Throwing Like a Girl A Phenomenology of Feminine Body Comportment Motility and Spatiality

לזרוק כמו בת: פנומנולוגיה של התנהלות הגוף הנשי בתנועה ובמרחב[1]

בדיון על המשמעות הבסיסית של מרחב צדדי, שהוא אחד ממדי המרחב הייחודי שנוצר על ידי עמידה בתנוחה זקופה אנושית, ארווין שטראוס (1966) בוחר להתעכב על “הבדל המדהים בדרך התהלכות שני המינים ” [עמוד, 157][2]. מצטט מחקר ותצלומים של בנים ובנות צעירים, הוא (שטראוס, 1966) מתאר את ההבדל כדלקמן:

הילדה בת חמש לא עושה שום שימוש במרחב הצדדי שלה. היא לא מותחת את זרועה. היא לא מסובבת את הגוף שלה; היא לא מזיזה את רגליה, שנשארות זו לצד זו. כל מה שהיא עושה כהכנה לזריקה היא להרים את זרועה הימנית קדימה אל האופק ולכופף את האמה לאחור בתנוחה ישרה (pronate position)… הכדור משוחרר ללא עוצמה, מהירות או כיוון מדוייק… ילד באותו גיל, כאשר הוא מתכוון לזרוק, מותח את זרועו הימנית הצידה ולאחור; מכוון את האמה; מפתל, מסתובב ומכופף את הגוף שלו; ומניע את רגלו הימנית לאחור. מעמדה זו, הוא יכול לתמוך בזריקתו כמעט במלוא כוחו המוטורי של גופו… הכדור עוזב את היד בתאוצה גדולה; הוא נע לעבר מטרתו בעיקול שטוח ארוך [עמ ‘ 157-158][3]

למרות שהוא לא תוהה בבעיה זו זמן ממושך, שטראוס כן מנסה להסביר את “ההבדל המדהים” בכמה הערות. מאחר שההבדל מתרחש בגיל מוקדם כל כך, הוא אומר, נראה כי הוא “הביטוי של הבדל ביולוגי, לא נרכש”.[עמוד  157]. אבל הוא לא מצליח להבין את מקור ההבדל. מאחר שהסגנון הנשי של זריקה נצפה אצל ילדות צעירות, הוא לא יכול לנבוע מהתפתחות החזה. שטראוס (1966) מספק ראיות נוספות נגד התפתחות החזה בציון ש”זה ודאי” שהאמזונות, אשר חתכו את השד הימני שלהם, “זרקו כדור בדיוק כמו בטי שלנו, מרי וסוזן”.[ 158]. לאחר שפסל את החזה, שטראוס מתייחס לכוח השרירים החלש יותר של בנות כהסבר להבדל, אך הוא מסיק כי היה צפוי שילדה תפצה על חולשה יחסית זו באמצעות ההכנה ומתיחת של גוף סביב ולאחור. שטראוס מסביר את ההבדל בסגנון הזריקה על ידי התייחסות ל”גישה נשית “ביחס לעולם ולמרחב. מבחינתו ההבדל מבוסס על ביולוגיה אך הוא שולל שההבדל הוא באנטומיה ספציפית. בנות זורקות בצורה שונה מבנים בגלל שבנות הן “נשיות”.

מה שמדהים עוד יותר מה”הסבר” הזה היא העובדה שפרספקטיבה שמשתמשת בתנועות הגוף כמכריעה את המבנה והמשמעות של החוויה האנושית, מקדישה רק מדף מקרי ל”הבדל המדהים”, בין התנועתיות וסגנון התנועה של הגוף הגברי והנשי. זריקה היא לא הפעילות היחידה שבה ניתן לצפות בהבדל הזה. אם אכן יש סגנון “נשי” לתנועת הגוף, הרי שהדבר היה מייצר פנומנולוגיה קיומית המפרטת את ההבדלים במודלים של הגוף החי. עם זאת, שטראוס אינו בודד בכשלונו לתאר את האופי, המשמעות וההשפעה של ההבדלים בין “הגוף הגברי” לבין “הגוף הנשי”.

היתרון בתיאוריו של שטראוס הוא שהוא אינו מסביר את ההבדלים האופייניים של המינים בזריקות על בסיס התכונות הגופניות. שטראוס משוכנע, עם זאת, כי הגיל המוקדם שבו ההבדל מופיע מראה כי זה לא הבדל נרכש, ולכן הוא נאלץ לחזור למהות נשית מסתורית כדי להסביר זאת. ההכחשה הפמיניסטית שאפשר לייחס את ההבדלים האמיתיים בהתנהגות ובפסיכולוגיה בין גברים לאישה ל”מהות נשית “טבעית ונצחית, ביטאה דה בובואר באופן  היסודי והשיטתי ביותר. כל קיום אנושי מוגדר על ידי מצבו; עצם קיומה של האישה הנשית אינו פחות מוגדר על-ידי גבולותיה ההיסטוריים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים של מצבה. אנו מנמיכים את מצבה של האישה לחוסר אינטליגנציה כאשר אנו “מסבירים” אותו ע”י פנייה לאיזו מהות נשית טבעית וטהורה. עם זאת, בהכחשת המהות הנשית הזאת, אסור לנו ליפול ל”נומינליזם” השולל את ההבדלים האמיתיים בהתנהגות ובחוויות של גברים ונשים. אף על פי שאין מהות נשית נצחית, יש (דה בובואר, 1974) “בסיס משותף העומד ביסודו של כל קיום אינדיבידואלי נשי במצב הנוכחי של החינוך והמנהג”.[4] בנסיבות של מצבן של הנשים בתוך קבוצה חברתית-היסטורית נתונה, למרות השונות האישית בחוויה של כל אשה, בהזדמנויות ובאפשרויות, קיימת אחדות שמאפשרת לתאר אותה ולהבין. יש להדגיש, עם זאת, כי אחדות זו היא ספציפית למבנה חברתי מסוים בתקופה היסטורית מסוימת.

דה בובואר (1974) ממשיכה לתאר מצב כזה של נשים עם עומק מדהים, בהירות, ותחכום. אך היא גם במידה רבה, אינה נותנת הדעת על מעמד גוף האישה כמתייחסת לסביבה היא חייה ופועלת. כאשר דה בובואר מדבר על הישות הגופנית של האישה ועל היחס הגופני שלה לסביבתה, היא נוטה להתמקד בעובדות הברורות יותר של הפיזיולוגיה של האישה. היא מדברת על האופן שבו נשים חוות את הגוף כנטל, כיצד השינויים ההורמונליים והפיזיולוגיים שהגוף עובר בגיל ההתבגרות, במהלך הווסת וההריון, נתפסים כמפחידים ומסתוריים, וטוענת שתופעות אלה משפיעות על קיומה של האישה על ידי קשירתה לטבע, לאימננטיות ולדרישות המין האנושי על חשבון האינדיבידואליות שלה[5]. דה בובואר נוטה ליצור על ידי התעלמות גדולה ממיקום התנועה הגופנית של האישה והתמצאותה בסביבתה ועולמה, את הרושם שהאנטומיה והפיזיולוגיה הם דטרמיניסטיים לקביעת מעמדה הלא-חופשי [6].

מאמר זה מבקש למלא את הפער הקיים בין הפנומנולוגיה הקיומית ובין התורה הפמיניסטית. הוא עוקב אחר כמה מהמודלים הבסיסים של גוף הגוף הנשי, אופן התנועה והקשר למרחב. הוא נותן משמעות והבנה באמצעות תצפית פשוטה לאופן השונה שבה נשים בחברה שלנו בדרך כלל מתנהגות ונעות לעומת האופן שגברים עושים. בהתאם למגבלות האקזיסטנציאליסטית למיקום החוויה האנושית, אינני מתיימרת לטעון באופן אוניברסלי אפיון של התנהלות הגוף הנשי ושל הפנומנולוגיה המתבססת עליו. התיאור שנפרש כאן מבקש רק לתאר את המודלים לקיום תנועה של הגוף הנשי.

של נשים הנמצאות בחברה המודרנית המתקדמת, העירונית והמסחרית. אלמנטים של התיאור שפותח כאן עשויים או אינם עשויים לחול על מצבה של האישה בחברות אחרות ובתקופה אחרת, אך אין זה עניינו של מסמך זה לקבוע אם בכלל ולאיזה נסיבות חברתיות אחרות יכול לחול.

גם היקף הקיום הגופני והתנועה שעינינו אותי מוגבל. אני מתרכזת בראש ובראשונה בפעילויות גופניות מסוג שקשורות לתנועת הגוף או לכל אורכו, הכרוכות בתנועה גסה, או המחייבות התגייסות של כוח והתמודדות עם יכולותיו ואפשרויותיו של הגוף בההתנגדות והנגישות של דברים. בראש ובראשונה סוג התנועה שאני עוסקת בה הוא תנועה שבה הגוף מכוון להשגת מטרה או מטלה מוגדרים. יש אפוא היבטים רבים של קיום הגוף הנשי שלא אתייחס אליהם. הבולט שבהם הם הגוף בהוויה המינית שלו. היבט נוסף של תנועות גופניות, בין השאר, שאני משאירה ללא התייחסות הוא תנועת גוף מובנית שאין לה מטרה מסוימת – למשל, ריקוד. מלבד סיבות של מרחב, מגבלה זו על הנושא מבוססת על שכנועה, שמקורו בעיקר במרלו-פונטי, כי זוהי התכליתית הרגילה של הגוף בכללותו להתכוונן כלפי דברים וסביבתו אשר מגדירים מראש את היחס בין אובייקטים לעולם. לכן, הדגש על דרכים בהן הגוף הנשי מתנהל לעתים קרובות או בדרך כלל בתנועה או בהתנהגות, עשוים לגלות במיוחד את מבני הקיום הנשי[7].

לפני האנליזה, עלי להבהיר למה אני מתכוונת כאן ב “קיום נשי”. על פי הבנתה של דה בובואר, אני נוקטת ב”נשיות” כדי לייצג לא איכות מסתורית או מהות אשר לכל הנשים יש בזכות היותם נשים ביולוגיות. זוהי מערכת של מבנים ותנאים המחייבים את המצב הטיפוסי של היותה אישה בחברה מסוימת, וכן את הדרך האופיינית שבה הנשים חיות במצב זה[8]. ככזה, אין זה הכרח שכל אשה תהיה “נשית” – כלומר, אין צורך שיהיו מבנים מיוחדים והתנהגות אופייניים למצבן של הנשים.

הבנה זו של “הקיום הנשי” מאפשרת להגדיר את הנשים שבורחות או שמתעלות מעל ההגדרה הטיפוסית של נשים במובנים שונים באותו מצב. אני מזכירה זאת בעיקר כדי להצביע על כך שהתאור שמוצג כאן על דרכי הקיום הגופני הנשי אינו מוטה על ידי התייחסות לכמה נשים בודדות שאליהן לא חלים היבטי המודל, או אפילו לגבי גברים מסוימים שעליהם הם כן חלים.

הטענות שפותחו במאמר משלבות את תובנות התיאורית הגוף החי כפי שניסחה מרלו-פונטי ואת התיאוריה של מצב הנשים כפי שפותחה על ידי דה בובואר (1974). אני מניחה שברמה התיאורית הבסיסית ביותר, תיאורה של מרלו-פונטי על היחס בין הגוף החי לבין עולמו, כפי שמוצג ב”פנומנולוגיה של התפיסה “(1962), חל על כל קיום אנושי באופן כללי. עם זאת באופן ספציפי יותר, יש התנהגות גוף אשר אופיינית ל”קיום הנשי”, התנהגות זו מורכבת ממודלים של מבנים ותנאים מסויימים של הקיום של הגוף בעולם[9].

כמסגרת לפיתוח מודלים אלו, אני מסתמך על דיווחה של דה בובואר על קיומה של האישה בחברה הפטריארכלית כהגדרתה במתח בסיסי בין פנימיות לנשגבות.[10] התרבות והחברה שבה שוהה האישה מגדירות כ”אחרת “, ללא צורך בהשוואה לגבר, כמו חפץ. על אף היותה אנושית נשללת ממנה סובייקטיביות, אוטונומיה ויצירתיות שהם בחברה פטריארכלית תרבותית וחברתית מגדירים אנושיות. אולם במקביל מכיוון שהיא אנושית, האישה היא בהכרח סובייקטיביות, נשגבת ומודעת להיותה אנושית. אישה שמחקה את קיומן של נשים בחברה הפטריארכלית חייבת אפוא לחיות בסתירה: כאדם היא באופן חופשי סובייקטיבית ונשגבת, אך היותה אישה שולל ממנה את הסובייקטיביות ונשגבות. נציעה שהמודלים להתנהגות גופנית נשית, התנועתיות והמרחביות מציגות את אותו המתח בין פנימיות לנשגבות, בין סובייקטיביות לבין עצם היותה אובייקט.

חלק I מציע כמה תצפיות ספציפיות על התנהגויות גופניות, על התנהלות גופנית עם חפצים, על דרכים להשתמש בגוף לביצוע מטלות ועל הדימוי עצמי גופני, שאותו אני מוצאת אופייני לקיום נשי. חלק II נותן תיאור פנומנולוגי כללי על אופן התנועה וההתנהגות הגופנית הנשית. חלק  III ממשיך לפתח את המודלים הללו במונחים של המרחב. לבסוף, בחלק IV, אסיק על חלק מהשלכותיו של דוח זה על מנת להבין את דיכוי של נשים, וכן להעלות שאלות שדורשות חקירה נוספות על נשיות בעולם.

I

ששטראוס מעיר שההבדל הבסיסי בדרך הזריקה בין בנים לבנות הוא שבנות לא מביאות את כל גופן לתוך התנועה, כמו הבנים, הן אינן נמתחות אחורה, מסתובבות, זזות לאחור, צעדות, או רוכנות קדימה. במקום זאת, הבנות חוץ מזרועותיהן נוטות להישאר נייחות יחסית, ואפילו את הזרוע אינן מותחות עד הסוף. זריקה אינה התנועה היחידה שיש בה הבדל אופייני בדרך שבה גברים ונשים משתמשים בגופם. הרהור בתנועה הנשית ובתנועת הגוף בפעילויות גופניות אחרות מגלה שגם אלה מאופיינות לעתים קרובות, כמו במקרה של זריקה, על ידי אי-ניצול מלא של הפוטנציאל המרחבי והצדדי של הגוף.

אפילו באוריינטציות הכי פשוטות של גברים ונשים, כשהם יושבים, עומדים ומסתובבים, אפשר להבחין בהבדלים אופייניים בסגנון הגופני. נשים בדרך כלל אינן חופשיות עם גופן כמו גברים בהליכה וצעידה. בדרך כלל, הצעד הגברי הוא יותר פרופורציונלי בארוך לגוף הגבר מאשר הצעד הנשי לאישה. בדרך כלל הגבר מניף את זרועותיו בצורה פתוחה וחופשית יותר ויש לו יותר קצב בצעדים שלו בין הידיים ורגליים מאשר לאישה. למרות שנשים לובשות עכשיו מכנסיים יותר מאשר בעבר, ולכן אין צורך להגביל את תנוחות הישיבה בגלל שמלה, נשים עדיין נוטות לשבת עם הרגליים שלהם יחסית קרובות זו לזו ואת זרועותיהן על גופן. כאשר גברים עומדים או נשענים הם נוטים לשמור על הרגליים רחוק יותר מנשים שגם נוטות יותר לשים את הידיים שיגעו זו בזו או יחסו את הגוף. לבסוף הבדל בדרך שבה מחזיקים ספרים או חבילות; נערות ונשים לרוב נושאים ספרים מחובקים לחזה, בעוד בנים וגברים מניפים אותם לצידם.

הגישה של כל מגדר בביצוע משימות פיזיות הדורשות כוח, חוזק ותיאום שרירים היא לרוב שונה. אכן יש הבדלים פיזיים אמתיים בין גברים לנשים בסוג ובגבול של כוחם הגופני. לעומת זאת רבים מן ההבדלים שנצפו בין גברים ונשים בביצוע משימות הדורשות כוח מתואם הם לאו דווקא בעוצמת כוח השרירים, אלא בדרך שבה כל מין משתמש בגוף בביצוע משימות. לעתים קרובות נשים אינן תופסות את עצמן כמסוגלות להרים ולסחוב דברים כבדים, לדוחף בכוח משמעותי, למושך, ללוחץ, לאחז או לפתל בכוח. לעתים קרובות, כאשר אנו מנסות משימות כאלו, אנו נכשלות לגייס את מלוא הפוטנציאל של התיאום, מיקום ועמדת השירים ושל הנשימה שלנו. נשים נוטות שלא להכניס את כל גופיהן למשימה פיזית באותה קלות ובטבעיות כמו גברים.

לדוגמה, בניסיון להרים חפץ, נשים נכשלות יותר מגברים למקם את עצמן ביציבות ולהניח לירכיים שלהן לשאת את מרבית משקל. במקום זאת, הן נוטות לרכז את המאמץ על אותם חלקי גוף הקשורים באופן מיידי למשימה – על הידיים ועל הכתפיים – רק לעתים נדירות מוסיף את כוח הרגליים למשימה. דוגמה נוספת היא כאשר מסובבים או מפתלים משהו, נשים לעתים קרובות מרוכזות את המאמץ ביד ובפרק כף היד, לא מוסיפות למשימה את כוח הכתף, אשר הכרחי לביצוע יעיל שלה[11].

ניתן להרחיב את דוגמת הזריקה שצוינה לעיל לכלל פעילות אתלטית. רוב הגברים הם בהחלט לא ספורטאים מקצועיים, והמאמצים הספורטיביים שלהם מציגים לרוב יותר העזה מאשר מיומנות ותיאום אמתיים. עדיין הגבר הלא מאומן יעסוק בפעילות ספורטיבית עם תנועה חופשית יותר ותווך תנועה  גדול יותר באופן יחסי מאשר מקבילתו הנשית. לא רק שיש סגנון אופייני לזרוק כמו ילדה, אבל יש סגנון אופייני פחות או יותר לרוץ כמו ילדה, לטפס כמו ילדה, להתנדנד כמו ילדה, להכות כמו ילדה. ראשית המשותף לכולם, שלא כל הגוף משתתף בזרימה ובכיוון של התנועה כמו לדוגמה בלהתנדנד או בלהכות תנועה מרוכזת בחלק אחד הגוף; ושנית, כי חלק המרכזי של האישה נוטה לא להגיע, להאריך, להישען, למתוח, וללכת לכיוון התנועה שלה.

עבור נשים רבות כאשר הן עושות פעולה ספורטיבית, קיים שטח שמקיף אותן בדמיון שמעבר אליו הן לא חופשיות להתקדם; המרחב הזמין לתנועה הנשית הוא מרחב מכווץ. למשל, בסופטבול או בכדורעף נשים נוטות להישאר במקום אחד לרוב יותר מאשר גברים, לא קופצות להגיע או רצות להתקרב לכדור. גברים לעתים קרובות יותר יזוזו לכיוון כדור שעף ויגיבו אליו בתנועה נגדית. נשים נוטות להמתין ואז מגיבות לכדור המתקרב במקום להתקדם כלפיו. לעיתים קרובות אנו מגיבות על להתקרבות הכדור אלינו כאילו הוא נזרק עלינו, והדחף הגופני המיידי שלנו הוא לברוח, להתכופף, או להגן על עצמנו מפניו בכל דרך אחרת. יתר על כן, לנשים פחות מודעות עצמית לכיוון ולמיקום התנועה שלהן בפעילות ספורטיבית מאשר גברים. למשל במקום לכוון למקום מסוים שבו אנו רוצות לפגוע  עם הכדור, אנו נוטות להכות אותו בכיוון “כללי”.

לרוב נשים ניגשות לפעילות גופנית שדורשת הפעלת חפצים ביישנות, חוסר ודאות והיסוס. באופן כללי, חסר לנו אמון מלא בגופנו בכדי שיוכל לשאת אותנו אל המטרות שלנו. אני מציעה שקיים היסוס כפול. מחד גיסא, לעתים קרובות אנחנו חסרות ביטחון שיש לנו את היכולת לעשות את מה שחייב להעשות.

פעמים רבות האטתי צעדה שבה הגברים חצו נחל רגוע ואני עמדתי בצד השני שלו בוחנת בזהירות את רגלי על אבנים שונות ונאחזת בענפים התלויים בשביל לחצות. אף על פי שהאחרים חצו בקלות, לי זה לא היה קל, אם כי ברגע שעשיתי את צעד מחויב הראשון חציתי במהירות את הנחל. מאידך, אני מציעה, שפחד להיפגע גדול יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. תשומת הלב שלנו מחולקת לעתים קרובות בין מימוש המטרה באמצעות תנועת הגוף לבין הגוף עצמו ושמירה עליו מפגיעה. לעתים קרובות אנו חוות את גופנו כנטל שביר, ולא כאמצעי להשיג את מטרתנו. אנחנו מרגישות שתשומת הלב שלנו חייבת להיות מכוונת לגוף שלנו בכדי לוודא שהוא עושה את רוצות שהוא יעשה במקום לשים לב למה שאנחנו יכולות לעשות באמצעות הגוף שלנו.

כל הגורמים האלו מיצרים אצל נשים רבות תחושה של חוסר יכולת, תסכול ותודעה עצמית במידה זו או אחרת. לנשים נטייה גדולה יותר להמעיט מאוד ביכולתן הגופנית מאשר לגברים[12] . אנחנו מחליטות מראש – לרוב טועות – שהמשימה היא מעבר ליכולתנו, ולכן לא מתאמצות באופן מלא. זאת נבוא שמגשימה את עצמה, כמובן ללא מאמץ אנחנו לא יכולות להצליח במשימה והופכות להיות מתוסכלות. כאשר אנו נכנסות למשימה לעתים קרובות אנו מודעות להופעתנו המביכה, ובו בזמן איננו רוצות להיראות חזקות מדי. שתי הדאגות אלו תורמות למבוכה ולתסכול שלנו. כאשר אנחנו משתחררות מהספירלה הזאת ובאמת מתאמצות במשימה פיזית, אנחנו מאוד מופתעות מהיכולות של הגוף שלנו. נמצא כי נשים לרוב ממעיטות יותר בערכת רמת ההישגים שלהן מאשר גברים[13].

עד כה אף אחת מההבחנות שבוצעה על הדרך שבה נשים מתנהגות אינה מכלילה את התנהגות כל הנשים בכל הזמנים. גם לא כל הנשים מפגינות באותה מידה היבט טיפוסי כלשהו של ההתנהגות. אין קשר מובנה או מסתורי בין התנהגות טיפוסית כזאת לבין היותה אישה. אלו תוצאה, כפי שנפתח מאוחר יותר, מחוסר תרגול בשימוש בגוף לביצוע משימות. למרות ההסתייגויות הנ”ל, עדיין אפשר לדון על האופי נשי כללי של תנועת הגוף. החלק הבא יפתח מודל ספציפי לתאור קטגוריות בהתנהלות הגוף הנשי בתנועה ובמרחב.

II

שלושת המודלים של תנועתיות נשית הם: תנועה נשית המפגינה נשגבות לא ברורה, כוונות מעכבות, לבין חוסר אחדות עם סביבתה. המקור למודלים סותרים אלה הוא ההתייחסות העצמית הגופנית של ההתנהגות הנשית, הנובעת מניסיונה של האשה בגופה כחפץ שבמקביל היא חווה את יכולתו.

1. ב “פנומנולוגיה של התפיסה[14]” מרלו-פונטי (1962) הוגה בשאלת קיומם של מבנים קדמוניים אשר הם הבסיס לכל התיחסות רעיונית ליחסים בעולם. הוא שואל כיצד יכול להיות העולם סובייקט.  מרלו-פונטי מכוון מחדש מסורות של שאילת שאלות בכך שהוא מציב את הסובייקט לא נפש או תודעה, אלא בגוף. מרלו-פונטי נותן לגוף חי את מעמד האונטולוגי, ששטראוס והוגי הדעות לפניו יחסו לתודעה עצמה. זאת התכווננות הגוף לפעולה בתוך סביבה נתונה שנותנים לפעולה המסויימת משמעות. (עמ ‘121, עמ’ 146-147) הגוף הוא מוקד ההתכוונות הראשון, כנוכחות טהורה בעולם ופתוח לאפשרויות שלו. הפעולה המכוונת הקדמונית ביותר היא תנועת הגוף ביחס מהמקום עצמו ביחס לסביבתו. יש עולם שלם של אפשרויות ליכולות גוף כשישנה הבנה שהוא יכול להתקרב, לתפוס ולהתאים את סביבתו לכוונותיו.

בעוד הקיום הגופני הנשי הוא הנשגבות ופתיחות כלפי העולם, זהי נשגבות דו משמעית, שכן הנשגבות בו זמנית עמוסה באימננטיות (פנימיות). כעת, ברגע שמעבירים את מוקד הסובייקטיביות והנשגבות להיות בגוף החי ולא בתודעה הטהורה, כל נשגבות היא דו-משמעית, משום שהגוף כחומר טבעי וחומרי הוא אימננטיות. לגוף חיי אין אפשרות להיות פסיבי, לנגועה ולגעת, לתפוס ולהיתפס, בהתיחסותי לנשגבות  דו-משמעית של הגוף החי הנשי. הנשגבות של הגוף החי שמארלו-פונטי מתאר היא הנשגבות הנעה מתוך הגוף האימננטי בפעולה על העולם באופן פתוח ובלתי פוסק. הנשגבות של הגוף החי היא פעולה נוזלית טהורה בקריאה מתמדת של יכולות אשר מוחלים על העולם. קיום גופני נשי נשאר מלא באימננטיות אפילו כשהיא נעה החוצה כלפי העולם בתנועות של אחיזה, מניפולציה, וכן הלאה.

בסעיף הקודם, ציינתי כי אישה בדרך כלל נמנעת לנועה עם גופה כולו, והתנועה מתרכזת בחלק אחד של הגוף בלבד בעוד שאר הגוף נשאר יחסית נייח. כלומר רק חלק מהגוף נע לעבר משימה בעוד השאר נשאר נטועה בגלל אימננטיות. הבחנתי גם קודם, כי לעתים קרובות אישה אינה סומכת על היכולת של הגוף שלה לעסוק בפעולות פיזיות עם חפצים. כתוצאה מכך, היא לעתים קרובות חווה את גופה כנטל שנגרר ובמקביל חייבת להגן עליו.

2. מרלו-פונטי מאתר את הכוונה בתנועה (עמ ‘110-112); האפשרויות הנפתחות בעולם תלויות במצב ובגבולות יכולות הגוף (עמ ‘137, עמ’ 148). עם זאת, הקיום הנשי אינו מזמן לעתים קרובות את אפשרויות בגלל חוסר התנהלות שלו כלפי סביבתו באופן חד משמעי ובטוח. לדוגמה, כפי שצוין קודם לכן, נשים נוטות לעיתים קרובות להציב לעצמן משימה אשר תושג בקלות יחסית כאשר הן שופטות מראש את יכולות ההצלחה שלהן. בדרך כלל אישה מפחיתה מערך את יכולתה האמתית, הן כפוטנציאל הגודל הפיסי והן מבחינת כוחה וכמיומנויותיה והתיאום האמתיים העומדים לרשותה. הקיום הגופני הנשי מעכב את עצמו, בו-זמנית מתכוונן למטרות של “אני יכולה” ומונע את מלוא המחויבות הגופנית למטרה שבה “אני לא יכולה “[15].

מטרת הכוונה מחברת את תנועת הגוף לעבר המטרה בהכוונה בלתי פוסקת המארגנת ומאחדת את פעילות הגוף להשגתה. יכולתו ותנועתו של הגוף בונים את סביבתו ומעצבים אפשרויות משמעותיות של תנועה ופעולה, אשר בתורם מכוונים את תנועת הגוף קדימה כדי לממש אותן (Merleau-Ponty, 1962): “הבנה היא לחוות את ההרמוניה בין מה שאנו שואפים אליו לבין מה שנתן, בין הכוונה לבין הביצוע … “.[ 144; ראה גם עמ ‘101, 131-132]. תנועה נשית לעתים קרובות פעלת ביחס התנאי הכפול מטרה ופעולה להשיגה.

כאשר תנועות אלו מבוצעות כראוי נדרשים תיאום וכוונה של כל הגוף להשגת המטרה הסופית, אך נשים נעות באופן סותר. גופם מקרין את המטרה שלשמה צריך לפעול, אבל באותו זמן מתנגד לביצוע המשימה. בביצוע משימה פיזית, הגוף האשה פועל אל המטרה המיועדת, אך לעתים קרובות לא בקלות ובצורה ישירה, אלא באופן עקיף, עם תנועה מבוזבזת הנובעת ממאמץ של בדיקה מחדש, שהיא תכופות התוצאה של הססנות הנשית.

עבור כל גוף חי, העולם נראה כמערכת של אפשרויות אשר תואמות את כוונותיו (עמ ‘131). בנוסף, העולם גם מאוכלס במכשולים והתנגדויות הנתפסים בהתאם לגבולות ותסכולים של הגוף החי. עבור כל קיום גופני חוסר היכולת (“אני לא יכול”) קובעת את גבולות היכולת (“אני יכול”). קיומו של הגוף הנשי מעכב את עצמו, ולכן אותה קבוצה של אפשרויות שתואמות את כוונותיה היא גם המערכת של תסכולים שתואמת הססנותה. בהדחקה או במניעת האנרגיה מרכזית שלה, הקיום הגופני הנשי מקרין לעתים קרובות “אני יכולה” ו”אני לא יכולה “ביחס לאותה מטרה במקביל. כאשר האישה נכנסת למשימה עם כוונות מעכבות, היא בוחנת את האפשרויות של אותה משימה – ולכן היא מקרינה “אני יכולה” – אבל לעמיתו של דבר מבחינתה האפשרויות הן לא שלה (בהישג ידה) אלא של מישהו אחר ולכן היא מקרינה במקביל “אני לא יכולה”.

3. מרלו-פונטי נותן לגוף את הפונקציה המאחדת והסינתזה שקאנט ​​מאתר בנשגבות הסובייקטיבית.. כאשר הגוף קרין מטרה אליה הוא נעה, הגוף מאחד ומתאחד עם סביבתו. באמצאות הווקטורים התנועה הוא קובע דברים ביחס זה לזה עצמו. תנועת הגוף וכיווניו מארגנים את המרחב הסובב אותו כהרחבה מתמשכת של הישות עצמה (עמ ‘143). באותה פעולה שהגוף מסנתז (מתאחד) עם סביבתו הוא מסנתז את עצמו. סינתזת הגוף היא מיידית וקדמתית. “אני לא מביא את חלקי גופי  אחד אחד; התרגום הזה והאיחוד הזה מתבצעי בתוכי תמיד; הם הגוף שלי עצמו” [עמ ‘150]

המודל השלישי של קיום הגוף הנשי הוא אחדות מתמשכת, הן עם עצמה והן עם סביבתה. כפי שציינתי קודם, שבכדי לבצע כראוי משימה יש צורך במעורבות והתיאום של כל הגוף, נשים נוטות למקד את תנועתן בחלק הגוף אחד בלבד ומשאירות את שאר הגוף ללא תנועה. תנועה כזאת אינה רציפה לעצמה. חלק הגוף אשר נעה אל המטרה נמצא בחוסר אחדות ביחס לשאר חלקי הגוף שנותרו ללא תנועה. גם היבט התנועה העקיפה או המבוזבזת במשימה מבטאת את חוסר האחדות הגופנית. אופיה של ההתכוונות המעוכבת שלפיה התנועה הנשית מנתקת את הקשר בין המטרה לפעולה, בין האפשרות העולם ואת היכולת בגוף, מייצרת חוסר האחדות המתמשך.

על פי מרלו-פונטי (1962), קיום הגוף כנוכחות נשגבת בעולם מציג מיידית את כוונותיו, ולא יכול להתקיים כחפץ (עמ. 123). כישות, הגוף אינו פונה כלפי עצמו, אלא אל אפשרויות העולם. “כדי שנוכל להזיז את גופנו אל חפץ, על החפץ להתקיים, אסור שהגוף שלנו יהיה שייך לתחום ה’עצמי’. 139]. שלוש הדרכים הסותרות של הקיום הגוף הנשי – נשגבות דו-משמעית, כוונות מעכבות ואחדות מתמשכת – נעוצות בעובדה שבנוכחות הנשית הגוף הוא לעתים קרובות ישות וחפץ באותו הזמן. הקיום הגופני הנשי הוא לעתים קרובות לא נוכחות טהורה לעולם (פישר, 1964) משום שהוא מופנה אל עצמו, כמו גם אל האפשרויות בעולם[16].

חלק מהתצפיות של החלק הקודם מדגימות התייחסות עצמית זו. ניתן לראות למשל שלנשים יש נטייה להתיחס לחפץ שעף לכיוונן כחפץ שנזרק עליהן.  הבחנתי גם כי נשים פחד סמוי ולפעמים מודע להיפגע, אשר אנו מבוטא בתנועה. כלומר, הקיום הגופני הנשי מופנה לעצמי ובכך האישה רואה את עצמה כאובייקט התנועה ולא כמייצרת אותה. הקיום הגופני הנשי מתייחס גם לעובדה שאישה אינה בטוחה ביכולת גופה ואינה מרגישה שתנועותיה נמצאות תחת שליטתה. היא חייבת לחלק את תשומת הלב שלה בין המשימה המתבצעת לבין הגוף, שזקוק לשידול ומניפולציה בכדי לבצע את המשימה. לבסוף, הקיום הגופני הנשי מכוון לעצמי עד כדי כך שתנועתה מכוונת כאילו היא מניחה שצופים בתנועותיה.  בפרק IV נחקור את ההשלכות הקיום החברתי של האישה בתפיסתה שהיא מושא למבטו של אחר, שהוא המקור העיקרי להתייחסות העצמית שלה.

לסיכום, השורש למודלים של הקיום הגופני הנשי הוא שההווי הנשי אינו חווה את הגוף כפשוט –הגוף הוא דבר שברירי, שצריך לכוון אותו ולשדל אותו לתנועה, דבר שמסתכלים עליו ופועלים עליו. כל גוף חי קיים הוא גם חומר וגם ישות נשגבת. אבל עבור הקיום הגופני הנשי, הגוף חי לעתים קרובות נתפס כאובייקט, כמו חפצים אחרים בעולם. כשהקיום הנשי חייה את גופה כחפץ, היא נשארת מושרשת באימננטיות, היא מעוכבת, ושומרת על מהעולם ואפשרויותיו בתנועותיה.

III

עבור מרלו- Ponty (1962) יש הבחנה בין המרחב החי, או המרחב הפנומנלי, ובין המרחב האובייקטיבי, המרחב הגיאומטרי והמדעי שבו כל הנקודות (עמדות) הן חיצוניות אחת לשניה וניתנות להחלפה. המרחב הפנומנלי נובע מתנועתיות ויחסי המרחב שנוצרים על ידי יכולות וכוונת התנועה של הגוף. “ברור שמפעולות הגוף שלנו נוצרת המרחביות של הגוף וניתוח התנועה של היחיד צריך לאפשר לנו להבנו טוב יותר” [עמ ‘ 102 cf. עמ ‘148-149, עמ’ 249]. בהתחשב בכך, אם יש מודלים להתנגות גופנית נשית אזי חייבים להיות מודלים למרחביות הנשית. הקיום הנשי חי את החלל כמסוגר או מוגבל כמו מבנה כפול בהוויית הנשיות עצמה הממוקמת במרחב.

1. לאריק אריקסון (1964) יש מחקר מפורסם אותו ביצע לפני מספר שנים, שבו הוא ביקש מכמה נערים ונערות מתבגרים לבנות תפאורה לסרט דמיוני בשימוש כמה צעצועים. הוא מצא כי הבנות בדרך בחרו תפאורה של בתוך מבנה, עם קירות גבוהים וסגורים, בעוד שבנים בדרך כלל בנו תפאורה חיצונית. הוא הגיע למסקנה כי בנות מדגישות את מה שהוא מכנה “מרחב פנימי” או חלל סגור, בעוד הבנים נוטים להדגיש את מה שהוא מכנה “החלל החיצון”, או אוריינטציה פתוחה מכוונת מרחבית כלפי חוץ. פרשנותו של אריקסון לתצפיות אלה היא פסיכואנליטית: בנות מתארות “מרחב פנימי” כהשלכת המרחב הסגור של הרחם והווגינה; בנים מתארים את “החלל החיצון” כהשלכה של הפאלוס[17].אני מוצאת הסבר זה ממצא ומשכנע. אם נערות נוטות להקרין מרחב סגור ובנים נוטים להקרין מרחב פתוח ופתוח כלפי חוץ, ניתן להתייחס לכך כאל השתקפות של האופן שבו חי כל מין ומניעה את גופו במרחב.

בחלק הראשון, ציינתי שנשים נוטות לא לפתוח את גופן בתנועות היומיומיות שלהן, אלא נוטות לשבת, לעמוד וללכת עם איבריהן קרובים או סביבן. הבחנתי גם כי נשים נוטות לא למתוח, להתכופף, להישען או לצעוד למלוא גבולות יכולותיהן הגופניות, גם כאשר הדבר ישפר את ביצועיהן במשימה. המרחב, אשר זמין פיזית לגוף הנשי הוא לרוב ברדיוס גדול יותר מאשר השטח שבו  תשתמש.

נראה כי הקיום הנשי מהווה מעין מחסום קיומי בינה ובין המרחב המקיף אותה, כלומר החלל סביבה עובר מניפולציה מכווצת כאשר החלל שמעבר אליו אינו זמין לה[18].17 דוגמה נוספת להקטנה של מרחב הנשי ציינה כבר קודם, בספורט, למשל, נשים נוטות לא לזוז ולחכות לכדור, הן נוטות להישאר במקום אחד ולהגיב לתנועה של הכדור רק כאשר הוא נתפס נכנס למרחב שלהן. ההססנות, חוסר התנועה וחוסר הוודאות, המאפיינים לעתים קרובות את התנועה הנשית, נובעים ממרחב מוגבל שבתוכו קיימת תחושת היכולת (“אני יכולה”) הנשית.

2. בתיאורי מרלו-פונטי (1962), אחדות הגוף בפעולה נשגבת יוצרת קשר מיידי בין הגוף לבין מרחב. “כל רגע של תנועה חובק את המרחב כולו, ….., אשר בהיותו פעיל ויוזם, יוצר את הקשר בין כאן לשם …” 140]. בקיום הנשי ההשלכה של הרחב המצומצם היא ההמשכיות בין “כאן” לבין “שם”. בקיומו של הנשי יש מרחב כפול כאשר המרחב ש”כאן” שונה מהמרחב ש”שם”. הבחנה בין המרחב שהוא “שם” ולא קשור לאפשרויות הגוף שלי, לבין המרחב הסגור שהוא “כאן”, שבו אני מתקיימת עם האפשרויות הגופניות שלי, הוא ביטוי לחוסר ההמשכיות בין המטרה לבין היכולת לממש את המטרה, כפי שהדגשתי שמשמעותה הוא היסוס וחוסר הוודאות שהמאפיינים את הכוונה המעכבת של התנועה הנשית. המרחב ה”שם” הוא מרחב שבו הקיום הנשי מבין שקיימות אפשרויות כי” מישהו “יכול לנוע בתוכו, אך לא היא עצמה. לפיכך, מרחב ה”שם” קיים לקיום נשי, היא יכולה להסתכל עליו אך לא להיות בו.

3. המודל השלישי של מרחב נשי הן שחוויות קיום נשיות עצמן ממוקמות במרחב. עבור מרלו-פונטי, הגוף הוא הסובייקט המקורי שמהווה מרחב; לא יהיה מרחב ללא הגוף (עמ ‘102; 142). כמקור ליחסים המרחביים, הגוף אינו שווה וניתנן להחלפה במקומו (עמדתו) בפעולותיו עם חפצים במרחב (עמ ‘143, עמ’ 247-249). לא ניתן להגדיר גוף במרחב כמו שנגדיר מים בתוך הכוס מכיוון שהגוף הוא חי לא חפץ (עמ. 139-140). “המילה ‘כאן’ שמיצגת את הגוף שלי אינה מתייחסת לעמדה הנקבע ביחס לחפצים אחרים או לקואורדינטות חיצוניות, אבל קביעת הקואורדינטות הראשונות  מעגונת את הגוף בפעילותו ומול פעולות שהוא מבצע “.[עמוד  100].

המרחביות הנשית עומדת בסתירה, שכן הקיום הגופני הנשי מייצג הן את המרחב הישות והן את הוי המרחב. במידה הקיום הנשי חי בנשגבות והתכוונות, הגוף הנשי מהווה בפועל את המרחב והוא הקואורדינטות המקורית המאחדת את השדה המרחבי, פועל ביחסים מרחביים בהתאם לכוונותיה. מרחב הגוף הוא ההווי תנועה הנשית העמוסה באימננטיות ומעוכבת. קיום הנשי הגופני מכוון לעצמי ובכך חיי עצמו כאובייקט, ולכן הגוף הנשי קיים במרחב. בפרק I, הבחנתי שנשים מגיבות לעתים קרובות לתנועות, אפילו על התנועות עצמיות, בהתיחסות לעצמן כאובייקט התנועה שנובע מהתנכרות לכוונת התנועה במקום להתייחס לעצמן כישות יוזמת התנועה. בקיום המרחבי הנשי שלה המקום של הגוף ממוקם במרחב ע”י מערכת קורדינטות שבהן היא לא הראשית בגלל אימננטיות המעכבת. הנטייה של הגוף הנשי להישאר חלק בלתי תלוי בביצוע משימה המחייבת את תנועת הגוף כולו ממחישה את המאפיין הזה של קיום הגוף הנשי. לכן הנטייה של נשים לחכות שאובייקט יכנס לתוך המרחב הגוף ולא לנוע לעברו .

מרלו-פונטי מקדיש תשומת לב רבה לטענה שהחושים והפעילויות המגוונים של הגוף החי קשורים  באופן מאחד, כך שכל אחד מהם עומד ביחס למיזוג הדדי שלו עם כל האחרים. בפרט, התפיסה החזותית והתנועות ניצבות ביחס ישר; פגיעה בתפקודו של אחד, למשל, גורמת לפגיעה בתפקוד של האחר (עמ ‘133-137). אם נניח כי קיימת הפיכות של התפיסה החזותית והתנועה, מתיאור לעיל של אופני התנועה הנשית והמרחביות ניתן ללמודה כי למרחב החזותי יהיו גם מודלים משלו.

מחקרים פסיכולוגיים רבים דיווחו על הבדלים בין המינים באופי של התפיסה מרחבית. אחת המסקנות השכיחות ביותר היא שהנשים הן לעתים קרובות יותר “עצמאיות בשטח”. דהיינו, נטען כי לגברים יש יכולת גדולה יותר לזהות דמות מתוך סביבתה המרחבית ולראות את היחסים במרחב כמשהו יותר נוזלי וניתן להחלפה, בעוד שלנשים נטייה גדולה יותר להתייחס לדמויות כמוטמעות בתוך סביבתן ו מקובעות במרחב הסובבות אותן[19] .

ניתן להבין מהתיאור הנ”ל של תנועה נשית כמה תובנות תיאורטיות. אם מרחביות הגוף הנשי היא כזו שהאישה חווה את עצמה מקובעת וסגורה, אז על פי הנחת ההפוכות במרחב החזותי של הקיום הנשי  גם יש קיבעון וסגירות של הקיום. האובייקטים במרחב החזותי אינם עומדים במערכת נוזלית של קשרים פוטנציאליים הניתנים לשינוי, וניתנים להחלפה בין כוונותיו השונות של הגוף ויכולותיו הצפויות. במקום זאת, יש להם גם מקומות משלהם והם מעוגנים באימננטיות.

IV

מודלי התנהגות הגוף הנשי, תנועתיות ומרחביות שתיארתי כאן הם, לטענתי, משותפות לקיומן של נשים בחברה בת זמננו במידה זו או אחרת. אבל הם מקורם לא באנטומיה ולא בפיזיולוגיה, ובוודאי לא ב”מהות” נשית מסתורית. מקורם מותנה בדיכוי סקסיסטי כלומר במצב המסוים של נשים בחברה העכשווית.

נשים בחברה סקסיסטית מוגבלות פיזית. אנו לומדות לחיות את הקיום שלנו בהתאם להגדרה שהתרבות הפטריארכלית מקצה לנו, אנחנו מעוכבות פיזית, מצומצמות, מקובעות ומוגדרות. כגופים חיים אנו איננו ישויות נשגבות פתוחות וחד משמעיות, הנעות החוצה כדי לשלוט בעולם השייך לנו, עולם המכונן על ידי כוונותינו. אין ספק, יש נשים בחברה בת זמננו, שבפועל התיאור הנ”ל או חלקו אינו חל עליהן. למרות שהמודלים הנ”ל אולי לא חלים עליהן הם קיימים באופן הפוך, והיא מוגדרת ככזאת שנמלטה מהמודלים באמצעות תאונה או מזל טוב או לעתים קרובות יותר בהתגברות על מכשולים.

אחד המקורות למודלי הקיום הגופני הנשי ברור מכדי להתעכב עליו. לרוב, לילדות ולנערות לא ניתנת הזדמנות להשתמש במלוא יכולתן הגופנית באינטראקציה חופשית ופתוחה עם העולם, והן אינן מעודדות כמו בנים לפתח מיומנויות גופניות ספציפיות[20]. משחק ילדות הוא לעתים קרובות בישיבה מאשר משחקים של בנים. בפעילויות של בית הספר ואחרי הלימודים לא מעודדים את הבנות לעסוק בספורט, תוך שימוש מבוקר בגופם בהשגת מטרות מוגדרות היטב. יתר על כן בנות מקבלות מעט תרגול ב”התעסקות”

עם חפצים, ובכך לא מפתחות מיומנות מרחבית. לבסוף, הבנות אינן מתבקשות לעיתים קרובות לבצע משימות הדורשות מאמץ גופני וכוח, בעוד שככול שבנים מתבגרים הם מתבקשים לעשות זאת יותר ויותר “[21].

המודלים של הקיום הגופני הנשי אינם פריטים, ולכן מקורם הוא לא רק בחוסר אימון, אם כי זה בהחלט מרכיב חשוב. קיים סגנון שנחשב לחיובי של הגוף הנשי תנועה והתנהגות, אשר נלמד כשהילדה מבינה שהיא בת. הילדה הצעירה רוכשת הרבה הרגלי הגוף הנשי מעודנים-  כמו ללכת כמו ילדה, להטיל את ראשה כמו ילדה, לעמד ולשבת כמו ילדה וכך הלאה. הילדה לומדת באופן פעיל לעכב את תנועותיה. אמרים לה שהיא חייבת להיות זהירה לא להיפגע, לא להתלכלך, לא לקרוע את בגדיה, שהדברים שהיא רוצה לעשות הם מסוכנים בשבילה. ולכן היא מפתחת ביישנות גופנית ההולכת וגוברת עם הגיל. כאשר היא מניחה שהיא ילדה היא הופכת את עצמה לשברירית. מחקרים מצאו כי ילדים צעירים משני המינים קובעים באופן מוחלט שבנות נוטות יותר להיפגע מאשר בנים[22],ושהבנות צריכות להישאר צמודות לבית בזמן שבנים יכולים לשוטט ולחקור[23]. ככל שילדה מניחה שהיא יותר נשית כך היא ייחסת לעצמה יותר שבריריות וחוסר ניידות, וכך היא מגדילה את העיכוב של עצמה. כשהייתי בערך בת שלוש-עשרה, ביליתי שעות תרגול הליכה “נשית” שהיתה נוקשה, סגורה.

מחקרים, אשר תיעדו תצפיות של הבדלי מין בתפיסה מרחבית, בפתרון בעיות מרחביות ובמיומנויות מוטוריות, מצאו כי הבדלים אלה נוטים לעלות עם הגיל. בעוד שילדים צעירים מאוד אינם מראים כמעט שום הבדלים בכישורים המוטוריים, בתנועה, בתפיסה המרחבית וכו ‘, נראה כי ההבדלים מופיעים בבית הספר היסודי ומתגברים עם גיל ההתבגרות. אם הממצאים הללו מדויקים, נראה שהם תומכים במסקנה כי הילדה רוכשת את המודלים של ההתנהגות הגופנית הנשית, תנועתיות ומרחביות בתהליך התבגרותה[24].

עם זאת, יש מקור נוסף למודלים של קיום גופני נשי שהוא אולי אפילו יותר עמוק. בשורש של אותם מודלים, שציינתי בפרק הקודם, היא העובדה שהאישה חיה את גופה כאובייקט וגם ישות.

המקור לכך שחברה פטריארכלית מגדירה אישה כאובייקט, כגוף בלבד, וכי נשים בחברה סקסיסטית הן למעשה נחשבות לעתים קרובות על ידי אחרים כאובייקטים וגופים בלבד. חלק מהותי ממצב היותה של אישה הוא האפשרות לחיות את האפשרות שבכל רגע נתון רואים אותה כגוף בלבד, כצורה ובבשר שמציג את עצמו כאובייקט פוטנציאלי של כוונות ומניפולציות של נושא אחר, ולא ביטוי חי של פעולה וכוונה[25]. המקור של הקיום הגופני המכוון הזה הוא בגישתם של אחרים ביחס אליה, אבל האישה עצמה לעתים קרובות לוקחת את גופה כפשט. היא מביטה בו במראה, מודאגת איך זה נראה לאחרים, משזפת אותו, מעצבת אותו ומקשט אותו.

הקיום הגופני האובייקטיבי הזה מסביר את התודעה העצמית של היחס הנשי לגופה ואת המרחק המתקבל שהיא לוקחת מגופה. כאדם, היא טרנסצנדנטיות וסובייקטיביות, ואינה יכולה לחיות את עצמה כאובייקט גופני גרידא. לכן, במידה שבה היא חיה את עצמה כגוף גרידא, היא אינה יכולה להיות מאוחדת עם עצמה, אלא חייבת להתרחק ולהתקיים בחוסר רציפות עם גופה. ההתייחסות המייחסת ל”לשמור אותה במקומה” יכולה גם להסביר את המודלים המרחביים, ולמה נשים נוטות לעתים קרובות לא לזוז בגלוי, לשמור על איבריהן סגורים סביב עצמם. אישה שהתנהגותה שפותחת את גופה בהרחבה לפעילות חופשית ומכוונות כלפי חוץ מיצרת החפצה שלה עצמה.

איום להראות חפץ הוא לא האיום היחיד שהאשה חיה. היא גם חיה באיום של פלישה למרחב הגוף שלה. הצורה הקיצונית ביותר של פלישה מרחבית וגופנית כזו היא אונס. אבל אנו כפופים מדי יום לאפשרות של פלישה גופנית בדרכים רבות הרבה יותר מתוחכמות. מקובל, למשל, לגעת בנשים בדרכים ובנסיבות שאין זה מקובל לגעת כך בגברים – כלומר בני-אדם – שאין זה מקובל עליהם לגעת בהם באופן זה[26]. הייתי מציעה שהמרחב הסגור שתואר כמודל של מרחביות נשית הוא בחלקו הגנה מפני פלישה כזו. נשים נוטות להקרין מחסום קיומי המקיף אותן ומתנתקות מה-“שם” כדי לשמור על עצמן מהאחר. האשה חיה את המרחב שלה כמקום סגור והסוגר סביבה, לפחות בחלקו, כמקיים שטח קטן שבו היא יכולה להתקיים כישות חופשית.

המאמר זה הוא הקדמה לחקר היבטים של החוויה והנצב הנשי שלא נחקרו עד כה. אסיים בכמה שאלות הדורשות מחשבה נוספת ומחקר. מאמר זה התרכז בסוג מסויים של משימות פיזיות ובהתכוונות כל הגוף שכרוכה בתנועה. בחקירה נוספת של קיום גוף האישה נידרשת הסתכלות על פעילויות שאינן כרוכות בהפעלת כל הגוף אלא בתנועה עדינה יותר. אם נפתח תיאוריה של חוויית הגוף של האישה במצבים שונים, עלינו לחשוב על מודלים התנהגות נשית גם בהוויה במינית שלה וגם על פעילויות גוף פחות מכוונות משימה, כגון ריקוד . שאלה נוספת המתעוררת היא האם התיאור שניתן כאן חול על כל הסוגים של משימות פיזיות. אולי סוג של משימה, ובמיוחד אם מדובר במשימה או תנועה שמוגדרת כמיגדרית, השפעה כלשהי על המודלים של הקיום הגופני הנשי? שאלה נוספת היא באיזו מידה נוכל לפתח תאוריה על הקשר בין מודלים של הקיום הגופני של נשים לבין היבטים אחרים של הקיום והניסיון שלנו. לדוגמה, יש לי אינטואיציה כי חוסר אמון כללי יש לנו לעתים קרובות ביכולתנו הקוגניטיביות או המנהיגותית, קשור בחלקו לספק המקורי ביכולתו של גופנו. לאחר קריאה מרבה מסקנתי היא שלא ניתן לענות על אף אחת משאלות אלה, מבלי לבצע תחילה את התבוננות מודרכת ואיסוף הנתונים נרחב שעדיין לא בוצע.

מקורות       REFERENCES

Bartky, S. Psychological oppression. In S. Bishop & M. Weinzweig (Eds.), Philosophy and Women. Belmont, Calif.: Wadsworth Publishing Co., 1979:

Buytendijk, F. J. J. Woman: A Contemporary View. New York: Newman Press, 1968. de Beauvoir, S. The Second Sex. New York: Vintage Books, 1974.

Clifton, M. A., & Smith, H. M. Comparison of expressed self-concept of highly skilled males

and females concerning motor performance. Perceptual and Motor Skills, 1963,16, 199-201. Dunquin, M. E. Differential sex role socialization toward amplitude appropriation. Research

Quarterly, 1977, 48, 288-292.

Erikson, E. H. Inner and outer space: Reflections on Womanhood. Daedelus, 1964,3.582-606. Firestone, S. The Dialectic of Sex. New York: Bantam Books, 1970.

Fisher, S. Sex differences in body perception. Psychological Monographs, 1964, 78, (Whole No. 14).

Fisher, S. Body Experience in Fantasy and Behavior. New York: Appleton-Century-Crofts, 1970.

Gross, A. M. Estimated versus actual physical strength in three ethnic groups. Child Development, 1968, 39, 283-290.

Henley, N., & Freeman, J. The sexual politics of interpersonal behavior. In J. Freeman (Ed.),

Woman: A Feminist Perspective. Palo Alto, Calif.: Mayfield Publishing Co., 1975.
Kalverson, L. E., Robertson, M. A., Safrit, M. J., & Roberts, T. W. Effect of guided practice on

overhand throw ball velocities of kindergarten children. Research Quarterly, (Vol. 48). No. 2,

May, 1977, 311-318.

Kolberg, L. A cognitive-developmental analysis of children’s sex-role concepts and attitudes. In E. E. Maccoby (Ed.), The Development of Sex Differences. Stanford, Calif: Stanford University Press, 1966.

Maccoby, E. E., & Jacklin, C. N. The Psychology of Sex Differences. Stanford, Calif.: Stanford University Press, 1974.

Merleau-Ponty, M. Phenomenology of Perception. C. Smith (trans.), New York: Humanities Press, 1962.

Sartre, J. P. Being and Nothingness. H. B. Barnes (trans.), New York: Philosophical Library, 1956. (Part Three).

Sherman, J. A. Problems of sex differences in space perception and aspects of intellectual functioning. Psychological Review, 1967, 74, 290-299.

Strauss, E. W. The upright posture. Phenomenological Psychology, New York: Basic Books, 1966.

Weitzman, L. J. Sex role socialization. In J. Freeman (Ed.), Woman: A Feminist Perspective. Palo Alto, Calif.: Mayfield Publishing Co., 1975.

[1] מאמר זה הוצג לראשונה בישיבת של אגף המערב-התיכון של האגודה למען נשים בפילוסופיה (SWIP) באוקטובר 1977. גרסאות של המאמר הוצגו לאחר מכן בישיבה בחסות SWIP בפגישות המחלקה המערבית של האגודה הפילוסופית האמריקנית, אפריל 1978; ובמפגש השנתי השלישי של מרלו-פונטי, אוניברסיטת דיוקנסון, ספטמבר 1978. אנשים רבים בדיונים ובפגישות האלה תרמו לתגובות המסייעות והמועילות. אני אסירת תודה במיוחד על הפרופסורים סנדרה בארטקי, קלודיה קארד, מרגרט סימונס, ג’יי דייווידסון אלכסנדר וויליאם מקברייד על הביקורת וההצעות שלהם. התיקונים הסופיים של העיתון הושלמו בזמן שהייתי חברה בקרן הלאומית למדעי הרוח במכללה למכללה למורים באוניברסיטת שיקגו.

[2] KErwin W. Straus, The Uptight Posture, in  Phenomenological Psychology  (New York: Basic

Books, 1966), pp. 137-165.

[3] מחקרים נוספים מגיעים לתצפיות דומות. ראו:

Lolas E. Kalverson, Mary Ann Robertson, M. Joanne Safrit, andThomas W. Roberts, Effect of

Guided Practice on Overhand Throw Ball Velocities of Kindergarten Children,  Research

Quarterly,  Vol. 48, No. 2, May 1977, pp. 311-318. המחקר מצא שלבניםמהירות גבוהה יותר מבנות.

ראו גם:

F. J. J. Buytendijk’s remarks in  WomarL” A Contemporary View  (New York: Newman

Press, 1968), pp. 144-115. בדוגמה של הזריקה Buytendijk מתייחס לכוח ואילו במאמר זה, מטרתו לא לחקור תופעה פיזית גרידא אלא לבדוק כיצד כל מין משליח את קיומו בעולם על התנועה.

[4] Simone de Beauvoir,  The Second Sex  (New York: Vintage Books, 1974), p. xxxv. CL

Buytendijk, pp. 275-276

[5]ראה: Chapter I, The Date of Biology

[6] פיירסטון טוענת תאוריה של דה בובואר שימשו כבסיס לתזה שלה, שהדיכוי נשים נטוע בטבע, ולכן מחייב התעלות של הטבע עצמו בשביל להשתחרר ממנו. ראה דיאלקטיקה של סקס (ניו יורק: ספרי בנטום, 1970). דה בובואר הייתה טוענת מנגד שפיירסטון אשמה בכך שהיא דנה את הנשים למצבן לסיבה ביולוגית. העובדה שפיירסטון מצאה השראה לתזה שלה בכתבי דה בובואר, מעלה כי אולי דה בובואר לא הרחקה מספיק מהסיבות “טבע” כמו שרצתה.

[7] Buytendijk, דיונו “הדינמיקה של הקיום הנשי,” מתמקד דווקא בתנועות שהן ללא מטרה. הוא טוען כי באמצעות התנועות – למשל, הליכה לשם הליכה – ולא באמצעות פעולה שמטרתה השגת מטרות מסוימות, מתבטא הדימוי הטהור של הקיום הגברי או הנשי (עמ ‘278-9 ). גישה זו, סותרת את ההנחה האקזיסטנציאליסטית הבסיסית ש”ההוויה בעולם ” מורכבת מיעדים ומטרות המכוונים את האדם. למרות שניתן ללמוד מהשתקפות התנועה הנשית בפעילות ללא מטרה, אך השגת מטרות הן בסיסיות למבנה הקיום האנושי, היא משמשת נקודת מוצא טובה יותר לחקר התנועות הנשיות. כפי שאני מציעה בסוף מאמר זה, פנומנולוגיה מלאה של הקיום הנשי חייבת לקחת בחשבון את התנועה ללא-מטרה זאת.

[8] בנוסף, אין זה בלתי אפשרי, לגבר להיות “נשי” לפחות בכמה מובנים, על פי ההגדרה הנ”ל.

[9] רמת הייחודיות הזו, קיימות גם מודלים מסוימים של תנועתיות גברית, שכן יש סגנון תנועה מסוים, פחות או יותר, אופייני לגברים . אבל אני לא אעסוק באלה במאמר הזה.

[10] ראו דה בובואר, פרק XXI, מצב האישה ודמותה

[11] יצוין כי מדובר כנראה במודל שאופייני רק של נשים בחברות תעשייתיות מתקדמות, שבו המודל של האישה הבורגנית חל  על רוב הנשים . זה לא יחול על אותן חברות, למשל, שבהן רוב האנשים, כולל נשים, עושים עבודה פיזית כבדה. גם תצפית המסוימת הזו, כמובן, לא נכונה עבור נשים בחברה שלנו שעוסקות בעבודה פיזית כבדה.

[12] ראו :

A. M. Gross, Estimated versus actual physical strength in three enthnic groups,  Child

Development, 39  (1968), pp. 283-90

במבחן של ילדים בגילאים שונים בכלל, ובפרט ברמת הגיל הצעירה ביותר, בנות דירגו את עצמן נמוך יותר מאשר בנים ודירגו את עצמן על סמך אומדנים עצמיים של כוח, וככל שהבנות גדלו, ההערכות העצמיות שלהן לגבי כוח הייתה נמוכה יותר.

[13] ראו:

Marguerite A. Cifton and Hope M_ Smith, Comparison of Expressed Self-Concept of

Highly Skilled Males and Females Concerning Motor Performance,  Pereeplual and Motor

Skills, 16 (1963),  pp. 199-201

נשים בעקביות המעיטו הרבה יותר בערך ההישגים שלהן בכל מיני מיומנויות כמו בריצה וקפיצה מאשר גברים.

[14] JMaurice Merleau-Ponty,  Phenomenology of Perception,  Colin Smith, trans. (New York:

Humanities Press, 1962). כל ההתייחסויות במאמר זה הם למקור המצויין כאן.

[15]הרבה עבודתו של סימור פישר על היבטים שונים של הבדלי המינים בדימוי גוף תואם באופן רציונלי עם התיאור פנומנולוגי שפותח כאן. קשה להשתמש במסקנותיו כאישור למאמר, בגלל ההיבט הספקולטיבי בהנמקה שלו. אף על פי כן, אציין כמה מהממצאים אלה בהתייחסות מתאימה.אחד  מהם הוא שלנשים יש חרדה גדולה יותר לגבי הרגליים שלהן מאשר גברים, והוא מצטט מחקרים קודמים אשר הגיעו לאותן תוצאות. פישר מפרש חרדה זו כמו חרדה על התנועה עצמה, כי בתפיסת הגוף ואת דימוי הגוף זה הרגליים אשר הם חלק הגוף הקשור ביותר לתנועה, וראה ” חוויית הגוף בפנטזיה ובהתנהגות” (New York: Appleton-Century-Crofts, 1970), עמ ‘537. אם ממצאיו ופרשנותו מדויקים, הדבר נוטה להתקשר עם סוג עיכוב וביישנות לגבי תנועה שאני טוענת שהיא היבט של הגוף הנשי.

[16] הפישר מוצא שהבדל הבולט ביותר בין גברים ונשים בדימוי הגוף הכללי שלהם הוא שלנשים מדד גבוה משמעותי למה שהוא מכנה “התבלטות גוף,” מודעות ותשומת לב לגוף. הוא מצטט מספר מחקרים שונים אשר הגיעו לאותן תוצאות. ההסבר שפישר נותן לממצא זה הוא שלנשים יש רמה גבוהה יותר של מודעות הגוף, והם מחוברתים לשים לב לגופם, לתפח ולהלביש אותו, וגם לדאוג איך הוא נראה לאחרים. (שם, עמ ‘524-525). ראו גם:

Sex Differences in

Body Perception,  Psychological Monographs, 78  (1964), Number 14.

[17]ראו:  Erik H. Erikson, Inner and Outer Space: Reflections on Womanhood, Daedelus, 3 (1964).

pp. 582–606. הפרשנות של אריקסון לממצאיו היא גם סקסיסטית. לדעתו הוא גילה חשיבות מיוחדת ב “מרחב פנימי”, וקובע שהוא מקום בתוך הגוף שיש לבנות, הוא ממשיך לדון “טבע” הנשי כרחם וכאמא פוטנציאלית, שעליה להיות מתאימה לכל דבר אחר שאשה עושה.

[18] ממצא אחר של פישר הוא שנשים לחוות את עצמן כבעלת גבול ברור לגופן מאשר גברים. בבהירות רבה יותר משיש לגברים הן מבחינות בין עצמן לבין סביבתם המרחבית ומתרחקות ממנה. ראה חוויית גוף בפנטזיה ובהתנהגות, עמ ‘ 528.

[19] מספר מחקרים המגיעים לתוצאות הללו הוא עצום. ראה אלינור א ‘מקובי וקרול נ’ ג’קלין, הפסיכולוגיה של הבדלי מין (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1974), עמ ’91-98. במשך מספר שנים השתמשו הפסיכולוגים בתוצאות המבחנים של היכולת המרחבית להכליל את עצמאות המרחב בכלל, וממנה ליכולת “אנליטית” כללית. כך נקבע כי לנשים יש יכולת אנליטית פחות מאשר גברים. לאחרונה, עם זאת, עלה השאלה בדבר הכללות כאלה. ראו למשל, יוליה א שרמן, בעיות של הבדלי מין בתפיסת החלל והיבטים של תפקוד אינטלקטואלי, סקירה פסיכולוגית, 74 (1967), עמ ‘290-99. היא מציינת כי בעוד שנשים נמצאות בעקביות יותר בתלות במרחב מאשר גברים במשימות מרחביות.

[20] לא מספקים לבנות דוגמאות לבנות פעילות ראו:

Mary

E. Duquin, Differential Sex Role Socialization Toward Amplitude Appropriation, Research

Quarterly (American Alliance for Health, Physical Education, and Recreation), 48 (1977), pp.

288-292. סקר של ספרי לימוד לילדים צעירים גילה שלילדים יש סיכוי גבוה פי 13 לראות גבר פעיל במרץ מאשר אישה פעילה ונמרצת, ושלוש פעמים סביר יותר לראות גבר פעיל יחסית מאשר נשים פעילות יחסית.

[21] שרמן ואחרים. טוענים שזו הסוציאליזציה של בנים ובנות שבנים מעודדים “להתעסק” בחפצים. זה מסביר את ההבדל בין השני המינים ביכולת המרחבית.

[22] ראו: L. Kolberg, A Cognitive-Developmental Analysis of Children’s Sex-Role Concepts and

Attitudes, in E. E. Maccoby, Ed.,  The Development of Sex Differences  (Standford University

Press, 1966), p. 101.

[23] 2Lenore J. Weitzman, Sex Role Socialization, in Freeman, Ed.,  Woman.- .4 Feminist

Perspective  (Palo Alto, Calif.: Mayfield Publishing Co., 1975), pp. I 11-112.

[24] 3Op. cit., Maceoby and Jacklin, DD. 93-94.

[25] Sartre מתייחס לאופן שבו נשים מושפעות ממבטו של האחר, תופעה זו אינה זהה לזו של האובייקטיפיקציה של האחר, שהיא מצב של מודעות עצמית. Being and Nothingness,  Hazel E. Barnes, trans. (New York: PhilosophicalLibrary, 1956), Part Three. בעוד שהקטגוריה האונטולוגית הבסיסית של ישויות אחרות היא אובייקטיבית עבור עצמה, האובייקטיפיקציה שהנשים כפופות לה היא ההתייחסות לתוך עצמה. על הדינמיקה המיוחדת של האובייקטיביות המינית, ראו: Sandra Bartky,Psychological Oppression, in Sharon Bishop and Margorie Weinzweig, Ed.,  Philosophy andWomen  (Belmont, Calif: Wadsworth Publishing Co., 1979), pp. 33-41.

[26]  ראו: Nancy Henley and Jo Freeman, The Sexual Politics of Interpersonal Behavior, in

Freeman, op. cit., pp. 391-401.