החוק מטיל על האדם בחברה, בנסיבות שונות, סוגים שונים של אחריות: אחריות פלילית, אחריות חוזית, אחריות מעין חוזית ואחריות נזיקית. האחריות הפלילית קיימת במקום שאדם עבר עבירה כנגד החברה, נגד “המדינה” ותגובת החוק משמשת כאמצעי להגנת הציבור. האחריות החוזית קיימת במקום שאדם נתן הבטחה לזולתו או במקום שמצויה הסכמה בין המתקשרים בחוזה וחוק החוזים נועד לשמירת אינטרס הפרט בדבר ביצועה של ההבטחה או ההסכמה. האחריות המעין חוזית קיימת במקום שאדם התעשר שלא כדין או נהנה שלא כדין על חשבון התובע, עקרון הצדק החברתי מנחה את שיקול הדעת. האחריות הנזיקית, אמנם בעלת מקורות משותפים לשלושת סוגי האחריות הללו, אך נבדלת מהם, בכך שמטרתה הינה השבת המצב לקדמותו. החיים המודרניים טומנים בחובם נזקים רבים הנגרמים לפרט בגין פעילות של זולתו.פעילויות של בני אדם, החיים בחברה אחת גוררות התנגשויות גוברות והולכות בין הפרטים. פקודת הנזיקין באה על מנת לפצות את נזקי הנפגע מהתנהגות זולתו. מטרת פקודת הנזיקין הינה לפצות את הניזוק על פגיעה באינטרס מוגן. הפקודה מיועדת למקם את הנזק, תוך התחשבות בכלל הציבור. הקטגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי הסוציאלי וצורכי החברה המשתנים. בתי המשפט חותרים ללא הפסק למציאת פשרה בין שני אינטרסים נוגדים: דרישת התובע להגנה מפני נזק מחד, ומאידך האינטרס של הנתבע שלא להיות מוגבל במימוש תפקידו ושאיפותיו. ההחלה הנכונה של החוק מחייבת את שקילת האינטרסים המנוגדים במאזניים של ערך חברתי, בדרך שתצמצם את ההתנגשות בין הפרטים ותגביר את טובת הציבור.
אשפוזו הכפוי של חולה הנפש פוגע פגיעה חמורה בחירויות ובזכויות היסוד שלו, חופש התנועה שלו מוגבל והוא אינו מורשה לעזוב את מתחמי בית החולים. בזמן השהות בבית החולים פעילותו מפוקחת באופן מתמיד, לעיתים יכולתו לתקשר ולקשור קשרים עם אנשים מחוץ לבית החולים מוגבלת או נשללת לחלוטין. הוא מחויב לקבל טיפול רפואי לעיתים פולשני, הכולל לקיחת תרופות שלחלקן השפעות לוואי קשות וקבועות. זכותו לפרטיות נשללת, זכותו לחיות עם בני משפחתו מוגבלת וכל זאת בנוסף לסטיגמה הקשה המלווה אותו מרגע אשפוזו. ביטוי לפגיעה החמורה בזכויותיו הבסיסיות של חולה הנפש ניתן למצוא גם בהתייחסותו של בית המשפט העליון כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו של השופט אלון בהלכת טולדנו שם הוא קובע כדלקמן: “אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירות האדם”. לרופאים הפסיכיאטרים, בארץ ובעולם, ניתנו סמכויות מרחיקות, מכוח החוק, לכת להגבלת חירות זו של הפרט ולקבוע את אופן טיפולו ואשפוזו של חולה במוסד לחולי נפש, אף בכפייה. החלטות אלה יגרמו לחולה בוודאות לנזק חמור שקשה לשערו. אין ספק שהרופאים הפסיכיאטרים בטיפולם בחולי הנפש ובקבלת ההחלטות אודות צורת הטיפול, חייבים להתנהג בזהירות יתירה, אף מעבר לרופא רגיל. אולם מה הדין אם רופא מתרשל אינו מבצע את הבדיקות כהלכה, ואינו פועל על פי הכללים שהותוו בחוק. האם ניתן לחייבו בנזיקין בגין רשלנותו? ואם כן מהם ההגנות העומדות לפסיכיאטר על מנת שיבצע את תפקידו בשקט נפשי, מבלי שיחשוש מהליכים משפטיים תמידיים, ארוכים ויקרים. בשאלות אלו אדון בעבודה להלן. תחילה אסקור את התפתחות הפסיכיאטרית ותולדות האשפוז הכפוי מבחינה היסטורית. לאחר מכן אבחן את התפתחות הדין בארץ והדין המצוי ובתוך כך אסקור את המודלים השונים לאשפוז הכפוי. לאחר מכן נדון ביסודות עוולת הרשלנות. לאחר שנדון ביסודות עוולת הרשלנות נבחן את מעמדו של הפסיכיאטר הפרטי והמחוזי, מהי חובת הזהירות שהם חבים כלפי החולה והאם הם חוסים בצילו של הגנת עובד הציבור. נסקור את התפתחות הפסיקה בנושא בדין הישראלי ולבסוף נסקור את הדין המשווה במדינת אנגליה וארה”ב.
תוכן עניינים
מבוא 3
פרק א’: התפתחות הפסיכיאטריה- סקירה היסטורית: 4
פרק ב’- חוקיותו והסדרתו של האשפוז הכפוי בארץ 8
פרק ג’- ביסוס העוולה הנזיקית 20
פרק ד’- רשלנותו של פסיכיאטר 25
פרק ה’- משפט משווה 31
סיכום ומסקנות 33
ביבליוגרפיה 35
There are no reviews yet.