Works of Love

דברי אהבה / קירקגור

שאלת האמונה באהבה: אם נכונה האמרה כי עלינו להאמין אך ורק במה שאנו רואים, אין לנו כל סיבה להאמין באהבה.  אם נפסיק להאמין באהבה מכיוון שאנו חוששים שהיא תוליך אותנו שולל, אנו עלולים למעשה להוליך את עצמנו שולל. למשל, בכך שלא נאמין בדבר אמת. אולם ללכת שולל אחר אהבה, טוב יותר מללכת שולל אחר עצמנו. לפחות הלכנו שולל אחר דבר אמת. לפחות אנו עדיין עומדים ביחס לאהבה, ולא מסתגרים מפניה. זה שהלך שולל אחר אהבה, והפך לקורבן שלה, לו לפחות יש נחמה בנצחי. זה שהסתגר מפני אהבה מכיוון שחשש להפוך לקורבן שלה, אפילו אם בזמן חייו ראה את עצמו כשמח, יגיע בסוף חייו לנצחי ושם יגלה שהוליך את עצמו שולל, מנע מעצמו כל יחס לאהבה. אהבה קושרת את הזמני והנצחי. בגלל שאהבה קושרת את הנצחי לזמני, היא נראית עבור האדם ההגיוני (זה שחי את חייו בזמני)  כעול, עול הנצחי שהסרתו מהזמני היא הקלה. זה שמוליך עצמו שולל יכול גם להזות שהוא יכול לנחם את אלו שהולכים שולל אחר אהבה. אולם, “לפי הפירות אנו יודעים את העץ” (מאתיו 7:16). פירות נחמתו יגלו כי אהבה אין בהם. אהבה נודעת לפי פירותיה. האהבה לפי הנצרות נודעת לפי פירותיה—היא מחזיקה בתוכה את האמת של הנצחי. אהבה נוצרית, אינה משולה לפרח או פריחה, שכן אלו זמניים, אלא למה שתמיד נשאר, למה שתמיד הווה. לא ניתן לתאר אהבה נוצרית, ניתן רק להאמין בה ולחיות אותה. אהבה היא תמיד חבויה, ופירותיה מגלים אותה; כמו שהמחשבה חבויה וההבעה שלה מגלה אותה, וכמו שחיי הצמח חבויים והפרי הופך אותם לגלויים. מקום מוצאה של האהבה חבוי או סודי, המקום הפנימי ביותר של אדם, “הלב.” חיי האהבה יוצאים מהלב. את הלב אי אפשר לראות. לא חשוב כמה תעמיק, הלב תמיד יעמיק הלאה, כמו מקור המעיין. מקור האהבה של האדם—האגם—היא האהבה של אלוהים—מקור המעיין. האהבה של אלוהים תמיד תישאר חבויה. אולם כחבויה היא בעצמה תנועה, ובכך היא נצחית בתוך עצמה. הסתירה הפנימית של האהבה היא התעקשותה על הישארותה חבויה, בלתי ניתנת להכרה. ואולם האהבה ניתנת להכרה על סמך פירותיה, פירות שבשלו מתוך כאב חבוי, כאב שמקורו בכורך לשמור על האהבה חבויה. לא רק פירות מגלים את העץ, אלא גם עלים. אמנם פירות הם הסממן הטוב ביותר. עלים יכולים להטעות. כך גם דינם של מילים ומעשים באהבה. אי אפשר לזהות אהבת אמת במילים, ואין לאהוב באמצעות מילים וגינונים. אולם כאשר הלב מלא ושופע כלפי הנאהב, לא מן הראוי לחתום שפתיים, אלא להביע את אהבתך כלפיו. רק שיש לזכור כי הבעה זו היא כמו העלים של העץ, לא כמו הפירות שלו. כדי שאהבתו של אדם תישא פרי, עליה קודם כל ליצור לעצמה לב. אהבה אמנם יוצאת מן הלב, אולם אין לשכוח כי אהבה יוצרת את הלב. להיות בעל לב, זה לא כמו ליצור את הלב במובן הנצחי. זהו דבר נדיר כאשר הנצחי נוטע את עצמו עמוק מספיק אצל אדם כך שגם האהבה אצלו נוטעת את עצמה בצורה נצחית וזו יוצרת את הלב. זהו התנאי המהותי לשאת את פרי האהבה בו ניתן לדעת אותה. כמו שאהבה היא בלתי נראית ולכן עלינו להאמין בה, כך אין בה ידיעה ישירה דרך כל אחד מביטוייה. פעולות מסוימות נקראות “דברי אהבה.” אולם אין פעולה, או עבודה אחת עליה ניתן לומר שמי שעושה אותה מדגים דרכה באופן בלתי תלוי אהבה. הכול תלוי ב”איך.” “דברי אהבה,” כמו צדקה, ביקור אבלים, וכולי, אינם יכולים להראות את אהבתו של אדם, שכן ניתן לעשותם גם ללא אהבה, אפילו מתוך אהבה עצמית. על מנת לקבוע את טיב האהבה ולהכיר אותה על פירותיה, השאלה היא “איך,” “כיצד” דברי האהבה נעשים. אולם את “איך” ו”כיצד” אלו לא ניתן לקבוע באופן בלתי תלוי. אין להבין זאת גם כהיתר לשפוט אחרים, בין אם אלו הניבו פירות אהבה אמתיים או שקריים. הלקח של הטקסט הקדוש הוא עבור המאזין (אתה) ועבור הדובר (אני): לעודד אותו לא לתת לאהבתו להפוך לעקרה, לחסרת פירות, אלא לכך שנוכל להכיר אותה לפי פירותיה. ולמרות שהאהבה מגלה את עצמה בפירותיה, זה לא אומר שניתן לראות את פירות אלו ביחסי אהבה בין אחד לשני. עלינו להאמין באהבה, בלעדי האמונה בה לא נבחין בקיומה. לכן, כדי לדעת מהי אהבה, האמינו בה! להאמין באהבה, זה דבר חשוב יותר מלשמוח בפירותיה. למרות שחיי האהבה מתגלים בפרי, החיים עצמם הם יותר מהפרי, לכן הסימן המשכנע ביותר לנוכחותה של אהבה הוא—האהבה עצמה, האהבה שניתן לזהות באהבתו של אחר. רק זה השוכן באהבה, יכול להכיר בה, ובאותו האופן ניתן להכיר באהבתו.