(23/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Evaluators and Evaluation consultants

  • הערכה ויועצי הערכה

אנחנו נטען כאן שכשמישהו עושה הערכה (כלומר מנסה לקבוע את השווי, היתרונות, משמעות של משהו), הוא מתפקד כמעריך, כשמישהו מבצע שירות שקשור להערכה הוא משמש כיועץ הערכה. ניתן לעשות באופן עקרוני את אחד או את שני הדברים, אפילו באותו החוזה (כל עוד החוזה מאפשר את שניהם). הטיעון שלי הוא על הכדאיות והסיכון כשמנסים או אפילו שוקלים לעשות במועד אחר ייעוץ אם החוזה מבקש הערכה בלבד.

המושג יועץ הערכה נלקח ממייקל קווין פייטון, שאמר שהוא יותר ויותר תומך בלתאר את עצמו באופן הזה, בניגוד למונח מעריך (תקשורת אישית). לתפקד באופן עיקבי בתפקיד הקודם, כפי שהוא עושה עכשיו, הוא נמנע מלעשות תביעות הערכה ישירות- לפחות לגבי התוכנית בה הוא עובד. על מנת להיות יועץ הערכה, נראה ברור שצריך להיות מסוגל לבצע הערכה, אפילו אם בדר”כ לא עושים זאת (הטענה ההפוכה אינה נכונה). לפיכך, זה בהחלט הגיוני להתייחס לפייטון כמעריך, במובן הכללי, כמישהו שלא רק מסוגל לבצע הערכה, אלה עוסק באופן מקצועי בפעילויות הקשורות להערכה. אבל זה לא נכון להתייחס לתפקיד שלו או אליו, כמעריך של פרוייקט כשלמעשה הוא מתפקד כיועץ הערכה.

כיצד מעריכים אחרים מתאימים לתיאור הזה? הסיטואציה דומה לאלו כמו מרב אלקין שרואה הערכה כתהליך של איסוף ומיזוג מידע כדי לתמוך בהחלטות, אך לא כייעוץ הערכה. בתפקיד זה,לא מתפקדים כיועצים, אם זה התפקיד היחיד שמאמצים, זה נהיה לא ברור שנרכשו אי פעם הכלים לבצע הערכה אמיתית, ולכן זה נהיה לא ברור שניתן לכנות אותם מעריכים. הם פשוט מאוד יועצי הערכה. באופן כללי, תפקיד זה הוא אחד התפקידים שניתנים לביצוע ע”י הרבה חוקרים חברתיים, אין בו משהו מיוחד מבחינת הערכה.

רוסי ופריימנס, הערכה, )1993) למעשה מגדירים הערכה כענף שמיושם במדעי החברה, זה לא קרוב יותר לאמת מאשר הטענה שהערכה היא ענף של לוגיקה או אתיקה, כל אלה מרכיבים כלים חשובים בארגז כלים של המעריך, אך לא מעבר. זה לא מפתיע שתנאים כאלה כמו אתיקה והערכה לא מופיעים באינדקס של רוסי ופריימנס, זה מספר באופן שווה שהערכת צרכים, אישי, ממוזג, ודירוג גם כן לא נמצאים ברשימה.

בוב סטייק, בשלב “התיאור העשיר” שלו,  גם כן לא לגמרי כנה, כפי שניתן לומר זאת, מספק כתמי דיו במה שהלקוח וצופים אחרים אמורים לראות תאור אמיתי. אבל איזו אמת? אני חושש שלעיתים קרובות, האחת שהם רוצים לראות- או זו שהם חוששים ממנה, לעיתים ללא הצדקה. בהערכה האחרונה שהוא מדווח בפרק 32 של ספר זה, הוא רואה חלק מהתפקיד שלו כמנסה “לא לעשות את זה קשה יותר לצוות לעשות את העבודה שלהם”, והשתמש בזה כדי למחוק כמה טענות שליליות בדוח טיוטה לפי השחרור שלה. אכן טוב למוטיבציה אך האם הלקוח באמת ביקש צנזורה על הגרסא שיצאה? האם הצנזורה באמת מיטיבה עימם (בניגוד להפחתת אי נוחות לטווח קצר) זוהי הערכה “בתפקיד ההורה”, יותר מידי קרוב להיות בתפקיד אלוהים לטעמי, ואני חושד שלטעמם של רוב הלקוחות. אפילו לספר לצוות התוכנית את החדשות הרעות, אבל להרחיק את זה מהד”וח הרשמי ללקוח חיצוני או לציבור, כפי שקרה במקרה הזה, זה פשוט הדרך המהירה להרוס את האמינות של המעריך. לאפשר למבקרים לצטט רק דוגמא אחת של זה נעשה ולקבל תמיכה של מעריך מוביל, שתומכים בו או מגנים אותו אחרים, זה נראה כמו נסיגה מאיימת של סטנדרטים מקצועיים בהערכה. זה בהחלט, בטווח הארוך, מחיר רציני יותר מאשר ההטבה האפשרית של שמירת התוכנית באופן זמני כאן או שם.

אתיקה מקצועית היא חלק מחוזה מקצועי עם החברה, בתמורה אנשי מקצוע מקבלים מידה סבירה של אנטומיה. מסיבה זו, החברה הא סוג של לקוח של כל מה שאנחנו עושים,  בעיקר בגלל שזה כמעט תמיד מערב שימוש בכספי הציבור, אנחנו צריכים ללמוד מה מערכת יחסים זו מרמזת.

לפעמים מוצע שדחיפה למרחק זה ניסיון להיות עליון, חיצוני, ניסיון לשחק את אלוהים השופט. להיפך, זהו חלק פשוט והגיוני ממאמץ אנושי לעשות דברים כמו שצריך, לא לכסות ולדווח את האמת, מאמץ שהוא אידאל של כל מדען, היסטוריון, אתיקן, ועיתונאי טוב. להחליט מתי ובאיזו מידה לנכות ממצאים מאלו שמשלמים עבורם זה  שלב של “לעשות מה שטוב לך, לא מה שהתבקשת לעשות”, השלב מעבר לגבול בין מומחיות לבין צנזורה/הורות.

לתפקד רק כיועץ הערכה, למרות שלחשוב על התפקיד הזה רק כתפקיד של הערכה, או לתת ללקוח לחשוב שמדובר במעריך, זו בדר”כ הטעייה, עם סיכון לתוצאות רציניות. אנחנו כרגע בשלב ביניים בפיתוח הערכה כשירות חברתי גדול, בשלב זה הן המעריכים והן הלקוחות הרבה יותר נוטים לכיוון תפקיד יועץ הערכה. יש לקוות שזה יישתנה, ושני הצדדים יראו את החשיבות בהפרדת התפקידים. אין כל סיבה לחשוב שזה יקר יותר מבחינת חיוב ועלויות, וזו אופציה לסיכוי של חיסכון גדול לטווח הארוך (להמנע משינויים ועלויות לא הכרחיות, שיפור באיכות הסופית יחד עם כוונה מתמדת לעלייה של מספר חברים עם כוונה כלכלית בקנה מידה וכו וכו’).

כשמתפקדים כיועץ הערכה לפרויקט, או מקווים לתפקד כך, התפקוד כמעריך לקוי באופן חמור מהסיבה שהוזכרה לעיל, ועליו לא להתחייב לתפקד כך. לעומת זאת, כשמתפקדים כמעריך של פרויקט, יש לשלול לגמרי כל אפשרות לתפקד בנוסף כיועץ הערכה באותו הפרויקט מאוחר יותר. לדעתי, זה צריך להיות אחד מכללי האתיקה השולטים במקצוע הערכה כך ששני התפקידים לא יתרחשו באופן הדדי לפחות לתקופה של מספר שנים. זהו פתח לניגוד אינטרסטים שניתן לחשוב עליו בין שני התפקידים, לא גס כמו קונפליקטים מסויימים אבל לא תקין.

אחד ממוקדי הפוקוס שהוצעו במערכת הכללים שהוצגה בפסקה הקודמת קשה לקבל בכלכלה. כפי שמעריך מניו-זילנד הציג בפני באינטרנט לאחרונה, קשה להתפרנס כמעריך אלא אם כן לוקחים גם את התפקיד של היועץ. אבל אין צורך להפריד בין שני התפקידים על פני הקריירה, רק ברמת פרויקט מסוים. יש צורך לנקוט בצעדי זהירות על מנת למנוע דלת מסתובבת. בדרך כלל אני אומר שאני לא אספק שירות לתוכנית בה אני נותן הערכה למשך 3 שנים לפחות לאחר סיום הערכה. יכול להיות סידור אחר טוב יותר עם אותה הכוונה. בסיטואציות רבות, זו התחייבות יקרה, אבל כפי שאחד בונה לעצמו מחיר, זה לא חמור כמו להגביל את עצמך לנצח לכלל זה או אחר.

כוח נוסף שדוחף אותנו לכיוון של ערבוב הכללים זה הרצון לעזור, בהקשר לזה זה הרצון לשימוש יעיל במשאבים. עכשיו, יש סיטואציה בה תפקיד כפול באותם אינטרסים מקובל לגמרי. זה קורה כשהמעריך מתנדב לקחת על עצמו עוד תפקידים לאחר שהערכה מסתיימת, כפעילות ללא תשלום. רבים מאיתנו עושים זאת, וזה עשוי להיות ראוי ללימוד ולדיון בתוכניות הכשרה.

האם אי פעם תהיה הצדקה לכופף את הכללים הקשים שהוצגו לעיל? ייתכן והמקרה הטוב ביותר יכול להתרחש כאשר (א) מעריך עוזר באופן צנוע לכמה חברות קטנות בפרויקט גדול (ב) אם זה קורה לתקופת זמן קצרה במשך הערכה ארוכה (ג) אם זה מקבל תמיכה ע”י הלקוח (צד ג) (ד) פעולה זו לא כוללת תוספת בתשלום, (ה) והמעריך מתחייב להמנע מלבצע בהמשך עבודה מסוג זה לאחר שהערכה מסתיימת שהתשלום עבורה ייתקבל  ע”י הערכה או כל מקור אחר. כל ההסתייגויות הללו מכוונות למצב אחד או יותר של הטיות, וללא ספק יש בהם מספר פריצות. הרעיון כאן הוא לתת מספר הנחיות פרקטיות שמלוות את העקרונות הכלליים המועברים הלאה, ולציין שזה מורכב לעשות זאת. דיון נוסף עבור מקרים גבוליים מוצג בהמשך. מקרים גבוליים אלו הם אלו שניתן ללמוד מהם הכי טוב על הסיכונים וכיצד להמנע מהם, אם אנו מחוייבים לנסות. חשוב להבהיר שגם אם כאן אנחנו עושים יוצאים מהכלל, הם יהיו מעטים במספר וקטנים בתועלת. לסכן אותם ללא מחקר רציני, זו לא התערבות נכונה, ולקפוץ לתוך העומק של ייעוץ בהיקף מלא כהקבלה רגילה של הערכה זה דבר אחר לגמרי.

הטענה כאן, שהתחייבות על תפקיד מעורב חופשי לכולם זו פשרה רצינית עם הליך ראוי. הרבה מעריכים ירגישו שזו פשרה מתקבלת על הדעת על הטוב שהם מסוגלים לעשות, והרבה מאוד לקוחות ירגישו את אותו הדבר. אבל המעריכים הם ממש לא נטולי הטיות לשפוט זאת, והלקוחות בקושי יודעים על המחיר של תפקיד כפול. זה בהחלט נחשק עבור המקצוע לדחוף למציאת מטא-הערכות של פרויקטים הכוללים תפקיד כפול, בתחילה אלו הגבוליים.  עד שתוצאות אלו יראו ללא ספק לכיוון ההפוך, מעריכים צריכים למלא אחר הכללים לפחות בשל הסיבה שהם זקוקים לאמינות וכמו כן לתקפות, והחששות שעלו כאן הם דאגות הגיוניות פשוטות שנוטות להשפיע על אמינות. לדעתי הן משפיעות גם על התקפות, אבל עלינו להסכים שאנחנו לא יודעים את ההיקף של השפעה זו.

ג’ניפר גרין, שמעדיפה את המונח ‘חציית גבול’ לתפקיד מעורב או כפול, חושבת שהיכרות מוגברת עם צוות התוכנית משפרת את התוקף של הערכה לרמה שמפחיתה את ההפסד האפשרי בשל קשר או חוסר קשר אישי. אם טענה זו הייתה נכונה, אמא תהייה השופטת הטובה ביותר על אופיו של בנה, נקודת מבט שרק מעטים מאיתנו, בעיקר קציני מבחן ושופטים בבית משפט למשפחה, מוצאים נכונה במציאות. ובנימה רצינית, הטיעון הזה הוא מקביל לטיעון שמחוקקים השתמשו במשך שנים למנוע כל מכשול חוקי שהוצא ע”י לוביסטים נגד שימושם החופשי במטוסים ובקתות ציד.

ניתן לחשוב שהתפקיד הרגיל של המורה הוא בניגוד לדוקטורינה המוצעת כאן. מורים בדר”כ מתפקדים הן כמעריכים והן כעוזרים, מחליפים תפקידים כל הזמן. מורים טובים מתמודדים עם זה מצוין, לאחרים יש קושי רב. בעיה מרכזית היא הקושי להכשיל תלמידים שנכשלים בלהשיג מינימום יכולת, בגלל המתח הישיר שזה גורם לתלמיד ולהשלכות לא ישירות עם ההורים ולעיתים קרובות עם ההנהלה. מגרעה זו הפכה  את האינפלציה המסיבית בציונים לאפשרית בעשורים האחרונים, שבניגוד ישיר עם התפקוד האנאלפבתי של חלק משמעותי של בוגרים מאותם בתי ספר. הכרה במגרעה זו מספקת את התמיכה המתמשכת למבחנים חיצוניים. סוורט’מור קולג’, שניתן לטעון שמספק את הבוגרים הטובים ביותר במדינה, מזמן הרגיש שחיוני לשלם למערך שלם של עריכים חיצוניים לכל התלמידים בתוכנית למצטיינים, בעקבות הדוגמא של אוקספורד וקמברידג’ והרבה אחרים. כך שהאידיאל זה להפריד בין תפקיד העזרה לבין תפקיד המעריך, המורים מהבוחנים. אבל ברמה השוואתית פותחת את האפשרות שאחד יכול לשלב את התפקידים ועדין לעשות עבודה טובה אם לא אידיאלית.

לפני שמעריכים ייאמצו לעצמם אפשרות זו, כדאי לזכור שמקרה זה אינו דומה למעריכים של תוכנית, עם כל הכבוד. לדוגמא, ישנם מספר מדדים עצמאיים שיכולים לקבוע האם תלמידים ניזוקים ממורים שמשחקים בתפקיד כפול (למשל בחינה פסיכומטרית, נקודת מבט של עובדים ומורים מחליפים). ברוב המקרים, בתוכנית עם מעריכים בתפקיד כפול, הם בדר”כ השופטים היחידים של הצלחת התוכנית, עובדה שידועה היטב. ללא ספק, אם מבחנים של המורים עצמם ותוצאות מבחנים היו המדדים היחידים הזמינים, הינו יותר אופטימיים לגבי תפקוד כפול מוצלח שלהם.

להתאים את החולשות של מורים הנאלצים לתפקד באופן כפול ,זה לעיתים קרובות ביצוע חלש של מנהלים בהליך נגד מורים לא מתפקדים. כאן, שוב ישנה בעיה של התפקיד הכפול. המורים הם, למרות הכל, אנשים איתם המנהלים צריכים להיות כל יום, להם הם אמורים להוות השראה והוראות במקרים פדגוגיים. רבים מהם מעדיפים למלא את התפקיד בנפרד, כפי שנהוג במערכות פיקוח במדינות אחרות. לקח דומה נלמד בשדה המוצר, שימוש במעריך לא של החברה מה שנקרא גרסא-בטא (הגרסא האחרונה לפני הייצור) הוא תנאי בל יעבור עבור בקרת איכות. כל מקרים אלו תומכים באידיאל המרוחק.

על אף האמור לעיל, הרבה קוראים יכולים להרגיש שזה בטח טוב יותר שיש מעריך בעל תפקיד כפול לעומת מצב בו אין אף אחד שיספק שירות שהתוכנית צריכה להיות תחת בקרה. (בהינתן אם יש מישהו אחר שיכול לספק את השירות עם כמעט כישורים שווים, זו האלטרנטיבה העדיפה). מה אבוד בסווינג של מעריך אובייקטיביות זה בטח משהו שמרוויחים בדרך עקיפה של המנעות מצרות וגדילה בהטבות. זה במיוחד נכון בפרויקט רב שנים, בגלל אפקט מצטבר של שנים של חוסר עזרה, וכשההתערבות היא מאוד קטנה בהשוואה לקנה מידה של הפרויקט. גם במקרים כאלה, יש מלכוד אחד: כיצד יכול המעריך או לקוח צד ג’ להיות בטוחים שהתוצאה של הקונפליקט בין אינטרסים ללא תוצאות רציניות? כמו כן לא נטול מאינטרס, כך שהשיפוט נוטה לרמה לא ידועה.

בתור מי שנכנע לפיתוי יותר מפעם אחת למה שנראה כסיבה טובה בזמנו (פחות טוב בראיה לאחור), אני יכול להציע ארבעה תנאים שצריכים להופיע על מנת להצדיק את ההחלטה (בנוסף להגבלה להתערבות קטנה בפרויקט רב שנתי). דבר ראשון, התערבות כזו לא יכולה להיות מתוכננת מראש (אחרת הם יקימו את ההטיה לשיתוף פעולה מההתחלה). שנית, זה לא צריך להילקח בחשבון לפחות עד שנעשה דוח ראשון של המעריך שלא חושף צורך בזה (כמובן, אמצעי זהירות זה יוצר את הסיכון ליצור את הצורך). דבר שלישי, לספק זאת ע”י מקור אחר, לא המעריך, צריך להאמר באופן מפורש בדיון עם הממנים, הלקוח ומנהל הפרויקט לפני שהאפשרות שהמעריך יבצע את העבודה נשקלת (העניין כאן הוא לא האם המעריך יכול לעשות זאת טוב, אלא האם עבודת המעריך עלולה להפחית את הערכה). רביעית, המעריך צריך לנסות לעורר את הסיוע של מטא-מעריך בלקחת את ההחלטה ולעקוב אחר האפקט שלו. בכלליות הסיבוכים הנחוצים על מנת להצדיק את ההתערבות הקטנה הזו, ואת הפירצה שבהם, מציעה שאיסור ישיר הוא העיקרון הטוב ביותר.

הדיון שהתבצע כאן יכול להקרא פעולה מתקנת בתפקיד כפול. זה משאיר אותנו עם השאלה האם זה אי פעם ראוי לתת הסמכה או להשתתף בלימוד בו נראה שהמעריך מההתחלה מספק שירותי תמיכה- מתכנן תפקיד כפול. כמובן, יהיו מספר מקרים בהם זה יעבוד, אפילו אם זה לא רצוי במהות. בעיקר בפעולות בעלות תקציב מאוד נמוך, ניתן אפילו להגן עליו במקרה זה למרות שההתערבות לא רצויה אם מדובר במעריך מנוסה ונחוש. אבל במקרים בהם הצוות יותר מחצי מהזמן מעורב בפעולות קשורות להערכה, לאורך תקופה של יותר מחצי שנה, קשה לראות אפשרות להצדיק זאת, מאחר וחלוקת העבודה נעשית אפשרית ומאוד טובה. זה במצב שאפשר לספק (חצי מהזמן) מישהו אחד שיתפקד כמעריך ואחד שייספק שירותי ייעוץ הערכה. אינטראקציה בין המעריך לבין הפרויקט צריך להיות מוגבל, וכמו כן אינטראקציה בין המעריך ליועץ הערכה,  אבל האינטראקציה המאוחרת צריכה להיות מספיקה למנוע מהיועץ לשרת כמסביר וכעוזר ליישם.

  • האמת, כל האמת, ודבר מלבד אמת

ישנם היום הרבה חוקרים במדעי החברה ומעריכים שחושבים שהכותרת של הפיסקה הזו היא נאיבית להפליא. להיפך, היא טובה יותר מאשר כל אלטרנטיבה אחרת, טובה מספיק לבתי משפט, וברורה מספיק בכל מקום ובכל חלק, ניתנת להבנה לכולם. זה משום שהדוברים מבינים את ההקשר, לא בגלל שהם יכולים להיענות לדרישה הקונטקסטואלית של הגדרת “האמת”. באיזו נוסחא אחרת בית המשפט צריך להשתמש כשנשבעים כעד מומחה, על מנת למנוע לכאורה נאיביות? משהו באזור ה”אני נשבע להגיד מה שנראה לי כאמת, לפחות עד כמה שנראה מתאים, עם כל מה שנראה אחר”? זה בדיוק מה שהשבועה כפי שהיא מנוהלת כעת מנסה למנוע.

מעריך הינו עד מומחה, ועליו להיות מחויב לשבועה הסטנדרטית, יועץ הערכה מצד שני, יש לו חוקים אחרים,  כולל אלו של פסיכותרפיסט, ובחוקים אחרים אלו מנסים לרכך את המכה של ביקורת בלתי צפויה. צנזורה כזו מצד של מעריכים בעיקר תמיד לא מוצדקת, ומסתכם בנטישה של המחויבות שלהם למקצועיות. בתי משפט ולקוחות קוראים למומחים לקבל דעה מקצועית, לא פסיכותרפיה או גרסה ערוכה או עדות טהורה. זה נראה ברור שהבלבול על החוק של מעריכים שהופיע עם ההצגה של פעילות קשורה של מעריכים הוביל לבלבול של התקנות של המעריך ללקוח ולשאר הציבור.

כמובן, אנחנו כאן מדברים על צנזורה משנית וציפוי לא מוצדק על העוגה, לא המיעוט, למרות שלפעמים חשיבות פסיכולוגית לניואנסים מעורבת בניסוח או נוקשות של דוח מעריך. עם כל הכבוד, לאדיבות וצדקה יש את המקום שלהם. יתר על כן, דברים אחרים שווים, מעריכים צריכים להיות מעוניינים בקבלה של הממצאים שלהם, וזה ייתאפשר  ע”י התעלמות מסיבות מיותרות לטינה ודחייה. אבל הדבר האחר שצריך להיות שווה כולל  דבקות קפדנית לסיסמא שלמעלה.

התפקיד החברתי של המומחה כולו, מאוד חשוב לא רק לאדימנסטראציה של הצדק אלה גם לחיסול של מדיניות, תלוי בנכונות של המעריך לשבת בצד, כמשימה לאחרים, התפקיד של שקילה ואיזון את החלק החוקי וחברתי של נקודת המבט של המעריך. כמובן מעריכים צריכים לשקול ולהעריך מגוון של תנאים בתוך השדה שלהם, ותנאים אלו יכולים להיות כלולים. למעריך הרבה שאלות אתיות כבדות (כמו תוכנית גזענות). אין לזה קשר לנקודה כאן, שכוללת את האפקט החברתי של התוצאות של שיקול הדעת שלהם.

הדוגמא הקלאסית להשחתה הזו של תפקיד המעריך קרתה לפני מספר שנים במקרה של אדל ג’ונס במדינת סאפוק, וירג’יניה, שם מורה פוטר בשל הכשלת 30% של כיתת אלגברה, זו הייתה כיתה לפני קולג’, והציונים אמורים לתת מבט מקדים לסטנדרטים של הקולג’. בדיקת התלמידים לשעבר של גברת ג’ונס מי  הלך לקולג’ מראים שהסטנדרטים היו מוצדקים לגמרי, אם בכלל, הם היו קצת קלים. המנהל הגן מפני הפיטורים על עילה שציונים נמוכים “מדכאים את התלמידים מלקחת מתמטיקה”. ההוראות שלו לצוות היו שאף תלמיד לא יקבל פחות מ55% בכל מבחן.  כמובן שזה נכון שציונים נמוכים מדכאים תלמידים- אבל זה לא מעניק הצדקה לפטר את המורה שנותנת ציונים כאלה, כשהציונים מוצדקים ע”י עבודת התלמידים (כפי שהיו במקרה זה). מומחה שנותן ציונים גבוהים כשהם לא מוצדקים זה לשקר, ולשקר בעניין קריטי כשהתלמידים וההורים היו צריכים לשמוע דעה מקצועית, גם אם היו מעדיפים לשמוע שקרים.

גרסא ידועה של התעלמות “מכל האמת”, חלק הכרחי מהעקביות של המעריך בלדווח רק מה שהכרחי, ממשיך בלדווח רק או בעיקר חלקים על תוכנית שעדין יכולים להשתנות. אחרי הכל באופן הגיוני, מה הטעם להגיד דברים מסוימים רעים על התוכנית כשזה מאוחר מידי לשנות אותם? הנקודה היא המחויבות של המעריך היא לספק את כל האמת, שדרושה בשביל לקבל פרספקטיבה נכונה על התוכנית, ופרספקטיבה זו עשויה להשפיע על החלטות רציניות שהיו לא צפויות כשהערכה הוזמנה או הושלמה.

האם חץ ישיר זה באמת יחזיק מעמד בהגבלה? תיק חביב של בוב סטייק הוא אחד בו גינוי תוכנית בד”וח  סופי, אומנם ראוי לכך, כנראה שייפתר בסגירת התוכנית (כך הוא פוסק) ,עם תוצאה שצרכנים נזקקים (כך הוא פוסק) לא יקבלו שירות בכלל. במקרה כזה הוא לא ייגנה את התוכנית. הגישה שמוצגת כאן היא שעליו לגנות אותו, וההליכה מאחורי זה לתחומים בהם הוא לא מומחה, על אפקטים חברתיים בהם הוא לא נדרש למסור שיפוט, הוא לא ראוי, מקרה בו כוונות טובות הניבו תוצאות רעות. זו אנלוגיה קרובה לאונקולוג המחליט לא לספר למטופל שיש לו סרטן סופני מאחר ומעשה זה ישפיע באופן שלילי על מצב רוחו של המטופל. רופא המשפחה עשוי לשוחח על דעה זו עם הקרובים, אם יש כאלה, המומחה מחויב לתת דיווח מדויק אם המשפחה שכרה אותו. הסתרת המצב האמיתי של עניינים מקשה על המאמצים לשפר עניינים בגדול, כך שהאינטרס לשפר את פני החברה,  עשוי להיות בעל אפקט הפוך.

  • הערכה ויועצי הערכה
אנחנו נטען כאן שכשמישהו עושה הערכה (כלומר מנסה לקבוע את השווי, היתרונות, משמעות של משהו), הוא מתפקד כמעריך, כשמישהו מבצע שירות שקשור להערכה הוא משמש כיועץ הערכה. ניתן לעשות באופן עקרוני את אחד או את שני הדברים, אפילו באותו החוזה (כל עוד החוזה מאפשר את שניהם). הטיעון שלי הוא על הכדאיות והסיכון כשמנסים או אפילו שוקלים לעשות במועד אחר ייעוץ אם החוזה מבקש הערכה בלבד. המושג יועץ הערכה נלקח ממייקל קווין פייטון, שאמר שהוא יותר ויותר תומך בלתאר את עצמו באופן הזה, בניגוד למונח מעריך (תקשורת אישית). לתפקד באופן עיקבי בתפקיד הקודם, כפי שהוא עושה עכשיו, הוא נמנע מלעשות תביעות הערכה ישירות- לפחות לגבי התוכנית בה הוא עובד. על מנת להיות יועץ הערכה, נראה ברור שצריך להיות מסוגל לבצע הערכה, אפילו אם בדר"כ לא עושים זאת (הטענה ההפוכה אינה נכונה). לפיכך, זה בהחלט הגיוני להתייחס לפייטון כמעריך, במובן הכללי, כמישהו שלא רק מסוגל לבצע הערכה, אלה עוסק באופן מקצועי בפעילויות הקשורות להערכה. אבל זה לא נכון להתייחס לתפקיד שלו או אליו, כמעריך של פרוייקט כשלמעשה הוא מתפקד כיועץ הערכה. כיצד מעריכים אחרים מתאימים לתיאור הזה? הסיטואציה דומה לאלו כמו מרב אלקין שרואה הערכה כתהליך של איסוף ומיזוג מידע כדי לתמוך בהחלטות, אך לא כייעוץ הערכה. בתפקיד זה,לא מתפקדים כיועצים, אם זה התפקיד היחיד שמאמצים, זה נהיה לא ברור שנרכשו אי פעם הכלים לבצע הערכה אמיתית, ולכן זה נהיה לא ברור שניתן לכנות אותם מעריכים. הם פשוט מאוד יועצי הערכה. באופן כללי, תפקיד זה הוא אחד התפקידים שניתנים לביצוע ע"י הרבה חוקרים חברתיים, אין בו משהו מיוחד מבחינת הערכה. רוסי ופריימנס, הערכה, )1993) למעשה מגדירים הערכה כענף שמיושם במדעי החברה, זה לא קרוב יותר לאמת מאשר הטענה שהערכה היא ענף של לוגיקה או אתיקה, כל אלה מרכיבים כלים חשובים בארגז כלים של המעריך, אך לא מעבר. זה לא מפתיע שתנאים כאלה כמו אתיקה והערכה לא מופיעים באינדקס של רוסי ופריימנס, זה מספר באופן שווה שהערכת צרכים, אישי, ממוזג, ודירוג גם כן לא נמצאים ברשימה. בוב סטייק, בשלב "התיאור העשיר" שלו,  גם כן לא לגמרי כנה, כפי שניתן לומר זאת, מספק כתמי דיו במה שהלקוח וצופים אחרים אמורים לראות תאור אמיתי. אבל...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.