמויות ההתקשרות של האדם במשך כל חייו, אך בעיקר במהלך הילדות. אינטראקציות עם דמויות התקשרות זמינות ומגיבות תורמות לתחושה מהותית של התקשרות בטוחה. עם זאת, כאשר דמויות ההתקשרות אינן זמינות ותומכות, לא נוצרת תחושה של ביטחון ובמקום זאת מתהוות אסטרטגיות משניות של ויסות רגשי. לפי באולבי, אינטראקציות עם דמויות התקשרות מרוחקות ובלתי תומכות דוחפות את הילד לכיוון של אסטרטגיות התקשרות אחרות, המאופיינות בייצוגים מנטאליים ספציפיים של העצמי ושל דמויות ההתקשרות הנקראים מודלי עבודה פנימיים. מודלי עבודה אלו מאפשרים לאדם לחזות אינטראקציות עתידיות עם דמויות התקשרות ולהפעיל אסטרטגיות אמינות באופן כללי לשם האינטראקציה עימם שאינן דורשות חשיבה מחודשת או אתחול של סט ספציפי של פעולות אסטרטגיות בכל פעם שנראה כי הן רלוונטיות לסיטואציה.

המחקרים מראים כי הבדלים אינדיבידואליים אלו מועברים מההורים לילדים באמצעות העברה בין-דורית של התקשרות, כפי שכינה זאת ואן איג’זנדורן. המחקרים מצאו שיעורים גבוהים של התאמה (60-85%), לדוגמא, בין הלך הרוח של האם בנוגע להתקשרות (כפי שנמדד על ידי ראיון התקשרות של מבוגרים) ומידת הביטחון או חוסר הביטחון של ילדה בנוכחותה, במהלך אומדן מעבדה המכונה מצב הזר (the Strange Situation). לפי מיין, קפלן וקסידי, האופי של אינטראקציות ההורה-ילד מתווך את ההעברה הבין-דורית של ההתקשרות. כלומר, מודלי העבודה של התקשרות ההורים מעצבים את ההתנהגות הטיפולית שלהם ומשפיעים על היכולת והמוכנות שלהם לספק חוף-מבטחים ובסיס-בטוח לילדיהם, שבתורם תורמים להתקשרות הבטוחה של הילד. עם זאת, ניתוח-המטא של ואן איג’זנדורן של 10 מחקרים חשף את מה שכונה בפיו פער ההעברה. למרות שנמצא גודל אפקט ממוצע משמעותי הקושר בין הלך רוח בטוח של ההורים בנוגע להתקשרות לבין היענות רגישה לצרכים ואותות מצד הילדים במהלך אינטראקציות הורה-ילד, חלק גדל מהקשר בין סטאטוס ההתקשרות של ההורה והילד התרחש כתוצאה מתהליכים במקום מהאיכות של אינטראקציות ההורה-ילד, לפחות בכל המדידות שנערכו עד היום.

פער ההעברה פתח את הדלת להסברים גנטיים אפשריים של העברה בין-דורית של דפוסי התקשרות, שאתגרו את הדגש הכמעט-אקסקלוסיבי של באולבי על החשיבות של חוויות הילדות המוקדמות. וכמובן, העברה גנטית יכולה למלא תפקיד אפילו אם לא התקיים כלל פער העברה, מכיוון שהדמיון בין ביטחון ההתקשרות של ההורים וילדיהם יכול להתבסס בחלקו על גנים משותפים. מחקרי גנטיקה התנהגותית שאמדו את ההתאמה של דפוסי התקשרות אצל תאומים מונוזיגוטים ודיזיגוטים מצאו כי גורמים גנטיים יכולים להסביר בין 14% ל- 40% מהשונות בדפוסי ההתקשרות בשלבים שונים במהלך החיים. מחקרים שבדקו מארקרים גנטיים מולקולאריים אפשריים הקשורים בדפוסי התקשרות הראו כי דפוסי התקשרות שונים קשורים במידת מה לאללים גנטיים ספציפיים. עם זאת, מחקרים אחרים לא הצליחו למצוא תרומה גנטית חזקה וישירה לדפוסי ההתקשרות, ובמקום זאת מצאו ראיות לאינטראקציה בין השפעות גנטיות והוריות.

פרדוקס תיאוריית ההתקשרות

אחד הממצאים החוזרים ונשנים בחקר ההתקשרות נוגע להתפלגות של אוריינטציות התקשרות בינקות, בילדות, בגיל הנעורים ובבגרות. כ- 33% מהתינוקות, הילדים, המתבגרים והמבוגרים מציגים דפוסי התקשרות בלתי בטוחה. לדוגמא, בעת יישום ניסויי מצב הזר אצל תינוקות, חוקרים רבים בארצות הברית, גרמניה, יפן, שוודיה, הולנד, אינדונזיה וישראל מצאו שבממוצע, ההתפלגות של תינוקות היא בערך 65% בטוחים, 20% נמנעים, ו- 15% חרדתיים. בניתוח-מטא של כמעט 2000 סיווגי מצב זר מ- 32 דגימות ב- 8 ארצות, ואן איג’זנדורן וקרוננברג הראו כי הבדלים חוצי-תרבויות בהתפלגות ההתקשרות היו קטנים באופן יחסי. מחקרים שנערכו אצל מתבגרים ומבוגרים מצאו התפלגויות דומות של דפוסי התקשרות תוך יישום סולמות דיווח-עצמי וראיונות התקשרות של מבוגרים.

למרות שמעל 2 מיליארד איש ברחבי העולם מאופיינים בסגנון התקשרות בלתי בטוח, קיימות השערות מעטות בלבד הנוגעות לתפקיד האדפטיבי האפשרי של דפוסים אלו. מרבית המחקרים התמקדו בחסרונות של אסטרטגיות התקשרות משניות. לדוגמא, אחד המחקרים שבחן הבדלים אינדיבידואליים באוריינטציות ההתקשרות מצא קשר בין התקשרות נמנעת לבין פחד מאינטימיות ונטייה לשמור מרחק במערכות יחסים קרובות, אמונות פסימיות לגבי מערכות יחסים, נטייה לניאוף מיני ביחסים, ושיעור גבוה של פירוק מערכות יחסים. אינדיבידואלים נמנעים מסרבים ונמנעים מחשיפה-עצמית, נוטים להמרת דת פתאומית ומהירה, ומוגדרים על ידי עמיתיהם כעוינים בצורה יוצאת דופן. הם מעדיפים לעבוד לבדם, ומשתמשים בעבודה כתירוץ להימנע ממערכות יחסים קרובות. הם מציגים סבירות גבוהה יותר בהשוואה לאנשים פחות נמנעים לדווח כי יש להם או היו להם יחסים גרועים עם הוריהם בזמן לימודיהם באוניברסיטה. הם מנסים להתמודד עם דחק על ידי התעלמות או הכחשה, או באמצעות צריכת אלכוהול וחומרים אחרים. לאחר תקופות של דחק חריג, הם בעלי סבירות גבוהה יותר להצגת סימפטומים פסיכוסומאטיים בהשוואה לאנשים פחות נמנעים. הם פסימיים וציניים למדי לגבי מערכות יחסים ארוכות טווח, והם פחות רחומים ואלטרואיסטים מאנשים פחות נמנעים.

אנשים חרדתיים בנוגע להתקשרות מתמודדים גם הם עם בעיות וחסרונות רבים, כמו עיסוק אובססיבי עם הנאמנות, מידת העניין וההיענות של שותפיהם הרומנטיים; קנאה; נטייה לפחד, חרדה ובדידות (אפילו במהלך מערכת יחסים); הערכה עצמית נמוכה ובלתי יציבה; ושיעור גבוה מהרגיל של פירוק מערכות יחסים. אנשים אלו מפגינים התלהבות לגבי עזיבת ביתם לקראת לימודים בקולג’, אך הם סובלים מבדידות וחוסר שביעות רצון מבחינה חברתית לאחר הסמסטר הראשון. בנוסף, הם מעדיפים לעבוד עם אחרים אך חשים כי הם לא מוערכים ולא מובנים בעבודתם, ונוטים לחלום על הצלחה ולהתרשל לאחר קבלת שבחים. הם הופכים לאמוציונאליים ביותר בעתות דחק ונאלצים להשתמש באסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות וממוקדות רגשית. אנשים אלו מדווחים על מידה גבוהה יותר של סימפטומים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. הם מודאגים לגבי דחייה במהלך אינטראקציות ונוטים לחשיפה-עצמית מוגזמת ומוקדמת מדי. הם נוטים לווכחנות, פולשנות ושתלטנות יתרה.

שני הסוגים של התקשרות בלתי בטוחה נמצאו קשורים בצורות שונות של פסיכופתולוגיה, כמו דיכאון, חרדה, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית והפרעות אכילה. בהתאם לכך, התקשרות בטוחה משמשת כחוצץ מפני גורמי סיכון שונים. דיווחים-עצמיים של התקשרות בטוחה קשורים בתפיסה גבוהה של מסוגלות-עצמית, תחושות חיוביות, והסתמכות על אסטרטגיות התמודדות של פתרון בעיות בעת טיפול בגורמי דחק אישיים ובין-אישיים.

למרות שמחקרים רבים תיעדו את החסרונות הכרוכים ברמות גבוהות של התקשרות חרדתית או נמנעת, בחינה קפדנית יותר של נטיות חסרות ביטחון אלו מצביעה על יתרונות אדפטיביים אפשריים תחת תנאים מיוחדים. אכן, תיאוריות אבולוציוניות מציעות כי תופעה נפוצה עד כדי כך באוכלוסייה כמו התקשרות בלתי בטוחה קרוב לוודאי נושאת פונקציה אדפטיבית כלשהי. לדוגמא, בניתוח לגבי השונות בציונים של חמשת תכונות האישיות הגדולות, נטל טען כי ניתן להבין שונות זו במונחים של סחר חליפין בקרב סוגים שונים של עלות ותועלת הנוגעים לכשירות. לפי נטל, “ניתן להתייחס לחלופות התנהגותיות בתור סחר חליפין, כאשר תכונה מסוימת יוצרת לא רק יתרון טהור, אלא מעין תערובת של עלות ותועלת כך שהערך האופטימאלי עבור הכשירות עשוי להיות תלוי בנסיבות מקומיות ספציפיות ביותר”. לפיכך, למרות שרמות נמוכות של מוחצנות ונינוחות ורמות גבוהות של נוירוטיות נתפסות בדרך כלל ככאלו הכרוכות בעלויות התאמה משמעותיות, הן מסוגלות בנוסף לתרום במידה רבה לכשירות, המשמרת וריאציות גנטיות בתכונות אלו. במונחי הניתוח של נטל, מופנמות כוללת יתרונות כשירותיים הקשורים בהימנעות מסיכונים פיזיים ושימור יציבות משפחתית, נוירוטיות עשויה להיות מועילה בכך שהיא גורמת לאדם להיות ערני ביחס לסכנות, ונינוחות נמוכה עשויה להועיל בכך שהיא גורמת לאדם להיות פחות כפוף לחוסר כנות של אחרים בזמן שהיא מעניקה לו יתרון אנוכי. בהתאם לטיעונים אלו, נראה כי מומלץ לשקול את קיומם של יתרונות כשירותיים אפשריים הקשורים בהתקשרות חרדתית ונמנעת.

הניתוח האבולוציוני של בלסקי לגבי התקשרות בלתי בטוחה

בלסקי ועמיתיו היו הראשונים לעסוק באפשרות כי קיימים יתרונות אדפטיביים אפשריים לסגנון ההתקשרות הבלתי בטוחה תחת תנאים סביבתיים ספציפיים. לדוגמא, הם טענו כי:

“התנהגות ההתקשרות לא הייתה מתפתחת אם היא הייתה משמשת אך ורק להגנה על הילד ובכך לקדם את ההישרדות, מכיוון שהישרדות, כשלעצמה, בבירור אינה המטרה של הברירה הטבעית… לפיכך הוריאציות בהתקשרות הבטוחה אותן צפתה התיאוריה של באולבי התפתחו כדי לשרת מטרות הקשורות בכשירות של הרבייה, באופן רגיש אקולוגית”.

במילים אחרות, בלסקי ועמיתיו הציעו כי הפוטנציאל לפתח דפוסי התקשרות שונים התפתח מכיוון שהם מקדמים את כשירות הרבייה תחת תנאים אקולוגיים מסוימים. בעוד שתיאוריית ההתקשרות הקלאסית הדגישה את הפונקציה ההישרדותית של מערכת ההתקשרות, בלסקי טען כי החשיבה האבולוציונית המודרנית מתמקדת בכשירות הרבייה וכי אסטרטגיות של התקשרות בלתי בטוחה עשויות לכלול יתרונות רבייתיים תחת תנאים ספציפיים.

טיעון זה מבוסס על ההצעה של סימון, לפיה הפונקציות האדפטיביות של כל התכונות המורפולוגיות, הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות בסופו של דבר משרתות את הרבייה הגנטית. למרות שהמטרה הסופית הינה רבייה, תכונות מורפולוגיות, פיזיולוגיות ופסיכולוגיות רבות התפתחו מכיוון שהן פתרו בעיית הישרדות ספציפית. הן מקדמות את הרבייה בכך שהן מאפשרות לאורגניזם להגיע לשלב בחייו שבו מתאפשרת רבייה מוצלחת והעמדת צאצאים.

בלסקי טען כי בני האדם התפתחו בצורה כזו המאפשרת להם לשנות את התנהגות הרבייה שלהם (כלומר, אסטרטגיות ההזדווגות) באופן המשרת את הכשירות ובהתאם לתנאים האקולוגיים. לדוגמא, כאשר המשאבים מוגבלים ובלתי צפויים, ההורים עשויים לספק לילדיהם, באופן בלתי מכוון, טיפול בלתי רגיש ובלתי אמין. במקרים כאלו, ילדים עשויים לפתח אסטרטגיות של התקשרות נמנעת. כאשר הם הופכים למתבגרים או מבוגרים, הם עשויים לחתור לאסטרטגיית רבייה המדגישה את ההזדווגות (והתולדה) על פני ההורות. כלומר, על ידי עידוד כמות הצאצאים על פני איכות הצאצאים, ההתקשרות הנמנעת עשויה באופן לא מכוון לקדם את כשירות הרבייה בסביבה בלתי יציבה המעוררת חוסר בטחון. בלסקי העיר כי:

“מכיוון שהסיכונים להצלחת הרבייה של הצאצאים היו גדולים ובלתי נשלטים [כאשר זרם המשאבים היה נמוך או בלתי צפוי], הדרך להבטיח כי חלק [מהילדים] ישרדו עד הרבייה תערב ילודה של מספר רב של צאצאים, אפילו אם הטיפול בהם יהיה באיכות נמוכה יותר”.

היתרונות האדפטיביים של אנשים נמנעים נובעים מכך שהם חותרים לזיווג מיני אנוכי ואופורטוניסטי באופן לא-פרופורציונאלי, ולפיכך סביר להניח כי יהיו להם שותפים מיניים רבים ומספר רב של ילדים – שחלק מהם, אפילו אם הטיפול בהם היה גרוע, עשויים בתורם להתרבות.

בנוגע להתקשרות חרדתית, בלסקי טען כי מכיוון ש”תלותיות בכיינית” כרוכה בעלות גבוהה להורים, דפוס זה יכול להתפתח רק אם הוא הציע תגמול ביולוגי להורים ולילדים. בלסקי טען כי:

“היכולת לפתח התקשרויות עמידות (כלומר, חרדתיות) התפתחה כאמצעי לטיפוח התנהגות רבייתית “מסייעת לקינון” עקיפה. כלומר, על ידי עידוד תלותיות חסרת אונים אצל הילד, הורות המאופיינת בהיענות בלתי עקבית התפתחה בכדי לקדם אסטרטגיית רבייה המיועדת לאפשר את ההצלחה הרבייתית הישירה של המשפחה (במיוחד ההורים), ובכך גם את ההצלחה הרבייתית העקיפה של האינדיבידואל העמיד [החרדתי]”.

לפי טיעון זה, היתרונות האדפטיביים של אינדיבידואלים חרדתיים מאופיינים בכך שבמקום עזיבת בית המשפחה בכדי להתרבות, הם עשויים להישאר ולעזור לבני משפחה אחרים ללדת ולגדל ילדים, וכתוצאה מכך להגדיל את סיכויי ההישרדות וההתרבות המוצלחת של בני משפחה איתם הם חולקים גנים משותפים.

לאחרונה, דל ג’יודיסה הרחיב את התיאוריה של בלסקי והציע מודל אבולוציוני משולב של התפתחות אסטרטגיות ההתקשרות והרבייה של בני האדם. טענתו היא כי דחק פסיכולוגי והתקשרות בלתי בטוחה מוקדמת גורמים לאינדיבידואל המתפתח לחתור לאסטרטגיות רבייה המתמקדות במאמצי הזדווגות ורבייה מוקדמת (להבדיל מהשקעה ביחסים ארוכי טווח והשקעה הורית, האסטרטגיה הקשורה בהתקשרות מוקדמת בטוחה). בשל הבדלי מין בכל הנוגע לסחר החליפין בין הזדווגות והורות, זכרים בלתי בטוחים נוטים לאמץ אסטרטגיות הימנעות ונקבות בלתי בטוחות נוטות לאמץ אסטרטגיות חרדתיות. מחקרים התומכים בניתוח של דל-ג’יודיסה מראים כי גברים נמנעים נוטים להפגין את מה שברתולמאו והורוביץ כינו הימנעות מנותקת (dismissing avoidance), בעוד שנשים נמנעות נוטות להפגין הימנעות חרדה (fearful avoidance). אך עם זאת, קיימים מחקרים רבים אחרים שלא מצאו הבדלי מגדר כלשהם בציוני התקשרות אצל מבוגרים.

למרות שבלסקי נקט בצעד ראשון חשוב בניסיון לספק ניתוח אדפטיוניסטי לגבי התקשרות בלתי בטוחה, קיימות מספר סיבות להטיל ספק בהנחותיו הבסיסיות. ראשית, ניתוחים תיאורטיים ומחקרים אמפיריים עדכניים בפסיכולוגיה אבולוציונית מראים כי מנגנונים פסיכולוגיים מתקיימים בצורתם הנוכחית מכיוון שהם סייעו לפתרון בעיות ספציפיות הכרוכות בהישרדות או הרבייה האישית. מערכת הפחד, לדוגמא, כולל תגובת הילחם-או-ברח, הינה דוגמא למערכת פסיכו-ביולוגית שהתפתחה מכיוון שהיא מסייעת לפתרון של בעיה ספציפית המאיימת על הישרדות האינדיבידואל. לחימה או הימלטות מפני טורף ככל הנראה לא שירתה, ועדיין אינה משרתת, מטרות רבייה מיידיות, אך היא עשויה להפוך את הרבייה לאפשרית על ידי הגדלת סיכויי ההישרדות עד גיל הרבייה.

לפי התיאוריה של באולבי, מערכת ההתקשרות קשורה במידה רבה למערכת הפחד: היא מופעלת על ידי איומים, והפלט ההתנהגותי של המערכת הוא אדפטיבי באופן כללי מכיוון שהוא מגדיל את סיכויי ההישרדות. אם תינוקות אינם מתעניינים ומסוגלים לאותת צרכים ורצונות דחופים לעזרה והגנה, הם ימותו הרבה לפני שרבייה מינית תהפוך לאינטרס עיקרי. לשם השוואה, הבה נבחן את הדיספוזיציה כלפי פחד מנחשים. יש להניח כי היא קיימת אצל בני אדם ופרימאטים מכיוון שהיא תרמה לפתרון של בעיית הישרדות ספציפית בסביבתם של פרימאטים קדומים. הפחד מנחשים מופעל על ידי טווח קצר של קלטים, כמו אורגניזמים צרים ומתפתלים הנמצאים במרחק תקיפה. ברגע שהנחש נתפס כמסוכן ובמרחק תקיפה, מידע זה גורם לעלייה בעוררות האוטונומית, המהווה חלק מתגובת בריחה שהגנה על בני אדם קדומים מפני הכשות נחשים קטלניות.

מערכת ההתקשרות מופעלת גם היא על ידי טווח קצר למדי של קלטים (אותם כינה באולבי “רמזי סכנה טבעיים”), המפיקים סט מוגבל של פלטים התנהגותיים (שמירה על קירבה, איתות על רצון בנשיאה על הידיים, חיבוק והיצמדות). אותות אלה ממשיכים להפעיל את מערכת ההתקשרות במשך החיים. לפיכך, נראה כי ההישרדות, להבדיל מרבייה מיידית, הינה הסיבה העיקרית להתפתחותה של מערכת ההתקשרות ההתנהגותית.

מחקרים נוספים הרלוונטיים לתיאוריה של באולבי ותיאוריות קשורות אחרות נוגעים להבדלי מין. לפי הפסיכולוגיה האבולוציונית, צפויים הבדלים בין זכרים ונקבות בתחומים שבהם הם ניצבו בפני אתגרים אדפטיביים שונים באופן חוזר ונשנה. בהתאם לכך, בתחומים שבהם המינים ניצבו בפני בעיות אדפטיביות זהות, לא צפויים הבדלי מין כלשהם. במהלך האבולוציה, גברים ונשים ניצבו בפני בעיות שונות הקשורות בהזדווגות. לפיכך, עלינו לצפות להבדלי מין הכרוכים באסטרטגיות הזדווגות ובאסטרטגיות התקשרות אם אכן התנהגויות ההתקשרות התפתחו מכיוון שהם מקדמות באופן ישיר את הרבייה המינית. עם זאת, למעשה, למרות שאכן קיימים הבדלי מין בהעדפות בני זוג, אסטרטגיות חיזור, קנאה, וטקטיקות הגנה על בני זוג, לא נמצאו הבדלי מין מהימנים וכלליים באסטרטגיות ההתקשרות (אם כי, כפי שהוזכר קודם, יתכנו הבדלים מגדריים בשכיחות של הימנעות מנותקת וחרדה).

בנוגע לקנאה, לדוגמא, פסיכולוגים אבולוציוניים ציפו כי יהיו הבדלים בין המינים בנוגע לסוגי האירועים הגורמים לאקטיבציה של רגש עז זה. בשל הביוץ הסמוי והעובדה כי ההפריה וההיריון מתרחשים באופן פנימי אצל נשים, גברים ניצבו בפני בעיה אדפטיבית שנשים לא נאלצו להתמודד עמה – וודאות של פחות מ- 100% בהורות הביולוגית. האיום הרבייתי עבור גברים נובע מהאפשרות של ניאוף מיני מצד בת הזוג. במינים כמו בני האדם, שבהם הגבר לעתים קרובות משקיע רבות באישה ובילדיה, ודאות ההורות הגנטית של האישה אינה נפגמת אם בן הזוג שלה מקיים יחסי מין עם נשים אחרות. לעומת זאת, האישה עלולה להסתכן באובדן הזמן, תשומת הלב, המחויבות, המעורבות, ההגנה והמשאבים של בן זוגה – משאבים שעלולים להיות מוסטים ממנה ומילדיה לאישה אחרת. בשל סיבות אלה, פסיכולוגים אבולוציוניים ציפו ומצאו, באופן כללי, כי הטריגרים של הקנאה אצל גברים קשורים לאקט המיני כשלעצמו, בעוד שאצל נשים הסוגיה העיקרית תהיה אובדן המחויבות וההשקעה של הגבר.

היעדר הבדלי מין עקביים בדפוסי ההתקשרות אינם עומדים בקנה אחד עם טיעוניהם של בלסקי ועמיתיו, מכיוון שהבדלים בין זכרים ונקבות יהיו צפויים אם סגנונות ההתקשרות (או הפוטנציאל להתקשרות בלתי בטוחה תחת תנאים אקולוגיים ספציפיים) התפתחו ישירות, או בעיקר, בכדי לקדם רבייה. במקום זאת, המחסור הכללי בהבדלי מין עקביים בסגנונות ההתקשרות הינו עקבי לרעיון של באולבי לפיו כל בני האדם, גברים ונשים כאחד, ניצבו בפני הבעיה האדפטיבית הכרוכה בכך שהם נולדים בלתי בוגרים וזקוקים לטיפול והגנה מצד דמויות התקשרות.

חשוב לציין, עם זאת, כי חלק מהמחקרים מצאו קשר בין התקשרות נמנעת לבין אסטרטגיות של הזדווגות קצרת טווח. בדומה, מספר מחקרים מצאו כי אנשים בעלי התקשרות חרדתית ממשיכים לתפוס את הוריהם בתור דמויות ההתקשרות הראשיות שלהם בשלב מאוחר יותר בחייהם בהשוואה לאנשים בעלי התקשרות בטוחה או התקשרות נמנעת. נראה כי ממצא זה תומך בהצעתו של בלסקי לפיה מבוגרים חרדתיים נמצאים בסבירות גבוהה יותר לשמש כ”מסייעים בקן”. לפי בלסקי, “בדרך כלל, רק כאשר קיים תגמול ביולוגי כלשהו עבור ההורה והילד עלינו לצפות התפתחות של דפוס תפקודי בעלות גבוהה ובהשפעה הורית אצל הילד”. עם זאת, מחקרים אחרים מצביעים על כך שאנשים בעלי התקשרות חרדתית דואגים פחות לרווחה של הוריהם ומציגים מוכנות נמוכה יותר לטפל בהם. במילים אחרות, אנשים בעלי התקשרות חרדתית אמנם שוהים בקן לתקופה ארוכה יותר, אך לאו דווקא בגלל שהם נוטים להיות מסייעים בקן.

חיפוש אחר יתרונות אדפטיביים אחרים של אסטרטגיות התקשרות משניות

מאות מחקרים שעסקו בהבדלים אינדיבידואליים לא מצאו יתרונות אדפטיביים של סגנונות התקשרות בלתי בטוחים, להוציא את מחקריהם של בלסקי ועמיתיו. הסיבה לכך שלא נמצאו יתרונות אדפטיביים הכרוכים בחוסר ביטחון עשויה להיות כפולה. ראשית, החוקרים העכשוויים התמקדו במה שנחשב בתור בריאות נפשית אינדיבידואלית בחברה המודרנית, מתוך הנחה כללית כי מצב זה של בריאות נפשית היווה יתרון אדפטיבי מאז ומעולם. לא הייתה סיבה מיוחדת להתייחס ליתרונות האדפטיביים של מה שנחשב כיום בתור התנהגות פגומה מבחינה אדפטיבית בחברות מודרניות, מתועשות ואורבאניות. שנית, ייתכן והמחקרים שעסקו בתיאוריית ההתקשרות התמקדו באופן אקסקלוסיבי מדי ברמה אחת של הניתוח, זו הקשורה ברווחה, ההזדווגות והרבייה האינדיבידואלית. במאמר זה, אנו שוקלים את האפשרות כי חלק מהיתרונות האבולוציוניים נמצאים ברמת הקבוצה ונוגעים להישרדות, להבדיל מהזדווגות ורבייה (התלויות, כמובן, בהישרדות). כפי שציין באולבי, “מנקודת מבט חדשה, הנוף המוכר עשוי לעתים להיראות שונה מאוד”.

אנו מבססים את הטיעון שלנו על תיאוריית ברירת השארים של המילטון, תוך התחשבות בתיאוריית הברירה הרב-שלבית של סובר ו-ווילסון. המילטון ניסה להתגבר על אחד המכשולים העיקריים בתיאוריית האבולוציה של דרווין: במהלך המאבק האבולוציוני עבור כשירות רבייתית, מדוע חלק מהאורגניזמים מוותרים על הרבייה בעודם מסייעים למאמצי הרבייה של בני משפחתם? המילטון הציע כי הכשירות הכוללת (אינקלוסיבית) של האינדיבידואל תלויה בפלט הרבייה האישי שלו או שלה, יחד עם פלט הרבייה הכולל של בני משפחתו החולקים איתו את אותם גנים. בנוסף, ב- 1975, המילטון הגיע למסקנה כי תכונות חברתיות רבות (כמו אלטרואיזם) עשויות להוות חסרון מבחינה סלקטיבית ברמה האינדיבידואלית, אך ייתכן והתפתחו בכל זאת מכיוון שקבוצות ומשפחות הכוללות חברים עם תכונות חברתיות אלו תורמות יותר למאגר הגנטי הכולל מאשר סוגים אחרים של משפחות וקבוצות. במילים אחרות, הסלקציה הבין-קבוצתית עשויה להעדיף תכונות חברתיות מסוימות, אפילו אם הן מהוות חיסרון ברמה האינדיבידואלית (לעומת זאת, ראה דוקינס, 1994, לביקורת על תיאוריית הברירה הרב-שלבית). למטרותינו, האבולוציה והשימור של סגנונות התקשרות מרובים עשויים להיות תוצאה של כשירות כוללת או ברירה רב-שלבית, או שילוב של שתיהן.

במהלך האבולוציה, בני האדם חיו בקבוצות שארים קטנות ואינטראקטיביות במידה גבוהה, ובני האדם הם ייחודיים בקרב היונקים בכל הנוגע למשך הזמן והמורכבות של היחסים החברתיים אותם הם יוצרים. מכיוון שהפתרונות החברתיים לאתגרים אדפטיביים היו חיוניים כל כך עבור הישרדות בני האדם, רבים מהמנגנונים הפסיכולוגיים שלנו ללא ספק התפתחו בכדי לתמוך באספקט זה של הקיום האנושי. ברואר וקפוראל, לצד חוקרים אחרים, טענו כי החיים בקבוצות קואופרטיביות היוו את אסטרטגיית ההישרדות העיקרית של בני האדם. טענה זו מעלה אפשרות כי אוריינטציות התקשרות שונות, או הפוטנציאל הפקולטטיבי לפתח אוריינטציות כאלו תחת תנאים סביבתיים מסוימים, ייתכן ותרמו לכשירות הכוללת מכיוון שהן מועילות לחברים רבים בקבוצה, במשפחה המורחבת, או בשבט קטן. כל דפוסי ההתקשרות הראשיים – בטוחה, חרדתית או נמנעת – עשויים, בדרכם, לקדם את הכשירות הכוללת. כפי שנסביר בפירוט בהמשך, דפוס ההתקשרות הבטוחה עשוי להיות קשור בהנהגה ותיאום מאוזנים, הוגנים ואלטרואיסטים במידת מה של תגובות הקבוצה כלפי אתגרים ואיומים. הדפוס הנמנע עשוי להיות קשור בתגובות מהירות ועצמאיות כלפי איומים, העשויות להגדיל את סיכויי ההישרדות של חברי הקבוצה על ידי פתרון בעיית ההישרדות או על ידי הדגמת דרכי הימלטות ממנה. הדפוס החרדתי עשוי להיות קשור ברגישות וזיהוי מהיר של סכנות ואיומים, המתריעים על נוכחותן של סכנות וצורך בהגנה או הימלטות בפני שאר חברי הקבוצה.

הניתוח שלנו מתבסס על שלושת הטענות הבאות:

1) סגנונות ההתקשרות הבטוחה והבלתי בטוחה עשויים לכלול יתרונות אדפטיביים ייחודיים (המשפרים את הכשירות הכוללת) וחסרונות ייחודיים (הפוגמים בכשירות הכוללת).

2) דפוסי התקשרות שונים, בשל מודלי העבודה הפנימיים ונטיות הפעולה או תסריטי ההתנהגות שלהם, עשויים לכלול יתרונות שונים עבור חברי הקבוצה תחת תנאים מאיימים. בפרט, אינדיבידואלים המאופיינים במידה גבוהה יחסית של התקשרות חרדתית עשויים להיות מאופיינים במה שאנו מכנים תסריטים ותגובות זקיף, ואינדיבידואלים עם רמה גבוהה של התקשרות נמנעת עשויים להיות מאופיינים במה שאנו מכנים תגובות ותסריטי הילחם-או-ברח מהירים.

3) משפחה מורחבת או קבוצה שבטית שהינה הטרוגנית בכל הנוגע לאוריינטציות התקשרות, כמו קבוצות שהינן הטרוגניות בתחומים אחרים, עשויה להיות אפקטיבית יותר בהתמודדות עם איומים ובעיות הישרדות בהשוואה לקבוצה או חברה הומוגנית.

שלושת טענות אלו, שיובהרו בחלק הבא, מרכיבות את מה שאנו מכנים תיאוריית ההגנה החברתית (SDT).

SDT

ה- SDT טוענת כי כל אוריינטציית התקשרות – בטוחה, חרדתית, נמנעת – כוללת הן יתרונות אדפטיביים ייחודיים לשם שיפור הכשירות הכוללת של אינדיבידואלים בקבוצה והן חסרונות ייחודיים הפוגעים בכשירות הכוללת (ראה נטל, 2006, בנוגע לרעיונות לגבי וריאציות של האישיות). לפי תיאוריה זו, כל אוריינטציית התקשרות כוללת מודל עבודה, או תסריט, הזמין במיוחד תחת תנאי איום. תסריט זה מוביל את האינדיבידואל לנהוג באופן עקבי לסגנון ההתקשרות שלו או שלה.

לפי מרקוס, כל אינדיבידואל תופס את העולם בדרכים המאורגנות לפי סכמות-עצמיות, הכוללות ייצוגים מנטאליים של יכולותיו המיוחדות, הישגיו, והעדפותיו של האדם. אינדיבידואלים עם סכמות-עצמיות בתחום מסוים משתמשים בהן בכדי לבצע שיקולי דעת מהירים ובטוחים באותו תחום, להסתגל באופן גמיש למטרות עיבוד-מידע שונות הקשורות לאותו תחום, ולבצע השבת מידע אפקטיבית הרלוונטית לאותו תחום. אנשים הינם רגישים כרונית לגירויים הקשורים-בסכמות ומעניקים תשומת לב רבה למידע הרלוונטי לתחום של הסכמה. כתוצאה מכך, הם מוכנים יותר מאנשים א-סכמטיים ליישם יכולות וכישורים רלוונטיים כאשר הסכמה מופעלת.

בנוסף, אנשים המחזיקים בסכמה-עצמית בתחום מסוים מסוגלים לחזות את התנהגותם העתידית באותו תחום באופן מוצלח יותר. מרקוס ונוריוס כינו את הקונספציות העצמיות העתידיות הללו בתור “עצמי אפשרי”. העצמי האפשרי מהווה את היסודות של מערכת-עצמית המאפשרת לאינדיבידואל לבצע סימולציה של הצעדים והאסטרטגיות הדרושות להשגת מטרה מסוימת. העצמי האפשרי מאפשר לאדם למקד את הקשב שלו ברגשות ומחשבות ספציפיות הרלוונטיות למטלה ולארגן פעולות, ובכך לגשר בין המצב הנוכחי לתוצאה העתידית. ככל שהעצמי האפשרי הוא מוגדר ומפורט יותר, כך משתפרים הביצועים, מכיוון שחלק גדול מהרוטינות הדרושות לביצועים הן כבר מופעלות, מועסקות ומאורגנות על ידי הציפייה והסימולציה.

אותו הגיון רלוונטי לאוריינטציות ההתקשרות, הכוללות סכמות-עצמיות כחלק ממודלי העבודה הפנימיים שלהן. למרות שהספרות הקיימת לגבי התקשרות נוטה להדגיש את האספקטים האדפטיביים של מודלי עבודה או תסריטים בטוחים, אנו מתעניינים בעיקר במקרים שבהם סגנון התקשרות בטוח נושא חסרונות עבור חברי הקבוצה או הקהילה ומצבים בהם סגנונות התקשרות בלתי בטוחים תורמים להישרדותם של חברי הקבוצה ומקדמים כשירות כוללת.

החסרונות האפשריים של התקשרות בטוחה

המחקרים העוסקים בהתקשרות של מבוגרים מראים כי אינדיבידואלים עם ציונים נמוכים יחסית בהתקשרות חרדתית ונמנעת (כלומר אנשים עם ביטחון יחסי בכל הנוגע להתקשרות) מספקים יתרונות רבים לקבוצות בהן הם נוטלים חלק. לדוגמא, באופן כללי הם טובים יותר בהנהגה ובתיאום פעילויות קבוצתיות מאשר אנשים חסרי ביטחון. בנוסף, הם משקיעים יותר זמן מאשר חבריהם הבטוחים פחות בקבוצות, עוסקים ביותר פעילויות קבוצתיות, ועובדים באופן אפקטיבי יותר עם חברים אחרים בקבוצה בעת פתרון בעיות ויישוב קונפליקטים בין-אישיים. לפי סקירות הספרות של מיקולינסר ושייבר, יתרונות אלו נובעים מתחושה של ביטחון הנעוצה בהתנסויות עבר חיוביות עם דמויות התקשרות. תחושת ביטחון זו קשורה במידה רבה לאמונות ליבה, כמו האמונה כי העולם הוא מקום בטוח, במיוחד בנוכחות שותפים משמעותיים. ייצוגים מנטאליים אופטימיים ומנחמים אלו מקדמים אומדני הרגעה-עצמית לגבי איומים, המסייעים לאינדיבידואלים בטוחים להפגין ביצועים טובים יותר במצבים מאתגרים רבים בהשוואה לאינדיבידואלים חסרי ביטחון.

עם זאת, תחושות של ביטחון לא תמיד משקפות ביטחון פיזי ממשי. ברוב הסיטואציות היום-יומיות, תחושת הביטחון הינה מועילה מכיוון שהיא מפחיתה את מידת החרדה ומאפשרת לאדם להתמקד באופן מלא במטלה לפניו. ככל הנראה, זו אחת הסיבות מדוע אנשים בטוחים יחסית מציגים ביצועים טובים יותר בעבודה מאשר אנשים חסרי ביטחון. עם זאת, במצבים של סכנה ממשית, תחושת ביטחון זו עשויה לגלם אדפטיביות פגומה כאשר היא גורמת לאדם לדחות את זיהוי האיום המתהווה. ההתמקדות במיזם מתמשך במנותק מהסכנה הגוברת עשויה להפריע לנקיטת פעולות אפקטיביות בשעת חירום. תגובת הילחם-או-ברח מהירה הינה נחוצה לעתים בכדי להימנע מסכנות, ויכולת הרגעה-עצמית מפותחת או עריכת אומדנים אופטימיים במקרים כאלו עלולים להיות קונטרה-פרודוקטיביים עבור האינדיבידואל והקבוצה.

אכן, באולבי הבחין כי לעתים קרובות התנהגות ההתקשרות קודמת להימלטות בקרב מינים רבים. מאוחר יותר, מאוסון הראה כי התגובה האנושית האופיינית לסכנה הינה חיפוש אחר קירבה לאנשים ומקומות מוכרים, אפילו כאשר הדבר מוביל להישארות או אפילו התקרבות לסיטואציה מסוכנת. אינדיבידואלים בטוחים עשויים להפעיל סכמות ותסריטים המקדמים חיפוש אחר קירבה לאחרים, אפילו כאשר זו אינה האסטרטגיה הבטוחה ביותר. חיפוש-קירבה כזה במקרים של סכנה ממשית עשוי לכלול שני חסרונות: זיהוי איטי יותר של סימני סכנה מוקדמים, ואקטיבציה איטית יותר של התנהגות מתגוננת.

סיים בחן חסרונות אלו במחקר רטרוספקטיבי של תגובות לשריפה באתר נופש גדול באי מאן (Isle of Man) בבריטניה ב- 1973. זמן קצר לאחר שריפה בה נספו 50 מתוך 3,000 נופשים, נאספו דיווחים של 500 ניצולים באמצעות ראיונות. עדויות אלו הראו כי אנשים שהיו קרובים פיזית לשותפים משמעותיים (לדוגמא בני משפחה) הציגו סבירות נמוכה יותר להגיב לאותות מעורפלים של סכנה, כמו רעש וצעקות, שהתרחשו בשלבים הראשונים של השריפה. הם הגיבו רק מאוחר יותר, כאשר התרחשו אותות לא מעורפלים של סכנה, כמו עשן, להבות ואנשים שרצו בעודם מחזיקים מטפים. מחקרים עוקבים שעסקו בהתנהגות של ניצולים בזמן אסונות גם הם מראים כי אנשים ששהו יחד עם קרובים הגיבו באופן איטי יותר לסכנה. בנוכחות של שותפים משמעותיים, אנשים רבים מגיבים בצורה איטית לאותות של סכנה מיידית.

מחקרים העוסקים בתגובות לסכנות ממשיות או מדומיינות מספקים אף הם תמיכה עקיפה בהשערה לפיה אנשים בעלי התקשרות בטוחה מגיבים בדרכים לא-אופטימאליות לסימני סכנה. לדוגמא, באוקטובר 1938 שידר אורסון וולס חלק מתוך ספר המד”ב “מלחמת העולמות” כאילו מדובר בחדשות אמיתיות. וולס תיאר בדרמטיות את הפלישה של אנשי המאדים בתור יום הדין של המין האנושי. קנטריל, גאודה והרצוג חקרו את השידור המפורסם ואת השלכותיו. נראה כי רבים מהאנשים שהקשיבו לשידור האמינו לו ופחדו, אך הרוב המוחלט לא נמלטו. במקום זאת, הם יצרו קשר עם קרובים וחברים בעיר. רבים מאלו שכן נמלטו עשו זאת רק לאחר שקרובי המשפחה האחרים התקבצו יחד. בטורנדו ההרסני שפגע בפלינט-ביצ’ר בדרום מישיגן ביוני 1953, אנשים נטו להתקבץ ולהגן על קרוביהם במקום לברוח מהאיום. ממצאים אלו אינם מפתיעים, מכיוון שהנטייה העיקרית של מערכת ההתקשרות היא לחפש קירבה בתור דרך להשגת ביטחון. אך חיפוש אחר קירבה במקרים של אסון מיידי עשוי שלא להיות אדפטיבי עבור אינדיבידואלים או עבור קרוביהם.

באולבי ציין כי במהלך אסונות ולאחריהם, “אף אחד מבני המשפחה אינו מוכן או מסוגל לעשות כל דבר אחר, עד שכל בני המשפחה מקובצים יחד”. מחקרים שבחנו התנהגות בזמן שריפות מראים אף הם כי אנשים נוטים להתקבץ יחד. ממשלות ואנשי מקצוע מיומנים מתקשים מאוד לגרום לאנשים להתפנות מהאזור בזמן אסונות ואחריהם, מכיוון ש”קשרי המשפחה המסורתיים גורמים לחברים האינדיבידואליים להישאר באזור הסכנה עד שכבר מאוחר מדי”.

המחקרים מלמדים כי רוב האנשים נוטים להישאר באזור האסון, וכאשר הם נאלצים להתפנות, הם נוטים לעשות זאת בקבוצות או ביחידות משפחתיות, ובכך משמרים קירבה וקשר עם קרוביהם. בטלהיים תיאר את הכמות הגדולה של משפחות יהודיות בהולנד שמצאו מסתור באופן קבוצתי, למרות שכולם ידעו כי יש להם סיכוי טוב יותר לשרוד באופן אינדיבידואלי.

במחקר שעסק בשריפה באתר הנופש, סיים מצא כי 13 מתוך 50 הנספים שהו במחיצת הקבוצות שלהם כאשר הם התוודעו לשריפה, וכי הקבוצות “עיכבו את עזיבתם. בכך שניסו להימלט בצורה קבוצתית בדרך בה בחרו, אנשים אלו נלכדו על ידי העשן והלהבות המתקרבות”. למעשה, התנהגות של חיפוש-קירבה החמירה את הסכנה עבור קבוצות משפחתיות מכיוון שהן היו איטיות יותר ולפיכך הגדילו את הסיכון של פציעה ומוות. מחקרים אחרים שעסקו באסונות מראים אף הם כי אנשים השוהים בקבוצות עוזבים אזורי אסון באופן איטי יותר, ובמקום זאת ממתינים לחילוץ כקבוצה.

בסך הכול, הראיות מלמדות כי למרות שאנשים בעלי התקשרות בטוחה הם טובים יותר בהנהגה ובתיאום פעילויות קבוצתיות, יתרונות אלו מתקזזים במידה חלקית על ידי הזיהוי האיטי של סכנות ממשיות ומיידיות והתגובות הלא-אופטימאליות שלהם לסכנה הנובעות מהצורך להישאר קרובים לאחרים. במילים אחרות, תסריטי הפעולה של אנשים בעלי התקשרות בטוחה, המתמקדים בחיפוש אחר קירבה לאחרים בעתות איום, עלולים לעתים לפגוע בהישרדותם ובהישרדות של הקבוצה. מסקנה זו מלמדת כי סיכויי ההישרדות של קבוצות המכילות אך ורק אנשים בעלי התקשרות בטוחה עשויים במקרים מסוימים להיות נמוכים יותר מאשר סיכויי ההישרדות של אנשים המאופיינים בהתקשרות בלתי בטוחה.

התקשרות בלתי בטוחה

המחקרים העוסקים בהתקשרות של מבוגרים מראים כי אינדיבידואלים חרדתיים או נמנעים במידה יחסית לעתים קרובות מציגים ביצועים גרועים יותר בפעילויות קבוצתיות בהשוואה לאנשים בעלי התקשרות בטוחה. הם עשויים להתייחס לעבודה בזלזול, לספק תרומות מעטות או גרועות לקבוצה, ומתאפיינים בציפיות נמוכות יותר לגבי תרומתם למאמץ הקבוצתי. אף על פי כן, במצבים מסוכנים מסוימים אינדיבידואלים אלו עשויים להיות בעלי יתרון בהימלטות או בסיוע לאחרים לברוח בבטחה.

היתרונות האדפטיביים של התקשרות חרדתית: סכמות מנטאליות הקשורות בתפקוד כזקיף: אנשים המאופיינים בהתקשרות חרדתית גבוהה יחסית מאמצים אסטרטגיות של היפר-אקטיבציה של ויסות רגשי בעתות איום או דחק, המגבירות את הניטור של אותות קשורי-סכנה ומובילות לאומדן מוגזם של איומים, כמעט ללא קשר למידת האיום הממשי. בנוסף, הם מגיבים לאיומים על ידי צמצום המרחק מאחרים, איתות על קיום סכנות, והיצמדות. באופן זה, אינדיבידואלים אלו עשויים לקזז חלק מהחסרונות של חברי קבוצה בעלי התקשרות בטוחה על ידי תגובה מהירה וחזקה לאותות מוקדמים, וייתכן שאף מעורפלים, של סכנה ממשית ומיידית. לדוגמא, במקרי שריפה, אינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית עשויים להתריע על סימנים ראשונים של סכנה בפני שאר חברי הקבוצה (סימנים מעורפלים כמו רעשים בלתי רגילים, רעש של גרירת רגליים, או צעקות). הם עשויים להחזיק בסכמות ונטיות פעולה ההופכות אותם לזקיפים מועילים. כלומר, בכל פעם שהם רגישים לאיום כלשהו, הם יתריעו על כך בפני שאר חברי הקבוצה מוקדם יותר מאשר יטפלו באיום בעצמם.

מינים רבים של בעלי חיים מפיקים תועלת מנוכחות של זקיפים בקרבם. לדוגמא, ציפורים, מכרסמים, יונקים שונים ופרימאטים מפיקים קולות אזהרה צורמים כאשר הם מבחינים בסיכון פוטנציאלי. בנוסף, מאז שהמחקרים הקלאסיים של דנפורד ושרמן הדגימו יתרונות נפוטיסטיים של סנאי הקרקע מאותות אזהרה, מחקרים אחרים מצאו כי בעלי חיים מפיקים יתרונות כשירות ישירים ועקיפים על ידי סיכון עצמי (כמו משיכת תשומת לב של טורפים אליהם) בזמן התרעת הסכנה בפני חבריהם. במילים אחרות, נוכחות הזקיפים בקבוצה לעתים קרובות מגדילה את סיכויי ההישרדות של חברי הקבוצה.

באופן דומה, חברי קבוצה של בני אדם יכולים להפיק תועלת מאסטרטגיות ההיפר-אקטיבציה של אינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית. במהלך האבולוציה, בני האדם חיו בקבוצות או שבטים קטנים יחסית של קירבת שארים, כך שאינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית ייתכן ושיפרו את הכשירות הכוללת של עצמם באמצעות תפקוד כזקיפים בזמן שהגבירו את התרומות הכוללות של חברי הקבוצה למאגר הגנטי. כלומר, קבוצות הטרוגניות שכללו מספר חברים עם התקשרות חרדתית ייתכן והיו מוצלחות יותר במונחים של הישרדות ורבייה בהשוואה לקבוצות שכללו אך ורק חברים בעלי התקשרות בטוחה. אין להסיק מטיעונים אלו כי אנו רומזים שאינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית משמשים תמיד בתור זקיפים, בעוד שאנשים בטוחים ונמנעים אינם עושים כן. אנו מציעים רק כי הסבירות של זיהוי איומים והתרעת אחרים הינה גבוהה יותר אצל אנשים חרדתיים מאשר אצל אנשים בטוחים או נמנעים.

קיומו של דפוס זה ייתכן ונובע מגנים התורמים להיווצרותו או מגנים המאפשרים לו להתפתח כתגובה לתנאים סביבתיים. הספרות העוסקת במחקרים התפתחותיים של התקשרות מראה כי התקשרות חרדתית מתפתחת כאשר דמויות ההתקשרות הראשיות הן עצמן חרדתיות ובלתי אמינות (ייתכן שכתוצאה מרגישות כלפי איומים ומאוריינטציה כלפי שימור-עצמי), והיא אמורה להיות נפוצה יותר, כפי שטען בלסקי (אם כי מסיבות אחרות), כאשר הסביבה החברתית או הפיזית תורמת לכך שההורים ינהגו באופן חרדתי או בלתי אמין. סביבה כזו סביר להניח תכלול תנאים שבהם האיומים (בין אם הם נובעים ממזג האוויר, טורפים, או מלחמות וקונפליקטים אנושיים) הם שכיחים אך בלתי צפויים.

לסיכום, ההתקשרות החרדתית והקשר שלה להתנהגות כזקיפים ייתכן והייתה אדפטיבית ברמת הקבוצה, בהינתן כי א) זקיפים במינים אחרים תורמים להישרדות של קבוצותיהם, ב) סביר להניח כי הסביבה האנושית הקדומה כללה נסיבות וטורפים שאיימו על בני האדם, ג) בסביבה כזו, היתרונות של הזקיפים היו רבים, ו- ד) התגובות המהירות והאינטנסיביות של חברי קבוצה בעלי התקשרות חרדתית היו ככל הנראה שימושיות עבור רוב חברי הקבוצה שהיו בטוחים יותר, ולכן ערניים פחות. הסכמות ונטיות הפעולה החרדתיות שלהם, למרות שייתכן והיו מכבידות לעתים, היו למרות זאת מועילות בהזדמנויות אחרות להישרדות והרבייה של חברי הקבוצה האחרים.

היתרונות האדפטיביים של ההתקשרות הנמנעת: אינדיבידואלים המאופיינים בהימנעות יחסית בכל הנוגע להתקשרות רגילים לדאוג לאינטרסים של עצמם ולטפל בעצמם, אפילו כאשר הדבר נעשה לעתים על חשבונם של אחרים. פירוש הדבר כי קרוב לוודאי שהם יסתמכו על תגובות הילחם-או-ברח המיועדות להתגוננות-עצמית בעת סכנה. דפוס התגוננות זה כולל יתרונות וחסרונות. בעת סכנה, אינדיבידואלים נמנעים ישאפו להציל את עצמם בראש ובראשונה, אך נטייה זו עשויה לאפשר להם לזהות במהירות דרך לעשות זאת. במקביל, אינדיבידואלים בעלי התקשרות בטוחה או חרדתית עשויים להתמקד בעיקר במיקום ובשלמותם של קרוביהם מבלי להתמקד באופן מלא ומהיר בהימלטות.

הבה נדמיין אדם נמנע בנוכחות של שריפה מסוכנת (כמו זו שהוזכרה קודם). על ידי נקיטת פעולות התגוננות מהירות, אותו אדם עשוי לזהות דרך הימלטות או לנקוט בפעולה אפקטיבית לכיבוי השריפה או סגירת דלת בכדי למנוע מהאש להיכנס. בנוסף, האדם הנמנע עשוי להיות אפקטיבי וייתכן אפילו נטול רחמים כאשר הצורך מתעורר; הוא או היא אינם מוצפים ברגשות כאשר נדרשת פעולה דרסטית. למרות שכמובן קיימות סכנות מוסריות ברורות הכרוכות בהתנהגות כזו, אין ספק כי היא יכולה להגדיל את סיכויי ההישרדות של האדם הנמנע ולעתים אף להציל את חייהם של אחרים, כולל את חייהם של חברי קבוצה שהאדם הנמנע לאו דווקא דואג לשלומם. הצלת חיים תורמת לכשירות הכוללת של האדם הנמנע (יש לזכור כי רוב תקופת קיומם של בני האדם התנהלה בקבוצות שארים) ולכשירות הכוללת של הקבוצה.

ראיות להשפעה של החלטות ההימלטות המהירות של חלק מחברי הקבוצה מסיטואציה מסוכנת נמצאות במחקרים שעסקו בסיטואציות צבאיות ואסונות טבע. אחד הסימנים המדאיגים ביותר עבור בני אדם הוא אנשים אחרים הבורחים מסכנה. מארשל, במחקרו לגבי התנהגות צבאית בזמן מלחמת העולם השנייה, ציין ברהיטות:

“ניתן לומר באופן כללי כי אין דבר המוביל להתמוטטות שורת חיל רגלים מאשר המראה של חלק מהחיילים הנסוגים באופן מהיר ובלתי מוסבר… חייל אחד או שניים או יותר פנו במהירות ונסוגו לאחור בצורה בלתי מובנת לחיילים האחרים… בכל אחד מהמקרים, העדויות של כל הנוכחים הראו [בבירור] כי לאלו שהחלו בנסיגה… הייתה סיבה לגיטימית או לכל הפחות סבירה לאופן בו פעלו”

ידוע בנוסף כי במצבי סכנה, אנשים נוטים לבחור בנתיב בו נמלטו אחרים לפני כן.

אינדיבידואלים הנמלטים ראשונים (שלפי טענתנו, נוטים להיות נמנעים באופן לא-פרופורציונאלי) לעתים קרובות מפנים דרך על ידי פתיחת דלתות חירום, שבירת חלון, או זיהוי מקום הסתתרות בטוח יותר. לאחר שנתיב ההימלטות שלהם מזוהה ומפונה, אחרים יכולים ללכת בעקבותיהם ולנצל את נתיב ההימלטות. באופן זה, אינדיבידואלים נמנעים עשויים להגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם ושל הקבוצה במצבי חירום. בדומה למצב שבו אינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית פועלים כזקיפים, קבוצה המכילה לפחות מספר קטן של אנשים נמנעים עשויה להפיק תועלת מנוכחותם אפילו אם אותם אינדיבידואלים גורמים לקשיים בהזדמנויות אחרות (כמו בחיזור אחר בני זוג תפוסים או בהיותם הורים חסרי אחריות).

בנוסף, בדומה למקרה של התקשרות חרדתית, קיומו של דפוס ההתקשרות הנמנעת ייתכן ונובע מגנים התורמים להיווצרותו באופן ישיר או מגנים המאפשרים לו להתפתח תחת תנאים סביבתיים מסוימים. כפי שמראה הספרות העוסקת במחקרים התפתחותיים של התקשרות, התקשרות נמנעת מתפתחת כאשר דמויות ההתקשרות הראשיות הן עצמן עצורות רגשית, עצמאיות במידה גבוהה, ואנוכיות במידת מה, והיא אמורה להיות נפוצה יותר, כפי שטען בלסקי, כאשר הסביבה החברתית או הפיזית הופכת את האנוכיות והעצמאיות לשימושיות מבחינת הישרדות. סביר להניח כי סביבה כזו תכלול תנאים שבהם אלטרואיזם, כולל התנהגות הורית נדיבה, ותלות הדדית יפריעו להישרדות. במחקר חוצה-תרבויות שנערך ב- 55 מדינות, שמיט ועמיתיו מצאו כי התקשרות נמנעת אצל מבוגרים נפוצה ביותר באפריקה, בה התמותה בשל מחלות, רעב ומלחמות היא גבוהה במיוחד, והופכת יחסים חמים ובטוחים עם אנשים אחרים למועילים פחות להישרדות.

לסיכום, הנוכחות של מגוון דפוסי התקשרות בקבוצות אנושיות, שבטים וחברות, ייתכן והייתה מועילה אדפטיבית במהלך האבולוציה האנושית. למרות שאינדיבידואלים בעלי התקשרות בטוחה מספקים טיפול טוב יותר לילדיהם ובאופן כללי אפקטיביים יותר מאשר אינדיבידואלים חרדתיים או נמנעים בהנהגה ובתיאום קבוצות, הם עשויים להיות איטיים יותר בזיהוי סימני סכנה מאשר אינדיבידואלים חרדתיים ובזיהוי דרכי הימלטות מאשר אינדיבידואלים נמנעים.

אחת ההשלכות של ניתוח זה היא כי משפחה מורחבת או קבוצה שבטית המאופיינת בהטרוגניות בכל הנוגע לסגנונות התקשרות אמורה להיות, בממוצע, טובה יותר בהתמודדות עם איומים או בעיות הישרדות מאשר קבוצות הומוגניות. קבוצות הטרוגניות אמורות להיות בעלות יכולת זיהוי בעיות ואיומים אפשריים (כאשר חברי קבוצה חרדתיים משמשים כזקיפים); יכולת לפעול במהירות ללא שיהוי מיותר, משא ומתן ופשרות (כאשר אנשים נמנעים משמשים כמודל של התגוננות-עצמית מהירה); ויכולת לנהל מטלות חברתיות מורכבות (כאשר אנשים בעלי התקשרות בטוחה משמשים כמנהיגים ומתאמי הקבוצה). כל אחד מדפוסי התנהגות אלו עשוי לקדם את הכשירות הכוללת של חברי הקבוצה בדרכו שלו. במחקר דיסרטציה שלא פורסם וזכה להתעלמות שעסק בקבוצות עבודה בעולם האמיתי, קימל מצא כי קבוצות שכללו אך ורק אינדיבידואלים בעלי התקשרות בטוחה היו פחות אפקטיביות בהשלמת מטלות קבוצתיות בהשוואה לקבוצות עבודה שהכילו 75% או 50% אינדיבידואלים בעלי התקשרות בטוחה בלבד, כאשר שאר חברי הקבוצה מאופיינים בסגנונות התקשרות בלתי בטוחים.

ראיות ראשוניות התומכות ב- SDT

על סמך הרעיונות הבסיסיים של SDT, ניסחנו 3 תחזיות עיקריות אותן החלנו לבחון באופן אמפירי. ראשית, ברמה הקוגניטיבית, אנשים בעלי התקשרות חרדתית ואנשים בעלי התקשרות נמנעת יתאפיינו בנגישות קוגניטיבית גבוהה יותר לתסריטי זקיף ותסריטי תגובת הילחם-או-ברח מהירה. בנוסף, לאנשים חרדתיים תהיה גישה מהירה יותר לתסריטי זקיף (בשל הסף הנמוך יותר לזיהוי סכנות ונטייה גבוהה יותר להזהיר אחרים), בעוד שאנשים נמנעים יאופיינו בנגישות גבוהה יותר של תסריטי הילחם-או-ברח (בשל הנטייה לחשוב מיידית על דרכים להימלט ממצבים מסוכנים, בעיקר במטרה להציל את עצמם). שנית, ברמה ההתנהגותית, אנשים חרדתיים ונמנעים יפגינו התנהגות שונה בזמן מצבים מסוכנים. בעוד שאנשים חרדתיים יזהו איומים במהירות ויזהירו אחרים, אנשים נמנעים יפגינו תגובות הילחם-או-ברח מהירות מבלי לדון עם חברים אחרים בקבוצה או להמתין להחלטותיהם. שלישית, קבוצות עם הטרוגניות רבה יותר של סגנונות התקשרות יתמודדו עם איומים ביעילות רבה יותר (לדוגמא, יפתרו מצבי חירום מהר יותר מאשר קבוצות פחות הטרוגניות).

ראיות קוגניטיביות

בסדרה של 5 מחקרים, עין-דור, מיקולינסר ושייבר בחנו וריאציות התקשרות בנגישות הקוגניטיבית של תסריטי זקיף והילחם-או-ברח. במחקר הראשון, החוקרים ביקשו מהמשתתפים להתבונן בתמונה של קבוצה קטנה של אנשים הנמצאים בסיטואציה מאיימת ולכתוב סיפור קצר לגבי מה לדעתם יתרחש בהמשך. השופטים, שלא ראו את ציוני ההתקשרות של המשתתפים, קיבלו הסבר לגבי תסריטי זקיף והילחם-או-ברח ואומנו לקודד כל סיפור לפי קריטריונים ברורים ומוגדרים היטב (לדוגמא, זיהוי איום לפני אחרים, הזהרת אחרים מפני האיום, פעולה ללא קבלת עזרה מאחרים, תגובה מהירה ללא תלות בפעולות של אחרים). כפי שציפינו, המשתתפים בעלי ציון גבוה בהתקשרות חרדתית הציגו סבירות גבוהה יותר לכתוב סיפורים שתאמו את תסריט הזקיף. בדומה, משתתפים בעלי ציון התקשרות נמנעת גבוה היו בסבירות גבוהה יותר לכתוב סיפורים שכללו את הרכיבים העיקריים של תסריט הילחם-או-ברח. חשוב לציין כי קשרים אלו היו בעלי מובהקות סטטיסטית גם לאחר בקרה עבור תכונות אישיות כלליות, הטיית רציה חברתית, ויכולת מילולית.

במחקר השני והשלישי, עין-דור ועמיתיו בחנו וריאציות התקשרות בזיכרון עבור רכיבי הליבה של תסריט הזקיף (מחקר 2) או תסריטי הילחם-או-ברח (מחקר 3). מחקרים קודמים בתחום הראו כי סכמה מפותחת היטב ונגישה עבור תחום מסוים מאיצה את הזיהוי של מידע רלוונטי-לסכמה שהוצג במטלת למידה מוקדמת ומגבירה זיהוי-כוזב של מידע רלוונטי-לסכמה שלא הופיע בפועל במטלת הלמידה. שני דפוסים אלו מהווים אינדיקציה להטיית-סכמה בעת עיבוד המידע. ההשערה שלנו הייתה כי החזקה בתסריט זקיף מפותח היטב ונגיש ביותר תגרום לאינדיבידואלים בעלי התקשרות חרדתית לזהות במהירות מידע אמיתי הרלוונטי לתסריט וליצור יותר זיכרונות כוזבים עבור פריטים שנדמה שהופיעו במטלת הלמידה, אך למעשה לא הופיעו בה. בדומה, החזקה בתסריט הילחם-או-ברח מפותח היטב ונגיש ביותר תגרום לאנשים נמנעים לזהות במהירות ולזכור באופן כוזב מידע רלוונטי-לתסריט.

המשתתפים צפו בסרטון המציג אישה צעירה העונה על שאלות רלוונטיות ובלתי רלוונטיות לאיום. לאחר מכן, הם ביצעו מטלת זיהוי הקשורה לתשובות של האישה. עבור חצי מהמשתתפים, התשובות של אשת המטרה לשאלות רלוונטיות-לאיום תאמו את תסריט הזקיף (מחקר 2) או את תסריט הילחם-ברח (מחקר 3). עבור שאר המשתתפים, התשובות של אשת המטרה לא תאמו אף אחד מתסריטים אלו. במטלת הזיהוי, המשתתפים קיבלו הצהרות שנכללו בין התשובות של אשת המטרה (פריטים ישנים) והצהרות שהיו דומות מבחינה סמנטית לתשובות של אשת המטרה אך לא נכללו בפועל בתשובות שלה (פריטים חדשים). במטלה זו, המשתתפים התבקשו להחליט האם כל אחת מההצהרות הופיעה או לא הופיעה בפועל בסרטון. עבור כל משתתף וכל קטגוריית משפט (ניטראלי, איום), חישבנו שני ציונים: שיעור המבחנים שבהם משפטים ישנים זוהו באופן נכון (“פגיעות”), ושיעור המבחנים שבהם המשפטים החדשים זוהו באופן שגוי ככאלו שהופיעו בסרטון (“זיכרונות כוזבים”). בנוסף, חישבנו את זמני התגובה הממוצעים (RTs) של ה”פגיעות” וה”זיכרונות הכוזבים”.

בהתאם לציפיות, ההתקשרות החרדתית (אך לא התקשרות נמנעת) נמצאה קשורה באופן מובהק ליותר זיכרונות מוטי-סכמה וזיהוי מהיר יותר של מידע שהתאימו לתסריט הזקיף. בדומה, כפי שציפינו, ההתקשרות הנמנעת (אך לא התקשרות חרדתית) נמצאה קשורה באופן מובהק ליותר זיכרונות מוטי-סכמה וזיהוי מהיר של מידע שתאמו את תסריט הילחם-ברח. כאשר המידע בסרטון לא תאם את תסריט הילחם-ברח, יותר משתתפים נמנעים הגיבו עם פחות זיכרונות מוטי-סכמה.

במחקר הרביעי והחמישי, עין-דור ועמיתיו בחנו וריאציות התקשרות בעיבוד מידע הרלוונטי לתסריט הזקיף (מחקר 4) או תסריט הילחם-ברח (מחקר 5). מרקוס, סמית’ ומורלנד הראו כי סכמה מפותחת היטב מספקת מסגרת קוגניטיבית התומכת בחריגה מעבר למידע הרלוונטי-לסכמה המוצג. ספציפית, הם מצאו כי החזקה בסכמה מפותחת עבור תחום מסוים מאפשרת לאנשים לחולל יותר רשמים והתאמות לגבי המחשבות, התחושות, הכוונות והתכונות של גיבור הסיפור – מידע שלא הוצג באופן מפורש בסיפור. באופן דומה, ההשערה שלנו היא כי תסריט הזקיף המפותח היטב של אנשים חרדתיים יאפשר להם לעבד מידע רלוונטי לתסריט הזקיף באופן עמוק יותר, בעוד שתסריט הילחם-ברח מפותח של אנשים נמנעים יאפשר להם לעבר מידע הקשור לתסריט זה באופן עמוק יותר.

המשתתפים התבקשו לקרוא סיפור שכלל את הרכיבים העיקריים של תסריט הזקיף (מחקר 4), או תסריט הילחם-ברח (מחקר 5). לאחר מכן הם חוללו זיכרונות (עובדות ממשיות שהוצגו בסיפור) ורשמים (מסקנות, תחושות, דעות) לגבי הסיפור. שני שופטים בלתי תלויים סיווגו את תגובות המשתתפים לאחת מהקטגוריות הבאות: זיכרונות רלוונטיים-לתסריט, רשמים רלוונטיים-לתסריט, זיכרונות ניטראליים (אינם רלוונטיים-לתסריט) ורשמים ניטראליים. התוצאות הראו כי התקשרות חרדתית, אך לא התקשרות נמנעת, הייתה קשורה ביצירת יותר מסקנות הקשורות לתסריט הזקיף. עם זאת, היא לא הסבירה הבדלים אינדיבידואליים במספר זיכרונות תסריט הזקיף או מספר המסקנות לגבי הצהרות שאינן רלוונטיות-לתסריט. בדומה, כצפוי, התקשרות נמנעת נמצאה קשורה ליצירת יותר מסקנות לגבי תסריט הילחם-ברח. עם זאת, היא לא הסבירה הבדלים אינדיבידואליים במספר הזיכרונות הילחם-ברח או מספר הזיכרונות או מסקנות לגבי סוגיות שאינן רלוונטיות-לתסריט. בנוסף, נמצא כי התקשרות חרדתית פוגעת בזכירת מידע התואם את תסריט הילחם-ברח.

בסך הכול, הממצאים של עין-דור מלמדים כי אנשים המאופיינים בהתקשרות חרדתית מחזיקים בידע משתמע מאורגן ונגיש ביותר לגבי רצף אירועים המתחיל בניטור ותגובה מהירה למקורות איום אפשריים, ומסתיים בהזהרת אחרים לגבי הסכנה המיידית וצמצום מרחק מאחרים. מבנה ידע נגיש זה תורם ככל הנראה לנטייה המתועדת היטב של אנשים בעלי התקשרות חרדתית לגלות מצוקה רבה בנוכחות איומים ולהתמודד עם סוגים שונים של קשיים באמצעות הקצנת המצב, משיכת תשומת לב למידע הקשור באיום, הבעת צרכים ופגיעות באופן נמרץ, וחיפוש נואש אחר קירבה לאחרים ושאיבת תמיכה ונחמה מהם.

הממצאים מלמדים בנוסף כי אנשים נמנעים מחזיקים בידע משתמע נגיש ביותר ומאורגן היטב לגבי רצף התנהגויות המתחיל במאמצים מהירים לשימור עצמי – תגובת הילחם-או-ברח – ללא דיונים או תיאום תגובות עם אנשים אחרים וללא ציפייה לעזרה מהם. תסריט הילחם-ברח נגיש זה עשוי לעמוד בבסיס ממצאים מחקריים המראים כי אינדיבידואלים נמנעים אינם מבקשים תמיכה בזמנים קשים, שומרים על מרחק ועצמאות מאנשים אחרים, מדחיקים מחשבות הקשורות במצוקה, ומדגישים אוטונומיה ומסוגלות-עצמית.

ראיות התנהגותיות

במבחן מוקדם של התחזיות ההתנהגותיות של STD הנוגעות להתנהגות בקבוצה, עין-דור, מיקולינסר ושייבר ביקשו מסטודנטים ישראליים למלא את סולם ה- ECR בתחילת הסמסטר ולאחר מכן אמדו את התנהגותם הממשית במהלך מצב מאיים בתוך קבוצה קטנה, בניסוי מעבדה. המשתתפים הוזמנו למעבדה בקבוצות של שלוש (46 קבוצות סה”כ). החוקר לקח את 3 המשתתפים לחדר גדול, הושיב אותם ליד שולחן ארוך, וביקש מהם למלא מערך של שאלונים בזמן שהוא מכין את המחשבים עבור הניסוי. החוקר יצא לאחר מכן מהחדר וסגר את הדלתות. המשתתפים תועדו באמצעות מצלמות סמויות. מספר מטרים מאחורי שולחן המשתתפים, נמצא שולחן נוסף שעליו מוניטור SVGA שהציג גרפיקת דסקטופ שגרתית; ברצפה ליד נמצא מחשב קשור לכאורה, שלמעשה היה מכונת עשן בלתי-רעיל למסיבות. בדיוק דקה אחת לאחר שהחוקר יצא מהחדר, המכונה החלה לפלוט עשן דרך מחשב הדמה, כך שנראה למשתתפים כאילו המחשב עולה באש. הניסוי הסתיים ברגע שהמשתתפים עזבו את החדר או ניסו לטפל במחשב.

שני שופטים, שלא נחשפו לציוני ההתקשרות של המשתתפים והשערת ה- SDT, תיעדו את המידע הבא: א) זהותו של המשתתף שהיה הראשון לזהות נוכחות של עשן בחדר; ב) זהותו של המשתתף שהיה הראשון להגיב, בין אם על ידי יציאה מהחדר או על ידי ניסיון לטפל בבעיה (הראשון מביניהם); ג) משך הזמן (בשניות) שחלף מרגע הפעלת מכונת העשן ועד זיהוי העשן בחדר על ידי המשתתפים; ו- ד) משך הזמן (בשניות) שחלף מרגע הופעת העשן ועד סיום המפגש. בנוסף, השופטים דירגו את היעילות של כל קבוצה בטיפול במצב, על סולם של 1 (כלל לא) עד 7 (במידה רבה).

באופן עקבי לתחזיות ה- SDT, הסבירות של זיהוי נוכחות העשן בחדר הייתה גבוהה בהרבה אצל אינדיבידואלים בעלי דירוג גבוה יחסית של התקשרות חרדתית. בנוסף, הסבירות של תגובה ראשונה לסכנה הייתה גבוהה בהרבה אצל אינדיבידואלים בעלי דירוג גבוה יחסית של התקשרות נמנעת. קשרים אלו נותרו מובהקים גם לאחר בקרה עבור רמת המוחצנות והנוירוטיות של המשתתפים. בנוסף, קבוצות הטרוגניות יותר במונחים של אוריינטציות התקשרות דורגו על ידי השופטים כיעילות יותר בטיפול במצב המסוכן ונדרש להן פחות זמן לזהות את הסכנה ולהתמודד איתה. באופן כללי, הממצאים מעניקים תמיכה מרשימה להשערת ה- SDT – השערה שלא הייתה מוצעת או נבחנת ללא SDT.

סיכום

במהלך 20 השנים האחרונות, נערכו מחקרים רבים שהדגימו את הרלוונטיות של תיאוריית ההתקשרות לתהליכים פסיכולוגיים וחברתיים רבים בחייו של האדם הבוגר. אחד הממצאים העקביים הינו כי אינדיבידואלים המאופיינים בהתקשרות בטוחה הם מאושרים יותר ומתמודדים טוב יותר בכמעט כל תחום של חיי היום-יום. ממצא זה גרם לנו לתהות מדוע כחצי מהאוכלוסייה האנושית הינה חסרת ביטחון בנוגע להתקשרות. נראה כי מדובר בפרדוקס אבולוציוני. ה- SDT תוכנן כדי להסביר פרדוקס זה. הוא מבוסס על האפשרות כי דפוסי התקשרות הנראים בעייתיים ובלתי-תפקודיים ברמה האישית והזוגית הם הגיוניים כאשר בוחנים אותם ברמה הקבוצתית, השבטית והחברתית. ברמת ניתוח גבוהה זו, נראה אפשרי כי הטרוגניות של סגנון התקשרות תורמת להישרדות כאשר הקבוצה נתקלת באיומים מסכני-חיים. ה- SDT מבצע תחזיות הניתנות לבחינה אמפירית, וכבר מצאנו בשני המחקרים הראשוניים שסוכמו כאן בקצרה כי שתיים מהתחזיות של ה- SDT נתמכות על ידי נתונים ניסויים. לפיכך, נראה כי ראוי להמשיך ולבחון את התיאוריה.

אם ה- SDT יוסיף לקבל תמיכה אמפירית, חשוב לקבוע את ההסבר הטוב ביותר מנקודת מבט אבולוציונית. אם תערובת של דפוסי התקשרות הינה שימושית ברמה הקבוצתית, ניתן להצביע על אחד או שני הסברים אבולוציוניים. ראשית, רעיון זה מרמז על כך כי דפוסי התקשרות שונים קשורים לאללים גנטיים שונים, כלומר ייתכן וכשירות אינקלוסיבית או תהליכי סלקציה ברמה הקבוצתית קבעו את התדירות היחסית של דפוסי ההתקשרות השונים הנוכחים באוכלוסייה האנושית. עד היום, לעומת זאת, נמצאו ראיות מעטות בלבד לדטרמינציה גנטית חזקה וישירה של דפוסי התקשרות, ואף קיימות מספר ראיות השוללות זאת. האפשרות השנייה היא כי האבולוציה יצרה יכולת להתפתחות פקולטטיבית של דפוסי התקשרות כתגובה ללחצים סביבתיים. זהו ההסבר המוצע על ידי בלסקי, למרות שהוא ביסס את גרסתו על תהליכי הזדווגות, להבדיל מהישרדות.

בכל מקרה, חשוב יהיה לבחון מדוע התדירויות היחסיות של דפוסי ההתקשרות העיקריים הן דומות ברחבי העולם. אם אכן קיים דמיון מוכלל כל כך, מצב זה מצביע על דמיון בסוגים וברמות הממוצעות של איומים על קבוצות או סלקציה מבוססת-תדירות. אחד הטיעונים נגד עקביות פרופורציונאלית זו הוא כי התקשרות בלתי בטוחה היא נפוצה יותר בקבוצות במעמד סוציו-אקונומי נמוך, וכפי שהזכרנו קודם, באזורים מאתגרים מבחינה סביבתית באפריקה. שיקולים אלו מלמדים כי אם ה- SDT ימצא תמיכה במחקרים עתידיים, יש להמשיך ולפתחו באופן מלא יותר ביחס להסברים ביולוגיים ואבולוציוניים חלופיים.