The “Short Step” from Love to Hypnosis: A Reconsideration of the Stockholm Syndrome

ה”צעד הקצר” שבין אהבה להיפנוזה: בחינה מחדש של תסמונת שטוקהולם

מילות מפתח: Stockholm syndrome, terrorism, hostage, identification, trauma, influence, affect, victims, hypnosis .

תקציר:

מאמר זה דן בתסמונת שטוקהולם כהסבר פסיכולוגי לקשר שמתפתח בין בני ערובה לחוטפים במצבי חטיפה ומצור. במסגרת עבודה זו, התסמונת מוסברת בחלקה כנובעת מהזדהות לא מודעת, אך גם כן כאסטרטגיית התמודדות מודעת שניתן להבין אותה כהתנהגות מסתגלת (המספקת תקווה לקורבן במצב של חוסר אונים). המחבר קושר בין התיאורים הפרדוקסליים הללו של אינטר-סובייקטיביות לבין טראומה, הפרעת פאניקה והיפנוזה. אלו מנמקים כי התפתחות של תיאורים פרדוקסליים כמו במקרה תסמונת שטוקהולם מאופיינים במתח בין התיאורים של הסובייקט כאוטונומי לבין כאלה המרמזים שיכולתו של הסובייקט להתמזג עם האחר או להיתלות בו היא שמכוננת לסובייקטיביות.

המאמר משלב נקודות מבט עכשוויות המזוהות עם גישת ה”turn to affect” אשר מניחה כי פתיחות להתרשמות והשפעה היא מלאת תקווה באופן מהותי. המחבר טוען כי מושגים של פתיחות להשפעה הותאמו באופן היסטורי למודלים היררכיים שגורמים לחלק מהפרטים להיות רגישים יותר להשפעה.

לסיכום, המאמר מסתמך על תיאוריות עכשוויות המציגות טראומה כצורה של זיכרון קולקטיבי. המחבר טוען כי תסמונת שטוקהולם מסתמכת בחלקה על קריאה מסוימת של המצבים החברתיים האלימים והטראומטיים שמהם היא צמחה, קריאה שמתכחשת להיסטוריה הארוכה יותר של אלימות בין ה”קורבן” המערבי לאחר הפוסט-קולוניאלי. לבסוף, המחבר מציע כי תסמונת שטוקהולם מצביעה על אפשרותם של אופני אמפתיה וחיבור המאפשרים בחינה מחודשת של הדרך שבה ניתן להבין קשרים “מלאי תקווה” שמתפתחים בין אנשים בהקשרים טראומטיים.

בן ערובה אמריקאי בחטיפה שאירעה ב TWA – Trans World Airlines בשנת 1985 נשמע אומר בסוף המשבר “אני אחזור ללבנון. חמייה [אחד מהסוהרים] הוא כמו אח עבורי” (Graham et al. 1988, p. 217) .

מדוע בירגיטה לונדבלד, פקידת הבנק השוודית, שהוחזקה כבת ערובה במשך שישה ימים, ביקרה את אחד החוטפים שלה בזמן שהיה בכלא בעקבות אותו השוד עצמו? מדוע נשים מוכות רבות “אוהבות” את הגברים שמכים אותן, ומגלות שקשה להן לעזוב אותם? (Graham et al. 1988, p. 217)

הפסיכולוגית הפמיניסטית די גרהם (1994; Graham et al. 1988) משווה את האהבה הלכאורה לא רציונלית של נשים לגברים המתעללים בהן להתנהגות של בני ערובה במצבי מצור. הציטוט הראשון למעלה מתאר את דבריו של קורבן של חטיפת טיסת TWA 847 ב-1985 על ידי קבוצה של מוסלמים שיעים לבנונים, שאחת מדרישותיה היו נסיגתה של ישראל מלבנון.

הציטוט השני מתייחס לניסיון השוד ובעקבותיו מצב בני הערובה שהתרחש ב-Sveriges Kreditbank , בנורמלסטורג, שטוקהולם, בשנת 1973, האירוע שהוביל להמצאת המונח “תסמונת שטוקהולם” (Lang 1974p.’ 84;Namnyak et al. 2008,p.’. 5), ומקשר אותו למערכת היחסים בין אישה שעוברת התעללות ובן זוגה.

תסמונת שטוקהולם היא ללא ספק מושג שיש בו שימוש נפוץ יותר בתקשורת מאשר בשיח הרפואי (Namnyak et al. 2008) והוא הופנה כלפי מספר מקרים מתוקשרים שאירעו לאחרונה בהם נשים נלכדו, או נחטפו והוחזקו כבנות ערובה או למטרות אחרות. מקרים בולטים כוללים את זה של קלרה רוחאס, שנחטפה ב-2006 על ידי הכוחות החמושים המהפכניים של קולומביה (FARC – Revolutionary Armed Forces of Columbia) ושוחררה ב-2008; נטשה קמפוש, שנחטפה ונכלאה במרתף במשך שמונה שנים ונמלטה ב-2006; ואליזבת פריצל, האישה האוסטרית שהוחזקה על ידי אביה במשך 24 שנים והשתחררה בשנת 2008. מאמרים בעיתונים על מקרים אלה מתייחסים ל”קשר אינטנסיבי עם החוטפים” (Hill 2008), למערכת יחסים מינית בין השובה לבן הערובה כ”אסטרטגיית הישרדות” (אלן-מילס 2008), ולמערכת יחסים “מעוותת” שנבעה מהזדהות עם החוטף (Mansey 2008). בדיווח שסוקר לאחרונה על שחרורה של ג’ייסי לי דוגארד לאחר חטיפתה 18 שנים קודם לכן, נטען כי יחד עם אשתו של האיש אשר חטף אותה, ייתכן שהיא פיתחה את תסמונת שטוקהולם, ולכן הייתה “מהופנטת לרחוש אהדה ואפילו להזדהות עם מפלצת כריזמטית” (הרלו 2009). יחד עם תיאורים עכשוויים אחרים, מאמר זה מתייחס למקרה האייקוני של פטי הרסט, היורשת האמריקאית שנחטפה ב-1974, בתור מקרה למופת של תסמונת שטוקהולם.

במרכז פיתוח מודל תסמונת שטוקהולם עומדת פרובלמטיזציה של סוג מסויים של מערכת יחסים, כזו שמתרחשת במצור או במצב בני ערובה, לרוב בין סובייקט מערבי ל”טרוריסט”, לפוסט-קולוניאלי או ל”אחר” עבריין. הפחד הקיצוני המתעורר בבן הערובה מוליד את ההתעוררות של מה שנראה כאהבה והיקשרות אל החוטף, ואהדה למטרה שלו, מה שלפעמים מתייחסים אליו כ”הזדהות עם התוקפן”, במקור מושג פסיכואנליטי.

לאחר שהמונח עצמו נטבע ב-1974, התגבשה תסמונת שטוקהולם כמערכת הסברה בשנות ה-70 דרך עבודתם הבינתחומית של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, קרימינולוגים וחוקרי משפט שהיו מעוניינים בויקטימיזציה בהקשר של העלייה בשכיחות של חטיפה ולקיחת בני ערובה באותם זמנים(Crelinsten 1977a; Ochberg & Soskis 1982).

התפתחות של יחסי תלות חריגים לכאורה בין תוקפן לקורבן מתוארת בתוך מאמר זה כ”כמו פעולת הרפלקס האוטומטי של הברך… מעבר לשליטת הקורבן או הסובייקט”(Strentz 1982, עמ’ 150), וגם כרגרסיה טראומטית למצב אינפנטילי (סיימונדס 1982, עמ’ 100). מערכת הסברה לא מדוייקת זו, שמבינה פיתוח של קשר אוהב באמצעות מגוון של רשמים מגולמים ולא-מודעים, פותחה עוד בתחומים מסוימים במחקרים על פמיניזם ופוסט-קולוניאליזם (Graham 1994; Graham et al. 1988; Huddleston-Mattai &מתאי 1993). היא מופיעה גם בעבודות אקדמיות על התעללות בילדים (Julich 2005), וכן מוצעת כהסבר פסיכולוגי לשאלה מדוע אנשים יכולים להיות חסרי יכולת או מוכנות לעזוב מערכות יחסים פוגעניות (ראה, למשל, ג’אד 2003). תסמונת שטוקהולם מוכרת, באופן פרדוקסלי, גם כ”יצירה של תקווה בתוך מצב שאחרת היה חסר סיכוי” (Graham 1994, עמ’ 27), היות שפיתוח הקשר בין הקורבן לתוקפן הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח את הישרדותו של הקורבן.

כיצד הובנה תסמונת שטוקהולם כצורה “מלאת תקווה” של הגנה עצמית וגם כמצב פתולוגי? איך סובייקטים מסוימים מתגלים כ”נשאים” של יכולת חיבור שהיא גם מאיימת וגם מפתה ? מטרת מאמר זה אינה להעריך את קיומה של תסמונת שטוקהולם כמערכת נבדלת של סימפטומים המובילים לאבחנה פסיכיאטרית. במקום זאת, תוך שימוש בשיטת חקר היוחסין של פוקו (1977), מאמר זה חוקר את ארכיון העבודה האקדמית והדיווחים בתקשורת על תסמונת שטוקהולם מאז שנות ה-70 ועד היום על מנת לשפוך אור על הדרכים שבהן סוג מסוים של סובייקט, כזה שרגיש יותר ליצירת קשר אוהב עם אדם אחר, מתגלה בצומת שבין פסיכולוגיה, מחקרים על טרוריזם והתקשורת.

אני טוען שדרך הקשרים שנוצרו בין מערכות הסברה שונות, מכלול של חוויות הנעות ממצורים ועד להתעללות ביחסים בין אישיים צומצמו ביעילות ונהפכו למעשה לאותה חוויה, שדרכה נוצר קשר עם התוקפן כאסטרטגיית הגנה.

למרות שמחקרים רבים על תסמונת שטוקהולם מתפרסמים בכתבי עת אקדמיים, שמה גם מופרח באופן נרחב בתקשורת ובתיאורים מדעיים פופולריים, ולכן ניתן לפטור אותו בקלות כשולי ולא רלוונטי לתיאוריה חברתית “רצינית”. למעשה, כפי שאדון בהמשך, לתסמונת שטוקהולם יש בסיס מועט במדע פסיכולוגי עכשווי מוסמך.

איך אפשר, אם כן, להתחיל להבין את המשך ההתפשטות של רעיון פסיכולוגי אשר הוכפש?

תוך טשטוש הגבולות בין “עובדה” מדעית להמצאה, ג’קי אור (2006, עמ’ 17) מתאר ידע מדעי כ”המצאה תיאורטית” על מנת לרמוז על מעמדו של הידע לא רק כמגלה ומתאר את האמת, אך כמכונן סובייקטיביות באמצעות ייצור של תופעות אמת עוצמתיות. מאמר זה ניגש לדמותו של קורבן תסמונת שטוקהולם כדמות חברתית המגלמת את ההצטלבות של תפיסות עכשוויות של הפרט כאוטונומי, אבל בכל זאת כ”רדוף” ביכולת להתבטל מול אחרים באמצעות תהליכים לא מודעים כגון הזדהות טראומטית ורגרסיה.

אני טוען שתסמונת שטוקהולם מסתמכת בחלקה על קריאה מסוימת של המצבים החברתיים האלימים והטראומטיים שמהם היא צמחה, קריאה שמתכחשת להיסטוריה הארוכה יותר של אלימות בין ה”קורבן” המערבי לאחר הפוסט-קולוניאלי.

מהבחינה הזו, אני משתמש במושג הרדיפה של אברי גורדון כדרך להבין את ההיבטים הללו של החיים החברתיים, לעתים קרובות מדובר באירועים היסטוריים שקרו לאחרונה, שהם נסתרים ומוכחשים, ולכן הם מעבר למרחב הניתוח החברתי (צ’ו 2008, עמ’ 28). עבור גורדון, הרוח היא ההתגלמות של עבר טראומטי שמודחק קולקטיבית. גורדון (1997, עמ’ 42) טוען שתשומת לב לרוחות כרוכה ב”הכרה בהדרות ובקורבנות הנדרשים כדי לספר את הסיפור כסיפור היחיד שאמיתי”.

כדרך להבנת המשמעות של ההיסטוריות הנשכחות שבתוך הופעתה של תסמונת שטוקהולם, אסתמך על תיאוריה עכשווית שמציבה טראומה כצורה של זיכרון קולקטיבי המועבר באמצעות מגוון רחב של תחומים כגון אמנות חזותית, התקשורת והקולנוע (Bennett 2005; ,Cho2008).

ניתוח זה מעמיד בספק את ההתפשטות של תסמונת שטוקהולם כתיאוריה כללית של התפתחות קשרים בין תוקפן לקורבן שקרתה לאחר מכן. עם זאת, אני אציע שתסמונת שטוקהולם מצביעה על אפשריותם של צורות אמפתיה וחיבור שיש להם משמעות עכשווית, כדרך לשקול מחדש כיצד פתיחות להשפעה של האחר מובנת הן בהקשר של טרור הן בתיאוריה חברתית ותרבותית בת זמננו.

הצעד הקטן שבין אהבה להיפנוזה

גנאולוגים (חוקרי יוחסין) מודרניים של תופעות כמו פאניקה, טראומה והיפנוזה תיארו מודל של הפרט כגמיש וקל להשפעה, שהופץ בפסיכולוגיה ובפילוסופיה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים (Blackman 2005, 2007a, 2007b; Borch 2006; Chertok & Stengers 1992;לייס 2000; אור 2006).

מודל זה מהווה אתגר למה שתואר כהנחת ה”הכלה הרגשית העצמית” של הפרט, שחופפת למושגים המערביים העכשוויים של סובייקטיביות אוטונומית (ברנן 2004).

רות לייס (1993) לעומת זאת, מתארת ​​את ההיעלמות ההדרגתית של מה שהיא מכנה “חיקוי” (mimesis) כדבר שמובן כרכיב עיקרי לסובייקטיביות. תיאור זה עולה בקנה אחד עם ההתפתחות של “דרישה מתודולוגית בסיסית להחליף את העצמי המוגדר כחדיר ללא הרף ונתון להשפעה של אחרים בעצמי הנתפס כבעל גבולות קבועים ומרכז יציב” (Leys 1993, p.281).

עם זאת, לייס טוענת שאותם מודלים של העצמי שמהווים איום על הפרט המודרני והרציונלי לא נעלמו, אלא ממשיכים להנפיש תבניות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות של הפרט, כך למשל, בתוך ההבנה הפרוידיאנית של הסובייקט שעבר טראומה, יש תנודה מתמשכת בין הסובייקט שמתבסס על ונוטה בעצם ל”הזדהות חקיינית” שדרכה נפרץ הגבול בין העצמי לאחר, ובאופן פרדוקסלי, בין הרעיון שהסובייקט נעשה מובן רק באמצעות ההפרדה בין העצמי לאחר (Leys 2000, p. 32).

בשיקוף של דו משמעות זו, פרויד מתאר את הסמיכות המסוכנת בין אהבה לבין התמוססות האוטונומיה של הסובייקט כ”צעד הקצר” שבין אהבה להיפנוזה . (פרויד, 1922, עמ’ 77). פרויד מקשר את הקשר הדיאדי עם ההשפעה של הקהל והקבוצה, ומכאן מבין את הבעיה של התקשרות ההמונים למנהיג כריזמטי או רודני ככישלון בפיתוח הולם של קשרים עם האב הרציונלי, האדיפלי (Benjamin 1988, עמ’ 145). הקשר הזה אשר מאחד את החברה מובן על ידי פרויד כקשר היפנוטי, וההיפנוזה  הולכת יד ביד עם אובדן האינדיבידואליזם והרגרסיה לשלב מוקדם יותר של ההתפתחות:

“בתוך ההמון, ההדחקה של נטיות לא מודעות פוחתת ועכבות מוסריים נעלמים. אינסטינקטים ורגשות באים לידי ביטוי בצורה אינטנסיבית יותר…
איש ההמונים מתנהג כמו אוטומטון ללא רצון חופשי בשליטתם של כוחות לא מודעים ובכך יורד כמה שלבים בסולם הציוויליזציה.” (Moscovici 1985, עמ’ 238) .

אטען שתסמונת שטוקהולם מייצרת מודל של הסובייקט המדובר המדגים את האמביוולנטיות של פרויד סביב האפשרות של הפתיחות של הסובייקט כלפי האחר. באמצעות ייצור תבנית מסויימת של הזדהות, היכולת של הסובייקט להזדהות עם האחר ולחקות אותו מוצגת מצד אחד כמעידה על יכולת ההישרדות של הסובייקט, ואכן כ”מייצרת התקווה” (Graham 1994, עמ’ 27). עם זאת, אותה ההזדהות מצויינת גם כרגרסיה פתולוגית למצב אינפנטילי.

רושם ותקווה

הערת המתרגם:

לפי שפינוזה, רשמים (affects) הם מצבים של גוף ונפש שקשורים לתחושות ורגשות אך לא בדיוק זהים אליהם .

עבודה הממוקמת במסגרת “turn to affect” שארעה לאחרונה(Clough 2007) ביקשה להציג מחדש מושגים של גוף ותנועה לתוך מה שקיבל ביקורת כתיאורים דטרמיניסטיים מדי של היצירה של סובייקטיביות בלימודי התרבות והחברה (בלקמן וחב’ 2008, עמ’ 17). בניגוד למושגים על הפרט כממוקם בתוך מערכות קיימות של משמעויות, רשמים נתפסים ככאלה אשר מייצרים אנשים שתמיד פתוחים לאחרים, וכמסוגלים לשינוי (מסומי 2002, עמ’ 7–8). האדם, לפי עבודה זו, מובן בהתייחסות לעבודתם של דלז וגואטרי (1987) כ”אדם ללא איברים”, שתמיד מתעלה על כל תפישה של האדם כישות יציבה ותחומה. האדם מובן כמיוצר באופן יחסי דרך עצם התהליך של הניסיון לתקשר עם אדם או חפץ אחר, תהליך שבעצמו מבטל את הנחת הייחודיות של האדם (Blackman 2009, p. 136). יכולת זו “להתחבר לאחרים ולמצבים אחרים” מגוייסת על מנת לייצר פוליטיקה של תקווה בדרך של “תחושה של היטמעות בתחום גדול יותר של החיים – תחושת שייכות מוגברת, עם אנשים אחרים ולמקומות אחרים” (Zurnazi 2002, עמ’ 214).

חלק מהתיאורים הללו פונים למדעי המוח על מנת למשוך תשומת לב לתפקידם של תהליכים גופניים לא מודעים (Brennan 2004; Massumi 2002). מסומי (2002, עמ’ 29), למשל, מפנה את תשומת הלב לתפקידה של מערכת העצבית האוטונומית בביצוע של מה שמכונה באופן שגרתי כרצון. עם זאת, כבר נטען שישנן גנאלוגיות מסוימות שבהן היררכיות מושגים של שכל והיגיון כשליטים עומדים בניגוד לפונקציות “נמוכות יותר” כמו הרגש ומערכת העצבים האוטונומית (Despret 2004; Smith 1992; Wilson2004 ).

פיצולים אלו של הגוף והנפש שולבו וגם מופו על מודלים פסיכולוגיים שבהם – למשל, בפסיכולוגיה החברתית של סוף המאה התשע עשרה – היכולת הסוגסטית קושרה עם “האי-רציונלי ומה שנקרא פרימיטיבי” (בלקמן 2008, עמ’ 38). אני אטען כי תסמונת שטוקהולם, כמודל של הנושא אשר נשען על ומשלב ידע שנשאב מפסיכולוגיה חברתית, מדעי המוח, פסיכואנליזה, תיאוריה קיברנטית ותיאוריית האישיות, מדגימה חלק מהבעיות שיש עם הצגת הפתיחות להתרשמות כמלאת תקווה באופן חד משמעי.

הרקע של תסמונת שטוקהולם

המצור שהוליד את המונח “תסמונת שטוקהולם” החל ב-23 באוגוסט 1973 ונמשך שישה ימים. יאן אריק אולסון, אסיר שנמלט ממעצר בזמן חופשה, נכנס ל-Sveriges Kreditbank וירה במקלע. הוא לקח ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה: שלוש נשים – בירגיטה לונדבלד, אליזבת אולדגרן וקריסטין אהנמרק – ואיש אחד – סוון ספסטרום. אולסון דרש כופר וכן שקלארק אולפסון, חבר לשעבר לתא שעדיין ישב בכלא בגין שוד חמוש וסיוע לרצח יובא אליו. בני הערובה הועברו לכספת נעולה של הבנק. עם זאת הייתה להם גישה לקו טלפון ואולסון אפשר לבני הערובה לבצע שיחות למשפחותיהם, כמו כן הוא השתמש בקו בעצמו כדי לדבר עם אנשי המשטרה.

כאשר שוטר הורשה להיכנס לכספת על מנת לבדוק את מצבם של בני הערובה הוא דיווח על מה שנראה לו כמצב מאוד מוזר. בני הערובה “הפגינו עוינות כלפיו, הבעות פניהם היו זעופות ומסוגרות. קריסטין, הוא נזכר, ממש עיקמה את פניה לעומתו; הוא לא זיהה מבטים מתחננים כלשהם. מצד שני, שררה אדיבות משונה בין בני הערובה לבין קלארק”(Lang 1974, עמ’ 71–72, מצוטט ב-Graham 1994,ע. 4). ביום השני של המצור, אחת מבני הערובה – קריסטין אהנמרק – הצליחה באופן יוצא דופן לבצע שיחת טלפון לראש הממשלה, אולף פאלמה. במהלך השיחה שנמשכה 42 דקות, היא אמרה:

“אני חושבת שאתה יושב שם ומשחק דמקה על החיים שלנו. אני סומכת לחלוטין על קלארק והשודד… הם היו מאוד נחמדים. אבל אתה יודע אולף, מה שאני מפחדת ממנו זה שהמשטרה תתקוף ותגרום לנו למות. (לנג 1974, עמ’ 72–74, מצוטט ב- Graham 1994, p. 5)

היא המשיכה ואמרה שאולסון, למעשה, מגן עליהם מפני אלימות משטרתית. פאלמה טען שהמשטרה ניסתה להציל את בני הערובה ולא להרוג אותם, ושהאחריות למצוקה שלהם מוטלת על אולסון, ולא על הממשלה או המשטרה.

המצור הגיע לסיומו כאשר המשטרה הצליחה לחדור לבנק עד לעומק דלת הכספת ולאלץ את החוטפים להיכנע. ישנם דיווחים על כך שהקשר בין בני הערובה והחוטפים נמשך לאחר שהמצור הסתיים בהכנעתם של אולסון ואולופסון. לדוגמה, שנה לאחר המצור בירגיטה לונדבלד חוותה “דחף עוצמתי” לבקר את קלארק אולפסון בכלא, וכך עשתה (Graham 1994, עמ’ 11). אחד המיתוסים על המצור בשטוקהולם הוא שהייתה מערכת יחסים מינית בין אחת מבנות הערובה לאולסון או אולפסון, ושאחת או יותר מהן התארסו אל השודדים. עם זאת, למרות שהסיפור הפך לדבר שבשגרה בדיונים על תסמונת שטוקהולם, ואולי הוא מקל על הקשרים הרעיוניים שנוצרו לאחר מכן בין מצב המצור למערכות יחסים זוגיות, אין ראיות ודאיות לכך שמערכות יחסים אלו אכן התרחשו.

פרטי המצור, והמיתוסים סביבו, הפכו לסוג של קיצור לתיאור סוג מסוים של תגובה פתולוגית ואולי מינית הנובעת מפחד קיצוני, המכונה תסמונת שטוקהולם או “תסמונת הזדהות בן הערובה” (Fletcher 1996; Turner 1985). פסיכיאטר שכותב בכתב עת רפואי כמעט 20 שנה מאוחר יותר, מסכם את האירועים בשטוקהולם:

“ארבעה עובדים הוחזקו, ובת ערובה פיתחה קשר מיני עם שודד, ולאחר השחרור התארסה אליו. בני הערובה חששו מהמשטרה יותר משחששו מהחוטפים שלהם. במהלך תקופת שבי אינטנסיבית ומסכנת חיים וכאשר תחושות אימה וחוסר אונים שולטים, בני ערובה עשויים מדי פעם להתייחס לחוטף בהכרת תודה על שהוא חס על חייהם. לעומת זאת הם עשויים להתייחס לרשויות ההצלה בחשדנות ובפחד, במיוחד כאשר דרישות החוטף נדחות, מה שמוסיף לסכנה שבמצב. עשויים להתרחש רגשות חיוביים מצד החוטף כלפי בני הערובה, והם יכולים להיות מפותחים היטב עד היום השלישי.” (פלטשר 1996, עמ’ 235)

בשילוב של כמה מהיבטי הפנטזיה ששולבו בנרטיב השגרתי של תסמונת שטוקהולם, זהו המודל הבסיסי אשר ממשיך להיות מופץ על פני חלק מכתבי העת האקדמיים ואשר משתקף בדיווחים בתקשורת. בסקירה שיטתית שנעשתה לאחרונה על התייחסויות לתסמונת שטוקהולם בספרות הפסיכיאטרית, ניימארק ושות’ (2008, עמ’ 4) מצאו שלמרות שהיא לא רשומה בשום סיווג רפואי בינלאומי, בכל זאת יש בה שימוש נרחב בדיווחים בתקשורת על חטיפות מתוקשרות .

המונח שימש כדי לקשר בין מגוון חוויות שיכולות להיחשב כסוגים של קרבון (מלשון להיות קורבן), וישנם כמה חפיפות עם תיאוריות של טראומה, העובדה ש”במחקרים מסוימים [על תסמונת שטוקהולם] הותאמו סולמות מדידה שקיימים לדיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) והיו בשימוש” מעידה על כך (Namnyak et al. 2008, עמ’ 9).

מחברי הביקורת מעירים כי, מלבד השימוש בסולמות המדידה המותאמים המצוינים לעיל, ה”אבחון” של תסמונת שטוקהולם מבוסס על ראיונות לא מובנים של קורבנות חטיפה ומצור, וניתוח רטרוספקטיבי של אירועים אלה, ולא על בדיקות פסיכולוגיות תקניות של קורבנות וודאיים. תסמונת שטוקהולם משמשת לתיאור מגוון רחב של מצבים, החל מקורבנות של התעללות בילדים או אלימות במשפחה ועד לרגשות שאולי יש לעובד סיעודי כלפי הלקוח שלו (Namnyak et al. 2008, עמ’ 7).

ניתוח דיווחי תקשורת ותמלילים מראיונות לתקשורת על חמישה מקרים מתוקשרים ש”אובחנו” על ידי התקשורת כתסמונת שטוקהולם מצא כי כל המקרים כללו קורבנות צעירים יחסית (טווח גילאים 10-30 שנים); כל הקורבנות נחטפו או הוחזקו כבני ערובה ובודדו מהעולם החיצון; כולם חוו רמות שונות של התעללות, “פיזית, מינית, רגשית או הזנחה” (נמניאק ואח’ 2008, עמ’ 9); וכולם חיו תחת פחד מתמשך מכך שייהרגו.

לכל הקורבנות, למעט במצור המקורי בשטוקהולם, היו הזדמנויות לברוח שהם לא ניצלו, ו”גילו אהדה כלפי שוביהם” (נמניאק ואח’ 2008, עמ’ 9). נמניאק ושות’ הסיקו שיש משהו ראוי לחקירה בתיקים האלה, והעמידו את התיק לבדיקה קלינית שיטתית וקפדנית יותר של התזה של תסמונת שטוקהולם, בטענה שזו תצטרך להתבסס על תופעת האלימות במשפחה הנפוצה הרבה יותר, שכן מצבי בני ערובה נדירים יחסית (נמניאק וחב’ 2008, עמ’ 10).

עם זאת, הקשר הנזקף בין מצבים פוליטיים של בני ערובה ובין אלימות במשפחה אינו מובן מאליו, אלא הופק בנקודת זמן מסוימת בהתפתחות של תסמונת שטוקהולם, מה שגרם ליישום שלה על מגוון רחב הרבה יותר של מצבים. ניתן לאתר את הקישור לעבודה שבוצעה בשנות ה-80 וה-90 על ידי הפסיכולוגית הפמיניסטית די גרהם, שהציעה סט נרחב של קריטריונים לאבחון של תסמונת שטוקהולם.

שני הציטוטים שבתחילת מאמר זה מעידים על הקשרים שיצרה גרהם בין חוויותיהם של בני ערובה ונשים שעברו התעללות.

גרהם מסתמכת על תערובת של מקורות מחקר- ניצולי מחנות ריכוז, חברי כת, אסירים וניצולי התעללות וגילוי עריות, כמו גם דיווחים על מצבי בני ערובה, על מנת להרחיב את הרעיון של קשרים בין אנשים בעלי כוח לא שוויוני לרמה חברתית כללית יותר, וממציאה את המונח “תסמונת שטוקהולם חברתית” כתיאוריה כללית מדוע נשים ממשיכות לאהוב את הגברים ורוצות בזוגיות איתם. להלן:

“נשים רבות נמצאות במערכות יחסים עם גברים שמדכאים אותן ומתעללים בהן בגלל מערכת פטריארכלית המכשירה שימוש של גברים בכוח פיזי נגד נשים כאמצעי לשמירה על נשים במעמד כפוף לגברים. ההקשר הפוגעני בנישואים רבים תורם להתפתחות של תסמונת שטוקהולם אצל נשים מוכות רבות.”(Graham et al. 1988, עמ’ 226)

המונח “חברתית” מרמז כאן על הפגיעות האוניברסלית של נשים להיקשרות עם הגבר התוקפן, וכך הופכת תסמונת שטוקהולם לחלק מההסבר להמשך קיומה של הפטריארכיה.

הניתוח של גרהם מסתמך על העלאת קבוצה פשוטה של ​​”פרדוקסים”, לפיה מה שנקרא “פרספקטיבה של בני ערובה” מנוגד ל”פרספקטיבה של הצופה מהצד”. כמה דוגמאות לפרדוקסים הללו הן שהחטופים “מרגישים הכרת תודה כלפי החוטף שלהם על שהוא מרשה להם לחיות (או שהוא נותן להם את חייהם בחזרה)”, בעוד שהצופים מהצד “מאמינים שלאף אחד אין את הזכות לאיים בכוונה או לקחת חיים של אחר”; בני הערובה “מזדהים עם הפוליטיקה של שוביהם”, ואילו הצופים מהצד “חושבים שחטופים צריכים להיות מקוטבים פוליטית נגד שוביהם” (גרהם 1994, עמ’ 12). ביסודו של דבר, בני הערובה “רואים את שוביהם בתור ‘הטובים’ שמגנים עליהם ואת השוטרים כ’הרעים’ שמנסים להרוג אותם” (גרהם 1994, עמ’ 12). גרהם מציינת שאין הגדרה עקבית של תסמונת שטוקהולם, אך מתייחסת לעבודה קודמת סביב קורבנות טרור, שאותה אבחן כעת.

מימדים של קורבנות

הכנס “מימדים של קורבנות (victimization)”, שהתקיים בצרפת ב-1977, הפגיש קבוצה בינלאומית של קרימינולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עורכי דין, מדענים חברתיים,אנשי משטרה ואנשי חברות תעופה ואבטחה, כמו גם אנשי ממשלה ונציגי הבולשת הפדרלית, שדנו כיצד אפשר להתמודד בצורה הטובה ביותר עם ההשלכות על אנשים שהיו מעורבים במצבי בני ערובה, שבהם חלה עלייה באותו הזמן. הכנס הזה והפרסומים שהופקו ממנו (Crelinsten 1977a; Ochberg & Soskis 1982) הם משמעותיים לא כי הם מספקים הוכחה בדבר קיומה של תסמונת שטוקהולם כהגדרה קלינית, אלא בגלל שהם מצביעים על השאלות ועל הבעייתיות שעלו באותה תקופה, ועל כיצד הם התאחדו לכדי עבודה בסיסית על תסמונת שטוקהולם .

זו הייתה תקופה של חרדה ניכרת מפני אי שקט חברתי ומה שנתפס כאיום המשמעותי של טרור בינלאומי. המצב הבינלאומי לאחר ההתקוממויות של 1968 תואר כך: “התפשטות המרד חיבקה כל יבשת. השילוב של סייגון ופריז הביא לרדיקליזציה עולמית חסרת תקדים בתולדות הקפיטליזם” (עלי 1987, עמ’ 208). האווירה ששררה ניכרת בחלק מדברי הפתיחה בכנס לטרור בינלאומי, שקדם בסמיכות לוועידה בנושא קורבנות:

“כמעט לא עובר יום בלי הפצצה, התנקשות, חטיפה פוליטית או חטיפת מטוסים … אולימפיאדת מינכן,תקרית ה-OPEC [ארגון המדינות מייצאות נפט], וחטיפת אנטבה צריכים להיות לקחים מספקים – טרור בינלאומי הפך לדאגת מדיניות דחופה . (קופרמן 1977, עמ’ 2)”

פרנק אוכברג (1977, עמ’ 13) אומר בדברי הפתיחה שלו כי: “למיטב ידיעתנו מעולם לא היה ניסיון להרכיב צוות מומחים עולמי תחת לחץ, שבי והתמודדות על מנת לחקור את תופעת השימוש בקורבנות על ידי טרוריסטים פוליטיים”. במאמר שלו, תוך מיפוי חששות הוועידה, הפסיכולוג סטנלי מילגרם שואל:

“מה נחשב בעיני הקורבן להיבט הגרוע ביותר של המצב? מה מקווה הקורבן שהיה יכול לעשות טוב יותר, או שהיה צריך לעשות טוב יותר? אנו מאמינים שראוי להתייחס לקורבנות לא רק כאל אובייקטים מחקריים, אלא מאמינים שהפרספקטיבה שלהם – הרצונות שלהם, הצרכים שלהם, המגננות שלהם – היא בעלת ערך ייחודי במחקר שלנו ובמדיניות שתבוא בעקבותיה. עלינו לשאול תמיד: מה רוצה הקורבן?”(מילגרם 1977, עמ’ 180)

עם זאת, הוועידה עסקה לא רק בקורבנות הישירים של פעולות הטרור, אלא גם בציבור הרחב יותר כקורבנות פוטנציאליים באמצעות הצפיות והפרשנויות שלהם לאירועי טרור. לדעת הכונס רונלד קרלינסטן (1997b, p.197) הוועידה מספקת “כמה הזדמנויות ייחודיות ללימוד המימדים של ההפיכה לקורבן, האינטראקציות בין סוגי הקורבנות והקשר בין מדיניות לבין עמדות הציבור/קורבנות כלפי סמכות”. פרנק אוכברג (1977, עמ’ 14) מעיר כי: “ציבור שמצטרף לקורבן בהזדהותו עם הטרוריסט עלול לערער את המורל והביטחון של המשטרה”. יש חשש, אם כן, לא רק מהשפעת האירועים על הקורבנות המיידיים,  אלא גם מכך שהאופן שבו התקשורת מציגה אירועים אלה תשפיע על קהל רחב יותר. דאגה מרכזית, אם כן, היא עד כמה הציבור סוגסטי להשפעת התקשורת, ותופעת תסמונת שטוקהולם היא דוגמה מצויינת לדרך שבה השפעה זו עשויה לפעול .

המעבר הזה ממערכת יחסים בין קבוצות קטנות או זוגות לניתוח חברתי רחב יותר מזכיר מאוד את המעבר שהדגשתי קודם לכן של פרויד – מהקשר הדיאדי להשפעה על קהל או קבוצה.

את המסגור הזה של בעיית הסוגסטיה של הפרט כתופעה חברתית ניתן לקשר למה שג’קי אור (2006, עמ’ 59–62) מתאר כהתעסקות הגוברת של מדעי החברה והפסיכולוגיה בסוגסטיה של ההמונים במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, לצד תקופה של פיתוח במקצוע הפסיכיאטרי. הקמת המכון הלאומי לבריאות הנפש ב-1949 (NIMH) בארה”ב סימנה צעד לקראת ההבנה של מחלות הנפש כסוגיית מדיניות ציבורית. מטרות ה-NIMH היו לאמץ גישה אפידמיולוגית למחלות נפש ולבסס אסטרטגיות מניעה עבור כל האוכלוסייה,שבה כולם נחשבו כנמצאים בסיכון פוטנציאלי. גישה זו הייתה רב-תחומית, וכללה את הקמתן של סוכנויות פדרליות ממשלתיות(אור 2006, עמ’ 178–180). מהלך זה בא לידי ביטוי בייצוג של מגוון רחב של ארגונים ציבוריים ופרטיים בכנס, וכן בהכללתו של סטנלי מילגרם שמצביעה על יישור קו של בעיית הקורבנות (ויקטימיזציה) עם עבודתו הפסיכולוגית החברתית הידועה לשמצה של מילגרם (1975) על מנגנון הפעולה של ההשפעה הבין-אישית.

הזדהות והסתגלות

כמה ממאמרי הוועידה מקשרים בין תסמונת שטוקהולם והתפיסה הקיברנטית של התנהגות אדפטיבית, המבקשת להבין כיצד בני אדם ומכונות מסתגלים למצבים מסוימים, בדגש על מצבים מלחיצים. מודלים קיברנטיים מדמיינים את המוח ואת מערכת העצבים כמערכת תקשורת שמקבילה למחשב. זה מחליף את הראייה הפסיכואנליטית של הפרט כמבוסס על דחפים לא מודעים בראייה של הפרט כמערכת שמבוססת על קלט ופלט של מידע (אור 2006, עמ’ 24). יתר על כן, בהתאם להיגיון של ההומאוסטאזיס, הגישה הקיברנטית מייחסת את תגובתו של האורגניזם האנושי לשינויים סביבתיים כנוטה לקראת שמירה על “תנאים יציבים יחסית שנחוצים לתפקוד ולשימור של החיים עצמם” (אור 2006, עמ’ 184). יד ביד עם ההנחה שהתנהגות היא הסתגלותית, קיימת הנחה פסיכיאטרית לאחר מלחמה ש”אפילו הנוטים להיות יציבים ביותר מבחינה נפשית עלולים להיכנע לתסמינים נוירוטיים ולהתמוטטות עצבים” (אור 2006, עמ’ 177–178). הנטייה להתייחס להתנהגות הסתגלותית כשימושית וגם ככזו המכילה פוטנציאל לאי-יציבות באה לידי ביטוי במאמר השני של הוועידה, שפתח את המפגש בנושא “לחץ (סטרס)”. מאמר זה (Roth 1977) מסתמך על נוירולוגיה ואנדוקרינולוגיה על מנת לפתח מודל של השמירה ההסתגלותית על האיזון בתוך מערכת העצבים האוטונומית. שינויים באיזון במערכת העצבים מגרים את המערכת האנדוקרינית ואת מערכת השרירים והשלד, ומייצרים תחושות של פחד מוגבר. זה מהדהד היטב את עבודתו של וולטר ב’ קאנון, שפיתח את הרעיון של הלם טראומטי הנובע מהפרעה בנטייה הטבעית של האורגניזם להומאוסטזיס (Orr 2006, p. 185).

רות לייס (2000) טענה שתיאוריות על טראומה פסיכולוגית קשורות באופן רעיוני בסופו של דבר עם מודלים פיזיולוגיים של הלם. התיאוריה הפרוידיאנית מבינה טראומה כ”פריצה בשריון המגונן של האגו” שנגרמה על ידי גירויים חיצוניים מופרזים כמו חוויה של מלחמה, שגורמים לאגו לנסות להגן על עצמו בכל דרך אפשרית (Leys 2000, p. 23). לייס (2000, עמ’ 32) ממשיכה וטוענת שעצם הרעיון של הזדהות טראומטית מבוסס על המושג של “היקשרות רגשית” או “הזדהות ראשונית” שקודם להבחנה בין העצמי לאחר שעליה האדם העכשווי – האדם בעל יכולת פעולה מודעת והיזכרות – מבוסס. “הצעד הקצר” של פרויד בין אהבה להיפנוזה מעיד על הטבע המסוכן של ההזדהות, שמצד אחד מגנה על האגו מתחושת חוסר ההיקשרות של זהות קוהרנטית, ומצד שני, חוקקת את עצם ההתמוססות שלכאורה נגדה היא מתגוננת (Leys 2000, עמ’ 33).

הייתי אומר שהתיאור של רוט (1977) של נטיית הגוף כלפי הסתגלות מגוננת מניחה את הקרקע לקראת מאמרי הוועידה הבאים לכלול את ההזדהות בתוך תיאוריות של הומאוסטזיס: היכולת של הנבדק לפיתוח קשרים עם גורמים אחרים מובנת בצורה זו כנטייה לשימור עצמי פיזי, שמתלכדת עם הגנה על האגו.

הדבר ניכר באופן שבו הרעיון של הזדהות עם התוקפן מתורגם ומנוצל. בציטוט עבודתה של אנה פרויד “האגו ומנגנון ההגנה” (1936)סטרנץ (1982,p.151) קובע כי תפקידה של תסמונת שטוקהולם היא “להגן על העצמי מפגיעה וחוסר ארגון… בן הערובה רוצה לשרוד, והאגו הבריא מחפש אמצעים להשגת הישרדות”. עבור אנה פרויד, לעומת זאת, ההזדהות עם האדם או הדבר התוקפני לובשת צורה של חיקוי של ההתנהגות האגרסיבית שלהם על ידי בן הערובה. אחד מהדוגמאות של פרויד היא זו של ילד קטן שמחקה את ההתנהגות האלימה של המורה שהעניש אותו (פרויד 1976, עמ’ 109–110). המטרה של אימוץ זה של כמה מהמאפיינים של האחר היא להגן על האגו של הילד מתוקפנות צפויה נוספת על ידי הקדמת תרופה למכה לאותה תוקפנות, ואין משתמע מכך שדבר זה מסייע להישרדות פיזית או מוביל להתפתחות של קשרים אוהבים. במאמר מאוחר יותר, יש ניסיון לפתח את הרעיון של ההזדהות מעבר לחיקוי. במקום זאת מוצע כי במצב של מצור עלולה להיווצר רגרסיה מצד הקורבן למצב אינפנטילי (Symonds 1982). לפי מודל זה, כפי שתלותו של התינוק במבוגר לצורך הישרדות מובילה ל”התנהגות אדפטיבית מוקדמת” (Symonds 1982, עמ’ 99),מאוחר יותר חשיפה למצב בו המבוגר תלוי לחלוטין באדם אחר עבור הישרדותו תוביל למה שמכונה”העברה אינפנטילית פתולוגית פסיכולוגית טראומתית”  (Symonds 1982, עמ’ 100). ניתן לזהות רעיון זה של הזדהות טראומתית אצל תינוקות בתיאורים פרוידיאניים על התפתחות תינוקות, לפיו מצב התלות של הילד בשלב הפרה-אדיפלי קודם להשגת האוטונומיה. המעבר לאוטונומיה מחייב ויתור על האם והזדהות עם האב, המייצג סמכות רציונלית מול “אקסטזה של אחדות עם מצבים ראשוניים – בקיצור עם הבלתי רציונלי” (בנימין 1988, עמ’ 141). אני טוען שגם ההזדהות של תינוקות וגם של ילדים נכללים בגישה זו בתוך ההיגיון של ההסתגלות. מה שהיה מובן בעבר כשלב התפתחותי מתורגם לתסמינים נפרדים שיכולים להתרחש באופן פתאומי באדם בריא בדרך כלל, ואשר ככל הנראה יחלשו ברגע שהאיום יעלם.

אסטרטגיות מודעות ורגרסיות לא מודעות

שילוב זה של הזדהות והסתגלות מפורט בשניים מהמאמרים בועידה ובפרקים בספר “קורבנות הטרור” שאוכברג וסוקיס (1982) כתבו לאחר הכנס. זוהי העבודה אשר צוטטה באופן נרחב ותרמה ביותר בהפצת תסמונת שטוקהולם מאז שנות ה-70. המאמר של הפסיכיאטר פרנק אוכברג היה מבוסס על המקרה של ג’רארד ויידרס, גבר הולנדי בגיל העמידה שהיה בין מספר אנשים שנלקחו כבני ערובה במצור ברכבת בדרך לאמסטרדם בדצמבר 1975. בני הערובה נלקחו על ידי חברי הנוער הדרום מולוקני החופשי (“Free South Molucaan Youth”), שמורכב מצאצאי גולים מאינדונזיה שהתגוררו בהוֹלַנד. ג’רארד ויידרס שרד למרות שהוא נבחר על ידי החוטפים – שכבר הרגו לפחות אדם אחד – להיות האדם הבא שיוצא להורג. אוכברג, שמבסס את תצפיותיו על ראיון עם ויידרס, טוען שחייו של ויידרס ניצלו על ידי החוטפים כתוצאה מיכולתו להפגין בפניהם את אנושיותו. בראיון שהתבצע במועד מאוחר יותר, ויידרס מספר:

“בבוקר כשידעתי שאני עומד להיות מוצא להורג ביקשתי לדבר עם פרינס [עוד בן ערובה], כדי למסור לו הודעה למשפחתי. רציתי להסביר את המצב המשפחתי שלי. ילדת האומנה שלי – הוריה נהרגו – לא הסתדרה ממש טוב עם אשתי, ובדיוק עברנו משבר בחיי הנישואים שלנו . קיוויתי שאשתי תקבל מטרה חדשה בחייה על ידי התרכזות בילדה הזו. היו גם דברים נוספים. באיזשהו מקום הייתה לי הרגשה שנכשלתי כבן אדם. הסברתי את כל זה והטרוריסטים התעקשו להקשיב. ד”ר מאלדרס וד”ר בסטאנס חושבים שזה הציל את חיי.”(אוכברג 1977,ע.18)

אלו היו, מסכים אוכברג, הרגשות שהתפתחו בין ויידרס לבין החוטפים שהכריעו בהצלת חייו, ומקרה זה אובחן כ”מקרה קל של תסמונת שטוקהולם” (Ochberg & Soskis 1982,ע. 31). אוכברג (1977,p.21) מתאר לעיתים את תסמונת שטוקהולם כנורמלית, משום ש”היכולת ליצור ולשמר קשרים רגשיים נחוצה עבור התפתחות אנושית נורמלית, מתאימה במשא ומתן על משברי החיים הרגילים, וקריטית במצבים קיצוניים כמו שבי”. עם זאת, הוא ממשיך לרמוז על קשר בין הנטייה להיקשר עם התוקפן לבין אישיויות מסוג יותר סוגסטי. הוא מתייחס בדרך אגב למצור המקורי בשטוקהולם עם התייחסות ל”צעירה שככל הנראה ניהלה קשרים אינטימיים עם השודד אולסון בכספת והמשיכה להראות חיבה אליו לאחר מכן” (אוכברג 1977, עמ’ 27). למרות שהוא קובע כי “הנתונים העומדים לרשותנו לא תומכים במסקנות לגבי סוגי אישיות ספציפיים שמזדהים עם שובים”(אוכברג 1977, עמ’ 27), הוא מיד ממשיך ומעמת את המקרה של הנשים הצעירות בבנק עם זה של “סר ג’פרי ג’קסון, לשעבר שגריר אנגליה באורוגוואי, שמדגים טיפוס אחד שכן נמנע מתסמונת שטוקהולם על ידי הזדהות עם הממשלה לאורך כל השבי ושמירה על ריחוק וכבוד ככל שהנסיבות איפשרו” (אוכברג 1977, עמ 28) ישנה, כנראה, התאמה בין הפגיעות של נשים ונערות, וההתנגדות הרציונלית המנותקת שמוצגת על ידי גבר בריטי (כנראה מהמעמד העליון). זה מצביע על מגמה שחוזרת על עצמה לאחר מכן בהתייחסות התקשורתית לתסמונת, והיא הנטייה לשייך אותה לנערות ולנשים.

זה משקף את מה שתואר כהפצה סוגסטית שהחלה להתרחש מאז שנולד הרעיון בתוך הפסיכולוגיה החברתית, שבאמצעותו:

“תשוקות, רגשות וצורות מסויימות של פסיכופתולוגיה הופצו על פני אוכלוסיות באופן כזה שהן נקשרו או התקבעו לגופים וחפצי תרבות מסוימים. נשים, מעמדות הפועלים, נתינים קולוניאליים וילדים – כולם נתפסו כסוגסטיים יותר ונוחים יותר לתהליכים של השפעה חברתית.” (בלקמן 2008, עמ’ 35)

בהשערות לגבי הפסיכודינמיקה של תסמונת שטוקהולם, אוכברג נוטה להתרחק ממושגים פסיכואנליטיים כמו הזדהות ומעדיף מנגנונים שלא כולם נחשבים כלא מודעים. הוא מוצא קווי דמיון בין תסמונת שטוקהולם ל”מנגנוני התמודדות” אחרים אשר נתפסים כ”נורמליים” ו”הסתגלותיים”. אלה כוללים “תשומת לב לסביבה, לספרים ולאותות פנימיים” וגם למידה מעמיתים(אוכברג 1977, עמ’ 23). מאמר שנכתב לאחר מכן (Tinklenberg et al. 1977) טוען ש”התמודדות” היא אסטרטגיה מכוונת שיכולה להתרחש לצד התהליכים הלא מודעים של “היווצרות תגובה”, שדרכה הקורבן הופך את הפחד שלו מהתוקפן להערצה ו”הזדהות עם התוקפן”, ששניהם “נמצאים יותר באישיויות היסטריות ואצל צעירים פחות יציבים מאשר אצל אנשים בוגרים” (Tinklenberg et al. 1977, p. 99). המחברים ממשיכים ומציעים כמה אסטרטגיות שבן הערובה יוכל לאמץ על מנת להתמודד טוב יותר. אלה כוללים שליטה עצמית ברגשותיו וביסוס “קשרים רגשיים” עם החוטפים, לפיהם “על הקורבן לחפש בערנות אפשרות כזו [לקשר רגשי] ולהגיב במהירות ובכנות, שכן מודעות אנושית גדולה יותר זה לזה מפחיתה בדרך כלל את האפשרות של אלימות” (טיקלנברג ואח’ 1977, עמ’ 103). בדרך זו, מה שסומן כתהליך לא מודע מוצע גם כאסטרטגיה מודעת להישרדות.

להעמדת המושגים של הזדהות ויצירת תגובה עם אסטרטגיית הישרדות מודעת בקו אחד יש השפעה מסוימת. תסמונת שטוקהולם מצד אחד, נחשבת כתגובה “נורמלית” ואפילו רצויה מכיוון שהיא מסייעת להישרדות, אך מצד שני פיתוחה של ברית פסיכולוגית עם החוטף מיוחסת לאנשים פחות יציבים ופחות בוגרים. נוצר שילוב של תהליכים לא מודעים עם מנגנוני “התמודדות” אשר מובנים כמודעים, כגון הומור ואינטלקטואליזציה. באופן פרדוקסלי, תהליך ההזדהות הלא מודע נחשב כאסטרטגיית התמודדות, והקורבן מומרץ לחפש במודע הזדמנויות ל”קשרים רגשיים” עם התוקפן .כפי שנצפה על ידי לייס (2000) ביחס לתיאוריות של הזדהות טראומטית, הסבר זה מסתמך על הרעיון של “הזדהות חקיינית”, שלאחר מכן נכפפת לדחף הכולל להגנה על הפרט.

מסקנה וכיוונים חדשים

תסמונת שטוקהולם היא מודל של השפעה אינטרסובייקטיבית אשר לוקחת בחשבון את המנגנונים המגולמים והלא מודעים שעלולים לגרום לאדם לפתח קשר אוהב או אמפתי עם אדם אחר. ככזו, היא מאתגרת את הנחת ההכלה הרגשית העצמית של הפרט.

עם זאת, היא גם מקטלגת פרטים מסויימים – במיוחד נשים וצעירים – כ”נשאים” של היכולת לקשר טראומטי. זה מהדהד לרעיון של פרויד של ה”צעד קצר” שבין אהבה לתהליך ההיפנוטי, שעומד בשער של התמוססות הפרט והקמתם לתחיה של “קשרים רגשיים” המובנים כ”פרימיטיביים”. קלייר המינגס (2005, עמ’ 561) טוענת שלמרות שמושג ההתרשמות גוייס למהלכים תיאורטיים שאירעו לאחרונה כמוצא מן הדטרמיניזם הגלוי של התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית, חלק מהאנשים “כה קשורים יתר על המידה בהתרשמות שהם עצמם הם מושא להעברה רגשית”. בחינה של תסמונת שטוקהולם מצביעה על כך שמושגים של פתיחות והתחברות כמוקד תקווה לאופנים חדשים של סובייקטיביות אינה מספיקה ללא הבנה היסטורית של אילו סוגי פתיחות כלפי האחר הן פתולוגיות ואילו סוגי פתיחות הן מועדפות לאנשים שונים ובמצבים שונים. הגיוס של תסמונת שטוקהולם כדרך להסבר הפטריארכיה גם בעייתית, שכן היא נשענת על מערכת פסיכולוגית שמציגה נשים כפגיעות יותר באופן מולד.

תסמונת שטוקהולם מציגה את היכולת להיקשר לתוקפן גם כאיום פתייני על האוטונומיה של הסובייקט וגם כאסטרטגיית הסתגלות. אני טוען שהפנטזיה על הקשר המיני בין בן ערובה וחוטף משמשת לייצור דמותו של הקורבן של תסמונת שטוקהולם כהתגלמות של אי נוחות עמוקה, מעורבת עם היקסמות משהו, בנוגע ליכולת להביא תהליכים רגשיים כמו טראומה לכדי יחסים המהווים אתגר להנחת ההכלה הרגשית של הפרט.

הקורבן המערבי של תסמונת שטוקהולם הוא דמות אשר, לפי המיינסטרים הפסיכולוגי, לא קיימת, אבל אשר בכל זאת ממשיכה להיות משוחזרת כנוכחות “רוח רפאים” במגוון אתרים ברחבי התקשורת והפסיכולוגיה הפופולרית. לפי גורדון (1997, עמ’ 8): “הרוח אינה פשוט אדם מת או נעדר, אלא דמות חברתית, וחקירתה יכולה להוביל למקום דחוס שבו ההיסטוריה והסובייקטיביות יוצרים חיים חברתיים”. הייתי רוצה להציע שבדיקה מחודשת של ההיסטוריה של הופעתה של תסמונת שטוקהולם עשויה לאפשר קריאה פרודוקטיבית של הבולטות התרבותית של הרדיפה הספציפית הזו ולהציע, בזהירות, כיצד היא עשויה לעורר תקווה.

החוטפים הדרום מולוקנים מופיעים בתור התוקפן בתיאורים שדנתי בהם קודם, אך ניתנת להם לא יותר מאשר התייחסות חולפת. ההיסטוריה שֶׁלָהֶם והדרישות הספציפיות שלהם אינן נדונות. לאיי דרום מאלוקו יש עמדה בעלת חשיבות אסטרטגית בין אינדונזיה, פפואה ומלנזיה, ועד מלחמת העולם השנייה הם היו מיושבים על ידי ההולנדים. בשנת 1949, בחלוקה אופיינית לתקופה, האיים הועברו לאינדונזיה, לאחר החתימה על אמנה שהקצתה להם את הזכות להגדרה עצמית. בשנת 1950, חסרי שביעות רצון מהשלטון הריכוזי האינדונזי, הם הכריזו על עצמאות. פעולה זו גרמה לכיבוש צבאי על ידי צבא אינדונזיה, שהואשם בביצוע “זוועות, אונס, הוצאות להורג שרירותיות וסחיטה” (Prins 1979,ע. 33).
לאחר פירוק הצבא הקולוניאלי ההולנדי, 4000 אנשי צבא דרום מולוקיים ומשפחותיהם התיישבו בהולנד. הנוער הדרום מולוקני החופשי כלל את ילדיו של לאום מיעוטים זה שהוקם. מכיוון שממשלת הולנד לא לקחה אחריות על המצב, המטרה של חטיפת הרכבת ב-1975 הייתה לגרום לממשלת הולנד להפעיל לחץ על ממשלת אינדונזיה, שלא הפסיקה את הכיבוש באיים תוך הפרה של האמנה מ-1949. זו, כמובן, רק היסטוריה אחת, והיא נשכחה בפיתוח ובהמשך ההפצה של תסמונת שטוקהולם. עם זאת, הייתי טוען שמצבם הוא דוגמה למהומה הפוסט-קולוניאלית המהווה את הרקע להתפרצות חטיפות הטרור אשר הוועידה הגיבה אליהן. הייתי טוען שהדמות המזדהה טראומתית של הקורבן המערבי קשורה ומיוצרת באמצעות ההתנערות מהיסטוריות רחבות יותר של אלימות.

בדיון על העיסוק העכשווי בטראומה, ג’יל בנט(2005, עמ’ 18) מצביעה על קישור שנעשה על ידי מספר מחברים בין הזדהות מערבית עם קורבנות ותחושות של “חרדה פוסט-קולוניאלית”. בדרך זו:

“הקורבן … רוכש סוג של מעמד מוגן, כאילו העובדה שקורבן של דיכוי או אלימות היה רע עלולה להפחית את חומרת הפשעים של המדכא… אם כולנו קורבנות, אף אחד מאיתנו כבר לא מעורב בתוצאות.” (בנט2005 , עמ’. 19)

האוניברסליזציה הזו של הקירבון משמשת על מנת להבליע ולהעלים את ההבדל הבלתי ניתן לצמצום בין החוויות הטראומטיות שלנו – ובמיוחד את ההבדלים בהיקף הסבל – ובין, למשל, הקורבן המערבי של פיגוע טרור והסבל של מדינה תחת כיבוש. חלק מאי השקט הזה הובע על ידי ג’רלד ויידרס, אשר נזכר בראיון שלו כי החוויה של היותו בן ערובה הזכירה לו את הזמן שבילה במחנה ריכוז בתור נער, וחוויות מאוחרות יותר של לוחמה בצרפת ובאינדונזיה. הוא גם מדבר על תחושת אשמה מתמשכת בעקבות השואה: “לא עשיתי שום דבר רע אבל לא הייתי טוב מספיק. לא טוב מספיק ליהודים. אחותי עשתה יותר והייתה בדכאו” (אוכברג 1977, עמ’ 15–16). הוא דן באופן שבו חוויות העבר שלו השפיעו על רגשותיו כלפי הדרום מולוקנים ברכבת, תחושות שבהחלט היו אמביוולנטיות, אבל לא בהכרח מצביעות על פיתוח של הזדהות פתולוגית:

“הם נתנו לנו סיגריות ושמיכות. אבל גם הבנו שהם רוצחים. אתה מנסה להדחיק את זה בתודעה שלך. וידעתי שאני מדחיק את זה.ידעתי גם שהם קורבנות. בטווח הרחוק הם יכלו להיות קורבנות בדיוק כמונו. אפילו יותר. יכולת לראות את ההתפוררות של הערכים שלהם. את ההתפוררות של האישיות שלהם. הייאוש המתגבר שלהם. הכל בורח להם מבין האצבעות. לא יכולת שלא לחוש רחמים מסוימים. (אוכברג 1977, עמ’. 19)”

היה, למעשה, מאמר אחד בוועידה של 1977 שהציע השקפה שונה באופן קיצוני, כזו שלא באה לידי ביטוי בשימוש שקרה לאחר מכן בתסמונת שטוקהולם. הקרימינולוג ההולנדי לוק הולסמן מתח ביקורת על הנטייה של הנציגים לייצר בינאריות בין “המדינה” שתמיד צודקת, וה”טרוריסט” שהוא התוקפן היחיד. הוא מעיר כי למעשה, גם ארגונים כמו הצבא ומערכות המשפט הפלילי משתמשים באלימות ובאיום באלימות על מנת להשיג את מטרותיהם (Hulsman 1977, p. 158). עם זאת, יש עיוורון כלפי העובדה שפעולות המדינה עלולות למעשה לזרז טרור פוליטי (Hulsman 1977, p. 160). הוא משווה את מצוקתו של החוטף המבודד לעתים קרובות מבחינה פוליטית וחברתית עם הבידוד של בן הערובה, מה שמצביע על כך שתסמונת שטוקהולם היא למעשה שבירה של הבידוד ההדדי, מה שנותן אפשרות ל”סוף טוב” (הלסמן 1977, עמ’ 159). למרות שנראה שהולסמן מציע את הפיתוח של אמפתיה כתגובה רציונלית-קוגניטיבית למצוקה של אדם אחר, היא מאפשרת גם לחשוב מחדש על טראומה, ובמיוחד על הקשר הטראומטי המתעורר דרך תסמונת שטוקהולם, כמצביעה על האפשרות של אתיקה המבוססת על המפגש שלנו אחד עם השני, אתיקה המבוססת על היכולת שלנו לראות כיצד אנו מעורבים זה בטראומות של זה (Ramadanovic 1998, p.63).

כפי שראינו, ויידרס מתייחס להיסטוריה המורכבת של האלימות והחוויה הטראומטית שבה הוא מעורב, וממסגרת את מערכת היחסים שלו עם החוטפים הדרום מולוקנים כאמפתיה שמתעוררת מהניסיון שלו. המשגה זו של טראומה אינה מציגה אותה כהתקרבנות אוניברסאלית שמתעלמת מהמצבים הפוליטיים והכוחות הלא שווים שמתוכם נוצרים אירועים טראומטיים רבים, אלא אולי באופן מלא תקווה מסמנת “כורח להשלים עם ההיסטוריה לא מוכרת של האלימות” (צ’ו 2008, עמ’ 30).