(13/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Urban Revolution

המהפכה האורבנית

גורדון ו. צילד

קשה מאד להגדיר את המושג עיר. מטרת המאמר הנוכחי היא להציג את העיר באופן היסטורי – או ליתר דיוק פרהיסטורי – כתוצאה וכסמל ל “מהפכה” ביוזמת שלב כלכלי חדש בהתפתחות החברה.

אסור כמובן להתייחס למלה מהפכה כמצביעה על קטסטרופה אלימה פתאומית; היא משמשת כאן לציון שיא של שינוי מתקדם במבנה הכלכלי ובארגון החברתי של יישובים שגרמו, או שליוו אותן, גידול דרמטי של אוכלוסייה שהושפעה מהשינוי, גידול שייראה כמגמה ברורה בגרף האוכלוסייה כשיהיו נתונים סטטיסטיים חיוניים זמינים לכך.

מגמה כזו ניתן לראות בזמן המהפכה התעשייתית באנגליה. אם כי לא ניתן להראותה סטטיסטית, שינויי כיוון דומים חייבים היו להתרחש בשתי נקודות זמן מוקדמות יותר בהיסטוריה הדמוגרפית של בריטניה ושל אזורים אחרים. אף שאולי פחות חדים ופחות נמשכים, אלה צריכים להצביע באותה מידה על שינויים מהפכניים בכלכלה. לאחר מכן ניתן לראות בהם גם מסמני מעברים בין השלבים בהתפתחות הכלכלית והחברתית.

סוציולוגים ואתנוגרפים במאה שעברה סיווגו חברות קדם-תעשייתיות קיימות כהיררכיה של שלושה שלבים אבולוציוניים. הם נקראים ‘פראיות’, ‘ברבריזם, ו’תרבות‘.

אם נגדיר אותם על ידי קריטריונים שנבחרו כראוי, ניתן יהיה להפוך את ההיררכיה הלוגית של השלבים לרצף זמני של גילאים, שהוכח כי מבחינה ארכיאולוגית הם הולכים זה אחר זה באותו הסדר בכל מקום בו הם מתרחשים. פראיות וברבריות מוכרים ומוגדרים כראוי על ידי השיטות שאומצו להשגת מזון. הפראים חיים אך ורק על אוכל בר שמתקבל על ידי איסוף, ציד או דיג. הברברים, להיפך, הם משלימים משאבים טבעיים אלה על ידי טיפוח צמחים אכילים – ובעולם הישן צפונית לטרופיים – גם על ידי גידול בעלי חיים למאכל.

לאורך כל התקופה הפליסטוקנית – התקופה הפליאוליתית של הארכיאולוגים – כל החברות האנושיות הידועות, היו פראיות במובן האמור לעיל, וכמה שבטים פראיים אף שרדו מחוץ למרחבים עד ימינו.

בתיעוד הארכיאולוגי, ברבריזם החל לפני פחות מעשרת אלפים שנה, עם התקופה הניאוליתית של הארכיאולוגים, לפיכך היא מייצגת שלב מאוחר יותר כמו גם גבוה יותר מהפראים.

אי אפשר להגדיר ציוויליזציה במילים כה פשוטות. מבחינה אטימולוגית המילה קשורה לעיר, ולבטח החיים בערים מתחילים בשלב זה. אבל עיר לכשעצמה הינה דו משמעית ולכן ארכיאולוגים משתמשים בה כמו במילה ‘כתיבה’ כקריטריון של תרבות;

זה אמור להיות קל לזיהוי והתגלה כמדד אמין למאפיינים עמוקים יותר. שים לב, אם נאמר כי עם הוא תרבותי או יודע קרוא וכתוב, לא נסיק מכך שכל החברים בו יודעים קרוא וכתוב, וגם לא שכולם חיים בערים. אין שום תיעוד על קהילה של פראים שעוברים תהליכים של תירבות בתוך עצמם, שמאמצים חיים עירוניים או שממציאים כתב.

בכל מקום בו הוקמו ערים, היו קיימים בעבר כפרים של חקלאים טרום-תרבותיים (פרט אולי במקום בו כבר היה עם תרבותי במושבת דרכים לא מיושבות). אז הציוויליזציה, בכל מקום ובכל עת שבו היא קמה, גברה על הברבריזם.

ראינו כי מהפכה כפי שהוגדרה כאן, צריכה להשתקף בסטטיסטיקה של האוכלוסייה. במקרה של המהפכה העירונית הגידול נבע בעיקר מהכפלת מספר האנשים החיים ביחד באזור אחד בנוי.

הערים הראשונות ייצגו יחידות התיישבות בגודל חסר תקדים עד אז. כמובן שלא רק גודלם היווה את אופיין הייחודי, נמצא גם שעל פי אמות מידה מודרניות הן נראו קטנות עד כדי גיחוך וייתכן שנפגוש כיום גושים של אוכלוסיות שיהיה צריך לסרב לתת להם מעמד של עיר. עם זאת, גודל מסוים של התיישבות וצפיפות מסויימת של אוכלוסייה הוא מאפיין חיוני של ציביליזציה.

צפיפות האוכלוסייה נקבעת על ידי אספקת המזון אשר בתורה מוגבלת על ידי משאבי טבע, טכניקות לניצולם, אמצעי התחבורה ושימור מזון שכבר קיים. גורמים אחרונים אלה הוכיחו שהם גורמים המשתנים במהלך ההיסטוריה האנושית, וכבר נעשה שימוש בטכניקת השגת מזון כדי להבחין בין השלבים המגדירים פראיות וברבריות. צפיפות אוכלוסיה של פראים תחת כלכלה הייתה תמיד דלילה ביותר. באמריקה של הילידים יכולת ההתיישבות על אדמה רגילה היתה מ-0.5 ועד 0.10 נפש לכל קילומטר רבוע. רק בתנאים נוחים במיוחד השיגו שבטי הדייגים בחוף הצפון-מערבי באוקיאנוס השקט, צפיפות של יותר מאדם אחד למייל מרובע.

עד כמה שאפשר ללמוד מהשרידים הקיימים, צפיפות האוכלוסייה באירופה הפליאוליתית והקדם-ניאוליתית, הייתה פחותה מזו האמריקאית. יתר על כן, ציידים ומלקטים כאלה חיים בדרך כלל בלהקות קטנות שנודדות. במקרה הטוב, כמה להקות עשויות להיפגש לתקופות די קצרות באירועים טקסיים כמו של קורובורים אוסטרלים.

רק באזורים מועדפים, יכולים שבטי דייגים להקים משהו דומה לכפרים. כמה יישובים בחופי האוקיאנוס השקט כללו שלושים בתים כה גדולים ועמידים, שהם אכלסו קבוצות של כמה מאות אנשים. אבל אפילו הכפרים הללו היו מיושבים רק במהלך החורף; בשאר ימות השנה התושבים התפזרו לקבוצות קטנות יותר. שום דבר בר השוואה לא נמצא בתקופות הטרום-ניאוליתיות בעולם הישן.

המהפכה הניאוליתית אפשרה בהחלט הרחבת אוכלוסייה, והגדילה מאוד את יכולת ההתיישבות על אדמות מתאימות. באיי האוקיאנוס השקט חברות ניאוליתיות משיגות כיום צפיפות של 30 אנשים על מייל מרובע. עם זאת, בצפון אמריקה הפרה-קולומביאנית, שם לא ברור אם הארץ המוגבלת על ידי הימים הסובבים אותה, הצפיפות המקסימאלית שנרשמה בה היא מעט מתחת ל-2 למייל מרובע.

חוות ניאוליתיות יכלו כמובן, ולבטח עשו זאת, לחיות יחד בערים קבועות, למרות שהיו חייבים בתשלום לכלכלה החקלאית הראוותנית, אלא אם כן לגופים היה מקור השקיה, הכפרים היו צריכים להיות מועתקים אחת לעשרים שנה.

באופן כללי, הגידול באוכלוסייה לא השתקף כל כך בהרחבת יחידות ההתיישבות אלא בהכפלתם.

בכפרים אתנוגרפיים נאוליתיים כפרים יכלו להכיל כמה מאות תושבים בלבד, (בכמה בתי פובלות בניו מקסיקו למעלה מאלף, ואולי אי אפשר לראות בהם ניאוליתיים). באירופה הפרהיסטורית, הכפר הניאוליתי הגדול ביותר שידוע עליו, Barkar  ביוטלנד, הכיל 52 יחידות קטנות בנות חדר אחד, אבל 16-30 בתים היו נתון נורמלי יותר; כך שהקבוצה המקומית הממוצעת בתקופות ניאוליתיות הייתה בין 200 -400 חברים.

הנתונים הנמוכים הללו הם כמובן תוצאה של מגבלות טכניות. בהיעדר רכבים וכבישים להובלת גופים גדולים, אנשים נאלצו לחיות במרחק הליכה קלה מהגידולים שלהם. במקביל, הכלכלה הכפרית הרגילה של התקופה הניאוליתית, מה שמכונה כיום חתוך ושרוף (שיטה חקלאית) שנקראת גם  jhumming  דנה בכך הרבה יותר ממחצית מהאדמות הראויות לעיבוד כך שנדרשו שטחים גדולים ברגע שאוכלוסיית היישוב התייצבה מעל למספרים שניתן היה לתמוך בהם. עודף האנשים היה צריך לעבור משם ולמצוא מקום התיישבות חדש.

למהפכה הניאוליתית היו השלכות נוספות לצד הגדלת האוכלוסייה, וניצולן עשוי בסופו של דבר לסייע לעודף האנשים הגדל והולך. הכלכלה החדשה אפשרה, ואכן דרשה, מהחקלאי לייצר בשנה השנייה מזון רב יותר מאשר היה בו צורך להחזיק אותו ואת משפחתו בחיים. במילים אחרות, היא אפשרה ייצור קבוע לעודף החברתי. בגלל היעילות הנמוכה של הטכניקה הניאוליתית, עודף שהופק היה חסר חשיבות בהתחלה, אך ניתן היה להגדיל אותו עד שיידרש ארגון מחדש של החברה.

בכל חברה מתקופת האבן, הפליאוליתית או הנאוליתית, פראית או ברברית, כולם יכולים, לפחות תיאורטית, להכין בבית את הכלים המעטים הדרושים, את הבדים הצנועים ואת הקישוטים הפשוטים שכולם דרשו. כל חבר בקהילה המקומית שלא נפסל בגלל הגיל, חייב היה לתרום באופן פעיל לאספקת המזון הקהילתית על ידי איסוף, ציד, דייג, גינון או עדר באופן אישי. כל עוד זה מצליח, לא יכולים להיות מומחים במשרה מלאה, אין אנשים או מעמד של אנשים התלויים לפרנסתם באוכל המיוצר על ידי אחרים ומובטחים תמורת מוצרים ושירותים חומריים או לא.

ואכן אנו מוצאים היום בקרב ברברים מתקופת האבן ואפילו פראים בעלי מלאכה מומחים (למשל סתתי סלעים בין אנשי אונה של טיירה דל פוגו), גברים הטוענים שהם מומחים בעשיית קסמים, ואפילו ראשי קהילות, צ’יפים, גם באירופה הפליאוליתית ישנן עדויות לקוסמים ואינדיקציות לצ’יפים בתקופות הטרום ניאוליתיות. אך בהתבוננות מקרוב אנו מגלים שכיום מומחים אלה אינם מומחים במשרה מלאה. על סתת הסלעים בעיר אונה לבלות את רוב זמנו בציד; הוא רק מוסיף לתזונה שלו וליוקרתו בכך שהוא עושה ראשי חצים ללקוחות שמתגמלים אותו במתנות. בדומה, גם צ’יף פרה-קולומביאני, אף שהיה זכאי למתנות ושירותים כנהוג, מצד חסידיו, עדיין הוא צריך להוביל באופן אישי משלחות ציד ודיג, ואכן רק כך יכול היה ​​לשמור על סמכותו על ידי התעשייה וההתנהלות שלו במרדפים אלה. זה נכון גם לגבי חברות ברבריות שנמצאות עדיין בשלב הניאוליתי, כמו הפולינזים ששם תעשיית הגינון תופסת את מקומה של יכולת הציד. הסיבה היא, שפשוט לא יהיה מספיק אוכל לחלק לכולם אלא אם כל חבר בקבוצה יתרום למלאי. העודף החברתי אינו גדול דיו בכדי להאכיל פיות יחידים.

לפיכך, חלוקת עבודה חברתית, למעט הגישות המגבילות בגלל גיל ומין, אינה אפשרית.  להיפך, בקהילת התעסוקה ההשגחה הנפוצה על השגת מזון באמצעות כלים דומים מבטיחה סולידריות מסוימת לקבוצה.

שיתוף פעולה הינו חיוני להבטחת מזון ומחסה, ולהגנה מפני אויבים, אנושיים ותת-אנושיים. זהות זו של אינטרסים כלכליים מהדהדת ומוגדלת באמצעות זהות בשפה, במנהג ובאמונה; התאמה נוקשה נאכפת בצורה יעילה כמו המירוץ הנפוץ אחר מזון.

אולם התאמה ושיתוף פעולה תעשייתי אינם זקוקים לארגון ממלכתי שיחזיק אותם. הקבוצה המקומית מורכבת בדרך כלל משבט בודד (אנשים המאמינים שהם צאצאים של אב קדמון משותף או שזכו בטענה מיסטית למעמד כזה על ידי אימוץ טקסי) או מקבוצה של חמולות הקשורות בנישואי תערובת. ואת תחושת הקרבה מחזקים או מתווספים אליהם טקסים נפוצים שמוקדשים לקדוש קדמון כלשהו או למקום קדוש.

ארכיאולוגיה אינה יכולה לספק שום עדות לארגון של קרובים, אך מקדשים תפסו את המקום המרכזי בכפרים הקדומים במסופוטמיה, והגבעה הארוכה, קבר קולקטיבי המשקיף על האתר המשוער של רוב הכפרים הניאוליתיים בבריטניה, יכול היה להיות גם המקדש הקדום של האבות אשר התכנסו בין הרגשות והפעילות הטקסית של תושבי הכפר למטה. בכל מקרה, הסולידריות עושה אידיאליזציה שמסמלת באופן מוחלט, ושמבוססת על אותם עקרונות של חבורת זאבים או עדר כבשים; דורקהיים קרא לזה ‘מכני’.

בקרב כמה ברברים מתקדמים (למשל מקעקעים או בקרב המאורים מגלפים בעץ) שעדיין ניאוליתיים מבחינה טכנולוגית, אנו מוצאים כי בעלי מלאכה מומחים נוטים למעמד של אנשי מקצוע במשרה מלאה, אך רק במחיר של התנתקות מהקהילה המקומית. אם כפר לא יכול לייצר עודף גדול מספיק כדי להאכיל מומחה במשרה מלאה כל השנה, כל אחד מהם צריך לייצר מספיק לפחות כדי לפרנס אותו כשבוע. בכך שהוא יעבור מכפר לכפר, מומחה עשוי להתפרנס לגמרי ממלאכתו.

בעלי מלאכה נודדים כאלה יאבדו את חברותם בקבוצת העוסקים במלאכה בישיבה קבועה. הם עשויים בסופו של דבר להקים ארגון אנלוגי משלהם – שבט מלאכה, שאם יישאר תורשתי, עשוי להפוך לקסטה, או, אם הוא יגייס את חבריו בעיקר באמצעות אימוץ (חניכות לאורך כל העת העתיקה ותקופת הביניים הייתה פשוט אימוץ זמני), הוא עשוי להפוך לגילדה.

מומחים כאלה, על ידי שחרורם מקשרים עם ארגון האם, חיללו גם הם את ההגנה על ארגון האם אשר נמצא לבדו תחת ברבריזם, לאחר שהובטח לחבריו אבטחה על אנשים ועל רכוש. יש לארגן מחדש את החברה בכדי להכיל אותם ולהגן עליהם.

בפרה-היסטוריה, ההתמחות בעבודה החלה ככל הנראה עם מומחים נודדים דומים. הוכחה ארכיאולוגית כמעט ולא צפויה, אך בתחום האתנוגרפיה עובדי המתכת הם כמעט תמיד מומחים במשרה מלאה. ובאירופה, בראשית תקופת הברונזה, נראה שהמתכת פותחה והוכנסה על ידי הנפחים שכנראה תיפקדו כמו פחחים נודדים כמו בתקופות האחרונות.

אם כי אין עדויות חיוביות כאלה, אותו הדבר קרה ככל הנראה באסיה בתחילת המטלורגיה. לבטח כמובן היו שם בעלי מלאכה מומחים אחרים, שכמו שמזהירה אותנו הדוגמא הפולינזית, ארכיאולוגים לא יכלו לזהות מכיוון שהם עבדו עם חומרים מתכלים. אחת התוצאות של המהפכה העירונית תהיה להציל מומחים כאלה מהנוודות ולהבטיח להם ביטחון בארגון חברתי חדש.

לפני 5000 שנים טיפוח השקיה (בשילוב גידול בעלי חיים ודיג) בעמקי הנילוס, החידקל-פרת והאינדוס, החלו להניב עודף חברתי, גדול מספיק כדי לתמוך במספר של מומחים תושבים ששוחררו מלייצר מזון.

הובלת מים, שהושלמה במסופוטמיה ובעמק האינדוס, ברכבים על גלגלים ואפילו במצרים על ידי חיות משא, הקלו על איסוף מוצרי מזון בכמה מרכזים. במקביל, התלות במי נהר להשקיית הגידולים הגבילה את השטחים הניתנים לעיבוד בעוד שההכרח בתעלת המים והגנה על גידולים נגד שיטפונות שנתיים עודדו את התאגדות האוכלוסייה.

כך קמו הערים הראשונות – יחידות התיישבות גדולות פי עשרה מכל כפר נאוליתי ידוע. ניתן לטעון כי כל הערים בעולם הישן אינן ענפים של מצרים, מסופוטמיה ואגן האינדוס. לכן אין לקחת בחשבון את האחרון אם ניתן להסיק הגדרה מינימלית של אזרחות מהשוואה בין הביטויים העצמאיים שלה.

אולם שלושת אלפים שנים מאוחר יותר קמו ערים במרכז אמריקה, ואי אפשר להוכיח כי בני המאיה חייבים משהו בקשר ישיר לתרבויות העירוניות של העולם הישן. לכן צריך לקחת את הישגיהם בחשבון במחקר ההשוואתי שלנו, והכללתם מסבכת ברצינות את המשימה להגדרת התנאים המוקדמים למהפכה האורבנית.

בעולם הישן הכלכלה הכפרית שהניבה את העודף התבססה על גידול דגנים בשילוב צבירת מלאי. אבל כלכלה זו התייעלה כתוצאה מאימוץ השקיה (המאפשר טיפוח ללא תקופות מוחלשות ממושכות) והמצאות ותגליות חשובות – מטלורגיה, מחרשה, סירת מפרש והגלגל. אף אחד מהמכשירים הללו לא היה ידוע למאיה; הם לא גידלו שום בעלי חיים לחלב או לבשר; למרות שהם טיפחו את תירס הדגנים, הם השתמשו באותה סוג של שיטת חתוך ושרוף כמו חקלאים ניאוליתיים באירופה הפרהיסטורית או באיי האוקיאנוס השקט כיום.

מכאן שההגדרה המינימלית של עיר, הגורם הגדול ביותר המשותף לעולם הישן ולעולם החדש, יופחת באופן משמעותי ויאולתר על ידי הכללת המאיה. אף על פי כן, עשרה קריטריונים אבסטרקטיים יחסית, שאת כולם ניתן להפחית מהנתונים הארכיאולוגיים, ישמשו להבחנה בין הערים המוקדמות לכל כפר ישן או עכשווי.

  1. מנקודת הגודל, הערים הראשונות היו לבטח נרחבות יותר ומאוכלסות יותר מכל היישובים הקודמים, אם כי, במידה ניכרת, קטנות יותר מאשר הרבה יישובים כיום. ואכן רק במסופוטמיה ובהודו ניתן לאמוד את האוכלוסיות העירוניות הראשונות בביטחון ובדיוק כלשהו. החפירות שם היו מספיק נרחבות ואינטנסיביות בכדי לשחזר מחדש את השטח הכולל ואת צפיפות הבנייה ברבעים מדגמיים ובשני המובנים ישנה הסכמה משמעותית עם הערים האוריינטליות כיום. אוכלוסיית הערים השומריות, כך לפי החישוב, נעה בין 7000 ל- 20000; הראפה ומוהנג’ו-דרו בעמק האינדוס בוודאי התקרבו לנתון הגבוה יותר. אנו יכולים רק להסיק כי ערי מצרים וערי המאיה היו בעוצמה דומה בהיקף העבודות הציבוריות, שכנראה הוצאו לפועל על ידי אוכלוסיות עירוניות.
  1. הרכב ותפקוד האוכלוסייה העירונית כבר היו שונים מאלה של הכפר. סביר להניח שאכן רוב האזרחים היו עדיין איכרים, וקצרו את האדמות והשקו אותם במים בסמוך לעיר. אבל בכל הערים לבטח התאכסנו בנוסף לכיתות שלא רכשו מזון משלהן בעצמן על ידי חקלאות, גידול מלאי, דייג או ליקוט – בעלי מלאכה מומחים במשרה מלאה, עובדי תובלה, סוחרים, פקידים וכמרים. כל אלה נתמכו כמובן בכמות העודפת שייצרו האיכרים המתגוררים בעיר ובכפרים התלויים, אך הם לא הבטיחו את חלקם באופן ישיר על ידי החלפת המוצרים והשירותים שלהם לדגנים או לדגים אצל איכרים בודדים.

  1. כל מפיק ראשוני שילם את העודף הזעיר שהוא יכול היה להחריג מהאדמה באמצעות הציוד הטכני שלו שעדיין היה מוגבל מאוד, כמעשר או כמס לאל דמיוני או מלך אלוהי ובכך ריכז את העודפים. לְלֹא הריכוז שלו. ללא התפוקה הנמוכה של הכלכלה הכפרית, שום הון אפקטיבי לא היה זמין.
  1. מבני ציבור מונומנטאליים לא רק שהבדילו כל עיר ידועה מכל כפר, אלא גם סימלו את ריכוז העודף החברתי. כל עיר שומרית נשלטה קודם לכל על ידי מקדשים מפוארים שמיקומם היה מרכזי, על משטח לבנים המוגבה מעל הבתים שמסביב ובדרך כלל הם היו מחוברים להר מלאכותי, למגדל או למקדש, אבל למקדשים היו מחוברים סדנאות וחנויות, וחלק משני חשוב של כל מקדש הייתה ממגורה עצומה. הארפה, באגן האינדוס, נשלטה על ידי מצודה מלאכותית, מוקפת בסוללת לבנים שרופות בכבשן, שהכילה ככל הנראה ארמון וממנה נשקף מראה של הממגורה האדירה וצריפי האומנים. במצרים לא נחפרו ולא נתגלו מקדשים או ארמונות קדומים, אך כל בקעת הנילוס נשלטה על ידי קבריהם הענקיים של הפרעונים האלוהיים, ואילו על ממגורות המלוכה מעיד התיעוד הספרותי. לבסוף, ערי המאיה ידועות כמעט אך ורק מהמקדשים והפירמידות של אבן הפיסול העגולה עליהן גדלו.

מכאן שבשומר, העודף החברתי היה מרוכז למעשה תחילה בידי האל ונשמר בממגורתו. זה כנראה היה נכון במרכז אמריקה ואילו במצרים הפרעה (המלך) היה אל בעצמו. אבל כמובן שהאלוהות הדמיונית הוגשה על ידי כמרים אמיתיים למדי, שמלבד חגיגות טקסים מורחבים ולעתים קרובות צמאי דם לכבודם, ניהלו את אחוזותיהם הארציות של אדוניהם. בשומר האל די מהר, ואפילו עוד לפני המהפכה, חלק את עושרו וכוחו עם משנה למלך, ‘מלך-העיר’, אשר שימש כשליט אזרחי ומנהיג במלחמה. הפרעה האלוקי נעזר באופן טבעי בהיררכיה שלמה של פקידים.

  1. כל אלה שלא עסקו בייצור מזון נתמכו כמובן בראש ובראשונה על ידי העודפים שנצברו בממגורות המקדש או בממגורות המלכותיות ולכן היו תלויים במקדש או בחצר השליט. אך באופן טבעי כוהנים, מנהיגים אזרחיים וצבאיים ופקידים ספגו חלק ניכר מהעודף המרוכז וכך יצרו “מעמד שליט”. שלא כמו קוסם פליאוליתי או  צ’יף ניאוליתי, הם היו, כפי שאומר זאת הסופר איני במצרים, “משוחררים מכל משימות ידניות.” מצד שני, המעמדות הנמוכים לא רק שהבטיחו להם שלום וביטחון, אלא היו גם משוחררים ממשימות אינטלקטואליים, משימות שרבים מוצאים אותן יותר משעממות מכל עבודה פיזית. מלבד להרגיע את ההמונים שהשמש עומדת לעלות למחרת ושהנהר יציף שוב בשנה הבאה (אנשים שאין מאחוריהם ניסיון של אלפי שנים של תופעות בטבע אכן מודאגים באמת מדברים כאלה! ), הכיתות השליטות חילקו הטבות משמעותיות לנתינים שלהם בדרך של תכנון והתארגנות.
  1. הם נאלצו למעשה נאלצו להמציא מערכות של תיעוד ודיוק, אבל מעשיים ושימושיים, מדעים. האדמיניסטרציה של ההכנסות העצומות של המקדשים השומרים או של הפרעונים במצרים באמצעות תאגיד של כמרים או פקידים, חייב את חבריו להמציא שיטות תיעוד קונבנציונאליות שצריכות היו להיות מובנות לכל עמיתיהם ויורשיהם, כלומר להמציא מערכות כתיבה ומספרים. בעוד שכתיבה היא סימן משמעותי של ציוויליזציה למצרים מסופוטמיה, עמק האינדוס ומרכז אמריקה, המאפיינים עצמם היו שונים בכל אזור וכך גם חומרי הכתיבה הרגילים – פפירוס במצרים, חימר במסופוטמיה. החותמות החקוקות המספקות את הראיות הבלעדיות לכתיבת אינדוס ומאיה מוקדמות, אינן מייצגות יותר את האמצעים הרגילים לכתבי היד ממצרים ומשומר.
  1. המצאת הכתיבה – או המצאת הכתב – איפשרה לפקידות הנינוחה להגיע אל המדעים המדויקים החזויים כמו – חשבון, גיאומטריה ואסטרונומיה. מועיל בעליל ומאומת במפורש על ידי מסמכי מצרים ומאיה היתה הקביעה הנכונה של השנה הטרופית ויצירת לוח שנה, שכן היא אפשרה לשליטים להסדיר בהצלחה את מעגל הפעילות החקלאית. אך גם הפעם היומנים המצריים, המאיה והבבלים היו שונים זה מזה כמו שכל מערכת המבוססת על יחידה טבעית אחת יכולה להיות. מדעים קלנדריים ומתמטיים הם תכונות נפוצות של התרבויות הקדומות ביותר וגם הם הוסקו כתוצאה מקריטריון הכתיבה של הארכיאולוגים.
  1. מומחים אחרים, הנתמכים בעודף החברתי המרוכז, נתנו כיוון חדש לביטוי האמנותי. פראים אפילו בתקופות פליאוליתיות ניסו, לפעמים בהצלחה מדהימה, לתאר בעלי חיים ואפילו גברים כפי שהם ראו אותם – באופן קונקרטי ונטורליסטי. איכרים נאוליתיים מעולם לא עשו זאת; הם כמעט לא ניסו לייצג חפצים טבעיים, אלא העדיפו לסמל אותם על ידי דפוסים גיאומטריים אשר לכל היותר רמזו בכמה קווים על אדם דמיוני או חיה או צמח. אבל מצרים, שומריים, אינדוס או מאיה – פסלים, ציירים או חותרי חותם במשרה מלאה התחילו שוב לגלף, לדגמן או לצייר סוג של מה שדומה לאנשים או לחפצים, אבל כבר לא בטבעיות התמימה של הצייד, אלא על פי קונספטים סגנוניים הנבדלים זה מזה בכל אחד מארבעת המרכזים העירוניים.
  1. חלק נוסף מהעודף החברתי המרוכז שימש כדי לשלם עבור יבוא חומרי גלם הדרושים לתעשייה או פולחן ושאינם זמינים באופן מקומי. סחר חוץ קבוע לאורך מרחקים ארוכים למדי היה מאפיין של כל התרבויות המוקדמות, שהפך די שכיח בקרב הברברים מאוחר יותר, ושלא בהחלט מעידים על העולם הישן לפני 3000 שנה לפה”ס וגם לא בעולם החדש לפני אימפריית המאיה. לאחר מכן, נמשך הסחר הרגיל ממצרים, לפחות עד לבבילוס בחוף סוריה, בעוד שמסופוטמיה הייתה קשורה למסחר עם עמק האינדוס. אמנם מושאי הסחר הבינלאומי היו בהתחלה בעיקר מותרות, הם כבר כללו חומרים תעשייתיים, ובעולם הישן בעיקר מתכת שמקומם בעולם החדש נתפס אולי על ידי אובסידיאן (לבה). הערים הראשונות היו תלויות בחומרים חיוניים בסחר למרחקים ארוכים עד כדי כך כפי שאף כפר ניאוליתי לא היה מעולם .
  1. לבעלי המלאכה המומחים בעיר סופקו גם חומרי גלם הדרושים לפעילות המיומנת שלהם וגם הובטח להם ביטחון בארגון ממלכתי המבוסס כעת על מגורים ולא על מרחק וקרבה. הנדידה לא היתה עוד חובה. העיר הייתה קהילה שאליה יכול היה אומן להשתייך פוליטית וגם כלכלית.

עם זאת, בתמורה לביטחון הם נעשו תלויים במקדש או בחצר והועברו לידי המעמדות הנמוכים. המוני האיכרים השיגו עוד פחות יתרונות חומריים; במצרים למשל, מתכת לא החליפה את כלי האבן והעץ הישנים לעבודה חקלאית. עם זאת, באופן לא מושלם, אפילו היישובים העירוניים המוקדמים ביותר הוחזקו יחד על ידי מעין סולידריות שהיתה חסרה בכפר ניאוליתי. איכרים, בעלי מלאכה, כמרים ושליטים יוצרים קהילה, לא רק בגלל זהות שפה ואמונה, אלא גם משום שכל אחד מהם מבצע תפקידים משלימים הנחוצים לרווחתם (כהגדרתו מחדש תחת תרבות) של השלם. למעשה הערים המוקדמות ביותר ממחישות קירוב ראשון לסולידריות אורגנית המבוססת על השלמה פונקציונאלית ותלות הדדית בין כל חבריה, כגון הקיום בין תאים מכוננים של אורגניזם. כמובן שזו הייתה רק קירבה רחוקה מאוד. ככל שהצורך בריכוז העודף עם כוחות הייצור הקיימים היה אמיתי, למרות זאת, נראה היה כי הסכסוך על האינטרסים הכלכליים בין המעמד השולט הזעיר, שסיפח את עיקר העודף החברתי, לבין הרוב המכריע שנשאר חשוף ובאופן יעיל הוחרג מהיתרונות הרוחניים של התרבות. עדיין היה צורך לקיים את הסולידריות על ידי הכלים האידיאולוגיים המתאימים לסולידריות המכנית של הברבריות כפי שבאו לידי ביטוי בקדמת המקדש או במקדש הקבר, וכעת הושלם על ידי כוחו של ארגון המדינה החדש. בערים העתיקות לא יכול היה להיות מקום לספקנים או לקנאים.

עשר התכונות הללו ממצות את הגורמים המשותפים לערים העתיקות ביותר שהארכיאולוגיה, במקרה הטוב, סייעה במקורות כתובים מקוטעים ולעתים קרובות דו משמעיים, מסוגלת לאתר. שום אלמנטים ספציפיים של תכנון ערים למשל יכולים להיחשב כמאפיינים משותפים לכל הערים הללו מאחר שמצד אחד טרם נחפרו ערי מצרים ומאיה ומצד שני את הכפרים הניאוליתיים האחרים הקיפו חומות לעתים קרובות, מערכת ביוב משוכללת שימשה את הכפר האורקאדי של סקארה בראה, בתים דו קומתיים נבנו בפובלות של הפרה-קולומביאני וכן הלאה.

הגורמים המשותפים די מופשטים. התרבויות הקונקרטיות, המצריות, השומריות, האינדוס והמאיה היו שונות כמו תוכניות המקדשים שלהן, סימני הכתיבה שלהן והמוסכמות האמנותיות שלהן. לאור ההתפצלות הזאת, ומכיוון שעד כה אין שום עדות לעדיפות זמנית של מרכז עולם ישן אחד (למשל, מצרים) על פני השאר וטרם נוצר קשר בין מרכז אמריקה ומרכז עירוני אחר, ארבע המהפכות שנסקרו זה עתה עשויות להיחשב עצמאיות באופן הדדי. נהפוך הוא, כל התרבויות המאוחרות בעולם הישן עשויות להיחשב במובן מסוים כצאצאים ישירים של אלה של מצרים, מסופוטמיה או הודו.

אבל זה לא היה מקרה של לייצר משהו כמו. התרבויות הימיות של כרתים מתקופת הברונזה או יוון הקלאסית, למשל, שלא לומר דבר על זו שלנו, נבדלות יותר מאבות אבותיהם הנחשבים, מאלה שהיו בינם לבין עצמם. אבל המהפכות העירוניות שהולידו אותן לא התחילו מהתחלה. הם יכלו ככל הנראה למשוך מההון שנצבר לכאורה בשלושת המרכזים העיקריים. זה מובן מאליו כיום במובן של הון תרבותי. אפילו כיום אנו משתמשים בלוח השנה של המצרים ובחלוקות של השומרים את היום ואת השעה. אבות אבותינו האירופיים לא נאלצו להמציא לעצמם חלוקות זמן אלה ולא לחזור על התצפיות עליהן הם מבוססים. הם השתלטו  עליהן – ושיפרו מעט מאד את המערכות שהומצאו לפני 5000 שנים! אך הדבר נכון, במובן מסוים, גם לגבי ההון החומרי. המצרים, השומרים ואנשי האינדיוס צברו עתודות אדירות של עודפי מזון. במקביל הם נאלצו לייבא מחו”ל חומרי גלם הכרחיים כמו מתכות ועץ לבנייה כמו גם ‘מותרות’. קהילות השולטות במשאבים טבעיים אלו יכולות לתבוע בתמורה פרוסה מהעודף העירוני. הם יכלו להשתמש בה כהון כדי לתמוך במומחים במשרה המלאה – בעלי מלאכה או שליטים – עד שההישג של הטכניקה בארגון הטכניקה ובארגון עשיר כל כך את הכלכלה הברברית, עד שגם הם יכלו לייצר עודף משמעותי בתורם.

מילות מפתח

מהפכה – revolution

עירונית – urban

התקופה הניאוליתית – Neolithic Age

ברבריות– savagery

תרבות – civilization

קהילה – community

המהפכה האורבנית

גורדון ו. צילד

קשה מאד להגדיר את המושג עיר. מטרת המאמר הנוכחי היא להציג את העיר באופן היסטורי - או ליתר דיוק פרהיסטורי - כתוצאה וכסמל ל "מהפכה" ביוזמת שלב כלכלי חדש בהתפתחות החברה. אסור כמובן להתייחס למלה מהפכה כמצביעה על קטסטרופה אלימה פתאומית; היא משמשת כאן לציון שיא של שינוי מתקדם במבנה הכלכלי ובארגון החברתי של יישובים שגרמו, או שליוו אותן, גידול דרמטי של אוכלוסייה שהושפעה מהשינוי, גידול שייראה כמגמה ברורה בגרף האוכלוסייה כשיהיו נתונים סטטיסטיים חיוניים זמינים לכך. מגמה כזו ניתן לראות בזמן המהפכה התעשייתית באנגליה. אם כי לא ניתן להראותה סטטיסטית, שינויי כיוון דומים חייבים היו להתרחש בשתי נקודות זמן מוקדמות יותר בהיסטוריה הדמוגרפית של בריטניה ושל אזורים אחרים. אף שאולי פחות חדים ופחות נמשכים, אלה צריכים להצביע באותה מידה על שינויים מהפכניים בכלכלה. לאחר מכן ניתן לראות בהם גם מסמני מעברים בין השלבים בהתפתחות הכלכלית והחברתית. סוציולוגים ואתנוגרפים במאה שעברה סיווגו חברות קדם-תעשייתיות קיימות כהיררכיה של שלושה שלבים אבולוציוניים. הם נקראים 'פראיות', 'ברבריזם, ו'תרבות'. אם נגדיר אותם על ידי קריטריונים שנבחרו כראוי, ניתן יהיה להפוך את ההיררכיה הלוגית של השלבים לרצף זמני של גילאים, שהוכח כי מבחינה ארכיאולוגית הם הולכים זה אחר זה באותו הסדר בכל מקום בו הם מתרחשים. פראיות וברבריות מוכרים ומוגדרים כראוי על ידי השיטות שאומצו להשגת מזון. הפראים חיים אך ורק על אוכל בר שמתקבל על ידי איסוף, ציד או דיג. הברברים, להיפך, הם משלימים משאבים טבעיים אלה על ידי טיפוח צמחים אכילים - ובעולם הישן צפונית לטרופיים - גם על ידי גידול בעלי חיים למאכל. לאורך כל התקופה הפליסטוקנית - התקופה הפליאוליתית של הארכיאולוגים - כל החברות האנושיות הידועות, היו פראיות במובן האמור לעיל, וכמה שבטים פראיים אף שרדו מחוץ למרחבים עד ימינו. בתיעוד הארכיאולוגי, ברבריזם החל לפני פחות מעשרת אלפים שנה, עם התקופה הניאוליתית של הארכיאולוגים, לפיכך היא מייצגת שלב מאוחר יותר כמו גם גבוה יותר מהפראים. אי אפשר להגדיר ציוויליזציה במילים כה פשוטות. מבחינה אטימולוגית המילה קשורה לעיר, ולבטח החיים בערים מתחילים בשלב זה. אבל עיר לכשעצמה הינה דו משמעית ולכן ארכיאולוגים משתמשים בה כמו במילה 'כתיבה' כקריטריון של תרבות; זה אמור להיות קל לזיהוי והתגלה כמדד אמין למאפיינים עמוקים יותר. שים לב,...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.