התודעה המתפתחת Developing Minds

התפתחות התודעה

אתגרים והמשכיות

על רצף החיים

מישל ומרגו’רי ראטר

פרק 1

מבוא/ מושגים בהתפתחות

התפתחותם של ילדים מהווה מקור בלתי נדלה של התפעלות עבור הורים וסבים אוהבים. ואולם, הגורמים להתפעלות זו הינם רבים ומגוונים. לעיתים זהו גודל השינוי, כאשר ילדים רוכשים שפה או לומדים לשלוט במרחב הסביבתי שלהם. כאן אנו שואלים, איך ילדים בכלל מצליחים להבין ולקלוט מבעד ל’בלבול המרעיש והתוסס’ (כפי שהגדיר זאת וויליאם ג’יימס) של העולם החיצון עבורם; ללמוד, לדבר, ואף יותר מכך – לרכוש מיומנויות שפה מורכבות במהירות כה מפליאה. בפעמים אחרות, השוני והייחודיות בין ילד לילד היא שמדהימה אותנו. הכיצד יכולים שני ילדים שגדלו לכאורה באותו אופן ולאותם הורים, להיות שונים במידה שלא תאומן? מדוע ג’ון הוא ילד כה חברותי, מלא מרץ ובטוח בעצמו, בעוד שפטר כה ביישן, חשדן ומרוחק? מאידך, אנו יכולים לתהות בשאלות של המשכיות ואי המשכיות. האם בננו המתבגר, הנועז והתקיף, הינו אותו ילד צייתן ומשתף פעולה שדימינו להכיר אך לפני שנים ספורות? האם הקשיים שחווה ג’יין בגיל שתים עשרה ביצירת חברויות, הם תוצאה של גירושי הוריה שאירעו כשהייתה בת 3?

במהלך השנים, תאוריות ההתפתחות התמקדו בשאלה הראשונה שהעלינו. לעיתים קרובות, ההתפתחות הרגשית הוגדרה במונחים של התקדמות מערכתית במספר שלבים, אשר מופיעים בסדר קבוע מראש – אותם עוברים כל הילדים, ואשר כל אחד מהם מקרב את הילד אל הבגרות המתוארת בקרב מבוגרים. ברוב המקרים, הדגש ניתן על ההתפתחות הכוללת ולא על הבדלים אינדיבידואליים. כך, התיאוריה הפרוידיאנית מדגישה את השלבים הבאים בהתפתחות הפסיכו-מינית: אוראלי, אנאלי, פאלי, גיל החביון וגניטלי. פיאז’ה, לעומתו, התמקד במנגנון הקוגניטיבי בהתפתחות, החל משלב הינקות הסנסו-מוטורי, השלבים הקדם-אופרטיבי והקונקרטי-אופרטיבי של הילדות, ועד השלב האופרטיבי הפורמלי (שבו שיקול הדעת הלוגי הוא הדומיננטי) של ההתבגרות ואילך. קולברג הרחיב את הגישה להתפתחות מוסרית, עם שלבים שמייצגים רמות שונות של בגרות מוסרית (קדם-קונבנציונאלי, קונבנציונאלי וכו’). גסל שרטט את ההתפתחות בצורה של רצף אבני דרך, במונחים פיזיים, מוטוריים ותפיסתיים. אריקסון אף הוא ראה את ההתפתחות כהתקדמות בשלבים, אך היה שונה מהאחרים בהתמקדותו בחשיבות אינטראקציה חברתית ובהארכת תהליך ההתפתחות גם אצל מבוגרים. הוא שם דגש על שינויים פסיכו-חברתיים, כאשר השלבים משתנים על פי משימות תואמות גיל ומשברים הכוללים מאפיינים כמו זהות, אינטימיות ומיניות.

כל אחד מן המומחים הללו, ועוד רבים אחרים, תרם רבות להבנת התהליכים השונים הכלולים בהתפתחות. 75 כך, גסל קבע התייחסות למידה שבה התפקוד נקבע בהתבגרות הביולוגית, פיאז’ה – למנגנון הקוגניטיבי, פרויד – לפן הרגשי הפנימי יותר של חיי הילדים, הכולל רגשות חזקים ופרשנות של החוויות, ואריקסון לאירועים חברתיים, אשר רבים מהם אינם מופיעים עד לאחר שנות הילדות. בכל זאת, ולמרות החלק המרכזי שניתן להם בספרי הלימוד העוסקים בהתפתחות ילדים, לא אלו הנושאים והרעיונות שלהם ניתן את מירב ההתייחסות בבואנו לחקור את ההתפתחות האישית. בקצרה, הסיבה לכך היא שאנו רוצים להתמקד בשאלת האינדיבידואליות והחיבורים המתרחשים על רצף הזמן, יותר מאשר בהתפתחות האוניברסלית. ואולם, וזאת גם כן בקצרה, הסיבה לכך היא התיאוריות ה’גדולות’ היוצרות שרטוט כה לוקה בחסר אודות ההתפתחות. על ידי החלוקה לשלבים מוגדרים, הם יוצרים תרחיש מכני שאינו מתייחס כלל לדינמיות השינוי, למידת ההשתנות המתמדת אשר מתרחשת עם הזמן ולגודל השינויים שחווה האינדיבידואל, אשר נראים כה משמעותיים. יתרה מזאת, ההנחה העולה מכך היא שיש רק מסלול התפתחותי אחד שבו עוברים כולם, ושיש נקודת סיום אחת להתבגרות הנורמלית. זה אינו תואם את מה שאנו יודעים על התפתחות סוציו-אמוציונלית; סביר להניח שילדים עוברים במגוון מסלולים, ולא נראה הגיוני שהשוני בין המבוגרים שאנו רואים בסופו של תהליך, מצטמצם להבדלים ברמת הבגרות.

ואולם, יש שלוש הגבלות מרכזיות נוספות לתיאוריות ה’גדולות’ שמונעות מאתנו לעשות בהן שימוש רב. הראשונה היא, שאף לא תיאוריה אחת מהן מהווה הסבר מושלם לתהליך ההתפתחותי. רובן משלמות מס שפתיים בעניין השפעתם של גורמים גנטיים על ההתפתחות, חשיבותה של הבגרות הביולוגית, ומשמעותה של פתולוגיה מוחית. בפועל, בדרך כלל ההתייחסות להשפעות הללו הייתה מהירה וקצרה למדי, והם שימשו במקרה הצורך כדי למלא מקום בלתי משמעותי כאשר ההסברים האחרים לא הצליחו לענות על הכול. לעיתים נדירות בלבד נעשה ניסיון לספק שילוב אלמנטרי בלבד בין הדברים. ההגבלה השנייה היא, שנראה כי רוב התיאוריות מתעלמות מחייהם החברתיים של ילדים למרות העובדה שמערכות יחסים אישיות מהוות חלק כה מכריע בעצם היותנו יצורים חברתיים. חברויות עם ילדים אחרים, משחק, יחסים בין אחים ואחיות ומערכות יחסים של אהבה מהווים חלק מינורי למדי ברעיונות ההתפתחות הפרוידיאניים, הפיאז’יים והאריקסוניים. כתוצאה מכך, נוצר צורך לפתח רעיונות חדשים, כדוגמת אלו שהועלו על ידי כותבים כמו קגן, 236 שטרן, 459 וכן דון ופלומין.128 שלבים פסיכוסקסואליים ואופרטיביים פינו את מקומם לטובת התמקדות בקשר, 53,52 באופנים שבהם מערכת יחסים אחת משפיעה על השנייה, 211,208 בהתפתחות של הבנה חברתית126 ובאופנים שבהם ילדים מסיקים מסקנות על מחשבות ואמונות של אנשים אחרים (ראו אסטינגטון et al. 7, דודג’, 346 וווייטן496). הנקודה השלישית היא שכל אחת מן התיאוריות ה’גדולות’ הוכחה כלא נכונה, או לפחות לוקות בחסר משמעותי בכמה מן הרעיונות המרכזיים שבהן. 267

מכל הסיבות שלעיל, אף פרספקטיבה תיאורטית לא תקבע את ההסבר שלנו על התפתחות אישית. אפילו כך, במהלך הספר נחפש הסברים במונחים של תהליכים שמתרחשים מתחת לפני השטח. האוסף האקראי של אינפורמציה עובדתית הוא לא האופן שבו יתקדם המחקר, ועובדות כשלעצמן אינן שימושיות עבור בעלי המקצוע אלא אם הן מאפשרות להבין את המכניזם. בהתאם לכך, בכל הפעמים, מטרתנו תהיה לחפש ליצור סדר קונספטואלי (תפיסתי) בתוך הכאוס העובדתי הקיים. על מנת לעשות כן, ניצור אמון בלתי מסויג בגישות ניסיוניות, בין מלאכותיות ובין טבעיות, 397 ובנתוני חתך אורך כדי לחקור שינויים במהלך הזמן בהתנהגות האינדיבידואלית בהתאמה לחוויות ספציפיות, 406 כיוון ששניהם נצרכים על מנת לבחון הנחות (היפותיזות) במכניזם. התוצאה אינה פיקציה מדעית של מודל מקיף ומסודר. אולם, המחקר בהחלט תרם להבנתנו את חלק מן התהליכים הכלולים; גם חלק מן התשובות מעמיד בסימן שאלה הנחות יסוד קדומות ומבוססות. מטרתנו היא להעביר משהו מהעניין והריגוש שברעיונות החדשים, ולעשות זאת באופנים הרלוונטיים לבעלי המקצוע ולמתמחים העובדים עם מבוגרים בנוסף לילדים.

בהקשר זה, היה נחוץ להרחיב את ההתמקדות באינדיבידואליות. עלינו לשאול האם הפרעות קליניות ובעיות מייצגות את החלקים הקיצוניים של הממדים החלים על כולם, או קטגוריות השונות מסוגן. עבור שאלה זו לא ניתן לצפות לתשובה כוללת. אנו יודעים בוודאות שחלק מן ההפרעות אכן שונות ונפרדות בתכונותיהן מטווח הנורמליות. לדוגמא, ברור שהגורמים להפרעה נפשית חמורה שונים לחלוטין מאלו הנחשבים לסטיות ברמת המשכל בתוך טווח הנורמה. ברוב המקרים, ההפרעה היא תוצאה של הפרעה גלויה או פגיעה במוח. כך, תסמונת דאון היא הגורם היחידי המצוי ביותר, והוא תוצאה של חריגה בכרומוזומים. למרות שישנם מקרים חלקיים של תסמונת דאון, על פי רוב או שיש לאדם את האבחנה או שאין לו. לא מתקבל על הדעת לחשוב על אדם הלוקה בתסמונת זו כמשנה את מצבו ואבחנתו.

אולם, יש הפרעות פסיכולוגיות רבות שבהן סביר לחלוטין לומר שייתכן והן מהוות ווריאציות קיצוניות של תכונות בלתי תקינות, או ביטוי קיצוני לשלב נורמלי בהתפתחות. כך, כמעט כל אחד חש לעיתים עצוב או אומלל; אך האם תנאים דיכאוניים מעצימים לעיתים חלקים בנטייה הזו? או, בנות מתבגרות רבות בחברה שלנו מוטרדות מגזרת גופן ומאמצות דיאטות קיצוניות במטרה להפוך לרזות. האם אנורקסיה נרבוזה הינה ביטוי קיצוני לתופעה הזו ותו לא, או אולי העובדה שהיא מביאה לעיתים למוות, הופכת אותה לשונה? כמובן, שאלות דומות מתייחסות לחייהם של מבוגרים. האם אלכוהוליזם מהווה השלב הבא אחרי שתיינות כבדה ‘רגילה’, או שמא מדובר בהפרעה שונה לחלוטין? ברוב הדוגמאות, עדיין אין שאלות חד משמעיות לשאלות הללו. אך, חשוב לחפש תשובות משום שלרוב בכוחן לשפוך אור על המכניזם הכלול, ומכאן והלאה להציע אופנים של עזרה ליחידים הסובלים מן הבעיות הללו.

שתי נקודות חשוב שיובהרו בתחילת הדרך. ראשית, המדד הרלוונטי יכול לחול על מספר דמויות שונות. הוא יכול להטריד מספר מאפיינים המתרחשים בכל הגילאים, כפי שביכולתו לחול על משתנים בהתאם למזג. יש אנשים שהינם, מטבעם, הרבה יותר ביישנים וחששנים מאשר אחרים. האם מצבי חרדה או פוביות הינם לרוב ביטוי של אדם הקיצוני בתכונות הללו? לחילופין, המדד יכול להתייחס לשלב התפתחותי כמו מצב הרוח התנודתי וחוסר שביעות הרצון, אשר נראים מצויים יותר בגיל ההתבגרות. האם העלייה במצבים דיכאוניים ובניסיונות התאבדות הקיימת באותה תקופת גיל, הינה חלק מאותה תופעה – או שמא רשימת הגורמים לה שונה במקצת? הנקודה השנייה היא שבתוך קבוצה כוללת של הפרעות, התשובה עלולה להיות שונה בקרב קבוצות המשנה. כך יכול להיות שמקרי הדיכאון הקשים המביאים לאשפוז בבית חולים, ואשר עלולים להופיע לסירוגין יחד עם מניה דיפרסיה (נקראת גם ביפולאר), שונים לחלוטין מבחינת התכונות שלהם, מאחר וסוגי דיכאון רגילים יותר (שאינם דורשי אשפוז) מהווים ניגודים על טווח הנורמליות. האפשרות של הבדל רב משמעות בין שני הסוגים הרחבים הללו מוצעת, לדוגמא, בפסיקה שגורמים גנטיים הם חשובים מאוד בזה הראשון, אך משחקים תפקיד זניח מאוד בזה האחרון. 300 מכיוון שכמה הפרעות פסיכולוגיות יכולות לייצג, כפי שכבר היה, ניגודים של נורמליות (שבהם גם לגורמים גנטיים וגם לגורמים סביבתיים יש משמעות), נוכל לדון בהתפתחות במטרה להגיע להשלכות האפשריות עבור הפרעה.

בפרקים שלאחר מכן, יוצגו נקודות ספציפיות רבות בהתפתחות. ואולם, כדי שהפרטים ייראו בהקשר המכלול, עלינו להתחיל בהצגת מספר עקרונות ומושגים. 408 הראשון נגזר מתוך הנקודות שכבר נכתבו לעיל, אשר עסקו בהפרעות פסיכולוגיות: דהיינו, שלא יכולה להיות הנחת יסוד שהתפתחות תקינה ולא תקינה מראות או לא מראות את אותו מכניזם; או מציגות או לא מציגות את אותן התכונות; במידת מה חייב להיות עניין להשתמש במחקר ניסיוני על מנת לבחון קווי דמיון וקווי שוני. יש לצפות ששניהם יימצאו.

שנית, נאמץ פרספקטיבה של תוחלת חיים, שבה המושגים ההתפתחותיים יורחבו אל מעבר לשנות הילדות ואל תוך חיי המבוגר. טעות להניח שההתפתחות עוצרת יחד עם השגת הבגרות הפיזית; אין זה כך. אנו יצורים חברתיים והתפקוד הפסיכולוגי שלנו מושפע בידי האינטראקציות וכל משא ומתן שאנו מנהלים עם החברה הסובבת אותנו. מכיוון שחוויות חברתיות כמו נישואין או הבאת ילד לעולם אינן נוטות להתרחש במהלך חיי הילדות, ההתפתחות החברתית חייבת להיבחן גם בהקשר של המתרחש בחיי המבוגר, בנוסף להקשר המאורעות של חיי הילדות המוקדמים. ואולם, יש מספר מניעים אחרים לגישת החיים בכללותם (‘תוחלת החיים’). כפי שנטען בפרק הבא, לחוויות בחיי המבוגר יש היסטוריה ורקע קודם, ואינן מתרחשות סתם כך במקרה. כאן נחוץ לשאול, לא רק מהם האפקטים הפסיכולוגיים של הנישואין, אלא גם מדוע האינדיבידואל נושא את האדם הספציפי הזה בעת זו? מהיכן צמחה החוויה הזאת? בנוסף, עלינו לבחון האם האופן שבו האינדיבידואל מתמודד עם חווית מבוגר מסוימת מושפע מחוויות העבר. בסופו של דבר, עם כל חוויה (בין פנימית ובין חיצונית), נצרך לשאול איך היא מביאה לידי ההשפעות שלה, ולחקור האם השלכותיה השליליות הן מן הסוג שכפי הנראה יהיה תופעה חולפת או שמא יימשך אל תוך שנות העתיד. כפי שנראה, לפרספקטיבה זו יש השלכות אפילו על הגיל המבוגר, שכן חלק מן השינויים אשר נחשבו לתוצאה ישירה ומצופה של ההתבגרות הפיזית – יתבררו כאינם כאלו.

שלישית, הפרספקטיבה שלנו תהיה ביולוגית, כפי שכל דיון בנושא ההתפתחות אמור להיות. ביולוגיה, כידוע, שמה דגש גם על ההשפעות המהותיות וגם ההשפעות הניסיוניות על ההתפתחות. לגורמים גנטיים חלק חשוב גם בעיצוב ההבדלים האינדיבידואליים במאפיינים פסיכולוגיים וגם על דגם ההתפתחות שלהם עם הזמן. לבגרות הפיזית של המוח יהיו השלכות חיוניות על פעילות התודעה – השכל. בנוסף, לשינויים פיזיולוגיים אשר אינם כוללים קודם כל את מבנה המוח, אלא בעיקר שינויים רבי משמעות בתפוקה ההורמונלית ובתצורה הגופנית (כמו בבגרות מינית), יהיו תוצאות פסיכולוגיות. ואולם, ההתפתחות מושפעת גם על ידי גורמים סביבתיים שאינם מלווים באף שינוי גופני (בשונה מאלו אשר מהותיים ללמידה). כך, לחוויות שנחוו בתוך הבית ומחוצה לו ניכרת השפעה על התפתחות אינטלקטואלית והתנהגותית.

שלושת השיקולים הבאים גם הם נובעים מפרספקטיבה ביולוגית. המושג הרביעי, והמאוד בסיסי, הוא שגם המשכיות וגם אי המשכיות ניתן לצפות מראש. תהליך ההתפתחות נוגע בשינוי, ולא מתקבל על הדעת לחשוב שהצורה תיקבע כבר בחיים המוקדמים. הגדילה של מיומנויות קוגניטיביות והבנה, שינויים פיזיולוגיים (כמו אלו הקשורים לבגרות מינית) וחוויות חדשות – כל אלו יתרמו לעיצוב התפקוד הפסיכולוגי. בחלק מהמקרים, ההשפעות תהיינה כה רדיקליות ולטווח הרחוק עד שבמידת מה הן תהווינה הפוגה ממה שהלך קודם. אך, המשכיות תתרחש גם כן מכיוון שילדים נושאים עימם את התוצאות של למידה מוקדמת יותר, ושל שינויים תבניתיים ותפקודיים מוקדמים יותר.

חמישית, העיתוי של החוויות, בנוסף לטבע שלהן, עשוי להשפיע על האימפקט שלהם בהתפתחות. חשיבות העיתוי נובעת ממספר סיבות שונות. ראשית, האפקטים על מערכת העצבים ועל התפקוד יושפעו על ידי מה שקורה באותו זמן בהתפתחות העצבית. דוגמאות לכך ניתן למצוא באפקטים של הורמוני סקס טרום לידתי על ארגון המוח ועל התנהגויות דימורפיות מבחינה מינית בחיים המאוחרים יותר, ובהשפעות השונות של פגיעה מוחית בגילאים מאוחרים יותר. בנוסף, האפקטים יושפעו על ידי רגישויות ופגיעות הנובעות מתהליכים פסיכולוגיים שמופיעים באותו גיל. כך, קרוב לוודאי שתינוקות קטנים מאוד מוגנים באופן יחסי מהשלכות של חוויות נטישה מכיוון שטרם פיתחו חיבור רגשי סלקטיבי לאנשים אחרים; ילדים בוגרים יותר הם מוגנים מכיוון שלמדו לשמר בתוכם את מערכות היחסים גם כאשר האדם השני במערכת אינו נוכח פיזית; אך תינוקות בוגרים יותר ופעוטות הם לרוב בסיכון מכיוון שקשרים רגשיים נבנים לראשונה בגיל הזה, ומכיוון שאין להם את היכולות הקוגניטיביות הנדרשות לשמר מערכת יחסים גם במצב העדר.

בנוסף, העיתוי יכול להיות חשוב מכיוון שחוויות עשויות להיחוות באופן שונה, או לגרום לתגובות חברתיות שונות, במקרה שהן מתעוררות בזמנים א-נורמטיביים (כלומר, זמנים אחרים מאלו הנצפים בדרך כלל בתרבות הקיימת). לדוגמא, זה יכול לחול על קשרים בין הריון בגיל נעורים לבין קשיים בהורות; לסיכון המוגבר לגירושין בעקבות נישואין בגיל צעיר מן הרגיל; ולמתחים גדולים יותר בעקבות פיטורין מאולצים בגיל המעבר בהשוואה לפרישה מרצון בגיל מבוגר.

שישית, הכרחי לייחס חשיבות לעובדה שילדים, מלבד מבוגרים, הינם יצורים פעילים. לא הגיוני לראות את החוויות ככוחות חיצוניים המתנגשים ביצור האורגני הפסיבי. זה מוטעה לחלוטין, בגלל שני שיקולים שונים למדי. מצד אחד, בני האדם אינם בידי הגורל לחלוטין; במידה רבה הם מסוגלים לבחור וליצור את חוויותיהם. מצד שני, בהתחשב בכל חוויה ספציפית שהיא, יש לקחת בחשבון את האופן בו אנשים מתמודדים אתה. אירועים, אתגרים ותמורות בחיים אינם רק ‘קורים’ לאנשים. בני האדם מגיבים עליהם ומתמודדים איתם באופנים שונים, כך שחשוב להתמקד בתהליך הסינכרון (נגוטיציה) בין חוויות בחיים, ולא רק בהשפעה שלהן. החיבור הזה כולל לא רק מה שאנשים עושים במסגרת החוויה, אלא גם מה שהם חושבים ומרגישים בעקבותיה. האם האחריות המוגדלת במקום העבודה בעקבות קידום – מדכאת ומעיקה עליו, או שהאתגרים החדשים מפיחים בו רוח חיים מרעננת? האם הוא רואה את הכישלון בבחינה כעוד ביטוי לחוסר התקווה הכללי שלו, או כאינדיקציה לבעיה ספציפית שניתן לטפל בה בדרך אחרת?

השיקול השביעי הוא הצורך לקחת בחשבון הבדלים אינדיבידואליים בתוך המשמעות של שינויים כאלו ובתגובה אליהם. כך, הורות שנוצרה כתוצאה של סקס ארעי ובלתי מתוכנן או אונס בלתי רצוי בגיל חמש עשרה – לא תהיה כמו הורות לילד רצוי שנולד לאדם צעיר במסגרת של נישואין בריאים, ושתיהן תהיינה שונות מחוויית הורות לילד ראשון לאחר יותר מעשור של ניסיונות כושלים להרות, אף לאחר טיפולים רפואיים וניתוחים רבים בעקבות אי פוריות. ועדיין, שלושת אלו יהיו שונים מהורות כתוצאה מתהליך מלאכותי כמו תרומה, אימוץ או אומנה.

עיקרון נוסף אותו יש לשמר בתודעה כאשר בוחנים התפתחות עם הזמן הוא, שהמשכיות יכולה להיות הטרוטיפית בנוסף להומוטיפית. במילים אחרות, אנו חייבים לזהות את האפשרות שהתנהגויות יכולות להשתנות בצורתן בשעה שהן עדיין משקפות את אותו תהליך. פרפר אינו נראה כלל כמו זחל, ועדיין אנו יודעים שאחד נוצר מהשני. לולא היינו רואים זאת, היינו משערים שראשן ייהפך לצפרדע?

הנושא, אם כן, הוא האם ישנם שינויים דומים (אם כי פחות דרמטיים) בצורתם במהלך ההתפתחות הפסיכולוגית. יש קשיים מתודולוגיים רבים בבואנו לבחון אפשרות זו. ברור הדבר, שהעובדה שהתנהגות מתחלפת באופן רגיל באחרת בגיל מבוגר יותר, אינה מחייבת שהאחרונה צמחה מתוך הראשונה. בקרב תינוקות, פעולת הישיבה באה בדרך כלל לפני הדיבור, אך איש אינו חושב שהמנגנון המפעיל את שתיהן זהה. אף על פי כן, יש מספר שינויים ניכרים מאוד בצורה, אשר ידוע שהם משקפים את אותו תהליך שמתחת לפני השטח. לדוגמא, כך הוא בהמשכיות בין בידוד חברתי, חבר דחוי, מוזרות התנהגותית וחוסר בתשומת לב בילדות, ובין פסיכוזה סכיזופרנית בגיל המבוגר (ראו ראטר וגרמזי204). בטווח ההתפתחות הנורמלי כפי הנראה זה גם כן מצביע על קשר בין תשומת לב בגיל הינקות לבין יכולת פתירת בעיות בילדות המאוחרת יותר. 45

הרעיון התשיעי הוא, שחשוב לקחת בחשבון גם סיכונים בנוסף לאמצעי הגנה, עם אינטראקציות ביניהם. גם חוויות טובות וגם רעות משפיעות על ההתפתחות. אך, חייב להיות שלעיתים, למרות שחוויות נראות שליליות באותו זמן, הן יכולות להוות אמצעי הגנה. ברור שכך הוא הדבר, בהתחשב בתפקוד גופני. כך, עמידות בפני זיהומים אינה נגרמת מחוויות בריאות חיוביות אלא מהיתקלויות ‘מוצלחות’ עם החומר הזיהומי, או באופן טבעי או במכוון על ידי חשיפה לבקטריה או לווירוס בגרסה מותאמת או מוחלשת (-הבסיס לחיסון). בהתאמה, עמידות בפני מתח רציני ספציפי באה מתוך חווית מתחים כאלו והתמודדות מוצלחת מולם, ולא מהימנעות מהן. ייתכן גם שאותו הדבר מתרחש בתגובותיהם של אנשים למצוקות פסיכו-חברתיות כרוניות. לדוגמא, אלדר133 מצא שילדים רבים (בגילאים הבוגרים יותר) אשר נאלצו לקחת על כתפם מחויבויות כלכליות עבור משפחתם במהלך המשבר הכלכלי בשנות ה-1930, ועשו זאת בהצלחה, יצאו מן החוויה הזו כשהם מחוזקים מבחינה פסיכולוגית.

נתון מהותי בהתפתחות שיש לקחת בחשבון, בפרט מנקודת מבט של תוחלת החיים, היא שהמשכויות לעיתים קרובות נגזרות מתהליך בלתי ישיר של גורם ותוצאה, בנוסף להשפעות ישירות. משמעות הדבר היא שבמקרים רבים ההשפעה ארוכת הטווח של חוויה כלשהיא או של שינוי פנימי בילדות המוקדמת, נובעת יותר מן העובדה שזה יוצר תגובת שרשרת, מאשר בהמשך כלשהוא של התוצאה ההתנהגותית הישירה. לדוגמא, הצלחה לימודית בבית הספר תגביר ככל הנראה את הסיכוי לתנאי מחיה טובים יותר ולעבודה מתגמלת בעתיד – לא מפני שהצלחה בבחינות משנה את האישיות אלא פשוט מפני שמסמכי המלצה לימודיים פותחים את הדלת להתקדמות קרייריסטית, אשר היא בעצמה מובילה לרצף של יתרונות חברתיים בחיים הבוגרים.

עניין יסודי בכל מחקר התפתחותי הוא הבהרת התהליכים והמכניזם הכלולים בהימשכויות כאלו ישירות ובלתי ישירות עם הזמן. המשמעות היא שאם אנו מעוניינים לבצע שימוש מעשי בידיעה על סיכונים ואמצעי הגנה, עלינו לדעת כיצד הם פועלים. לדוגמא, יש הוכחה טובה לכך שתוצאות פסיכו-חברתיות סתגלניות – אפשריות יותר כאשר לילדים יש תודעה מפותחת של הערכה עצמית ואוריינטציה חברתית חיובית; כשמשפחתם משדרת חום, הרמוניה ואחדות; ובמידה וקיימת תמיכה חברתית הולמת. אך, אם אנו הולכים לקדם את מצב העניינים החיובי הזה על מנת לקדם התפתחות נורמלית, אנו חייבים להמשיך ולשאול איך הערכה עצמית מתפתחת, אילו חוויות או תכונות ביולוגיות הן המתאימות ביותר לקדם זאת ובאלו מנגנונים זה פועל.

הנקודה האחרונה חשובה במידה ואנו הולכים להפריד בין מדדי סיכון (אינדיקטורים של סיכון) לבין תהליכי סיכון; שיקול חיוני בתכנון התערבויות מונעות או טיפוליות מוצלחות. לדוגמא, מחקר השוואתי של בתי חולים לחולי נפש בדור הקודם64 הראה שאחד מהמדדים הברורים ביותר למוסד גרוע שבו המאושפזים תפקדו באופן נחשל היה העדר מברשות שיניים אישיות. ברור שהסיבה לכך הייתה שהדבר סימל את התופעה המתפשטת של חסר בראיית האנשים כאינדיבידואלים; איש לא העלה על דעתו ש(במידה ודברים אחרים לא נעשו) תרומת מברשות שיניים לכל המטופלים תיצור הבדל כה רב משמעות. אולם, לעיתים קרובות מאוד, לא כל כך ברור האם אסוסיאציה משקפת באופן ישיר או לא משקפת תהליך סיכוני. לדוגמא, תנאי מחיה קשים מתקשרת עם סיכון מוגבר להפרעה פסיכיאטרית אצל הילד. האם זה אומר שהסיכון יצטמצם על ידי אספקת תנאי דיור משופרים? הניסיון אומר שלא, לפחות לא בהכרח. שיפור תנאי דיור הוא דבר רצוי בפני עצמו, אך האם יהיו לכך רווחים פסיכולוגיים או לא – זה תלוי אם הבית המשופר בא יחד עם נסיבות חברתיות טובות יותר או טובות פחות.

התריסר השלם של מושגים ועקרונות התפתחותיים מסתיים באמירה שגיל הוא משתנה שנוי במחלוקת. מנטליסטים של התפתחות מתמקדים באופן טבעי באופנים שבהם אנשים משתנים כאשר הם מתבגרים. בעניין זה יש משיכה להניח כי העלייה בגיל מסבירה את התהליך ההתפתחותי, אך בפועל אין זה נכון. זאת מכיוון שהגיל הינו מדד לכל כך הרבה סממנים שונים. כך הוא הדבר גם כאשר נמקד את תשומת הלב במאפיינים ‘פנימיים’. האם זה הבגרות התבניתית והכימית של המוח שקובעת, או האם אלו הדגמים המשתנים של הורמוני סקס, או האם הסממן החיוני הוא העלייה במיומנויות קוגניטיביות והבנה? אך, כמובן, הגיל אינו משקף רק בגרות מהותית, הוא מסמל גם שינוי בחוויות החברתיות. האם אלו, ולא שינויי הגוף הפנימיים, הם שאחראים להתפתחות הפסיכולוגית? שוב, אם אנו רוצים לעשות שימוש בידע אודות שינויי גיל אנו חייבים לדעת את משמעותם. זהו לא עניין לימודי, כפי שהקשרים בין שלושת ההיבטים השונים הללו של הגיל משתנים במידה רבה מאוד. לדוגמא, אביו של אחד מאתנו עזב את בית הספר בשנים המוקדמות של המאה הנוכחית כדי לעבוד בגיל שתים עשרה, הרבה לפני שהגיע לבגרות המינית; בניגוד לכך בננו החזיק בעבודה משלו רק לאחר שהשלים את לימודיו הרפואיים באמצע שנות העשרים שלו, שנים רבות לאחר שהגיע לבגרותו הפיזית. כיצד שונה התפתחותם הפסיכולוגית כתוצאה מן הצורה הכה שונה של ההפרדה בין בגרות ביולוגית לבין עצמאות כלכלית?

עם העקרונות הללו, עלינו לשוב אל כמה מן הפרטים הכלולים בהתפתחות. מכיוון שההתמקדות שלנו תהיה באופנים שבהם אנשים שונים בהתפתחותם, נתחיל בדיון אודות חלק מן הסיבות האפשריות לכך שאנשים כה שונים זה מזה.